התקנות, מתקניהן וסמכותן

התקנות נועדו לפתור בעיות שהתעוררו כתוצאה משינויים חברתיים וכלכליים, על ידי תקנה חדשה בנוסף להלכה קיימת. בדין מדיני ממונות, בדינים שבין אדם לחבירו ובין הפרט לקהילתו. או על ידי הוספת איסור חדש או מצווה חדשה בדינים שבין אדם למקום.

פעמים שהתקנה באה אף להכניס שינויים ותיקונים בהלכה הקיימת בגלל קשיים שנוצרו בקיומה. קשיים חברתיים,כלכליים ומוסריים . על סמכותם של חכמים לתקן תקנות דנו חכמי התלמוד בבמה מקומות : ״ אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך …. מאי מברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה.

והיכן ציונו רב אויא אמר מלא תסור . רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך …" הרי מפורש יוצא שיש סמכות בידי חכמים לצוות אף על מצוות חדשות כמו חנוכה. ובמקום אחר נאמר ״ אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין .. רב כהנא אמר מהכא ושמרתם את משמרתי .

 עשו משמרת למשמרתי.אמר ליה אביי לרב יוסף הא דאוריתא היא דאוריתא ופירשו רבנן, כל התורה נמי פירשו רבנן אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא׳׳ , הרי מפורש שסמכותם של חכמים לגדור גדרים ולאסור את המותר כמו איסור שניות, מעוגנת בתורה, ומה שנאמר "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא״ הכוונה לומר שהמצוה של ״ושמרתם״ את משמרתי ", היא מצוה כוללנית לגדור גדרות, ואי אפשר להצביע על גדר או איסור מסויים כאילו נכתב במפורש בתורה,

וכן כתב הרמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה: והחלק הרביעי הם הגזירות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשות סייג לתורה, ועליהם צווה הקב״ה לעשותם והוא מה שאמר במאמר כללי ושמרתם את משמרתי , ובאה בו הקבלה עשו משמרת למשמרתי…

והחלק החמישי הם הדינים העשויים על דרך החקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם, שאין בם תוספת במצוה ולא גרעון, או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, וקראו אותם תקנות ומנהגים, ואסור לעבור עליהם וכבר אמר שלמה ע״ה על העובר עליהם ופורץ גדר ישכנו נחש . ואלו התקנות רבות מאוד ונזכרות בתלמוד ובמשנה…״ . עמד יט

לאור האמור לעיל שניתנה הסמכות בידי חכמים לגזור גזירות, להוסיף איסורים ולתקן תקנות, ניתן לשאול והרי נאמר בתורה ״ לא תוספו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצווה אתכם״ .

 כבר דנו בשאלה זו הראשונים בפרושם למסכת ראש השנה: אמר רבי יצחק …למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומרעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן״. והקשו בתוספות תימא הא קעבר משום בל תוסיף… ויש לומר דאיןשייך בל תוסיף בעשיית המצוה ב׳ פעמים, כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו ציבור עצמו_׳ או נוטל לולב וחוזר ונוטל.״״

והרשב״א בחידושיו לאחר שמביא קושית התוספות כותב: ומסתברא דלא קשיא כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, וא״נ ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף, דכבר נאמר על פי התורה אשר יורוך.

ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצווה של דבריהם ואוכלים וישנים בה למצווה, ואע״ג דבקיאין השתא בקביעא דירחא וה״ה לבל תגרע לצורך כגון י״ט (= יום טוב) של ר״ה (= ראש השנה) שחל להיות בשבת אע״ג דאמרה תורה תקעו, גזרו שלא לתקוע, ובל זה לצורך, וה״נ לצורך ראו לתקוע ולחזור לתקוע ומצוה לשמוע דברי חכמים״ .

 מפורש יוצא מדברי הרשב״א שאיסור ״בל תוסיף״ חל רק על היחיד המוסיף על מצוות התורה או גורע מהן, אבל על חכמים לא רק שלא חל האיסור אלא יש להם סמכות אפילו לעקור דבר מן התורה כשיראו צורך בכך ומצווה לשמוע לדברי חכמים.

 הרמב״ם דן בבעיה זו פעמים בחיבורו ״משנה תורה״ וזה לשונו: הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם (בדבר) שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, כיצד, הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב.

בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר עוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה, שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו בעוף מותר מפני שלא נתפרש, כך החיה מותרת מפני שלא נתפרשה, ויבא אחר לומר אך בשר בהמה מותרת… לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה״ .

 ודבריו אלו מפורשים יותר גם בהקדמתו ל״משנה תורה״. מדברי הרמב״ם ברור שאין קפידה על חכמים להוסיף על מה שכתוב בתורה בתנאי שיהיו מודעים ויודיעו מראש, שהתוספת מותרת מן התורה, ומצאו לנכון לגזור בו איסור, ואיסור ״בל תוסיף״ חל רק במקרה שמוסיפים מצווה אחת לתרי״ג מצוות או גורעים מצוה אחת.

ראשית השימוש בהתקנות תקנות קדום ביותר, מצויות תקנות המיוחסות אפילו לתקופה העתיקה,לדוגמא: משה תקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח, עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו, תקנת פרוזבול . ועוד.תקנות שנתקנו בבל דור ודור. עד סוף תקופת התלמוד התקנות שנתקנו חייבו את כל ישראל, ובן תקנות שנתקנו בתקופת הגאונים בי עד אז היה מרכז רוחני אחד שסמכותו פרושה על כל ישראל.

בסוף המאה העשירית, עם התדלדלות המרכז הרוחני בבבל וצמיחתם של מרכזים חשובים נוספים בזה אחר זה בצפון אפריקה, בספרד ובאשכנז ועוד, בטלה ההגמוניה של מרכז אחד על כלל ישראל, ומאז כל קהילה תקנה לה תקנות לפי הצרכים המיוחדים לה.

ותקנה שנתקנה בקהילה אחת לא חייבה קהילה אחרת,, ובמקרים מסויימים התקבלו ע״י הקהילות שבאותו האיזור. דוגמת תקנות רבינו גרושם מאור הגולה שפשטו בקהילות אשכנז וצרפת ולא התקבלו בספרד במג׳רב ובמזרח, וכן כתב הריב״ש "… וכ״ש שאין לרב אחד לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתו דברים המותרין מדין התלמוד…״