תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול

למרות מלחמתו נגד אירופה שקד מולאי עבדל רחמאן לפתח את הסחר עם אירופה וחשב שמוטב שסחר זה יהיה בידי יהודי המדינה מאשר בידי הסוחרים הנוצריים. הוא חזר לרעיון סבו, סידי מוחמד שהוזנח תחת קודמיו והעניק פריבילגיות לסוחרי הסולטאן במוגאדור. תואר נכסף זה ניתן למספר נציגים מהמשפחות המכובדות במראכש, בעיקר משפחות קורקוס, אפריאט ולעסרי.

היהודים שלטו בכל סחר החוץ כאשר מוצרי היבוא העיקריים היו התה (שנהפך מאז המאה הזו למשקה הלאומי) והסוכר (מרוקו חדלה לגדל כני סוכר), מוצרי הלבשה ונרות (בעבר הייתה מרוקו כזכור יצואנית גדולה של שעווה). היצוא כלל בעיקר מוצרי חקלאות: שקדים, חיטה, ענבר, עורות לא מעובדים, נוצות בת יענה וכו…

עושר משפחות ספורות אלו לא היה נחלת כלל האוכלוסיה היהודית במוגאדור שגדלה עד מאד והיתה לאחת מהקהילות הגדולות. הנדידה של יהודי הפנים לערי החוף החלה אז וכבר בתקופה זו נקודת הכובד הדמוגרפית של הקהילה היהודית עוברת מפנים הארץ לרצועת החוף, תהליך אשר יזורז עם כניסת הצרפתים ופיתוח קזבלנקה.

אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחוד. גם מלך הנחשב לחסיד כעבדל רחמאן לא היה לא בכוחו ולא ברצונו להסכים לשינוי כל שהוא במעמד היהודי. לפנייתו של קונסול צרפת בתנז'ה להטיב עם בני חסותו השיב המלך בשנת 1842 (מובא על ידי ד"ר מיכאל אביטבול בקובץ "יהודי צפון אפריקה במאות הי"ט, כ'):

"יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות (ד'מה). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך…"

הפרצה כידוע קוראת לגנב וחולשתה וחוסר יציבותה של מרוקו היו הזדמנויות פז למעצמות אירופה להכביד את ידיהן על האריה הפצוע. מרוקו יוצאת בעל כרחה ובתנאים הגרועים ביותר מהסתגרותה. מול אירופה המתעצמת לא מצליחה מרוקו להנהיג הרפורמות הדרושות להתמודדות עם העולם החדש.

העדר שלטון מרכזי חזק ומקובל המוביל את המדינה ליעד ברור מפצל את גורלה של יהדות מרוקו. אם הקהילה חיה תחת השפעתו של שליט נאור הוא נותן מנוח ליהודים ובאשר רשע הוא ממרר את חייהם ברדיפות ובהשפלות. באין ישועה מהשלטון המרכזי שאינו שולט עוד ביד רמה על כל המדינה, מפנים היהודים את מבטם ותקוותם לעבר ההתערבות הזרה.

גם מעצמות אירופה ידעו לנצל ציפייה זו כדי לקדם את האינטרסים שלהן באימפריה השריפית. נציגי המדינות מרבים בפניות למלך למען להטיב עם בני חסותו היהודיים. התענינות זו והתקוות שתולים בה היהודים מגבירים את חשד ושנאת המוסלמים המאוחדים רק בדבר אחד: התנגדותם למעורבות זרה, נוצרית, בעניניה של מדינה מוסלמית. נוסף על כך המפגש עם יהודי אירופה הנהנים מהאמנציפציה מגביר את תחושת התסכול אצל העליתה היהודית המרוכזת בערי החוף והופך לבלתי נסבלות את ההשפלות היום-יומיות. החשש מהתערבות זרה מגביר ההתנכלות ליהודים, אבל ההתערבות אין בכוחה להושיע וכך נמשך מעגל הקסמים. הדרמה של יהדות מרוקו אינו; עוד עניין פנימי בלעדי של המדינה.

 

תקציר
על מאמציהם של יהודי אנגליה ויהודי צרפת לבוא לעזרת הקהילה היהודית במרוקו, בתקופת מלכות סידי מוחמד, ועל מסעו של משה מונטיפיורי וההבטחות שקיבל מהשליט.

מלכות סידי מוחמד (1873 – 1859)
מחבר: יוסף טולדנו

שלטונו של סידי מוחמד נפתח בסימן ההתערבות הזרה כאשר בשנת 1860 פורצת מלחמה מלאת היקף עם ספרד שחמדה להגדיל את נתחה בצפון המדינה. הצבא הספרדי שהיה מצוייד בנשק חדיש יותר גבר בקלות על צבא המלך. תיטוואן נכבשה לאחר שכל תושביה המוסלמיים נטשוה ונשארו רק היהודים שקיבלו בברכה את כניסת הספרדים.

 המלחמה התפשטה עד תנז'ה ובכל מקום היתה יד הספרדים על העליונה. מאורעות אלה הביאו לגל של בריחה של תושבים יהודיים שמצאו מקלט בגיבראלטאר ובאלחזירס. האנגלים פתחו בפני הפליטים היהודיים את שערי הצוק.

אנגליה החרדה לנתיב הימי להודו לא יכלה להשאר אדישה לגורל המדינה המחזיקה בעבר השני של מפרץ גיבראלטאר, בלמה את הכיבוש הספרדי וראתה בעין יפה ההתערבות של הקהילה היהודית האנגלית בגורל אחיהם שבמרוקו, כי בדרך זו קיוותה להגביר את השפעתה.

הפלישה הזרה, במקום לאחד את המדינה, הגבירה הפירוד כאשר הקנאים המוסלמים מנצלים את חוסר האונים של בית המלכות מול הנוצרים כדי לעורר מהומות ומרידות.

פורים דל מעגאז

ההסתה נגד הנוצרים החלה בקריאה להלחם באויב הפנימי, הם היהודים. על מסר כפול זה קיווה מטיף דתי קיצוני לסלול את דרכו לכס המלכות, ושמו פילאלי אל מעגא"ז בן מוסתפה. לאחר שהצליח לגייס תומכים רבים במזרח המדינה ולהביס צבא ששלח נגדו המלך, הוא החליט בשנת 1862 להתקדם לעבר מכנאס ופאס.

הוא שילהב את לוחמיו בהבטחה שיתן בידם את יהודי המדינה ורכושם "אמש בחלומי נגלה אלי אלוהים וציווה עלי להשמיד תולעת יעקב. את שללם, נשיהם ובנותיהם נתן אלוהים בידכם וכל המכה בנפש יהודי יעמוד בעדן גן אלוהים". קהילת מכנאס שהיתה אמורה להיות תחנתו הראשונה עמדה באין אונים ורק תפילה בפיה. והנס אמנם קרה:

"בש' תרכ"ב לפ"ק, קם מורד אחד בעל כספים וכשפים, והדיח כל הערביים יושבי ההרים והמדברות, והמליכוהו עליהם, שם רשעים ירקב אזילאל"י אלמעגא"ז, והיה צורר היהודים כהמן וגזר להשמיד ולאבד את כל היהודים ח"ו, ואמר להתחיל בהעיר עז לנו מכנא"ס יע"א, והיתה עת צרה ליעקב, וכמה יהודים מתו בדרכים, ונשלל כל רכושם, ואך זממו לא הפיק, ושב גמולו בראשו, כי בהגיעו לכפר הסמוך לעיר, הנקרא ע"ש מולאי אדריש אזרהוני, פרשו אויביו רשת לרגליו, וחתכו את ראשו, ואת ראשי שריו ועבדיו, וביום ט"ז אדר ב' של שנה הנז', הביאו עבדי המלך את ראשיהם תקועים על חרבותיהם למכנא"ס. ותלו אותם על מגדל גבוה מיוחד לכך, והתולים היו יהודים מיוחדים לכך, כדי להגדיל חרפתם, ואותו היום עושים אותו יום טוב במכנא"ס בכל שנה ושנה, וקורין אותו "פורים דלמעגא"ז".

ברם מרוב טרדות זכרו של פורים זה נשכח במהרה, סימן שתלאות היום משכיחות את אלה של אתמול.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר