ארכיון יומי: 1 באוקטובר 2012


תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

ספינותיהם של כל יורדי ימים היו מגיעות אליהן, על סמך חוזים והסכמים שהיו נעשים לשם הבטחת חופש השיט. בערי נמל אלה היו בערים הקרובות לנמלים ישבו סוחרים יהודיים, ברגיל מצאצאי המגורשים, שבידם היה המונופולין הרשמי או המעשי של הסחר עם מדינות אירופה וגם התיווך בפדיון שבויים.

הקשרים המסחריים שימשו מפתח להשגת עמדות קונסולאריות בשביל נציגי בתי המסחר הגדולים, ומצד שני חייבים היו היהודים שהוטלו עליהם תפקידים של נציגים דיפלומטיים וסוכנים למשא ומתן של שלום ותיווך בפדיון השבויים, לדאוג לענייני המסחר של שולחיהם ולעזרה, הטכנית הדרושה להם בהקמת נמלים חדשים, בייצור ציוד מחמתי וכדומה.

ליהודים במגרב נמסרו אפוא תפקידים שבדומה להם לא מילאו בשום מדינה נוצרית או מוסלמית אחרת באגן הים התיכון.

על תקופה זו, המאות השש עשרה – שמונה עשרה, קיים שפע של מקורות ארכיוניים, דינים וחשבונות של קונסולים ושגרירים, תיאורי הרפתקאות של שבויים וספרי מסעות של שליחים לפדיון שבויים, שאין בדומה לו על שום אזור אחר באגן הים התיכון.

חומר זה נתפרסם קצתו, קצתו עומד להתפרסם וקצתו עדיין גנוז בגנזכי לונדון, פאריס, אמסטרדם, האג, מדריד וליסבון. על פי מה שנתפרסם ונחקר עד כה מותר לשער, כי גם בחומר הגנוז תופסים היהודים וענייני מסחר עם יהודים מקום נרחב.

סדרי חברה.

מתוך קובצי שאלות ותשובות של חכמי המגורשים באלג'יריה ובמרוקו, " ספר תקנות " של פאס שנדפס ב " כרם חמר " חלק ב, בתקנות המונחות עדיין בכתבי יד שונים, המפוזרים בין אספנים ובעלים פרטיים, וכן מדבריהם של נוסעים בני הזמן נודעו לנו צורות הארגון של עדות המגורשים, ומתברר על פיהם כי היו שונות מאלה שנתגבשו במזרח המוסלמי ( בערי תורכיה שבאירופה ובאסיה ).

ברור, ולפעמים בולט, גם כאן ההבדל בארגון ובאורח החיים בין המגורשים לתושבים הוותיקים, אולם בתוך קהילות המגורשים עצמן אין הוא מגיע לעולם לאותו פירוד ופיצול לקהלים לפי ערי המוצא ולפילוג בתוך הקהלים עצמם, שאנו מוצאים במזרח.

וכן היו בדרך כלל תקינים והוגנים היחסים בין התושבים הוותיקים לבין המגורשים. מפתיע אפוא הדבר, שדווקא בתוניס הלכו והתעררו היחסים בין ה " תונאסה ", תושבי תוניסיה הוותיקים, ובין ה " גורנים ", והקרע ביניהם גדל עד שבמרוצת הזמן קמו שתי עדות נפרדות.

לבסוף זכו ה " גורנים " גם לקאיד כלומר ראש עדה, משלהם, שייצגם כלפי השלטונות. את הגורמים לתופעה זו עלינו לבקש ברקע החברתי של מוצא הגורנים ובמסיבות המיוחדות של התיישבותם בתוניס.

לצורת הארגון והייצוג כלפי השלטונות נודעה השפעה רבה, ולפעמים גם מכרעת, על מינוי הנגיד ( במרוקו ) ה " מוקדם " ( באלג'יר ) והקאיד בתוניסיה ובטריפוליטאניה ) – תואריהם של ראשי העדות בארצות אלה.

התערבותם של השלטונות הייתה מכרעת לפעמים בדרכי חלוקת המסים וההיטלים על הציבור : אף מצאנו פעם ששליט מרוקו התערב בידני אישות וכפה את החכמים להתיר למגורשים לשאת שתי משים, בניגוד לתקנות ספרד. אנו למדים מ " ספר תקנות פאס " כי יחד עם זאת נשמרה שם מידה רבה של חירות להתקין תקנות לפי צורך השעה.

מתוקנים ביותר היו סדרי בתי הדין ומעמדם היה מכובד בעיני הציבור. מאחר שהמגורשים והתושבים חלוקים היו בדיני אישות שונים, קיימים היו בתי דין נפרדים, אולם כל דבר של צורכי ציבור נחתך על הסכמה והתאמה.

יוצאת מכלל זה המחלוקת בתוניס, שהשפיעה גם על עמדת בתי הדין, אבל לא על מעמדם המכובד של דייני שתי העדות.

דת ודין.

במשך כל הדורות ( חוץ מימי השמד של המייחדים  לא יצאו מערערים על בתי הדין במגרב ועל סמכויותיהם המלאות לדון בין יהודים בכל דברי ריב ומצה. בתקופות מאוחרות יותר, בימי הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו והחסות על תוניסיה, היו בתי הדין היהודיים מוסדות בעלי מעמד ממלכתי, שהוחזקו על ידי אוצר המדינה.

רק באלג'יריה התחילו השלטונות הצרפתיים זמן קצר לאחר הכיבוש לצמצם את סמכויותיהם של בתי הדין היהודיים, עד שלבסוף נתמעטה דמותם למוסד דתי, שמעמדו דומה למעמדה של הרבנות בצרפת.

ברור שקיום מוסדות בתי הדין חייב בסיס נרחב של תלמוד תורה בבתי מדרשות, שנוסף על הרבצת תורה לשמה יכשירו גם דיינים, סופרי בתי הדין וכיוצא באלה. משום בדידותו של המגרב וריחוקו ממרכזים יהודיים אחרים העדיפו העדות לסמוך על עצמן, ולא נהגו להביא דיינים ממרחקים, כדרך שהיו עושים ראשי קהילות טריפולי, שבגלל קשריהם ההדוקים יותר עם תורכיה מצד אחד ויחסיה הרופפים עם תוניסיה למודים היו להזמין חכמים מארץ ישראל או מערי תורכיה לשמש ראשי בית הדין שלהם ( מצב דומה היה גם במצרים.

אבל גם בבית הדין של טריפוליטאניה ישבו חכמים מתושבי הארץ ( או המאי ג'רבה ) שהיו בקיאים במנהגים, בתקנותיה ובתנאי חייה המיוחדים של עדה זו.

ואכן התפתחו במגרב היהודי שיטות עצמאיות בתלמוד תורה ובפסיקה ההלכתית. כשם שיהדות זו סללה לה דרכים משלה בהנהגת הציבור. ברורים היסודות והזיקה למורש/ת ספרד ; אבל במרוצת הזמנים חזרו וניעורו או התחזקו המסורות מימי הגאונים, ואולי מהתקופה שקדמה להם.

דווקא פעילותם של חכמים דגולים שבאו מספרד ומאייה, בהרבצת תורה ברבים, שהעמידה דורות של חכמים ורבנים הן באלג'יריה, הן במרוקו ולאחר מכן בתוניסיה, חיזקה את תודעתם העצמאית של התושבים, שנתעוררו להחזיק ביתר תוקף במסורות הלכה שלהם.

מיזוגן האיטי, במשך מאות שנים, של שיטות שונות יצר גם דפוסים " מגרביים " מיוחדים, שהשפעתם ניכרה בכל חיי הרוח, ולא בהלכה בלבד.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

 

131 –  לא תאמן ב־צבי, וואכ׳א יכון יביע ומשרי.

אל תבטח בבנך הזכר, גם אם עוסק הוא במסחר.

 

132 – אלי תעמל ל־וואלדיך, יעמלוהו – לך אולאדך.

מה שתעשה להוריך, יעשו לך בניך.

 

133 -אלי עמל שי ל־אולאד א־נאס,

יג׳יב רבי לי יעמלו ל־אולאדו.

 

134 – כ׳ופת נדחך, נפרח אימא.

מפחד אני לצחוק, פן אמי תשמח.

 

135 אידא תקאדו אל־כתאף,מאבקא ישראף

כשהכתפיים משתוות, לא נשאר יחם של כבוד.

יהי בעת המללאח- י.טולדאנו

הרמב"ם בפאס.

העובדה שסביב שנת 1160, כשלוש שנים לפני מות מייסד המייחדים, בחר אביו של הרמב"ם, רבי מימון לעזוב יחד עם בני משפחתו את ספרד והתיישב בפאס, היא עדות לשיפור תנאי הביטחון, כי אם לא כן הוא לא היה מסכן את נפשו. גם חחי הרוח לא פסקו לא כי התדלדלו מאוד.

הרמב"ם למד אצל הרב המפורסם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן ( שאבותיו כפי שמעיד השם באו מפרס . באותם הימים ישב בפאס המשורר המהולל רבי יהודה בן עבאס. נראה אם כן שלא נשקפה עוד סכנת חיים ליהודי המדינה, אולם סכנת המחקות היהדות מחוסר לימוד הייתה יותר מוחשית כפי שמעיד הרמב"ם באגרותיו.

הסכנה המיידית הגדולה ביותר הייתה בעייתם של האנוסים שבלבם שמרו אמונים ליהדות וכלפי חוץ התנהגו כמוסלמים לכל דבר. הסכנה גדלה עוד יותר כאשר התחילה להתפתח השקפה שאסונות אלה הם האות לבוא חבלי המשיח ואין לדחוק את הקץ ולחזור ליהדות עד לבור משיח גואלינו.

כנגד דעות אלה יוצא רבנו משה באגרתו המפורסמת " אגרת השמד "" " ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד. וכל העומד ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד. אבל אלה שמסיתים עצמן ואומרים שיעמדו במקום עד שיבוא מלך המשיח זאת אומרת לארץ המערב ויוצאים ויוליכם לירושלים, איני יודע איך לבטל מהם זה השמד ".

 הסכנה שבדעות כאלה הביאה את מנהיג הקהילה, הרב יהודה הכהן אבן סוסאן, רבו של הרמב"ם לכנות האנוסים " עם טמא שפתיים " והרבה להוכיחם ולטעון שמי שחפץ באמת להישאר יהודי עליו להגיד זאת בגלוי, ואם יש צורך לקדש את שם האלוהים ברבים.

ואמנם כך נהג הוא בעצמו שנים לאחר מכן כאשר התחדש מסע השמד ובחר למות ולא להודות שמוחמד הוא שליחו של אללה.

כנגד זה גרס הרמב"ם כי גם אם אנוסים הם ישראלים גמורים הם, ויש להם חלק בכל היעודים והתקנות אשר לכל ישראל. המסקנה המתחייבת מדבריו וממעשיו הייתה שיש לעזוב את הארץ שבה כופים את היהודי לעבור על מצוות דתו " " אבל לא יעמוד במלכות אותו מלך, אלא ישב בביתו עד שיצא, ואם צריך למעשה ידיו יעשה בסתר עד שיצא ".

ב-1165 עוזב הרמב"ם את פאס ומתיישב בקהיר. כל עשו כמצוותו תלמידו המובהק רבי יוסף בן יהודה עקנין וכן המשורר רבי יהודה בו עבאס וכך עשו רבים אחרים שהתפזרו לכל עבר והעשירו בחוכמתם את קהילות ישראל במצרים, בטריפולי, באי סיקיליה, באיטליה ובארץ ישראל בהשאירם במרוקו קהילה גלמודה ומדולדלת. דף חדש נפתח בתולדות היהודים במערב.

הנר לא כבה אבל אורו עומם ותעבור תקופת התאוששות ארוכה עד שיזרח מחדש עם קליטת מגורשי ספרד.

התאוששות תחת שלטון בני מרין.

השלטון שקם בסערה לא איחר להתפורר מבפנים. ואז חוזרת על עצמה אותה מחזוריות אופיינית של התנוונות ושקיעה שההיסטוריון הערבי המפורסם, אבן ח'לדון, ניסח אותה כחוק סוציולוגי לפיון משך חייהן של שושלות הבדווים מוגבל לארבעה דורות. ( אגב בספרו הנהדר של אבן ח'לדון " אקדמה למדע ההיסטוריה, מקדיש המחבר פרק נכבד לתופעה זו, בהזדמנות אביא זאת בפניכם מתוך הספר )

התבוסה הנוראה שהנחילו הצבאות הנוצריים ב – 1212 בקרב, נוס – דה – טולסה, לצבאו של בנו של מוחמד אל נאצר, מנוצלת כשעת כושר על ידי יריביו לקרוע לגזרים את האימפריה שהקים עבדל מונין. חבל צפון אפריקה שאוחד לראשונה על ידי המייחדים התפורר לשלוש חבילות המקבילות בערך לשלוש המדינות של היום, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.

אין ידיעות רבות על מצב היהודים בתקופה ארוכה זו שזכתה בפי ההיסטוריונים לכנוי " מאות האפלה ".

פיצול מדיני זה היה נוח ליהודים כי כלל הוא בהיסטוריה היהודית שאין יותר מסוכן משלטון כל יכול המושל על כל החבל. הקהילות היהודיות התחילו להתפתח מחדש לא רק בערי הפריפריה, בסאהרה ובכפרי האטלאס, אלא גם בלב לבה של המדינה המרינית , פאס, ובערי הנמלים שהתחילו לפרוח מחדש, סאלי, אספי, אזמור, ארזילה ולעראיש.

כפי שכבר סיפרנו העביר מייסד השושלת מולאי יעקב יוסף 1269 – 1286 את בירתו ממראכש לפאס. כאשר בשנת 1276 בנה לעצמו את העיר החדשה הנקראת עד ימינו בשם זה, פאס אל – ג'דיד, הוא הרשה ליהודים להתיישב ליד ארמונו כדי להנות מהגנתו. בנו יוסף 1286 – 1307 פותח עידן חדש של יהודי החצר.

לפי המקורות הערביים נמנו יהודים אחדים בני משפחת רוקאצה בין החצרנים של הסולטאן ועמם היה " מבלה את עיתותיו בנעימים ". יועצו הקרוב והאהוב היה אחד מבני משפחה זו ושמו חליפה בן חיון ותוארו היה הממונה על בית המלוכה. חזיון זה של יהודי כאיש סודו של המלך קומם את החצרון המוסלמי שהצליח לבסוף להשניאו על אדונו וסופו של היועץ היהודי ובני משפחתו היה למיתה משונה.

בתחום הכלכלי פאס מקבלת תנופה אדירה ולפי תיאורי נוסעים זרים הייתה ל " מחסן העולם " וההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון מחזק תיאור זה ומחשיב את העיר כאחד ממוקדי צפון אפריקה כולה. בחיי המסחר אלה תפסו כמובן היהודים, בגלל קשריהם עם אחיהם באירופה ובאסיה, מקום נכבד.

עם השפע הכלכלי חוזר העיסוק בחיי הרוח, בלימוד התורה ושוב אנו פוגשים על אדמת מרוקו גדולי תורה כפי שמעיד רבי יוסף בן כספי בספרו " ספר המוסר " : " אן יחייני ה' אז אעבור ואסע לממלךכת פאס כי לפי שנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חוכמה ודעת ".

רבני המערב התכתבו עם גדולי הדור בספרד כפי שמעידה ההתכתבות ביו גדול מורי ההלכה בברסלונה, רבי שלמה בן אדרת עם חכמי פאב רבי דוד בן זכרי מת ב – 1287, ובנו רבי משה ורבי יצחק בן ממימון בן אלחנן מהעיר תאזה. בדור שלאחר מכן היבול היה יותר מבטיח. נזכיר רק את המפורסמים ביותר. רבי נסים בן מלכה, מקובל גדול מחברו של ספר " צניף מלכות, סביב 1360, ובנו רבי יהודה מקובל ופילוסוף שספריו אבדו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר