ארכיון יומי: 29 באוקטובר 2012


Juifs du Maroc R.Assaraf

Les conditions de vie des Juifs marocains à Jérusalem s'améliorèrent considérablement après que rabbi David Bensimon eut décidé d'installer cette communauté en dehors de l'enceinte dela Vieille Villeet de son quartier juif insalubre.

 Avec les Abouchdid et les Amiel, originaires comme lui de Rabat, il fonda, à quelques centaines de mètres de la fin porte de Jaffa le quartier de Mahaneh Israël, installant les pauvres et les nouveaux immi­grants dans un bâtiment abritant aujourd'hui les locaux du Centre mondial du judaïsme nord-africain.

En 1875, les originaires du Maroc constituaient un tiers des habitants juifs de Jérusalem : 1 000 sur 3 400. Jusqu'en 1909, on note une augmentation de la population (1 300 Marocains sur 6 000 Juifs en 1882), puis un déclin explicable en partie par les débuts du Protectorat français au Maroc (2 200 Marocains sur 12 000 Juifs en 1909, pas plus de 1 000 après).

 À tel point qu'en 1943 l'organe des Orientaux, Ed Hamizrach, pouvait écrire : « Nous, les Orientaux, risquons de disparaître complètement de notre terre, et de ne rester dans l'histoire du Yichouv que comme un épisode passager. »

C'était là la conséquence de la transformation considérable de l'immigration juive en Palestine, désormais majoritairement, pour ne pas dire exclusivement, européenne, sous l'effet de la naissance du sionisme politique. L'immigration juive en provenance du Maroc se tarit, elle, du fait dela Première Guerremondiale, mais aussi en raison des obstacles mis par les autorités du Protectorat à l'émigration, notamment en Palestine, des Juifs marocains.

Cela ne signifie pas que ceux-ci aient été insensibles à la naissance du sionisme poli­tique, même si son caractère laïc avait de quoi les choquer et les surprendre. D'autant plus que le sionisme politique fut introduit au Maroc par des Juifs européens ou européanisés qui vivaient dans les localités du littoral et qui n'avaient que des rapports très distants avec les masses juives des mellahs ou de l'intérieur.

הברברים המתייהדים-הירשברג-אגדות תמבוּוכּתּוּ

אגדות תמבוּוכּתּוּ

ב " תאריך אל פתאש ", חיבור העוסק בהיסטוריה של הסודאן, שבכתיבתו התחיל מחבר סודאני בשנת 1519 ושנסתיים על ידי אחד מצאצאיו בשנת 1665, קוראים אנו בין השאר, כי החבל שעליו נוסדה בשנת 1479 תֶּנדירמה ( דרומה לתמבוכתו ) היה מיושב לפנים על ידי בני ישראל.

אלה היו חופרים בארות להשקיית הירקות שהיו מגדלים בשביל האורחות העוברות שם. הבארות היו עמוקות ומימיהן היו טובים ממי הנהר. היו להם שבע נסיכים, מצאצאי מלכי ישראל. לכל נסיך היו 12000 פרשים. המחבר אינו מסביר כיצד ומתי נכחדה מדינה יהודית זו. הוא רק רומז כי בשנת 1465 עדיין חי אחד העבדים שחיו תחת שלטון בני ישראל.

הפרט על שבעת המושלים מזכיר את תשובתו של רבי יצחק בר ששת, שבה מדובר על שבעת הפרנסים בתואַת. ייתכן שאין זה מקרה, וכי האגדה על גורל יהודי תִמבוכתו מבוססת על המאורעות בתואת, או לפחות שאבה מהם פרטים מסוימים. אין אנו יודעים באיזה פרק זמן נתגבשה אגדה זו בצורה שבה היא מופיעה בספר, שכתיבתו ועריכתו נמשכו מאה וחמישים שנה בקירוב.

ייתכן שמהדהדים בה גם זכרונות אחרים : לפי ליאון האפריקני אסור ליהודים לבוא לתמבוכתו, בעוד שלדבריו של וַלֶנטיס פרנאנדס הם חיים בוַולאטה, עשירים אבל מושפלים. הם מתפרנסים כורכלים, צורפי זהב ועושי תכשיטים. הין הערבים במדבר אין למצוא יהודים.

במאה השבע עשרה הועלה על הכתב עוד סיפור על ממלכה יהודית, הפעם בעמק הדרעה, הנקרא לפנים, לפי הסיפור, וואד זייתון. כאן קיימת הייתה מדינה חופשית של היהודים מבני אפרים בן יוסף, כלומר מעשרת השבטים, שבחסותם ישבו כושים נוצרים.

אלה התקוממו נגד אדוניהם, הצליחו להשתחרר ממעמדם הנחות, והעמק חולק בין הנוצרים ליהודים. לאחר זמן הפרו הנוצרים את חוזה הברית וביקשו להשמיד את היהודים. הפעם נחלו תבוסה מכרעת והושמדו כליל, גם אלה שניסו לברוח לסג'למאסה, שבוואד זיז. במקומם של הנוצרים התחילו להתיישב בחבל זה מוסלמים שגברו לבסוף על היהודים והיכו אותם.

עבדיהם הסודאנים של היהודים גמלו חסד עם החללים והביאום לקבורה. את הנשארים בחיים הכריחו המושלים לשלם את הג'יזיה.

יעקב משה טולידאנו ההיסטוריון של יהדות מרוקו, ביקש לקבוע לתקופת המוראבטים את השלב הסופי של הסיפור – נצחונם של המוסלמים. י. גאטפוסה ערך דיקות ארכיאולוגיות בטתרים שונים  בוואד דרעה, ובמיוחד בסביבות זאגורה, כדי למצוא שרידים קדומים של היישובים הנזכרים בסיפור. סמוכים לאפשרות של קיום של אחד מעשרת השבטים בעמק דרעה מצא טולידאנו בסיפורים על גילוי מצבות קדומות לחוקבן בית שנמ בבית הקברות המפורסם של איפראן.

רבי יעקב ששפורטאש המתנגד הראשון והחריף של השבתאים, מספר דרך אגב בחיבורו המופנה נגדם על שמועות חדשות בנוגע לעשרת השבטים שבמגרב : " וגם דרך עיר סאלה באו כותבים ואמרו, שבאו יהודים מאגאדיר ואילג שבמדינת סוס ונשבעו בנקיטת חפץ, שראו שם במדבר הרבה אוכלוסין ודיברי עמהם ואמרו להם שהם ישראלים שבאו לגבול אחיהם. 

האגדה על אבן משעל.

משהו מהאווירה זו של הסיפורים על ממלכות יהודיות ועל מלכים התגנב גם לסיפור העם המפורסם על " המלך " היהודי שנהרג בידי אל ראשיד 1666 – 1672, מייסדה האמיתי של שושלת העלווים.

במרוקו נפוצה האגדה על היהודי אבּן משעל העשיר בסביבות תאזה, שהצליח להטיל את מרותו על המוסלמים, נעשה מלך עליהם, גבה מהם מסים, ואף נוהג היה לקבל מדי שנה כמתנה מנתיניו בתולה מוסלמית שנועדה לבית הנשים שלו, עד שקם אל ראשיד ונקם את כבודן של הבתולות המוסלמיות.

לזכר המאורע חוגגים בפאס את " עיד אל טולאב ", חג התלמידים. במאמר מעמיק ניתח פ. סניוואל את המקורות למנהג " חד התלמידים " והכיח, כי אצל הסופרים הערביים והאירופאיים הקרובים לזמן המאורעות אין כל זכר לאותם הקישוטים הרומנטיים על המלך היהודי העריץ. יש למצוא כאן את הדם של סיפורי עם על מלכים יהודיים, נוסף על הרבה מוטיבים אחרים "

נוסח מעניין על אגדת השבטים מוסר הרופא ג'. דוידסון, שערך מסע מדעי לשם חקר גיאוגרפי במרוקו בשנות השלושים של המאה התשע עשרה והתכוון להגיע עד תמבוכתו, אבל נרצח בדרך בראשית 1837. באחד ממכתביו אל הדוכס של סאסקס מספר הוא : באחד ממסעיו נתלווה אליו רב ממחוז קובה, שמסר לו פרטים מעניינים על תושבי המקום.

חיים כאן 3000 עד 4000 יהודים, בתנאי חירות מלאה, ועוסקים בכל המלאכות והפרנסות. יש להם מכרות ומחצבים, שבהם הם עובדים, גני ירק וכרמי ענבים, והם מגדלים תבואות יותר משהם צריכים לעצמם. הארץ והשלטון עליה בידיהם מימי המלך שלמה. כהוכחה לכך הצביע על תעודה הנמצאת אתם חתומה בטבעת יואב, שבא לגבות מסים בימי בן דוד.

אותו רב הבטיח לדוידסון להמציא לסוכנו של דוידסון במראכש העתק התעודה החתומה בטבעת יואב וכן העתקי שתי מצבות קבורה, שאליהן עולים היהודים להשתטח. הרב נפרד ממנו בוואריכּה – מדרום מזרח למראכש. דוידסון המשיך לבקר במאה ערי היהודים, ומצא כאן יותר יהודים החיים עם הברברים מאשר במרוקו. משמות המקומות שאפשר לזהותם יש להסיק כי היה זה סיור באטלאס הגבוה ומורדותיו הצפוניים.

אגרת זו היא אחת הדוגמאות הבולטות כיצד עלולות להתמזג עובדות ואגדות בדבריהם של החוקרים. יש להצטער שדוידסון הרחיב את הדיבור על יואב, על שניים עשר מעיינות המים ועל אילים ( במדבר לג, ט ), ומנע מאתנו את תיאור הדברים שראה באטלאס.

ממחצית המאה התשע עשרה הגיעו אלינו גם רשימות על בני משה ושבטים יהודיים חופיים באלג'יריה. בנימין השני רושם, כי כששאל את יהודי סטיף אם נמצאים יהודים בין שבטי הקבילים ניתנה לו תשובה חיובית. לפי דבריהם חי ביניהם שבט יהודי נכבד, שנקרא בפי הערבים " בני משה " והם גיבורי מלחמה. וכן שמעו כי בזמן כיבושה של לַגוַאת ( בחבל מזאב הצפוני ) בשנת 1852 ביד הצרפתים נפלו בקרבות יהודים הרבה, שהיו בין הלוחמים הערביים.

לרב ג. נטר, ששהה בעצם הימים ההם באלג'יריה, ידיעות יותר מפורטות על מציאותם של שבטים יהודיים במחוז קונסטונטין, בסביבות סטיף, בטנה, בסכּרה ובג'איה. מספרם מגיע לכדי 1500 איש, כולם בריאים וחזקים, אנשי קומה ועזי נפש. לפנים היה מספרם גדול בהרבה, ומהם היו חיילים בגדודיו של שייך שבט החנאנשה.

כעת רובם צורפים, עושי נזמים, סיכות נוי, טבעות יד ורגל. אין הם יודעים לכתוב עברית או ערבית, וגם התפילות של החגים אינן שגורות בפיהם. משה רבנו מכובד ונערץ עליהם ביותר. הרב נטר הזהיר בדו"ח שלו, כי לשבטים אלה צפוייה סכנת כפייה לאסלאם, אולם הציבור היהודי בצרפת לא שם לב לאזהרתו ולא חש לעזרתם.

וכן קרה שהתאסלמו חלקים מברית שבטי הזהרוריה והחנאשה. השייך היהודי של שבט זמול אשר בדרך לטֶבסה  ( בגבול בין תוניסיה לאלג'יריה ) כפה את דת האסלאם על כחמישים משפחות מבני שבטו.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

 

חכמי ישראל הללוהו, פארוהו, רוממוהו והעלוהו לדרגה העליונה ביותר, מעל אבות האומה, מעל משה רבנו שעליו נאמר ״שלא קם נביא בישראל״ כמוהו, ואף מעל למלאכי השרת.

מטען כביר של אמונה שהיה אצור בלב העם פרץ והשתחרר וזרם החוצה דרך התנועות המשיחיות, בהן היו גילוים של מסירות נפש וקידוש השם למען גאולתו של עם ישראל.

הנה כי כן במשך כל הדורות היתה רציפות של הרעיון המשיחי על כל הצורות שמורשת המסורות הנחילה לעם ומלאה את החלל שנוצר אחרי אבדן המולדת ואבדן הקיום העצמאי.

הרעיון המשיחי היה חלק מ״המולדת המטלטלת״ שלקח עמו העם היהודי בצאתו לנכר. בלכתו לגלות לא יכול העם ליטול עמו את מולדתו ורכושו, אלא את לשונו, תרבותו, מנהגיו, המורשת הרוחנית שהנחילו לו נביאי ישראל ורועיו הרוחניים, ומעל הכל את התקוה ששוב ישוב קוממיות לארצו. תקוה זו נתגלמה ברעיון הגאולה, ברעיון המשיחי.

הרעיון המשיחי הוא שהכשיר את הקרקע להופעת התנועה השבתאית ולהצלחתה. הודות לו היא כבשה בסערה את כל קהילות ישראל הדוויות אשר כאמור טיפחו במשך דורות את הכמיהה, הערגה והכיסופים לגאולה ולביאת המשיח.

הקבלה של המאות ה־16 וה-17 טיפחה ועודדה את הרעיון המשיחי ואת האמונה בגאולה הקרובה. היא יצרה מתח משיחי בכל אותם החוגים שבשורתה (של התנועה) הגיעה אליהם. הודות לתורת הקבלה, האוירה של התקופה אכן, היתה ספוגה וטעונה מתח משיחי והיא הכשירה את לבבות בני הדור ״לקלוט רעיונות משיחיים וחזונות אפוקליפטיים״.

עמדנו עד כה על התנאים החמריים, הפוליטיים והרוחניים ששררו בתפוצות ישראל במאות ה־16 וה־17 ערב פרוץ התנועה השבתאית. כן ציינו את הדחף שהרעיון המשיחי קיבל באותה תקופה על־ידי הקבלה ועל הדרכים בהן נקטו תלמידיו של האר״י כדי להחיש ולקרב את ימות המשיח.

מה היה סוד הצלחתה של קבלת האר״י לכבוש את ההמונים ומה היא חידשה בנושא הגאולה? מה היו הגורמים העיקריים שסייעו להתפרצות התנועה השבתאית ומה היה משקלו של כל אחד מהגורמים שציינו לעיל? סוד הצלחתה וחידושיה של הקבלה מבית מדרשו של האר״י היה שהיא נתנה תשובות לשאלות שנתעוררו אחרי גרוש ספרד ״וענתה על שאלת מהות הגלות ומהות הגאולה.״"

על השאלה השניה: מהם הגורמים שסייעו לתנועה – אין למעשה תשובה אחידה. דעות החוקרים וההסטוריונים חלוקות. נביא בקיצור את דעתו של חוקר בר סמכא, ג. שלום, חוקר התנועה השבתאית.

יש חוקרים הנוטים לקשור את התופעה לארועים של שנות ת״ח-ת״ט ולתת להם משקל יתר. ג. שלום טוען ״שהקשר בין גזרות ת״ח-ת״ט אינו ׳אלא דברי חלום״׳ ומוסיף: ״יש להעמיד בסימן שאלה גדול את הנסיונות להסברה ׳חברתית׳ או כלכלית של הצלחת התנועה השבתאית.״

לגבי גרשם שלום התנאים החמריים כגון פרעות ת׳׳ח-ת׳׳ט, המצב הכלכלי והפוליטי, לא מילאו תפקיד חשוב לגבי התנועה.

מהן אם כן הסיבות אליבא דג. שלום? דעתו נחרצת. לדידו ישנו רק גורם אחד שחולל תנועה בבירה זו. ״גורם זה הוא הגורם הדתי״, והוא ״הגורם העיקרי שהקנה צורה דומה לגילויי התנועה ברוב המקומות… הוא שגרם לאותה מתיחות מיוחדת שמתוכה נולדה התנועה השבתאית … והוא שדחף את ראשי הצבור ואת אלה שקבעו את דמותו הרוחנית להצטרף לתנועה המשיחית ופעל במידה שוה, פחות או יותר, בכל תפוצות הגולה. גורם זה היא הקבלה בדמות המיוחדת שקיבלה במאה ה־17 , דהיינו קבלת האר״י "

כך עודדה הקבלה בצורתה החדשה את האמונה במשיח ובגאולה הקרובה וכן חברו יחד כיסופים משיחיים וגורמים חברתיים וכלכליים שהכשירו את הקרקע להתגלות התנועה ולשגשוגה.

הרקע לצמיחתה של הבועה השבתאית במרוקו

להבנת הרקע לצמיחתה של התנועה השבתאית במרוקו, מן הראוי לעמוד על כמה סוגיות הסטוריות מרכזיות ותופעות חברתיות ורוחניות שהתלוו אליהן:

1 –        התנאים החמריים-כלכליים-פוליטיים;

2 –התנאים הרוחניים – השפעת הקבלה על ההתעוררות המשיחית ;

3 –  החברה היהודית במרוקו והנהגתה.

40 שנות המהומות

השנים שקדמו להופעת שבתי צבי(1665), היו רעות, קשות ומרות ליהודי מרוקו. בהסטוריה של המגרב ידועות השנים 1671-1631 בשם ״ארבעין שנא דל פתנה״, היינו ארבעים שנות המרד או הבלבול. הן מתחילות עם שקיעתה של השושלת הסעידית ומסתימות עם עליתו לשלטון של מולאי ראשיד, אחיו של מולאי איסמעיל, המלך אשר ביסס את שלטון השושלת העלאווית והשליט חוק וסדר בכל ממלכת המגרב.

מולאי ראשיד הוא ראשון המלכים העלאוויין אך השושלת מתבסססת רק בימי מולאי איסמאעיל. מולאי איסמאעיל נחשב  לאחד המלכים הגדולים שידעה מרוקו. איש חכם ונבון, בעל מרץ בלתי רגיל, פיתח קשרי מסחר עם אירופה והעלה את מרוקו על המפה הבינלאומית

השנים הקריטיות מכולן היו השנים 1665-1642 (ת״ג-תכ״ה). הן ידועות בשם ״שנות המהומות׳/ בשל המרידות שפקדו את הממלכה ובשל היעדר חוק וסדר ששררו בהן. שנים אלה היו שנות חילופי דינסטיות והיוו תקופת מעבר בין שקיעת שושלת הסעידים לבין זריחתה של שושלת העלאווים.

הימים ימי היעדר שלטון יציב. בממלכה שוררות מלחמות ומהומות מלוות חורבן והרס. מרידות והתקוממויות פורצות חדשים לבקרים ובהיעדר שלטון יציב ובמצב של אי־סדרים ומהומות, הראשונים למצוקות ולתלאות הם המוני העם וביניהם היהודים. לפי מקורות יהודיים, התנאים ־פוליטיים, החברתיים והכלכליים בהם היו נתונות הקהילות היהודיות היו קשים מנשוא. תנאים אלה היו בין הגורמים שהביאו לתסיסה משיחית והכשירו את הקרקע לקליטתה ולצמיחתה של התנועה המשיחית שהיתה עתידה לקום.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל-חנוכיה מכנאס המאה הי"ח

 

מכנאס המאה הי"ח

הדופן האחורית עשויה שני חלקים, המחוברים

זה לזה בציר ; הבזיכים ריבועיים ; דגם החלונות 

המאוריים והשושנית המחררת שמעליהם חוזר בדפנות הצדדיות ;

במרכז מקום השמש – חסר

פליז מעשה יציקה, קידוח וחיקוק

מוזיאון ישראל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר