ארכיון יומי: 15 באוקטובר 2012


מארץ מבוא השמש – הירשברג-ביקורו של הירשברג בצפון אפריקה

אף הם שמרו על ייחודם העדתי. עד לפני שנים ספורות קיימת הייתה עדה גרונית נפרדת בתוניס, ועדיין חומה חוצצת בין בית הקברות שלה לזה של התוניסאים. כאילו ביקשו להדגיש כי לא ביטלו כל המחיצות המוחשות לעין, שהיו מפרידות בין אלה לאלה. כי אמנם במאה שעברה כמעט שפרצה " מלחמה " בין אחת ממעצמות המערב ובין הבאי התוניסאי כשניסה לבטל את זכותם של יהודים " זרים " ( והגרונים נחשבו בין אלה ) ללבוש לבוש אירופי, ולכפות עליהם את ה " גויור ", סימני השוני המיוחדים, שהיו מחייבים את היהודי.

שובלי מכנסיהם הקצרים של יהודי דרום תוניסיה עדיין עטורים בסרט שחור, מעין בירית, שבו ניכרים הם מיד. זהו הסימן שנתנו לי בתוניס כדי להכיר תיכף את היהודי מהדרום. הם עצמם מסבירים אותו סרט כסימן אבלות, זכר לחורבן ירושלים. לא מצאנו כי היה קיים באיזה מקום או זמן בקרב יהודי התפוצות מנהג לזכור חורבן ירושלים על ידי שינוי במלבושם היום יומי.

אין ספק כי זהו אחד מסימני ההיכר שהוטלו על היהודים, שנשתמר עדיין בין אנשי הדרום היושבים בסביבה מוסלמית טהורה. בזכרוני חרוטות השעות, ששהיתי בקרב היהודים של הנאה כקורא בואדי דאדס אשר במרוקו הדרומית. היא אינה שוכנת ליד אחד מעורקי התנועה הראשיים.

דרושה סטייה מדרך המלך כשי להגיע אליה, ועל כן לא כל יום מזדמנים שמה אורחים. כחמש מאות יהודים פזורים על פני שבעה מללאח שכנים. כל אחד ליד קצר, טירה בית אב ברברי. בין מללאח למללאח חורשות דקלי תמרים. גם בתי היהודים בנויים במורת טירות : שער כניסה צר, בקומות התחתונות אין חלונות, הפונים החוצה. הפרנסות, צורפי כסף, חרשי מתכת, רוכלים, לאחדים העשירים, יש חנויות בשוק הנמצא בקרבת בניין המנהל הצבאי, שהרי בשטחי ממשל צבאי אנו עוברים.

לאחרים יש דקלי תמרים נושאי פרי, יש מכונן האחראי למנוע הדיזל בטחנת הקמח. המלמד בתלמוד תורה השוכן בבית הכנסת הוא השוחט, והוא בשעות הפנאי גם החייט בעל מכונת תפירה. היחסים עם השכנים הם יחסי ידידות. יהודי סקורא שמחים בחלקם ואינם עושים רושם של אביונים ודלים. תאבים לשמוע מה נעשה בארץ ישראל. אמנם החומות האטומות למטה מרמזות, כי הזהירות לא תזיק. ואולי זו רק מסורת משנים שעברו ?

לא היה דרוש דמיון רב, כדי שאראה את עצמי כאילו נקלעתי לפתע לאחת הנאות החג'אז הצפוני, מדינה, ואדי אל קורא, חיבר, לפני אלף ושלוש מאות שנה, עם הוא מוחמד הנביא אל מדינה. כן תיארתי אותן לעצמי על פי מה שקראתי בכתבי הסופרים הערבים : טירות של בתי אב יהודיים, הפזורות בתוך חורשות דקלים. על ידן בשכנות הערבים. אותן הפרנסות, אותן המלאכות, אפילו אותו יחס החסות והתלות, שנתהווה אז, עדיין קיים הוא במורה זו או אחרת. מנוע הדיזל ומכונת התפירה חוללו בסקורא שינו מבחינה טכנית, אבל לא במבנם החברתי, של היהודים והלא יהודים ולא בגישתם לבעיות העולם. אין זה עולם קופא, אלא צועד הוא בקצב הגמל והחמור.

הסרט נע אני בבית אחת המשפחות הס"טים באחרת מערי החוף שבצפון מרוקו. לא חזוב אם זה קאזה, סאלי, טנג'יר או תיטואן. בסופו של דבר יתברר לאחר חקירה ודרישה לאור שלשלת היוחסין שחוזרים עליה בכתובה, כי מקור מחצבתם של כולם בתיטואן. שמות מצלצלים : טולידאנו, פאריינטי, מסקיטה, בן זמירו, לארידו, קאנסינו, פאז, סומבל, כלפון, ביבאס, אזואלוס ועוד ועוד, מעלים צדמויות מהעבר, שגרירים יהודים של מלכי מרוקו בהולנד, אנגליה, דנמרק, צרפת,.

רבנים דגולים, סןחרים גדולים. רק השם פלאש  פלאג'י המשפחה המפורסמת במאה ה-17 בחצרות אירופה והמזרח, נעלם ולא נזכר עוד בחבל ארץ זו.

בידי צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל היה כל המסחר הבינלאומי של מרוקו, אלג'יריה וגם תוניסיה. שום עסקת יבוא או יצוא לא נעשתה, שום אניה נוצרית לא טענה ולא פירקה את מטענה, בלי שתהא יד יהודי באמצע. לשוא היו המאמצים הנואשים של הצרפתים עד הזמן שכבשו את הארץ לשבור את מעמד המונופולין של היהודים.

השריפים והקאדים העצמאיים של מרוקו, הדאים  תוארם של מושלים ) באלג'יריה והבאים של תוניסיה, לא נתפתו להבטחות הטובות, שתצמחנה להם מיחסי מסחר ישירים עם צרפת והעדיפו את תיווכם של היהודים. וכך קרה שבמרוקו, המדינה הריבונית האחרונה שנשארה באזור זה על סף המאה העשרים, היהודים ייצגו את מדינות אירופה בתפקיד של קונסולים, סגני קונסולים ונציגים מסחריים.

אין צורך להוסיף, כי אלה היו היחידים בארץ, שדיברו בלשונות אירופה ושלטו בשפה הערבית בכתב. כאבות אבותיהם בספרד, והיו להם קשרים מסחריים פרטיים עם המדינות, שאותן ייצגו.

בבואי אל טנג'יר הייתה ראשית דאגתי לסדר לי אשרת כניסה לאזור הספרדי. הספרדים אינם מעוניינים בהתיישבותם של אירופים לא ספרדים בתחומי שלטונם, ולפי המספרים נמצאים אלה כאן במספר אפסי, רק מאות אחדות, בניגוד לרבבות ספרדים ואיטלקים היושבים בכל ערי החוף של צפון אפריקה. גם את ביקוריהם של אזרחים זרים באזור זה אין הספרדים רואים בעין יפה, על אף תעמולתם הערה למשוך תיירים לספרד.

ובמיוחד אין הספרדים רואים בעין יפה ביקורים של ישראלים ומכבידים עליהם בכל מימי חומרות. אשרת הכניסה שקיבלתי בירושלים בזכות השתדלות, בוטלה ברגע האחרון ובמקומה קיבלתי אשרה לביקור בספרד. כל המאמצים לקבל אשרה ברבאט עלו בתוהו. גם בטנג'יר לא הצליחו נסיונותי באמצעותם של יהודים ספרדים.

ידידי הגיעו לכלל מסקנה כי אין ברירה אלא לפנות אל פ.א. סוחר יהודי עתיר נכסים, שיסדר את העניין. פ.א הוא נציגה הבלתי רשמי של ספרד בטנג'יר, ויש לו מהלכים בכל החוגים הבינלאומיים באזור זה. גם בעסקיו המסחריים הוא קשור עם ספרד ועם ארצות הברית, הוא ידידו האישי של הנציב העליון הספרדי באזור, ושל הציר המוסמך של ספרד באנג'יר. 

רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים

 

14.1.135 ״יהודי אחד הגיע לשם [ר׳ דוד ומשה] על הפרד שלו. ולאחר הזיארה מצא שהפרד שלו מת. התחיל לבכות, פנה לקדוש ואמר: ׳יא אללאה יא סידי יא ר׳ דוד ומשה אנאס סאייפתהום בכאטרהום ואנא גבבנתני. כיפאס? בללאה ובישמכ יא סבבאע אלעזיז! איך שאמר ׳האריה האהוב׳ הפרד התחיל לקשקש ועמד על רגליו. ככה סיפרו לי בעזרת אלוהים ובעזרת האריה״.

15.135 ״אתה שוחט, מבשל ונותן לפקיד. אתה לוקח את החלק שלך קטן כגדול. חלקך כמו חלק אשתך וחלק הילד הקטן. גם העניים, החכמים, כולם. הפקיד מחלק את זה כאילו מחלק בעזרת מאזניים. לאחר שאתה מקבל את המנות לפי מספר הנפשות שלך, הוא נותן לך הלק כצידה לדרך. הוא סופר את בני המשפחה, נותן לך את המנות המגיעות עם ככר לחם, וזאת הצידה לדרך. איך ידעו שהקדוש, בשם אלוהים והצדיק רוצה כך? באה יהודיה אחת. לא ידעה את המנהג הזה. הביאה את השחיטה. לקחה את הכבש. התחילה לאכול.

שמרה חתיכת כבד כגודל פול עבור בתה שהיתה בהריון, ונשארה בעיירה. כאשר אכלה הבת פתאום הרגישה לא טוב. כמעט ומתה. בא הפקיד, שאל אותה מה עשתה? סיפרה לו לפקיד. שכחה מהמנהג הזה לא לאכול כטוב בעיניך. [אמר הפקידלבעלה] אתה צריך להביא עוד שחיטה עבור אשתך כאן. הוא הביא שני כבשים ונתן הכל לפקיד. הפקיד קרא לר׳ דוד ומשה שיציל את היהודיה. לקח קצת דם מהשחיטה הזאת, מרח את המקום והפצע התפוצץ. יצאו דם ומוגלה ממנו. הבריאה כמו תחיית המתים. הפקיד פנה לקדוש, בא לו בחלום״.

16.135 ״פעם היה עשיר ממראכש בשם אלגרבלי שמעון שהיה נוהג לבוא להשתטח על קברו של ר׳ דוד ומשה. פעם הלשינו למושל של מראכש ששמעון אלגרבלי העמיס על משאית שקי תה ואז היה אסור. בשעה שמונה בערב, במוצאי שבת, צלצל המושל למושל  זגורה וביקשו לחפש במשאית של שמעון אלגרבלי. בא המושל לחפש. ביקש שמעון שיתנו לו לנוח, ושרק בבוקר יוכלו לבדוק את הסחורה שהיתה מונחת על המשאית. העמידו שומרים ובלילה קם שמעון אלגרבלי. עשה טבילה, לבש בגד חדש שאף פעם לא לבש אותו וירד לקבר של ר׳ דוד ומשה. הוא שחט פרה ושני כבשים ליד הקבורה.

בלילה בא אליו הצדיק בחלומו ואמר לו שימסור שכל מה שיש לו במשאית הוא של ר׳ דוד ומשה, והוא רק העבד של הצדיק, המשרת שלו. באותו לילה בא הצדיק בחלום למושל וביקש ממנו שלא יפריע למשרת שלו. למחרת מסר שמעון אלגרבלי למושל כל מה שרבי דוד ומשה אמר לו. אמר שכל הסחורה שייכת לר׳ דוד ומשה. אמרו לו: איפה הוא ר׳ דוד ומשה? ענה שהוא מרחק של שמונה ק״מ מר׳ דוד ומשה. המושל ענה לשמעון אלגרבלי: לך למכור את הסחורה של ר׳ דוד ומשה. הגיע שמעון, קנה פרה, שני כבשים ומאה ליטר מחייא וחילק סעודה. במשך שלושה ימים חגגו״.

ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן

 

היום ימלאו 48 שנה ליום פטירתו של אבי ז"ל.

מטבע הדברים שזהו יום עצוב עבורי, עבור אמי ואחיי ואחיותיי. 

הסיבה לכך שהחלטתי לשבץ אותו במאמרו של מורי ורבי פרופסור בשן הי"ו , הינה שאנתיפה – כיום נקראת – פום ולג'ומעא – היא עיירת הולדתו שלו ושל אמי שתחיה.

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו....יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

היה זה בתאריך לועזי 7/10/1964, יום רביעי בערב, ואני עדיין רך בימים. ימי חורף גרנו במעברה בהרצליה. שלושה שבועות לפני כן, החליט לברוח מבית החולים שיבא ולבוא הבית על מנת לשמש כשליח ציבור של בית הכנסת לימים הנוראים ולחג סוכות, כאילו ידע שזהו חגו האחרון. 

אכן כך עשה, והתקבל בבית הכנסת כמושיע. אבי היה שליח ציבור, שניהל את התפילה ביד רמה במשך כמה עשרות שנים הן במרוקו והן בארץ 

לצערי לא זה לשהות על אדמת הקודש, אלה פחות משלוש שנים, אך זה היה עבורו, הגשמת חלום כפי שזה היה עבור כל יהודי מרוקו, שראו בעלייתם לארץ הקודש פסגת חלומותיהם . 

אבי היה חולה לב, וסבל בעיקר מזה שאשתו שלא עבדה בחייה , נאלצה היא לפרנס את המשפחה, הבעל החולה ושישה ילדים, בעשר אצבעותיה. ציער אותו הדבר מאוד, שהפך לנטל כיוון שלא יכל לעבוד מפאת מחלתו. 

זהו הדבר שלדעתי זירז את הקץ, והצער הזה היה כבד מנשוא. 

יום רביעי בערב, 7/10/1964, והוא בשעה שבע בערב, שוכב על מיטה, כאשר פניו היו מופנים לעבר הדלת. בלי שום סיבה הנראית לעין, הדלת נפתחת, והוא פונה לעבר הדלת, ואומר את המשפט המצמרר, אותו שמעתי במו אוזניי, " ברוך הבא ביכום, לאכום תא אנתסינא " – ברוך הבא , לכם אני מחכה – 

אמי נכנסה ללחץ, ושאלה אותו " יהודה מה על מה אתה מדבר ", והוא עונה לה, ימנה, לילא הייא לילת אלמות דיאאלי, האומה זאוו יעביאוני – ימנה, – שמה של אמי שתחיה – הלילה הוא ליל מותי, והנה באו לקחתני, הכיני לי ארוחת ערב קלה וכוס נענע. 

סיים את השתייה, וקרא לאמי, ביקש שיביאו לו קערת מים, נטל את ידיו, שם את אותן על ראש אמי ובירך אותה. אחיי הקטנים נשכבו לישון, ואני לבדי הייתי ער, קרא גם לי, שם את ידיו על ראשי, בירך אותי וביקש ממני להיות ראש המשחה ולשמור על אמי ואחיי. 

רבותי, זהו סיפור אמיתי  המתאר את אותו לילה מר. הוא היה חולה לב, לא הייתה שום התראה מוקדמת. בשעה 11.00 בלילה החזיר את נשמתו לבורא בבית החולים שיבא, כאשר אני מחזיק את ראשו, שביל קטן של דם זרם לו מזווית הפה, ולא הועילו כל ניסיונות ההחייאה. נקבע מותו. ותם סיפור החיים של אבי מורי, והוא בן 57 שנים בלבד. 

הוא לא זכה שלום שמחה מבניו, מלבד בר המצווה שלי.

לי יש זיכרון ברור ממנו, כאשר לשאר אחיי, זיכרון מעורפל. הוא לא היה רב, לא פוסק, לא תלמיד ישיבה, אדם פשוט ובעיקר ישר, צנוע, אוהב את הבריות, ומתרחק מהשררה והכבוד. הוא לא הסכים שיקראו לו רבי יהודה, אלא יהודה בלבד. שימש כשליח ציבור ידוע, והיה חברו של רבי דוד בוזגלו שנהנה מקריאת התורה שלו. 

יהי זכרו ברוך, וזכותו תגן על אישתו, אמי מורתי, על ששת ילדיו, נכדיו וניניו ועל כל עם ישראל. אמן כן יהי רצון

אלי פילו 

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

בעיות הבריאות.

נושא הבריאות של העולים היה לבעיה קשה ודחופה, שכן רבים מן העולים היו חולים, קשישים ותינוקות, רופאים במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה דיווחו על 10% ויותר הנזקקים לטיפול רפואי, וביניהם נכים, חולה שחפת ומחלות אחרות.

בגלויות אחרות במזרח אירופה היה חילקם של הזקנים בעלייה גדול, והם היוו נטל רפואי, הנה כך מדווח ראש מחלקת הקליטה יהודה ברגינסקי, להנהלת הסוכנות : " לפי הסטטיסטיקה של מחלקת הקליטה, יהודה למעלה מ-40% מהזקנים הם מעולי רומניה ; ובהזדמנות אחרת אמר : " מרומניה עלו הזקנים והצעירים לא באו, הזקנים שוכבים בפרדס חנה על סף המוות "

מערכת הבריאות לא הייתה מוכנה להתמודדות עם המעמסה הגדולה של העלייה, שכן הקשיים היו רבים, ובעיקר בעיות אשפוז ; בתי החולים הקיימים לא ענו אף על מחצית מדרישות האוכלוסייה, וככל שגבר זרם העולים – ובהם אחוז של חולים המחלה מדבקת – הלך המצב הרפואי במחנה והחמיר.

מחלת השחפת, שנחשבה אז כחשוכת מרפא, הייתה נפוצה בין ניצולי השואה ובין העולים מארצות המזרח : משרד הבריאות דיווח על 1760 חולים בשחפת פתוחה. רבים מתוך כ-200.000 העולים, שהגיעו בשנה הראשונה לארץ, הסתובבו במחנות העולים בשל העדר מקומות אשפוז, ובנוסף אליהם אובחנו עוד כ-3.000 עולים בחשש לשחפת.

1500 חולים בחלות נפש התהלכו ללא טיפול, כשהם מהווי שכנה לעצמם ולציבור, משום שלא נמצא מקום לאשפזם. מגפות רבות פרצו במחנות : בקיץ 1948 פרצה מגפת דלקת קרום המוח בקרב ילדים ותינוקות והפילה בהם חללים. 

מייד אחרי מגפה זו פרצה מגפת שיתוק ילדים, ביוני 1949 הייתה מגפת אבעבועות בירושלים. היה חשש להתפשטותה בארץ, ומשרד הבריאות נדרש לפעולת חיסון רחבת היקף. רבבות ילדים היו נגועים בגרענת ( טרכומה, מחלת עיניים מדבקת ) בכינמת ובילהרציה.

בעקבות העלייה ההמונית גדלה מאוד תמותת ילדים, בתקופת המנדט הבריטי הייתה תמותת התינוקות ביישוב היהודי 29 לכל אלף תושבים – ואילו בעקבות העלייה ההמונית הגיעה תמותת התינוקות ל  52 לכל אלף תושבים.

גם היה מחסור גדול ברופאים ובאחיו, ולאלה מהם שהגיעו בעלייה ההמונית חסרה הכשרה המתאימה. משרד הבריאות היה קשיי תקציב למימון פעולותיו. כך, למשל, הוקצב למערכת הבריאות בשנת 1949 תקציב של 1.170.000 לירות – שעוד שלפי חישובי המשרד נדרש סכום מינימאלי של 3.5 מיליון  לירות.

אכן, בתקופת העלייה ההמונית הייתה המצוקה הכלכלית בארץ כה גדולה, עד כי מחושד מאי 1949 נאלצה הממשלה להנהיג " משטר צנע " : לתושבים חולקו תלושי מזון למצרכים בסיסיים ובכמות מינימאלית, אך לא אחת אף מצרכים אלה לא היו בנמצא.

הדימוי השלילי של עולי מרוקו.

קיבוץ הגלויות בעלייה ההמונית הביא לארץ בנשך כשלוש שנים למעלה מ – 300.000 יהודים מארצות האסלאם, בעלי תרבות שונה וזרה מזו של היישוב הוותיק – יוצאי אירופה, ומזו של העולים החדשים מארצות אירופה ואמריקה.

אכן היה פער תרבותי בין יוצא ארצות האסלאם לבין יוצאי אירופה, ומקורו ברמת ההתפתחות השונה בארצות אלה. על מוזרותם של יהודי המזרח בעיני יהודי אירופה אמר הסופר יעקב בסר, שעלה מפולין :

" דבר נוסף שהפליאני הייתה העובדה שבקרב העם היהודי ישנם אנשים שונים ומוזרים כל כך. עד אז ראיתי את העם היהודי כשהוא כולו על טהרת המוצא האירופי ולא ידעתי כלל שישנם יהודים בארצות אחרות הנראים שונים מאתנו "

מתוך ויקיפדיה

נולד בשנת 1934 בקאליש שבפולין, ועלה לישראל עם משפחתו, לאחר נדודים רבים, בשנת 1950.

יעקב בסר היה המייסד והעורך, במשך 30 שנה, של כתב העת הספרותי עיתון 77. הנושאים העיקריים בשירתו היו ה"דו-שורש", כלומר שורשיו הכפולים של המשורר, כישראלי ועברי מצד אחד, וכילד יהודי, שברח מפולין, נדד בברית המועצות וחווה את מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, מצד שני.

יעקב בסר הרבה לכתוב גם על משוררים יהודים נשכחים, שמשיריהם אף תרגם. גם נושאי האהבה נזכרים רבות בשיריו, וכן כתב לא מעט על יחסי יהודים וערבים בארץ.

בשנת 1995 סחף אחריו מאות סופרים ומשוררים, שפרשו, בהנהגתו, מאגודת הסופרים העברים והקימו ארגון חדש בשם איגוד כללי של סופרים בישראל. האיגוד הקים כתב עת ספרותי בשם "גג", ומוסדות נבחרים, והוא עורך מדי פעם כנסים, אסיפות, ומקיים ערבי קריאה.

בדצמבר 2006 נפטר ממחלת הסרטן בגיל 72. גיליון מיוחד של עיתון 77, מחודש ינואר 2007, הוקדש לזכרו. משוררים רבים הביאו בו משיריו, והוסיפו דברי זיכרון. עד כאן מתוך ויקיפדיטה.

שוני תרבותי זה בין עולים מארצות האסלאם לבין היישוב הוותיק ועולי ארצות אירופה ואמריקה יצר ניכור חברתי, והוא הקשה עוד יותר על קליטת יוצאי ארצות האסלאם בארץ : מצד אחד יצר הרגשת קיפוח אצל יוצאי ארצות האסלאם בכלל, ויוצאי מרוקו בפרט, שכן העולים מארצות אירופה ואמריקה קיבלו עדיפות בשיכון ובתעסוקה ; ומנגד יצר אצל יוצאי אירופה ואמריקה רגש עליונות על יוצאי ארצות האסלאם, תוך התעלמות מוחלטת מתרבותם וממאפייניהם.

כל מעשיהם נבחנו ב " עיניים אירופיות ", וכל תחלואי המדינה – עבריינות, זנות מחלות ואבטלה – יוחסו להם. הגדיל לעשות עיתון " הארץ. שלושת כותביו – עמוס איילון, שבתי טבת ואריה גלבלום – יצאו בסדרת כתבות שלוחות רסן כנגד עולי ארצות האסלאם, ובעיקר כלפי יהודי מרוקו, כך למשל כתב אריה גלבלום במרץ 1949 על עולי מרוקו ( אף שעד חודש זה עלו משם פחות מ –  5000 יהודים, כלומר פחות מ – 3% מכלל העלייה :

" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ, לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.

בדרך כלל הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים הערבים הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ישראל…הללו נעדרים שורשים ביהדות, לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם.

בפינות מגוריהם של האפריקנים תמצא את הזוהמה, משחק קלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות…יהודי מרוקו חסרי נתונים להסתגלות לחיי הארץ. הם עצלים כרוניים ושונאי עבודה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר