ארכיון יומי: 3 באוקטובר 2012


הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-א-סמטא דל כרס"א

א-סמטא דל כרס"א

הייתה עוד " שיטת עזר " להקלת הלידה. כעין מכשיר מיוחד שבו השתמשו המיילדות בשעת הלידה שנקרא א-סמטא דל כ'רסא. בקורה האמצעית שבתקרת החדר, הייתה תלויה חוליית ברזל ששימשה לתליית המנורה לפנאר ( פנס ) או הכוס בגדולה להדלקה.

בחוליית ברזל זו קשרו אבנט ארוך וחזק או חבל, והיולדת החזיקה בו, עשתה כל המאמצים ולחצה בכל כוחותיה כדי שהוולד יצא לאוויר העולם. חוליית ברזל זו נקראת אלכרסא דסמטא – טבעת אבנט – היום מנהג זה נעלם.

ילד בא לעולם.

צירי לידה הם כה קשים וצערה של האישה כה רב, עד שהיא נשבעת שלעולם לא תלד עוד, ואלה הם חבלי לידה. " בשעה שכרועת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזדקק לבעלה ( יומא, כ' ע"ב ), כאשר מגיע זמנו של הוולד לצאת, מתחיל להתהפך וגורם כאבים זעים, לכן התלמוד אומר : קול היולדת בלידתה הוא אחד משלושת קולו שהולכים מסוף העולם ועד סופו.

באשר הצירים האחרונים מתרבים, המיילדות פוקדות על היולדת ללחוץ : עססאר ! עססאר ( לחצי, לחצי, לחצי ) לקריואת " עססאר " של המיילדות מתלוות גם הנשים הרבות הנמצאות באותה עת סביב הצעירה המבוהלת, ובאותו זמן נשים אחרות, הזקנות במיוחד הנחשבות לרבניות, מצטרפות אף הן, נצמדות ליד המזוזה ופונות לרחמי שמיים כשעיניהן מופנות למעלה מבקשות ומתחננות לאל המושיע, בתפילה נרגשת :

ייא מוג'ית, ג'יץ האד לולייא האדי, פק האד רוח ייא לכ'אלאק

פקהא פחאל די פקת זראנא מן פם לחנס, ייא מוג'ית ג'יתהא

פק רוח מן רוח ייא לכאלאק.

הו מושיע, הושע הגלמודה זהו, הצל נשמה זו, הבורא

הצל אותה כמו שהצלת הצפרדע מפי הנחש

הו מושיע, הושע אותה. שחרר נשמה מנשמה, בורא

באותו זמן ממשיכים הגברים לקרוא תהלים, המיוחד המזמור " יענך ה' ביום צרה " ( תהלים כ ) משום שיש בו תשעה פסוקים שהם כנגד תשעה ירחי לידה, ושבעים תיבות כנגד שבעים צירי לידה. למרות שהיולדת שרויה בחולשה ובבהלה, היא ממשיכה להתאמץ וללחוץ, הונה הוולד יוצא לאוויר העולם ומקבלת אותו ראשונה ה- רפאדא.

זוהי המיילדת השנייה בחשיבותה, היושבת כל השמן על שרפרף נמוך. מיד היא מוסרת אותו לידי הקאבלא שהיא המיילדת הראשית. זו חותכת את חבל הטבור שלו בעשרת אולר קטן הנמצא אצלה, מנקה את גופו ומחתלת אותו. 

ובאותו רגע שהיא מקבלת אותו, היא קוראת הצהלה : ברוך הבא ! אז האם ובני המשפחה יודעים שהיילוד הוא בן זכר. השמחה גודלה ומכופלת על הצלת היולדת ועל הולדת בן זכר. הנשים הרבות הסובבות באותו רגע את היולדת המבוהלת, פורצות בצהלות שמחה ובשלוש זג'ריתאת אדירות של יו, יו, יו.

כאמור המיילדת אינה רוחצת את הילד, אלא מנקה את גופו ומנגבת אותו. אחר כך מחתלת אותו וכופתת את כל גופו ברצועת בד שהיא כורכת מסביב לגופו, ונקראת קרייזה – כעין אבנט, כוחלת את גבות עיניו במין פיח הנקרא " לכחול " ומעבירה קו שחור על מצחו כסימן מאגי.

יש לזכור שבזמן " עבודת המיילדת " ובמיוחד בשעה שהתינוק יוצא מרחם אמו, אסור לגלות המקומות המוצנעים של היולדת, ואין רשות לאף אחד להסתכל, זולת המיילדת המטפלת, מפחד עין הרע. בדבדו, כאשר נולד בן זכר, המיילדת מכריזה :

ייא אללאה ! ייא אללאה ! – אלקים ! אלקים !

למחננא מענד אללאה ! – הרחמים מאלקים !

ברוך הבא בסידי אליהו הנביא ! – ברוך הבא באדוני אליהו הנביא !

מאז ומתמיד הולדת בן זכר נחשבת לבשורה משמחת ( ירמיהו כ, טו ) אך כאשר נולדה בת, המיילדת מסובבת את ראשה ומודיעה למשפחה הסובבת אותה : מבארכא מסעודא ! מבארכא מימונה ! מבורכת ומאושרת.

הערה מעניינת של המחבר

דוטה, עמוד 121 : שמות השדים " מימונה ", שם של שדה אחת, " מימון " הוא שמו של אחד ממלכי השדים : מושאם – מקור השדים  עמוד 194 ואילך, לג'י, עמוד 15 ובהרבה מקומות בספר, עם זאת השם מימונה מסמל במרוקו מזל, כמוהו גם השם מימון, פירושו מזל, סעד וכדומה.

במצב שה של אכזבה,ה נשים אינן פורצות בזגי'ארית, אלא מוסיפות עוד ברכה לאם " תכון בייאדת אסעד – תהיה בעלת מזל לבן מוצלחת. זאת כדי לבטא את שמחת,שהיא כעין נחמה פורתא לאימא שהביאה בת ולא בן זכר כמו שקיוו כולם.

בדרך כלל, הבת אינה מתקבלת כל כך ברצון ובשמחה כמו שמתקבל הבן. אומרים שהבן טובות, ואילו הבת, בשעה שהיא באה לעולם, מביאה רק " דאגות ,. מתחילים כבר לדאוג למזלה, לחתונתה, לנידוניה ולכל צרותיה, ולא פלא אם התלמוד הציג את " צרות " ההורים לעתיד בצורה ציורית ביותר :

" בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נישאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא תעשה כשפים " ( סנהדרין, ק ע"ב )

כדי לנחם את ההורים, אומרים המברכים לאבי הבת : רזק לבנת וואסע ענד מולאנא, לאמור : פרנסת הבת, מצויה בשפע אצל בורא עולם. גם המיילדת רגילה להוסיף לאם את הברכה והאיחול הידוע : תכון בייאדת סעד – תהיה בעלת מזל לבן כלומר, מאושרת. 

המיילדת תורמת את הלבנים.

כאשר אישה משכלת את ולדיה אחרי היוולדם, נוהגים שברגע שנולד לה תינוק נוסף, המיילדת מביאה לה את כל הנחוץ לה, מהחיתול הראשון ועד לחליפת יום הברית, והורי התינוק לא מכינים דבר.

כדי שהמזיקים לא יקנאו בתינוק ולא יפגעו הו לרעה, מלבישה אותו המיילדת בצורה הפוכה ( החליפה את החיתול במהופך ). אחרי שגומרת לחתל אותו, היא מעבירה אותו שלוש פעמים לצד יין ושולש פעמים לצד שמאל ואומרת לו :

" שתהיה מצד ימין או מצד שמאל, אל לך לפחד מה תהוולס ! זייארנא  ( השדים ) לא יקחו אותך. אם זה בן המיילדת מלבישה אותו במלבוש של זכרים, אם זו בת, היא מלבישה אותה המלבוש של נקבות, אם לא כן התינוק עלול לגדול נואף כשיגדל.

שמירת חבל הטבור.

אחת מחובותיה של המיילדת לאחר כריתת חבל הטבור, היא למוסרו לידי ההורים בדרך כלל לאם הילד, שתדאג בעצמה להצפינו במקום סתר, לקבור אותו, להשליכו לאש, או לנהר הכל כמנהג המקום.

המיילדת אינה חותכת את כל חבל הטבור, אלא משאירה חתיכה קטנה ממנו, אשר תיפול מאליה כעבור ימים אחדים. האם שומרת את חתיכת הטבור שנשרה ומצפינה אותה בתוך קופסה קטנה. כאשר הרך הנולד יבכה ולא יירדם, אמו תטבול את החתיכה שלוש פעמים בחלב שלה, ואחר כך תטבול את אצבעה באותו חלב, תתן לרך למצוץ, וזה ישכך את כאביו.

יסודם של מנהגים אלה באמונה הנפוצה, שקיים קשר הדוק בין הטיפול בחבל הטבור ובין הגורל הצפוי לרך הנולד ;  משום כך, דאגו ההורים לקבל מידי המיילדת את חבל הטבור והשלייה, כדי למנוע את השימוש בהם לצורכי כישוף כלשהו.

אחרי שהמיילדת חותכת את חבל הטבור, היא שמה לוולד תחבושת של קמח מעורבב בחיננא, וזה " פייאל " טוב ( סימן טוב ) שיהיה עשיר וטוב לב ( מלכה ) 

ד"ר דן מנור – מאמרים..האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

    גם האישה כמו התורה נתונה לבחירה חופשית של האדם, ואף היא נועדה לאחד את היסוד הגשמי והרוחני. משום כך מגדירה אותה התורה בשם: "עזר כנגדו" (בראשית, ב יח) :"שהאישה עזר כנגד עצמו, רצוני(לומר) לתקן עצמו לקשר חלקיו, חלק השכלי עם החומרי להיות אחד" .

    בדרוש אחר הוא פותח שוב בנוסחה פילוסופית על האדם כאורגניזם של חומר וצורה (השכל העיוני). שניהם נאבקים בפיתויי היצר. השכל מדכא את הפיתויים בתחום אמונות ודעות (למשל פיתויים של כפירה),ואילו החומר (כולל גם השכל המעשי) נאבק בפיתויים שבתחום החושים. שני גורמים מסייעים גם לשכל וגם לחומר, והם : התורה והאישה. התורה משמשת כלי ביד השכל, והאישה אמצעי ביד החומר. ובכך היא מצילה את האדם מפיתויי החושים .

אשה לובשת את השמלה הגדולה

    אם כן, בשני הדרושים הוא מציב את האישה במעמד שווה לזה של התורה, ובכך הוא מעלה אותה מדמות של עקרת בית נחותה שאין לה מקום בדברים שברומו של עולם, לרמה של דמות הנוטלת חלק בעיצוב אישיותו של הבעל. אכן, די בהשוואתה לתורה כדי להורות על מעמדה החשוב בחיי הנישואין.

     מחבר אחר הדן בנישואין מנקודת ראות פילוסופית הוא : ר' רפאל בירדוגו . בן המאה השמונה עשרה.  לדעתו,  מה שמייחד את האדם מכל הברואים, לפי סיפור הבריאה, הוא השכל והאישה. הקשר בין שניהם מתבטא בסגולתה של האישה לזכך את השכל ממה שהגדירו חז"ל "כהרהורי עבירה" (21) . בלעדי האישה נפגם השכל המייחד את אנושיותו של האדם :"כשיהיה שרוי בלא אישה, וכל שכן כשיהיה מופקר לכל אשר יחפוץ ידמה בזה לבהמות וחיות". זוהי , לדעתו משמעות האמרה :"כל מי שאין לו אישה אינו אדם .

     גם מחבר זה סבור, שתרומתה של האישה בחיי הנישואין היא בעיצוב אישיותו של הבעל כאדם מיושב בדעתו, היודע להרשים את שומעיו בדברים של טעם, תופעה שמקנה לו מעמד בחברה :"כי כוח הדיבור מהשכל, ואם יהיה השכל טרוד לא יסודר דיבורו…ולזה אמר שמעת נשאת=(מאז שהתחתנת) הוצק חן בשפתותיך  , שכל דבריך יהיו מוטעמים=(דברים של טעם),עד שכל שומעם יאמר חן חן" .

 במקום אחר הוא קובע שהנאות הנשמה מנוגדות לאלו של הגוף. במונח גוף כוונת המחבר היא, לא רק לחושים, אלא גם לרגשות, תשוקות ותאוות שמקורן בנפש החיונית כהגדרת הפילוסופים. כך , לדעתו, כל המצוות מעניקות הנאה לנשמה, וצער לגוף. משום שהמצוות כרוכות בדיכוי מאוויים ותשוקות, למעט מצוות השבת שהלכותיה מעניקות הנאה לנשמה, בעוד שהעינוגים הגשמיים שבה(מאכל ומשתה מיוחדים)  מעניקים הנאה לגוף .

      האישה, כמוה כשבת, אף היא מעניקה הנאה לגוף ולנשמה. הנאה לגוף ייחודה בסיפוק התאווה המינית, והנאה לנשמה מתבטאת במצוות פריה ורביה. לשתי ההנאות הללו מתכוון, לדעתו, הכתוב :"מצא

אישה מצא טוב, וַיָּפֵק רצון מה' "( משלי,יח 22 ). הרישא של הפסוק מציינת את ההנאה הגשמית, והסיפא את ההנאה הרוחנית .

     אם נזכור את דברי השבח וההלל שנכתבו על מעלתה של השבת בספרות ישראל לסוגיה, החל מימות חז"ל ועד ימינו, כי אז נבין מה רבה החשיבות שהמחבר מייחס לאישה בשוותו אותה לשבת.

                   חובות הבעל כלפי אשתו.

        האהבה לאישה היא תופעה רצויה וחיובית, לדעת סרירו. הביטוי לכך הוא פינוקה על ידי לבוש ותכשיטים המשווים לה נוי ויופי, אף אם זה על חשבון הידור חיצוניותו של הבעל. כי רישול בהופעתה החיצונית של האישה מסמן זלזול חמור יותר מרישול בהופעתו החיצונית של הגבר :"דְזִילוּתָא דְאִתֵּתָא קַשְיָא מִדְגַבְרָא .

     בדיונו של  ר' שמואל בן זקן בן המאה השמונה עשרה על ערכה של השבת כמתנה יקרה, וכאות ברית בין האל לישראל, הוא מוצא בכתוב (שמות לא 12 ) רמז לאהבת האישה. כך עולה מנוטריקון של מילות הפסוק :"את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני", ראשי תיבות:"אשתך אהב" .

    בירדוגו מייחס לאהבת האישה משמעות פילוסופית. נביא את לשונו :"כי שורש הכול הוא כבודו יתברך, וכבודו מחייב יצירת האדם, ויצירת האדם חייבה אהבת האיש לאישה". האל, לפי החשיבה הפילוסופית הוא סיבת ההוויה כולה, כי ממנו היא נבעה על פי החוקיות הטבעית של השתלשלות מסובב מסיבה. משמע, שגם האהבה לאישה הכלולה בהוויה נובעת מן החוקיות הטבעית. לפיכך היא חיובית מנקודת ראות תיאולוגית. 

     האהבה לאישה מאשרת, כי בחירת הבחור בבת זוגו הייתה בחירה נכונה :"כי סימן לאדם שהאישה בת זוגז, כשהיא מוצאת חן בעיניו תדיר" . היא גם סימן ליראת שמים, שמשמעותה היא התנהגות מוסרית בחיי הנישואין :"משום שהכסיל הפורק עול מזין עיניו מנשים אחרות" .

   התשוקה בין בני הזוג, לדעתו, היא גזרה מן השמים לשם קיום המין האנושי :"והיתה מחוכמתו יתברך לשמירת המין וקיומו והתמדתו…בהיות האדם נרדף מגודל התאווה (של) האיש לאישה שבאמצעות זה יתקיים העולם". כאן הוא מודה שהתשוקה המינית היא תופעה טבעית שאין לדכא אותה, אלא שהוא משתמש במונח דתי ומגדיר אותה כגזירת האל (לפי החשיבה הפילוסופית כל מה שמוגדר כגזירת האל הוא תופעה טבעית ), כדי למצוא הכשר לארוטיקה בשעת הזיווג, כפי שמציין בהמשך דבריו :"קודם ביאה הזכר חפץ והומה…אך בשעת ביאה האישה מתעורר טבעה לגמר ביאה יותר מן האיש" .

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הוא הפליג דרומה עם בנו שמואל, " ובאנו לאפריקה והיינו שבויים שני פעמים ". הם ניצלו, שהו תקופה קצרה בפאס ובתלמסאן, ולבסוף קבע רבי אברהם את מושבו בתוניס, שם הייתה " קהילה גדולה עשירים מאמינם בקבלה ובתורה שבע"פ. הוא התבטא כי מרוב תלאות " אין בי כוח ולא חכמה, ולא עמד טעמי בי וריחי נמר".

בין הפליטים שהגיעו עמן מפורטוגל לתוניס היה מהר"ם אלאשקר.  שם, רחוק מחצי האי האיברי שטוף הקנאות, יכול רבי אברהם זכות להתמסר, סוף סוף, לספרו הידוע " ספר היוחסין ".

                       "  קורא הדורות מראש היצירה "

ספרים שעסקו בקורות העתים ושלשלת הדורות, נכתבו כבר בדורות קודמים. הראשון היה רבי שרירא גאון באיגרתו, ומאוחר יותר הראב"ד ב " שלשלת הקבלה ", הרמב"ם ועוד. לנגד עיניהם עמד חיזוק האמונה, בהצגת מסירתה של התורה איש מפי איש, וגם הצורך לדעת כיצד לפסוק במחלוקות, על פי הכלל הידוע של " הלכה כבתראי ". מטרה נוספת הייתה ליצור כוח י שיעזור בוויכוחים בנושאי דת, שנכפו על יהודים במשך הדורות.

רבי אברהם זכות כתב ספר יוחסין ברוח קודמיו. בהקדמה לספר הוא מציין את חיזוק האמונה שבידית השתלשלות התורה. הוא תועלת גדולה להחזיק ידינו בתורה שבעל פה, להחזיק הקבלה עד משה אדון הנביאים, שקיבלה מידי הקב"ה, וכיצד בא עד אור העולם הוא רבנו הקדוש.

הוא מזכיר את התועלת שבידיעת סדר הדורות לצורך פסיקת ההלכה, וגם בידיעת מקומם של חכמים . " יש תועלת לידע ההלכה, כמו שאמרו דמטלינן קולא יהיה הלכה כרב ששת כיוון שהיה שוכן בנהרדעא מקום שמואל ". בנוסף הדבר מסייע לדעת אם להקשות מדברי חכמים על דבריהם.

הספר מחולק לעשרה מאמרים, וסוקר את התקופה מבראשית ועד לדורות שלפני תקופתו, בעיקר של יהודי ספרד וחכמיה. רובו של הספר מקיף את תקופת התנאים והאמוראים, במידה שלא הייתה קיימת  בספרים אחרים עד זמננו. הוא מביא מאמרי חז"ל, דן ומבאר, ומשתדל לתקן גרסאות משובשות. " אם רצונך לרוות צימאונך בשלשלת יוחסין של חכמי המשנה והתלמוד ", כותב המהר"ם חאגיז, ולקנות שלמות ולהיות בקי בהם ובשמותיהם ובמעלתם, אל ילוז מעיניך ספר נחמד זה.

רבי אברהם זכות לא נמנע מלהשיב על דברי הרמב"ם על הראב"ד ועל ספר " דורות עולם ". בחיבור הספר התחיל, כנראה עוד בספרד ובפורטוגל, כשהיו לפניו ספרים רבים. בתוניס, לעומת זאת, היו ברשותו רק ספרים מעטים. אולי זו הסיבה לכך שהפרקים האחרונים מסודרים פחות מהראשונים. רבי אברהם זכות הוא מהראשונים המספרים כי השתמשו בגמרות מודפסות, שבאותן שנים החלו בכך לראשונה.    

בארץ הקודש.

" ספר היוחסין " היה מהחשובים שבספרי קורות ישראל, ודורות רבים נשענו עליו. חשיבותו היא גם בהיותו מקור בלעדי לפרטים היסטוריים, שייתכן שהיו אובדים לולא העלם רבי אברהם זכות על הכתב. סיפור גילויו של ספר בזוהר הוא הדוגמה הבולטת לכך.

ספר הזוהר לא היה מצוי עד למאה הי"ג. בסוף אותה מאה החל הזוהר מתפרסם ברבים מגילות מגילות., על ידי הרב משה בר שם טוב די-ליאון. הוא מצא את כתב היד של הזוהר בשלמותו, העתיקו והפיץ אותו. הספר הגיע לידיו של רבי יצחק דמן עכו, מחכמי ארץ ישראל וספרד. ככל שניסה  רבי יצחק לברר אם אכן מדובר בספרו של רשב"י, לא שמע דברים ברורים בעניין. לבסוף הוא נפגש עם רבי משה די-ליאון עצמו, בעיר ואליאדוליר שבספרד. רבי משה אישר בפניו שאכן ספרו של רשב"י הנהו.

הוא אמר לרבי יצחק כי בשובו לביתו שבאווילה, יראה לו כתב היד המקורי. אבל בינתיים חלה רבי משה ו7נפטר. רבי יצחק המשיך בחקירתו, ולבסוף התברר לו שאכן זה ספרו של רשב"י. את פרטי הבירורים שעשה הוא תיאר באריכות בספרו. הספר אבד במרוצת השנים. אולם רבי אברהם זכות ראה את הדברים, והעתיק אותם בקצרה בספר יוחסין וזהו המקור היחיד לכך.

אגב, מהתיאור,  כפי שהוא מובא ב " ספר היוחסין ", לא ברור אם מסקנתו של רבי יצחק דמו עכו בעניין הייתה חד משמעית. אבל רבי אברהם זכות בעצמו, במקום אחר בספר, כותב בלי פקפוק כי ספר הזוהר הוא דברים שקיבלו תלמידי רשב"י ממנו.

הפרק האחרון בספר עוסק גם בתולדות האומות. מלבד התועלת שבכן לחיזוק האמונה ביכולת ה' והשגחתו, ועיקרים נוספים, הוא כותב כי זהו מכשיר חשוב בפולמוס עם הנוצרים. ויועיל מאוד לישראל הדרים בין האומות הנוצריות להתווכח עמם על דתם.

ספר היוחסין סבל במשך הדורות משינויים רבים שנערכו בו השמטות ותוספות לא מעטות. בשנת תרי"ב הוציא אותו לאור רבי צבי פיליפאווסקי, בצירוף הגהות היעב"ץ, ולדבריו לראשונה " בתמימות בעצם העתקת  כתב יד המחבר ". בספר יוחסין גם נפלו במרוצת הזמן שגיאות, מה שגרר השגות עליו. בתוניס חיבר רבי אברהם גם את " תשלום הערוך ", הכולל הוספות לספר הערוך. אבל ארץ זו לא הייתה התחנה האחרונה בנדודיו של רבי אברהם, וכעבור מספר שנים קם ונסע מזרחה.

הוא היה בתורכיה, ובשלב מסוים הגיע לירושלים. שם למד בישיבה שהחזיק רבי יצחק שולאל, " נותן מזון ופרנסה מממונו לכל בעלי תורה שבמצרים ובכל ארץ ישראל ", כפי שכותב רבי אברהם. רבי יצחק שולאל היה נגיד יהודי מצרים, ונודע כבעל צדקה מופלג. הוא החזיק ישיבה בקהיר, והיה תומכן העיקרי של ישיבות ארץ ישראל, ובעיקר ירושלים.

בארץ ישראל ערל רבי אברהם לוחות אסטרונומיים, ב " מנין ישראל ", בניגוד ללוחות שחיבר בעבר שגולו היה נתקן על חשבון הנוצרים. אזכורים שונים בספר יוחסין מצביעים על התעניינותו בקברי צדיקים בארץ ישראל. שנת ער"ה – 1515 – מוצאת אותו בדמשק, ולפי אחד המקורות, שם נפטר.

גיסו של רבי אברהם זכות היה רבי אברהם בן אליעזר הלוי, הוא היה מקובל שחיבר פירושים לספר דניאל ולמדרשי חז"ל על הגאולה, ועסק גם בחישובי הקץ. הוא נעזר בחישובים אסטרולוגים שרבי אברהם זכות ערך בעבורו. רבי גדליה אבן יחייא כותב בספרו " שלשלת הקבלה ", שלפי חשבונם של רבי אברהם דכות וגיסו, הייתה הגאולה עתידה להתחיל בשנת ר"צ – 1530 -.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

136 – מא ערפני בויא, חתא סאסית עלא דארו.

לא נזכר בי אבי, עד שדפקתי על דלת ביתו.

 

137 –  אלי מא ג׳את מעא אל־ערוסא; מא תג׳י מעא בנתהא.

מה שלא הביאה הכלה, לא תביא גם הבת שלה.

 

  138 א־זין ב־חרופו, עביה ל־אומו – תשופו.

 יופי הבן, אצל אמו תמצאנו.

 

139 – אש יעמל אל כ׳רראז פ־צבאט בנו?

מה לא יעשה הסנדלר בנעל בנו?

 

140 וולד א־פסגר ל־־כּבר, וולד אל־כבר־ל־קבר.

בן־נעורים לימי זקנה, ובן זקונים לשעת קבורה

הספרייה הפרטית של אלי פילו-מסמטאות המלאח – יעקב אלפסי סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-בעריכת נסים קריספל

 

מסמטאות המלאח – יעקב אלפסי

סיפורים עממיים של יהודי מרוקו

בעריכת נסים קריספל

״מסמטאות המלאה״ הוא קובץ מלבב של סיפורים ומשלים, אגדות ומעשיות מחיי קהילת יהודי אזימור. הם שאבו את חומריהם מן העולם המוכר: הטבע ומראותיה הצומח בסביבתו, בעלי החיים ותכונותיהם, עבודת האדמה, המלאכה והמסחר, המלחמה והידידות, תכונות בני האדם, חיי המשפחה, היחסים בין המינים, חינוך הצאצאים ועוד. מהם ניתן ללמוד איפוא על אורחות חיי האדם והקהילה, מנהגיהם והשקפת עולמם.

מקורם של הסיפורים, המשלים, האגדות והמעשיות במסירה שבעל פה. במהלך המסירה מדור לדור, רבים מהם פושטים צורה ולובשים צורה, ופעמים אף מחליפים משמעות. הם חדרו אל הדיבור, נעשו שגורים על לשונו של הציבור והפכו לחלק מן הספרות העממית. מאה ארבעים ואחד הסיפורים שבאסופה זו עולים מכירות הבישול, מאבני הריחיים, ממקלות הכביסה, ממסעות הגברים אל השווקים ומשיחות רכיל.

הספר אינו מתיימר להיות חלוצי. בעבר וגם לאחרונה הופיעו אוספי סיפורים, אולם אף לא אחד מהם בעל היקף שכזה.

על המחבר

יעקב אלפסי, המכונה גם אבויה, נולד בעיירה אזימור, עלה לארץ ב־1963 והשתכן בעיירה אופקים. בהיותו בן 16 עבר לקיבוץ נתיב הל״ה, שם הוא מתגורר עד עצם היום הזה. במהלך השנים ערך המחבר עבודת שדה רחבת היקף בה רשם עדויות מפיהם של יהודי אזימור, על כל אלה נוספו עדויות מן הספרות הכתובה. כך התרחב האוסף והגיע לכלל חיבור של ממש שראוי להציגו לעיני הציבור.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר