ארכיון יומי: 11 באוקטובר 2012


הברברים המתייהדים-הירשברג-אגדות השבטים האבודים.

אגדות השבטים האבודים.

החומר שהוצג בסעיף הקודם דיו להסביר באילו דרכים אפשר היה לדעות ואמונות יהודיות ומנהגים יהודיים שיחדרו לתוך האוכלוסייה הלא יהודית, דווקא באזור שבו לא נתבצר לו עדיין לאסלאם מקומו. אולם נראה שרב מזה היה רושם הסיפורים הרומנטיים על ממלכות יהודיות באפריקה המזרחית והמערבית, שמצאו להם מהלכים בקרב יהודים ולא יהודים והלהיבו את הדמיון.

נוצר מעין מעגל קסמים : עובדות היסטוריות מסוימות או תנאי חיים מיוחדים שימשו יסוד שעליו נארגו אגדות השבטים. אלה התפשטו ובנופלן על קרקע מציאות מתאימה גרמו לצמיחתן של אגדות חדשות.

האגדות על ממלכת יהודית באפריקה הופצו לראשונה על ידי אלדד הדני, שהופיע במחצית השנייה של המאה תשיעית לספירה בארצות המזרח. בשת 880 היה בקירואן ומשם הגיע לספרד. האגדות על עשרת השבטים ( או אחדים מהם ), גיבורי חיל, הנלחמים עם שכיניהם ומכניעים אותם, ועל בגני משה היושבים מעבר לסמבטיון, שימשו מקורו השראה לאגדות על כושים וברברים מתייהדים בסודאן.

הן הופצו בתום לב על ידי יהודים, שבשפלות מצבם היה להם עניין בהעלאת מעמדם החברתי בעיני שכניהם. אל שהרסתאני מספר , שמייסד אחת הכיתות היהודיות הלך אל בני משה בן עמרם הנמצאים מאחורי החולות. להופעתו של דוד הראובני בפורטוגל בשנים 1526 – 1527, שקרא לעצמו שר צבא של אחיו יוסף המלך היהודי המולך על השבטים ראובן וגד וחצי המנשה, שי קשר לאחד השלבים המאוחרים בהתפתחותן של אגדות השבטים האבודים במרוקו.

לראובני אולי נודעו ספורים אלה כבר בהיותו בירושלים והם עוררו את התעניינותו, ומכל מקום יכול היה לשמוע עליהם מפי אנשי המגרב שנפגש עמהם באיטליה לאחר מכן. נראה שזו הייתה אחת ממטרות מסעו לפורטוגל, ולאחר שצוייד במכתבי המלצה מאת האפיפיור קלמנס השביעי אל חואן השלישי, מלך פורטוגל.

בלי לדון בדמותו המסתורת של דוד הראובני, שעל טיבו ואופיו עדיין חלוקות הדעוט של החוקרים, אי אפשר להכחיש, כי בסיפורו נשתמרו הרבה רמזים שעדיין לא פוענחו.

אלדד הדני

אלדד הדַ‏ני היה  סוחר ונוסע יהודי במאה ה – 9

בכתביו טען אלדד הדני כי הוא אזרח "מדינה יהודית עצמאית" במזרח אפריקה, המאוכלסת בתושבים, צאצאיהם של שבטי דן  (ומכאן שמו, הדני – משבט הדן), אשר, גד ונפתלי . מקום תחילת מסעו הייתה מדינה זו, וממנה הוא הגיע לבבל  קירואן, וספרד סיפורו על עשרת השבטים  האבודים גרם לעוררות בקרב הקהילה היהודית בכל מקום בו עבר. אלדד הביא עימו למסעותיו  הלכות שטען כי הגיעו ממדינתו. הלכות אלו, שנכתבו בעברית , עסקו  בשחיטה של  בעלי חיים ( כשרות ). ההלכות נבדלו מאוד מהחוקים התלמודיים , והן מוצגות בשמו של יהושוע בן נון , או, על פי גרסאות שונות בשמו של  עתניאל בן קנז סיפוריו של אדד התפשטו במהירות, וכרגיל במקרים כאלו, הם עוצבו מחדש והועצמו על ידי  מעתיקים ועורכים ישנן לא פחות משמונה גרסאות חשובות שונות לסיפורו של אלדד.

סיפוריו של הדני עוררו סקרנות רבה, פרופסור  דוד צבי מילר סבר כי הממלכה המוזכרת נמצאת בדרום חצי האי ערב או בקרן אפריקה ונסע לחקור בעצמו את המקום. נסיעה זו הייתה חלק מהתמקדותו בחקר הלשונות השמיים המדוברים באזור. סוף ציטוט מויקפדיה.

דודו הראובני מספר, כי באחד הימים בשהותו בפורטוגל הביאו לו מכתב בלשון הערבית מהמלך אשר במערב שלאחר מלכות פאס. הוא יושב בקצה העלם ואין מלכות אחריו. כי אם מדברות, שבהם חיים נוודים. המלך הוא מבני השריף – הכוונה למוחמד אל שייך – שהרג את המלכים הראשונים.

יש במלכותו יהודים השוכנים בהר הגדול – האטלס, ששמו אסוּם ( המכוון א-סוס ) בקצה העולם. הם זורעים וקוצרים ורובם עניים, אבל הם חזקים. " ובא לפני אחד מהם כהן, ולבו כלב הארי – איננו ביהודים אשר הם עומדים תחת מלכות ישמעאלי " כלומר שהללו מוגי לב הם. והנה מה שמצא הראובני כתוב במכתב.

" איך אני שמעתי עליך כי באת אל מלך פורטוגל מן השבטים אם יש לך שמיעה ( כלומר ידיעה ) מזה העם אשר יצאו המדבר אשר בניו ובין השחורים. כי הם לקחו עלינו ( כלומר שבו בשבי ) כל הערבים השוכנים במדבר והם ונשיהם ומקניהם וטפם וכל אשר להם.

ולא חזר אחד מהם מאותם שלקחו ולא ידענו אם הרגו אותם או מה עשו מהם והפליט מהם אשר ברח לפני והגיד לי הדבר הזה ושלחתי והודים ילכו לראות ולא חזרו ואנחנו תמהים מזה העם וכתבתי אליך כל זה ".

השריף מקווה לשמוע מפי שר צבא המדינה היהודית משהו על הערבים שהיהודים התנפלו עליהם ולא נודע מה קרה להם. לאחר מכן מבקש הוא להודיעו גם על השבטים היהודים, ומפציר בו שלא להסתיר מפניו דבר על גורלם של אותם הערביים. הרי שאל לנו לזלזל באמונות בני הזמן ובסיפורים על השבטים האבודים.

בתשובתו מספר לו דוד את סיפורו הידוע עליו ועל שניים וחצי שבטים שלו וכן על תשעת השבטים וחצי שהם בארץ השחורים, וכן על בני משה הנמצאים מעבר לסמבטיון. בהדגישו כי ארצו רחוקה והיא במזרח רומז הוא לשריף, כי לא שמע דבר על הערבים האלו.

מקרה מפליא הוא, כי בארכיון מלכי פורטוגל נמצא מכתב שכתב יהודה בן זמירו, שן אחיו של אברהם בן זמירו, בשנת רכ"ז – 1527, כלומר בזמן שהותו של דוד הראובני בפורטוגל. המכתב נכתב אל אחיו של יהודה השוהים באַזמור ( או במאזאגאן ) ואל אמו, וזה תוכנו : " אורחה שהגיעה למקום מושבו של יהודה הביאה ידיעה ממראכש על דבר שני פרשים, שליחיו של נציב השריף במדבר הצהרה, שבחצותם את המדבר תעו בדרך, ונקלעו למחנה גדול של יהודים נוודים.

היה זה שבט עשיר, מלומדי מלחמה וגאה על עצמאותו. ליהודים אלה לא היה כל קשר עם העולם המוסלמי, המלך שלהם ישב באוהל עשוי בדי משי שעליו התנוסס דגל אדום. כששמע מפי הפרשים על מצבם הירוד של היהודים החיים בין המוסלמים בכו אנשי השבט.

הפרשים בילו את הלילה במחנה, למחרת לא הורשו להם מארחיהם לצאת עד שלא יראו להם את תוקפם וגבורתם. הם התקיפו עיר וכבשו אותה. רק לאחר מכן שילחו את הפרשים המוסלמים, בציידם אותם בשני כיכרות לחם. אלה תמהו על המידה העלובה, אולם נוכחו לדעת כי התרחש להם נס והלחם הספיק להם עד שהגיעו למראכש ועוד הותירו ממנו, ואת הנותר הראו בבואם אל העיר.

אנשי השבט נתנו גם מכתב כתוב עברית אל השריף, וזה הזמין את בן קביסה שיקרא אותו לפניו. ולאחר מכן הסתירו. יהודי המדבר סיפרו בין היתר לאורחיהם, כי הספקת המים שלהם באה ממעיינות, הנודדים עמהם במדבר. בשבר זהותם של אותם יהודים יש סוברים שהם בני משה, בעוד שאחרים חושבים, כי הם מן השבטים החיים בעמקי ג'ינוא ( גיניאה שבאפריקה המערבית ).

אין כל ספק, שקיים קשא בין אדרתו של השריף מוחמד אל שייך אל דוד הראובני ובין מכתבו של יהודה בן זמירו על השבט החופשי, שאתו נפגשו פרשיו של אותו שריף. אבל אין זו עדיין החוליה האחרונה בשרשרת האגדות על השבטים האבודים במרוקו הדרומית ובסודאן המערבי.

מראכש העיר-חביב אבגי

וענין זה גרם לכמעט אסון על האיש אברהם טולידאנו. בשנת תס"ד – 1704, מולאי איסמעיל שינה את יחסו ליהודים. אברהם טולידאנו הסתבך בענייני ממון עם הנסיך מולאי עלי בנו של מולאי איסמעיל. לחיים טולידאנו היה חוב של רבעת אלפים אוקיות על מולאי עלי בנו של מולאי איסמעיל.

חיים טבע את מולאי עלי לפרוע לו את חובו, והלה הפנה אותו לקבל את הסכום מאברהם אחיו של חיים, מחשבון הכספים של מולאי עלי המופקדים אצלו. ואכן חיים גבה את הסכום במלואו, ונראה שהעניין חוסל.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

לאחר זמן מה בא מולאי עלי למשוך את כספו המופקד אצל אברהם, וזה קיזז את ארבעת אלפים אוקיות שנתן לחיים. מולאי עלי כפר בחוב, וגם בפתק בכתב ידו ששלח עם אברהם על מנת שישלם את הסך לחיים.

הוא רתח וזעם על אברהם ידידו, ושלחו לכלא עד שיואיל להחזיר את ארבעת האלפים, שמסר בשמו של חיים. בשנת תס"ד , 1704, הגיע לידינו מכתבו של אברהם בנושא, וכך כתב לאחיו : לידי אחי רבי חיים טולידאנו. סיבת השורות האלה, לבקשך בעד נפשי פדיני נא אחי. דע לך כי בן המלך, עלי, נהפך עלי בראותו את היהודים כי אבדו ולא נשאר בידם מאומה.

עלי אמר לי לא אבדו כי הם בידך ! ועתה אחי הוא תפס אותי, הנני יושב בבית הסוהר וקולר על צווארי זה שני ימים. ואתה אחי הושיעני על כנפי הנשרים. כי אם ימשך עוד זמן, לא תחשבו אותי בחיים…כח אם סופי לדון בשרפה, ורק ממך תשועתי.

על כך כותב שמואל רומאנילי, על חברי המלך : סכנה מתמדת מרחפת על ראשם " אם יסתיר המלך רגע פניו מהם ". הוא כותב על רובם בצורה ביקורתית, כי התנכרו לאחיהם.

ואם אספר לך צערי, לא יספיק לי נייר ודיו וכו…במילים אלו ואחרות ממריץ רבי אברהם את אחיו להשיג את הכסף לפדיונו. הושיעני מהר בשם ה'. אחיך אברהם החותם ביום כ' לחודש תמוז שנת תס"ד. אברהם לא נשאר עוד הרבה זמן במאסר, כי חיים השיג את הכסף ושחרר אותו.

חיים טולידאנו מילא תפקידים שונים, עוד לפני עלותו של מולאי מוחמד אדהבי לשלטון. והתפקיד שבו גמר את הקריירה הארוכה שלו, היה שליחות שהתחיל בשנת 1756. מאחר שהוכחה נאמנותו לבית המלוכה והצלחותיו לפתור בעיות, כגון, הטיפול בהחזרת שבויים אנגלים שנשבו על ידי פיראטים מרוקאים. הוא פעל בשירותם של המלכים עד לשנת 1772.

וקשרי המשפחה עם בית המלוכה נמשכו כשבעים שנה, מאז החילו לשרת את המלך מולאי יסמאעיל בשנת תס"ד, 1704.

משפחת מאימראן.

עוד משפחה נוספת שגורלה לא היה שונה מזו של משפחת טולידאנו. בניו של יוסף הנגיד, אברהם ושמואל מאימראן. אברהם עלה לגדולה, וישב במקום יוסף אביו שהיה לאיש סודו של המלך, וראש כל יהודי מרוקו. יהודים העניקו לו תוארים גדולים " גדול ליהודים ודורש טוב לעמו " " נגיד ומצווה לאומים ".

השפעתו הל הממשלה בשלטון ובמלוכה הייתה רבה, וזו הייתה סיבת מותו. כפי הנראה מת בליל ט"ו שנת תפ"ג , 1723, הוא הורעל על ידי רופא מוסלמי שטיפל בו. מותו של הנגיד רבי אברהם, עורר עצב רב בכל יהודי מרוקו, והרבו להספיד אותו. הרי"מ טוידאנו כותב : וחרוזים אחדים נציג פה אשר קונן עליו אחד מרבני פאס, המביעים את גודל כבודו אל בני עמו :

איך סר שר מבחר היקומים / נגיד המצווה לאומים

יחד גדולים וקטנים / ספדו על מות איש אמונים

ראש כל קצינים וסגנים / פועל צדק והולך תמים

ריחו נודף בבשמים….עומד בפרץ על עמו.

אחרי מות הנגיד אברהם הגיעו ימים רעים על המשפחה. גל הרדיפות של מולאי איסמעיל עבר על רבים מבני המשפחה. על שמואל אחיו של אברהם, טפלו איזה עלילה אשר לו נודע שחרה. וגם יצחק בנו של שמואל מאימראן, הייתה אחריתו מרה, הוא נהרג על ידי רוצחים גנבים בכ"ג לחודש כסלו תפ"ג ורכושו נשדד.

 

מלחמת הירושה של בני איסמעיל.

בשנת תפ"ח, 1728, מת מולאי איסמעיל, אחרי אשר מלך במרוקו יותר מיובל שנים. הוא השאיר אחריו עשרה בנים שנלחמו על הירושה, עוד בחייו בזמן מחלתו היו שבטים שהתקוממו. הבנים התישו זה את זה במלחמתם אחד בשני.

יש לציין את המלחמה הקשה שהייתה נטושה בין מולאי חמד אדהבי, ובין עבד אלמליך אחיו. הראשון אדהבי שנתמך על ידי צבא העבדים השחורים, הביס את עבד אלמאליך וצבאו. הם עשו פוגרום ביהודים, ובכנסיות הנוצרים, שללו שלל רב, אנסו נשים ובנותיהן לעיני הבעלים והאבות.

מלחמת נאחים נמשכה כשנתיים, עד בוא ממשלו של מולאי עבד אללאה בן איסמעיל, שגם הוא לא היה שונה מאבותיו ביחסו ליהודים. אולם למרות הכל, קול התורה לא נדם במרוקו. רשימות הרבנים שהגיעו לידינו מתקופה זו, מהווים הוכחה על רוחו האיתנה של עם ישראל, הבאה לידי ביטוי גם בתקופות אשר צללים מכסים פני תבל.

מרבני המאה החמישית.

מחכמי מראכש שפעלו בתקופה זו, יש לציין את על רבי סעדיה הלוי אזנקוט, צחבר אגרת פורים, רבי שלמה אביטבול, רבי שלום בוזאכלו, מחבק מקדש מלך, רבי אברהם בם מאמאן ורבי יחייא ויזמאן. רבי יעקב פינטו ותלמידו רבי ישעיה הכהן ורבי יצחק דלויה, הוא כיהן כאב בית דין ומרביץ תורה בישיבה, מקצוע שבו עסקו רובם.

ואלה הם רק מעט מהמעט שזיכרונם הגיע לידינו, ומלמדים על הכלל שנותר בעלמא דאתכסיא. גם בערי המחוז ידועים חכמים רבים. מתוכם יש לציין רבי מרדכי עטייא, תלמידו של רבי יצחק דלויה, שישב בעיר דמנאת, הוא חיבר ספר מור דרור, חידושים על הש"ס.

לחץ התקופה הניא אותו להרחיק נדוד ממערב למזרח, והתיישב באיזמיר. רבי מחכמי תקופה זו עזבו את מרוקו, ובכל מקום שאליו הגיעו, הם בלטו לטוב בתורתם ובריאתם שקדמה לחכמתם. מולאי עבד אללאה, מת בשנת תקי"א – 1751. ובמקומו מלך בנו מולאי אחמד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר