ארכיון יומי: 12 באוקטובר 2012


Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos

C'est en 5317/1577( ישבה), dit la tradition orale des Juifs marrakchis que le Mellah fut fondé et ils ajoutent cette légende: "ce fut à cause du scandale provoqué par une Musulmane qui accusait faussement un Juif chargé de nous réveiller pour les prières nocturnes du mois d'Ellul, de l'avoir maltraitée la nuit dans une rue".

Pour les Juifs, jusqu'à nos jours, ce fut donc une mesure punitive. Pourtant, ils avaient alors obtenu un beau quartier avec de belles maisons et des jardins, un quartier vaste et agréable où les marchands chrétiens n'obtenaient même pas l'autorisation de s'établir: ils avaient leur "Aduana" et leurs fondouks dans les quartiers musulmans; mais "tous les Agents et Ambassadeurs des Princes étrangers" pouvaient y habiter.

 C'est là que vécut l'ambassadeur du roi du Portugal, puis de Philippe II d'Espagne, don Francisco da Costa  qui était probablement un Juif caché. Il logeait dans une belle maison appartenant à un Juif et située près du cimetière juif. En mourant, il laissa un testament dans lequel il demandait à être enterré dans cette maison ou dans son jardin, bien qu'il y eût un cimetière pour les Chrétiens à Marrakech ".

 Pendant ses douze années de séjour dans la capitale du Maroc, da Costa protéga les Marranes revenus au judaisme et à l'occasion, il avait abrité chez lui certains d'entre eux. En 1587, il fut même dénoncé au Tribunal de l'Inquisition de Lisbonne en même temps qu'un de ses protégés, Antao de Barcelios, par un Juif renégat d'origine portugaise et natif de Meknès, Sebastiao Pereira.

 Dans le Mellah de Marrakech, il y avait aussi Henri Roberts, Envoyé de la reine Elizabeth d'Angleterre, le médecin de l'Isle, ambassadeur du roi de France Henri IV et d'autres encore, personnages moins célèbres dont quelques-uns étaient des juifs cachés, comme don Francisco da Costa et Belchior Vaez d'Azevedo, natif d'Arzila au Maroc, capitaine et marin, Envoyé d'Antoine de Bourbon, roi de Navarre, auprès du sultan Abd-Allah al-Ghalib.

 Le gendre de Vaez d'Azevedo, Bartolomé Rabelo, marrane judaïsant, était l'agent du roi de Navarre au Maroc et vivait, lui aussi, dans le Mellah de Marra­kech .

Alors que Marmol nous avait signale qu'il y avait eu plus de trois mille maisons juives dans le seul quartier de Mwasin, Mocquet entre 1601 et 1607, avait vu seulement quatre mille Juifs dans la nouvelle "Juderia" ou Mellah. Trente ans plus tard, Thomas Le Gendre, negotiant franfais qui vecut vingt-cinq ans a Marrakech, ne nous parle plus que de quatre a cinq cents Juifs se trouvant dans ce meme Mellah! II est vrai que depuis 1598, la peste desolait le Maroc. Elle dura jusqu'en 1607 et fit des centaines de milliers de victimes,La Relation de Georges Wilkins rapporte d'une maniere tres exageree le chiffre de sept mille sept cents morts chez les Juifs de Marrakech et dans la seule annee de 1604.

 Si l'epidemie et aussi la famine qui s'ensuivit avaient surement fait des ravages dans le Mellah comme ailleurs, il semble que la segregation, meme dans les meilleures conditions, avait incite beaucoup de Juifs de la ville a aller vivre ailleurs. Jusqu'en 1682, les deux seuls Mellahs du Maroc etaient ceux de Fes et de Marrakech. Le Francais Mouette qui nous a laisse un ouvrage sur sa captivite au Maroc de1670 a1681, nous a expressement fait connaitre cette situation: "Dans Fes et dans Maroc (Marrakech)", ecrit-il, "les Juifs sont separez' des habitants, ayant leurs quartiers a part, ceints de murs dont les portes sont gardees par des gens etablis par le Roy

… Dans les autres villes ils sont melez avec les Maures". En 1682 un troisieme Mellah fut fonde, celui deMeknesdont Moulay Ismael (1672-1727) avait fait sa capitale: "Le sultan Moulay Ismael fit sortir les Juifs de la capitale et leur fit construire un quartier special en dehors de la ville, a Berrima. II fit venir a Meknes les Filala (gens du Tafilalet) qui etaient a Fes et leur assigna  comme residence l'ancien quartier des Juifs

Un esclave anglais de Meknes raconte que l'ordre fut bien donne aux Juifs de construire leur Mellah en 1679. Ce travail auquel en fait les Juifs echapperent en versant une forte somme d'argent au souverain, fut accompli par les esclaves Chretiens et termine par eux en 1682, date indiquee par les auteurs arabes.

 Le quartier de Berrima, ou le nouveau Mellah a ete edifie, fut alors englobe dans 1'enceinte de la ville. Dans le passe, la majorite des Juifs avaient habite dans un quartier appele le canot (derb al-Knout) ou vivaient egalement des captifs chretiens. Sur les debuts du Mellah, nous connaissons quelques details par le consul de France a Tetuan, Estelle, et 1'ambassadeur de Louis XIV, Pidou de Saint Olon, venus a Meknes en 1693. "C'est", ecrit de Saint Olon, "un quartier assez grand, mais qui n'est pas plus propre que dans les autres villes".

II ajoute ensuite. "Ils (les Juifs) ne laissent pas d'etre a leur aise au dedans et d'y avoir plus de commodites que les Maures memes". L'ordre et la paix regnirent au Maroc sous le gouvernement de Moulay Ismael. Malgre les cruautes du souverain, qui frappaient tout le monde, Musulmans, Juifs, marchands et captifs chretiens, ce regne fut une longue periode de stabilite et de prosperite.

 Les Juifs dont on peut dire qu'ils furent le seul element vraiment actif dans les domaines du commerce et de l'industrie, developperent et embellirent leurs quartiers. L'apparence du Mellah de Meknes refletait la situation generale du Maroc et celle des Juifs en particulier. En 1704, on constate de grands progres dans ce Mellah, sa tenue, son activite.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו-רבי יהודה בן עטר 1656 – 1737

 

רבי יהודה בן עטר
1656 – 1737
.
רבי יהודה נולד באלול, בשנת 1656. בצעירותו עסק בהוראה ובה השקיע את מיטב כוחותיו ומחשבתו, ולימד תלמידים ברמות שונות בעת ובעונה אחת. הרעיף על תלמידיו הרבה חום ואהבה, דאג למחסורם של בני עניים, ואכן, זכה להעמיד עשרות תלמידי חכמים. דאג ללמד את תלמידיו את תורת הדרוש, מבנה הדרשה, ניסוחה וצורת אמירתה לפני הציבור.

בשנת 1698, מונה רבי יהודה לדיין יחד עם רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. רבי יהודה נהג כבוד בעמיתיו ושרתם עד יומם האחרון. בשנת 1704, התמנה לאב בית הדין. בתפקידו זה הקדיש את מירב זמנו לטובת הציבור, תיקן תקנות בעניינים שונים, שרבות מהן, בענייני חלוקת נטל המסים, שהוכבדו על היהודים בתקופה ההיא.
בתקנותיו בולטת דאגתו לכל שכבות האוכלוסיה: עשירים, עניים, תלמידי חכמים ומשרתים בקודש. מכל קצווי מרוקו פנו אליו בשאלות הלכה ובענייני משפט. גם הערבים בפאס הכירו בצדיקותו ובאישיותו הדגולה. כשהיו להם תביעות ובירורים משפטיים עם יהודים, העדיפו להתדיין בפניו.

דבריו ופסקיו התקבלו, עוד בחייו, ללא עוררין. גם במקרים המעטים בהם חלק אחד החכמים על פסקיו, עשה זאת מתוך הכנעה גדולה. לפנינו אחד הביטויים של רבי יעקב אבן צור, אחד מחברי בית דינו: ״…אחר נשיקת ידיו גלילי זהב לא זכיתי להבין את דבריו…״.

סמכותו הגדולה של רבי יהודה נבעה בזכות גדולתו בתורה, אופיו הטוב ומידותיו הנעלות. הוא סרב לקבל שכר תמורת עבודתו הגדולה עם הציבור, ולפרנסתו עסק בצורפות מספר שעות בכל יום. למרות ענונותו הגדולה, היתה לתלמידיו הרבים יראת כבוד כלפיו, והם דאגו בקנאות, לשמור ולרומם את כבודו. רבי יהודה ידוע בפי יהודי פאס בשם ״ארבי לקביר״ ( רבנו הגדול ). המנהג בקרב המקומיים היה כי מי שהתחייב בדין שבועה לחברו, צריך היה לעשות זאת ליד קברו של רבי יהודה.

הגיעו לידינו מאות רבות של פסקים ותשובות שכתב, המצטיינים בלשונם הקצרה והבהירה. תשובותיו ופסקיו מצוטטים בפי חכמי מרוקו מאז ועד עתה, ומיושמים על ידם הלכה למעשה. מיצירתו הדגולה הגיעו לידינו פסקים ותשובות, מהם נערך לדפוס כרך אחד בסדרה של מספר כרכים, ׳מנחת יהודה׳, אסופת דרשות על התורה (מכנאס, תש״ז).
רבי יהודה נפטר בסיון 1733, והשאיר אחריו בן, תלמיד חכם בשם רבי עובד.

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc

RABBI YEHOUDA BENATTAR

"ERBBI ELKBIR"

Fils de rabbi Yaacob, rabbi Yehouda est demeuré dans l'histoire des Juifs du Maroc comme l'une des plus grandes sommités religieuses et cette célébrité lui valut le surnom de Erbbi El Kbir, le Grand Rabbin. Après ses études auprès de rabbi Ménahem Séreréro, il refusa toute fonction rabbinique salariée, conformément aux Préceptes des Pères qui recommandaient de « haïr la rabbanout ».Il vécut de son métier de bijoutier où il excellait, n'y consacrant pourtant que quelques heures par jour et réservant la majorité de son temps à l'étude et à l'enseignement. Parallèlement à ses activités publiques, il consacra son énergie et sa fortune à la formation de talmidé hakhamim qui vouaient la plus grande admiration à son érudition et à sa personnalité exemplaire, malgré sa grande modestie.

En 1698, il fut nommé membre du Tribunal Rabbinique de sa ville natale de Fès et siégea aux côtés des plus grandes autorités de l'époque, rabbi Vidal Sarfaty, rabbi Ménahem Séréro et rabbi Yaacob Abensour.

En 1704, il accéda à la présidence de ce Tribunal, dont l'autorité morale s'étendait à l'ensemble du Maroc. Les Takanot et les arrêts qu'il édita, dans un style clair et concis, témoignent de son érudition, de sa souplesse et du souci profond qu'il apportait à respecter les droits de toutes les populations, des plus riches aux plus pauvres, en passant par les officiants du culte et les talmidé hakhamim qui se consacraient à l'étude dela Torahsans en faire profession.

De toutes les villes on sollicitait son avis sur les questions de Halakha les plus diverses et ses sentences étaient acceptées presque toujours sans appel. Pour avoir porté atteinte à son honneur, un des grands rabbins de l'époque, rabbi Yaacob Ben Malka souleva une telle indignation qu'il dut quitter Fès pour s'exiler à Tétouan.

 Les jours de fêtes, les fidèles de toutes les synagogues venaient dans sa maison lui baiser la main et recevoir sa bénédiction. Sa grandeur et sa droiture étaient célèbres même chez les Musulmans de Fès qui s'adressaient à lui pour résoudre leurs conflits commerciaux avec les Juifs. En 1701, quand l’empereur Moulay Ismaël affligea la communauté juive en lui imposant de lourdes taxes pour financer sa guerre contre les Turcs, rabbi Yehouda Benattar dut, comme la majorité des notables de la ville, fuir Fès et trouver refuge provisoirement à Mekhnès, où il fut reçu par la communauté avec tout le respect dû à son rang et à son prestige.

Ses arrêts sont cités dans tous les ouvrages des rabbins marocains de son temps et des générations suivantes. Son recueil de sermons qui était devenu le guide des rabbins marocains de l'époque, Mahané Yéhouda, a été imprimé à Mekhnès en 1947. Plusieurs de ses manuscrits n'ont pas encore été publiés.

Son fils, Obed, fut un rabbin renomé de Fès.

Après sa mort, le tombeau de rabbi Yehouda Benattar devint un lieu de pèlerinage et ceux qui prenaient des engagements venaient prêter serment sur sa tombe.

ד"ר דן מנור – מאמרים…האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

     אחד ממניעי האהבה לאישה הוא, כמובן, היופי. לפי התפיסה הדתית, מעמדה של האישה נבחן על פי אמת מידה מוסרית, ולא על פי יופייה,  בהתאם לכתוב:"שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא) אולם בירדוגו סבור, שהכתוב הזה מתכוון לציין את המיוחד לאשת חיל בלבד. דהיינו, רק לגבי אשת חיל אין משמעות ליופי, ואילו לגבי כל אישה שתי המידות חשובות, גם המוסר וגם היופי :"כי גם אישה יפה יש בה תועלת ליראת ה' " 

         ובמקום אחר הוא מוסיף, כי אם הכתוב אינו משבח את היופי, זה רק משום שהיופי הוא תופעה טבעית באישה, ואין נוהגים לשבח את מה שמובן כטבע, כיון שאינו כרוך בשום מאמץ כמו יראת ה' :"כי היופי הוא מוכרח, והמוכרח לא ישובח, מה שאין כן יראת ה'" . 

     סרירו מסתמך על הכתוב המציין את יופייה של רחל (בראשית כט 17 ), ומסיק מכך , שהיופי הוא סימן לאופי טוב. הוא מביא ראייה גם מתפיסת חכמי הטבע :"והיופי הוא הוראה (ראייה) על המזג הטוב כמו שאמרו הטבעיים" .

      אף שמחברים אלה מדגישים בכמה מקומות את מצוות פריה ורביה כתכלית עליונה, הרי בדבריהם כאן הם מתייחסים לאהבת האישה וליופייה כאל ערכים חשובים בחיי אישות. שלא כתפיסת היהדות האורתודוכסית המתייחסת בביטול לאהבה וליופי, ומציבה את הצניעות, הצייתנות, הזריזות והפוריות כערכים עליונים לגבי האישה, הרי מחברינו כאן הרואים ביופייה של האישה ערך חשוב, מודים במעמדה הבלתי תלוי-מעמד המין היפה.

משמע , שהאישה היא אישיות בזכות עצמה, ולא בזכות תכונות נרכשות

שאינם קשורות לנשיות, כגון :צניעות, צייתנות וכד' , תכונות חשובות גם לגבי הגברים, ולא רק לנשים.  

      עד כה נסב הדיון על חוות דעתם של מחברים אלה על מקומה ומעמדה של האישה, כפי שמשתקפת בקטעי פרשנות שונים שבכתביהם. נבהיר עתה עוד על הערות אחדות בכתבים אלה שנראים כמתייחסות להתנהגותה ולמעמדה של האישה במציאות של זמנם.

בפירושו של בן זקן על חשקו של שכם בדינה (בראשית, לד 2-4 ), הוא מעיר :"כאשר ידוע במשל הדיוט שהמזדווג מצד החשק לסוף יתנחם" . מדברי המחבר מסתבר, שמשל עממי זה מזהיר מפני נישואין מתוך התאהבות בלבד, והמשל, כידוע, הוא תולדה של ניסיון חיים. מכאן, שבמציאות ההיא היו זוגות שנישאו מתוך אהבה, ולא מתוך שיקולים תועלתיים, או דתיים (לשם ייחוד קב"ה), כמקובל בקהילה דתית. כך. מובן מאליו שנישואין מתוך אהבה, זכות הבחירה הייתה, לא רק של הבחורים , אלא גם של הבנות, בניגוד למקומות אחרים שבהם נהגו ההורים להשיא את בני הזוג בלי לשאול את פיהם, כפי שצוין במחקרו של שטאל .

     אישור לכך שהנערה הייתה בת חורין להיענות, או לסרב לחיזוריו של האוהב, גלום בהערה הבאה על כשפים וקמעות שבהם השתמשו כדי לזכות באהבה :"לפי שהתקלה באה על ידי כשפים וקמעות של אהבות כמנהג השוטים" . לו הגורם המכריע היה רצון ההורים, כי אז לא היה צורך במעשה כשפים. מכאן שמדובר בדחיית חיזוריו של החושק ללא התערבות ההורים.  

    "בקרב בני עדות המזרח, החמות רודה בכלה באישורו של הבעל". את המשפט הזה שמעתי לא אחת מפי אלה המתיימרים לדעת הכול על "המזרחיים", כשעל עצמם אינם יודעים דבר. אף על פי כן בדבריהם יש קורטוב של אמת, לפחות לגבי מקרה אחד שראיתי במו עיני.

    בן זקן מתייחס לתופעה זו באחד מפירושיו. וכך הוא כותב :"שלא יהא אדם נושא אישה ובועט באביו ובאימו כדרך הכסילים אשר זה דרכם כסל למו לנטות אחר עצת נשותיהם המבקשים תמיד למעט כבוד חמותן" . דברי הגינוי של המחבר, שיש לראות בהם עדות מהימנה,  הם הוכחה לקיומה של התופעה. מדובר כאן בנשים העומדות על זכותן לנשל את החמות ממעמדה כאם טורדנית, ובמאבקן זה הן זוכות לגיבוי של הבעלים. אין כאן, אפוא, שלטון החמות ובנה על הכלה הכנועה, כפי ששמעתי, וגם קראתי במחקרו של שטאל .

      בירדוגו מתאר את האישה האידיאלית בהתאם ל"אשת חיל" שבספר משלי תוך השוואה לשאר הנשים שבזמנו. למשל, אשת חיל גם כשהיא מתקשטת בלבושה ותכשיטיה אינה יוצאת החוצה לבל תעורר קנאה אצל אחרות, בניגוד לשאר הנשים המשוטטות ברחובות בכל הדרן כדי להתפאר בלבושן ובתכשיטיהן .

     נביא בקיצור תיאור של אחת מן הנשים "המבישות" כלשונו. היא מרבה לשוטט בחוץ, "בביתה לא ישכנו רגליה" . וכשנדמה לה שחברותיה מהודרות יותר ממנה היא באה בטרוניה כלפי בעלה ומשדרת בפניו פרק בהלכות חיי מותרות על מנת: "למלאות רצונה בצבע רקמתיים ועדי זהב". הבעל נכנע מחוסר אונים לגחמותיה, מה שמאלץ אותו" לעתים לשלוח יד במעשים מפוקפקים .

   בהמשך הוא מתאר נשים ענוגות המבלות את זמנן בפרכוסים ותמרוקים כדי לטפח את יופיין, בניגוד לאשת חיל הטרודה במלאכת הבית, ולא בטיפוח היופי, משום שיופייה אינו מועם לעולם . לאחר שסיים את דבריו בשבח אשת חיל, הוא חותם במשפט הבא :"ונראה שבזמננו זה לא תמצא אשת חיל כי אם בכפרים ויושבי אוהלים, אך בכרכים לא תמצא כידוע" .

   שוב יש לנו כאן עדות ברורה, שהאישה הכנועה והצייתנית, שאין לה בעולמה דבר פרט למשק הבית וגידול ילדים, אותה אישה המוגדרת בדעת הציבור כבעלת מעמד נחות, קיימת, אכן, במציאות, אך רק בקרב הקהילה הכפרית הנושאת עדיין את חותם דיוקנה של היהדות הקדומה מימי בית שני. לעומת זאת הנשים העירוניות הן מסוג אותה אישה המתוארת כאישה מבישה, שעל כל ריב עם הבעל היא מגיבה בהסתלקות לבית אביה מתוך התנשאות, וכאמצעי ענישה לבעל ..

      אם כן, כל התופעות המעוררות כאן בקורת מפי המחברים כגון, מעשה כשפים לשם אהבה, הכלה המתקוממת נגד חמותה, נשים תובעניות המתהדרות ביופיין, בלבושן ובתכשיטיהן, כשהן משליטות את רצונן על הבעל-התופעות הללו משקפות את המציאות שבה היו, כנראה, גילויים של מתירנות בקרב חוגים מסוימים.

        אף על פי כן, כשמחברים אלה מכתירים את האישה בכל מיני דימויים של שבח, ומייחסים חשיבות לאהבתה וליופייה, כפי שראינו לעיל, אין הם מבחינים בין אשת חיל לאישה "מבישה",אלא מתכוונים לכל אישה באשר היא. כנראה, הם משתדלים להעריך את המצוי, אף אם אינו רצוי, לפי השקפת עולמם.

      סיכומו של דבר, מעמד האישה בקרב הקהילה היהודית במרוקו, כפי שמשתקף בכתבים אלה, אינו נחות כל עיקר. אישה כנועה וצייתנית בעלת דימוי עצמי נמוך,המתייחסת לעצמה כלשפחת הבעל, או כדמות שאינה ראויה, אלא למלאכת הבית וגידול ילדים, מצויה, כאמור, רק בכפר, ואילו האישה העירונית המתוארת בכתבים אלה היא חדורת תודעה של חשיבות עצמית, בין אם מדובר על טיפוח תדמיתה הנשית בכל המובנים, ובין אם מדובר על זכותה להגמוניה כרעיה.

     אף על פי כן, עלינו להודות שאין כאן שום יומרה להפריך כליל את הדעה בדבר נחיתות האישה ביהדות המזרח, אלא הכוונה כאן היא, בעיקר, להפריך את ההכללה המאפיינת את הדעה הזאת. כי אם אמנם יש משפחות, או עדות המקפדות את זכויותיה של האישה לכדי מעמד נחות, הרי לעומתם יש גם משפחות, ועדות אחרות, המכירות בזכות האישה כרעיה וכגבירה על כל המשתמע ממונחים אלה. 

סוף המאמר של דן מנור

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

קהלת צפרו.

 

והכבוד הזה התבטא גם בשירים שחברו בקהילות הללו לכבוד השלוחים (השדרי׳ם) רבי דוד חסין הפייטן המפורסם ביותר בצפון אפריקה בעיר מכנאס שבמרוקו, הוא כתב הרבה שירים לכבודם של ששה שלוחי ארץ ישראל. ראה בספר שא״י הנז׳ עמ 40. גם בעיירה שלנו נתחברו שירים על השדרי׳ם. רבי יהודה אלבאז ז״ל בספרו שבות יהודה עמ' 758 שיר על רבי רפאל ארזי הכהן ועוד.

כל שליח השתדל לקבוע קופות בקהלה לשם נשלח. ולתוך הקופה הזאת בני הקהלה היו משלשלים נדבותיהם בשעת צרה ובעת חדוה ראה שא״י עמ' 58. והקופות הללו היו נקראות בשם קופות ארץ ישראל. והכסף המקובץ בהם בשם מעות ארץ ישראל. ונקבעו בקהלות ימים מסויימים בשנה לגבייה, ואח״ך נתוספו קופות מיוחדות למען כל עיר מערי הקדש והראשונה בהן היתה עיר חברון.

 ובשנת תפ״ט (1729 ) ר׳ יחייא זאבי קבע בקהלת ברלין קופה חדשה. ובשנת תרי״א קבע רבי דוד הכהן בשליחות חברון קופה בשם מגן אבות כמו כן קופת רבי עמרם ב״ר אפרים דיואן שליח חברון במרוקו ובשנת תקמ״ב (1782) נפטר וקברו נעשה מקום קדוש, ורבים באים להשתטח עליו ראה מזרח ומערב כרך ג׳ תרפ״ט, ואחריהם הלכו בניה בוניה של עיה״ק טבריה שקבעו קופות בשם קופת רבי מאיר בעל הנס הקבור אצלם, רבי חיים פלאג׳י כותב בספרו לב חיים ח״ב סי׳ קס׳ בשנת תר״ב (1842) על קופת ר׳׳מ בעה״ן, היו גם אנשים שהניחו אחריהם צוואת שכ״מ על חלק מנכסיהם לעיין רמבע״ן.

 בעיר צפרו רבי יעקב אדהן הניח מנכסיו, שהיה קרן קיים וניתן בהכשר וכל שליח כשהיה מגיע היה לוקח מן המקובץ, ההקדש הזה היה בפקודו של רבי רפאל משה אלבאז, ואח"ך עבר לפקודו של מר זקיני רבי מסעוד עובדיה, ואח״ך ליד מר אבי ז״ל עד שנגאל וניתן לכוללות עיה״ק טבריה כנראה בימיו של רבי יעקב זריהן ז״ל. על קופה זו דובר הרבה גם בביקורו של הסופר אברהם אלמאליח מזרח ומערב הנ״ל, וגם כוללות עיקרו"ת צפת הלכה בדרך זו וקבעה קופות בשם הרשב״י זיע״א.

כוללות ירושלים התנגדו לזה וחששו להפסד שיגיע על ידי קופות הללו לקופה הכללית ״ארץ ישראל״ שבאותה קופה היא נטלה חלק בראש, ובשנת תקצ״ג (1833) נקבע בקהלת מכנאסא מרוקו שהגביה בכל הקופות הללו הכל יתחלק ל-28 חלקים, שמהם תקבל ירושלים 11, חברון 6 צפת 7 וטבריה 4 שא״י עמ' 60.

לבסוף נאלצה ירושלים ללכת בעקבות שאר ערי הקדש ואף היא קבעה קופות משלה על שם שמעון הצדיק. וקופה מיוחדת לנדבות נשים על שם רחל אמנו. ראה רבי חיים משה פיזנטי שהזכיר קופת ויברך דוד. וראה ג״כ רבי בנימין מיוחס שהוא תקן בעיר צפרו קופת ויברך דוד הנ״ל בתנאים הללו. שקופה זו תתחלק לארבע ארצות הקי. ירושלים תטול המחצית והמחצית יתחלק בשוה לשלש ארצות.

בין הקופות שהיו נגבים בתוך קהלת צפרו היתה גם קופת יחזקאל הנביא זיע״א. והרבה חפשתי על מקור התייסדותה ולא נודע לי. גבאי הכללי של קופה זו היה מו״ר אבא זלה״ה והיתה מיועדת רק לכוללות הספרדים בירושלים, כתב המנוי שקבל אבא ז״ל על קופה זו, ועל קופה אחרת שהיתה נקראת קופת השמחות נתקבל בתמוז תרס״ג .

העולים מן המערב לא קבעו לעצמם לא עדה ולא ועד, אלא הצטרפו ונבלעו לתוך העדה הספרדית, וגם תלונותיהם ומשפטיהם היו לפני הבד״ץ של הספרדים. וגם ענייהם ויתומיהם קבלו חלוקתם מהעדה הנ״ל עם שאר העדות. לפיכך היה מגיע למרוקו שד"ר מכוללות הספרדית, וגובה תרומות וקופות שהיו שייכים לכוללות זו. ושדריה׳ם היו מתקבלים בכל הכבוד, ומתאכסנים באכסנייא הגונה ומסודרת. ולכל שדיר היה בית אכסנייא קבוע, וכאשר השרד"ר דורך רגליו בין חומות העיר היו רגליו מוליכות אותו אל אכסנייתו.

ובשנת תרי״ד עלה ממרוקו מעיר רבאט לירושלים הרב הגדול דוד בן שמעון בהיותו בגיל כ״ח שנה עם קבוצה של רבי אלעזר בן טובו בעל ספר פקודת אלעזר והרב יוסף ארוואץ, ועם בנו בן החמש רפאל אהרן, ואז עלו גם הרבה יתומים ואלמנות שלא היה להם משען ומשענה, והחזקתם היתה מוטלת עליו, פעולת צדיק זה היתה גדולה ורחבה, קבע סדרים שפט בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו פסק הלכות והורה הוראות. ומינה על ידו ועד בן ז׳ חברים, הקים ת״ת וכולל בהם למדו בני העדה הקים ב״ד קבוע, שהוא עמד בראשו, ועול האחזקה לכל זה היה מוטל עליו.

 ייסד שכונת מחנה ישראל מחוץ לחומות, וגם ביכה״ן בשם צוף דבש, וכל בני העדה רחשו לו כבוד ויקר. כמו שכתוב כל זה בהרחבה בהקדמתו של רבי מנצור בן שמעון הי״ו על ספר, מצור דבש, במהדורה חדשה ומיוחדת אשר יצא לאור ע״י חכם בר לבב ידידי ואהובי רבי שלמה דיין יחשל״א החפץ ימלא את ידו, וכנראה שבמשך קיום וער העדה המערבית המחודש הזאת, בשנת התרכ״ו היו צריכים למקורות כספיים, ולכן שמו פניהם אל מסגרת הכוללות והתחילו לשלוח שד"ר מטעמם הם מבלי להיות תלויים בחסדם של העדה הספרדית כמו שאנו מוצאים בשלשת השדרי׳ם שהגיעו לעי״ת צפרו.

הראשון בקדש הרב מאיר עובריה שד"ר מק״ק המערביים בשנת התרכ״ט ראה מה שכתבנו עליו בסדרת השדרי"ם, וזה נוסח מה שנמצא כתוב אצלנו ״ולהיות שהמצב של הקהלה היה קשה הוסיפו טובי העיר וקע״ע לגבות עוד בכל ר״ח אלול שבכל שנה וזה היה ע״פ הצעתו של השד"ר רבי יוסף ארוואץ אשר נשלח בשנת תרל״ו ראה מה שכתבנו עליו ברשימת השדרי"ם בשמו, ולהיות שעניי העיר היו נוטלים בגביית הקופה לכיס הקהלה השליש מהסך הנאסף, הנה כאשר הגיע ובא שליח מכוללות.המערביים רבי יהודה אלבו בשנת התר״מ, שוב תוקן בינו ובין רבני העיר שמאותו יום והלאה אחרי שפייסם שכל סכום הקופה כולה תעבור לזכות כוללות המערביים, כי במשך השנים עם קיום כוללות העדה המערבית אולי התחיל הרנון במחנה העברים שוער העדה הספרדית לא נותן בעין יפה את הסיוע הנדרש לעניי ויתומי עולי מרוקו וגם ועל זה אולי נערך מכתב ממו״ר מר אבי הרש״ל דאז וזה נוסחו:

רבי אהרן בן שמעון בהקדמתו לספר צלצלי שמע דף ירד ע״ב, נא אמון תרנ״ג ״אשר מיום בואינו אל בית האכסנייא בעיר צפרו, ידידינו סי׳ שמואל חמו יצ״ו בכל לילה יקבץ מנין יו׳ד משכניו להתפלל שם תפילת מנחה וערבית כי זהו חק הכבוד אצלם לאיש נכבד בעיניהם ובפרס היותו שדיר מארה״ק ת״ו״.

יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן…עין הרע.

רוח טובה או רעה.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

 

היו אמונות מוזרות למשל, אישה שהתעברה לאחר ארבעה חודשים מנישואיה, וההנחה הייתה " שמא התעברה מהרוח " ( יעקב בירדוגו 1783 – 1843 שופירא דיעקב.

היו חכמים שהאימינו בתופעות בלתי רגילות. למשל, ר
בי ידידיה מונסוניגו, נפטר 1868, רשם בספר הדן בהלכה ושאלות ותשובות בדיני איסור והיתר, מד סעיפים של אירועים חריגים תחת הכותרת : שינויים בטבע ובבריאה, ביניהם כבש שהיו לו שישה קרניים, אישה ילדה כמין אריה, אישה ילדה תינוק מת עם פיל חי, אישה הודית ילדה שני בנים וחמור, תינור בבטנה של אמו היה מדבר ועוד – " קופת הרוכלים עמוד 298 – 301.

ביקורת על מנהגים.

שמואל רומאנילי מאיטליה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790כותב : גם בני ישראל יאמינו בגורלות כדברי אורים ותומים. הוא מזכיר התגודדות נשים האסור כי זו חוקת הגויים. נחש ועין הרע שלשה משחיתים המה אשר תחתיהם תרגז כל ארץ המערב. אסור לשבח יופים של פרי נאה נער או נערה יפים, כי קיים חשש שהדבר יגרה את השטן. הוא כותב : לא תוכל לנשק או להלל יופי בניהם ובנותיהם הקטנים, ואם עברת, לא ירפוך עד רוקך עליהם. מתוך " משא בערב ".  ( שמואל רומאנילי )

עין הרע.

עין הרע נזכרת בהלכה, למשל, בשו"ע או"ח, סימן קמא, בשם מהרי"ל – רבי יעקב בן משה מולין – : יכולים לקרות לתורה שני אחים זה אחר זה והבן אחר האב ואין מניחים אלא בשביל עין הרע. לפי האמונה לא שולטת עין הרע על הדג, לכן שימש הדג סמל למזל ולברכה להרחקת עין הרע, ונשים היו עונדות תכשיטים בצורת דג.

רבי יוסף משאש 1892 – 1974 ממכנאס שלאחר עלייתו כיהן כרב בחיפה עד פטירתו, כותב שמחשש עין הרע שיקרה יהודייה לשכנתה ואמרה שיש לה אורח כנשים בשעה שכבר הייתה טהורה ( אוצר המכתבים )

רבי יוסף בן נאיים 1882 – 1961 מפאס, שחיבר ספר בשם " נוהג חוכמה " בו בדק את המקורות למנהגים, כתב על מנהגים מוזרים הנעשים כדי להרחיק עין הרע מחולה : לוקחים עפר מתחת מנעליו של החולה ומערבין במין והחולה שותה ממנו. ויש נשים זקנות הלוקחות עפר מפתחי חצרות ובתי כנסיות ונוטלות פחם משבע נשים נשואות שואלות מים מחצר בו דרים שני אחים, ועושות פעולה נוספת, ושמים על ראש החולה.החכם כותה " כל זה דבר הבל ורוח ושומר פתאים ה'.

חכמי המערב בירושלים-ש.דיין-כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

במאה השמונה עשרה אנו מוצאים את הרבנים המרוקנים " רבי זרחיה אזולאי, רבי חיים דוד אזולאי – חיד"א -, הרב הגאון המקובל רבי חיים עטר מחבר ספר " אור החיים " שהאשכנזים מעריצים את שמו יותר מהספרדים, משום שהם עמדו על גדולתו בתורה ובחסידות, ועוד הרבה רבנים גדולים מהמערב.

אולם גם הרבנים שלא יכלו לעלות לארץ ישראל מפני סיבות שונות, היה לבם קשור לארץ שיראל, והמשוררים והפייטנים שבהם הקדישו את רוב יצירותיהם לארץ ישראל, מבין אלה נזכיר את הפייטן המהולל רבי דוד בן אהרן חסין, שמספר שיריו ופיוטיו בספרו " תהלתה לדוד " עולה למאות ושירו " אערוך מהלל ניבי, לפני אלהי אבי, לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא ", מושר לא רק במרוקו אלא בכל תפוצות הגולה המזרח.

הפייטן המהולל רבי יעקב בן רבי יקותיאל בירדוגו ממכנאס,, וספרו " קול יעקב " בו נדפסו שירים ופיוטים וקינות, הפייטן הפורה רבי אברהם אלמליח, וספר שיריו " שוב שמחות " ועוד כמה משוררים שלא ארבה לדבר כאן עליהם.

החיבה והגעגועים לציון עוברים כחוט השני בכל שיריהם ופיוטיהם של משוררים אלה, כולם כמהים לראות את ארץ שיראל בבניינה, וכולם משתוקקים לעלות אליה, " להתפלש בעפרה ולחונן את אבניה ", כולם מתגעגעים לראות בה " קיבוץ גלויות " כדברי הפייטן רבי אברהם אלמאליח :

אל מקומי ולארצי, השיבני אשובה

נכספה וגם כלתה נפשי, לארץ טובה ורחבה

שובה ה' רבבות, השב לב אבות. 

המשוררים והפייטנים שקמו בצפון אפריקה, היו מחוללי רעיון שיבת ציון, הם, הם שעודדו את העולים בדרכם הקשה וזרועת החתחתים, הם, הם שירו את אבן הפינה ליישוב יהודי ב " ארע ארצות הקודש ", והיו החלוצים הראשונים לחיזוק היישוב.

משפחות בן שמעון, אשריקי, ארוואץ, אלמליח, אלעלוף, בחבוט, בטיטו, חלוואה, בו עטר, די אבילה, מלכא, בן טובו, אצראף, אביכזר, עזרא ועוד – היו ממייסדי היישוב המערבי בירושלים.

משפחות טולידאנו, דהאן, ממאן, זריהן, ביבאס, אביחצירא, בהלול – ממיסדי היישוב היהודי ביפו.

משפחות בן שבת, כלפון, נהון לוי, בוזאגלו ועוד – ממייסדי היישוב היהודי בחיפה. בטבריה, צפת, יפו וחיפה, היה האלמנט המרוקני כל כך גדול ומרובה על האלמנט הספרדי, עד שהשליט את השפה הערבית על השפה האיספניולית, ואפילו עולי תורכיה ובולגריה, שכחו את שפתם ודיברו ערבית.

ראשי משפחות המערביות ביפו היו גואלי קרקעות ראשון לציון, רחובות, פתח תקוה ועוד. משפחות עבו, גאלו את אדמת ראש פינה, ומשפחת שלוש הייתה מראשוני המייסדים את השכונה " נוה שלום ", " נוה צדק " וממייסדו החברה " אחוזת בית " היא תל אביב של היום…….

לאור הדברים הנזכרים, מה נעמו אמרי קודש, של הרב הגאון המפורסם, קדוש יאמר לו, רבי חים פלאג'י זצ"ל, מאיזמיר. בספרו " ארצות החיים " שער ד' אות נ"א, וזה לשונו : וראיתי להרב עיון יעקב, בפירושו במאמר דהקדוש ברוך הוא מצוי בבתי כנסיות. 

דהוא משום דעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל. ולכן נקרא ארץ ישראל – מערבא, כי שכינה במערב, זה תוכן דבריו. ומוסיף רבי חיים זצ"ל, וכותב : " ולכן תראה דאנשי קדש המערביים הי"ו באים ממרחק לדור בארץ הקדושה, ה' צבאות יגן עליהם כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'……עד כאן לשונו.

עד לפני יסודה של העדה המערבית בצורה ממוסדת על ידי צוף דב"ש, המונופול על השליחות למען כוללות ירושלים, היה בידי כוללות הספרדים. ובתוקף רב הביעו את התנגדותם לכל התארגנות של הקהילות האחרות שחיו בירושלים, וקל וחומר שישלחו שליחים מטעמם לחו"ל על מנת לאסוף תרומות לצרכיהם.

הספרדים חששו מתחרות בין השליחים. והם מהטעם הפשוט שאם תינתן לכל קבוצת עולים להתארגן ולשלוח שליחים לארצות מוצאם, סופה של הכוללות הספרדית הירושלמית להתמוטט.

בשנים תר"א – תר"ח – 1841 – 1848, הייתה תסיסה רבה בקרב הציבור המערבי. הם התקוממו נגד הקיפוח מצד כוללות הספרדים, ואף טענו שהספרדים אינם דואגים דים לענייהם המערביים, שמנה באותה תקופה כאלף נפש.

החכמים המערביים, ובראשם הרב משה תורג'מן ובנו רבי יעקב החליטו בחשאי לשלוח למרוקו שליח מטעמם, על מנת שיביא לידיעתם של הרבנים וראשי הקהילות, את צרתם וצעקתם של אחיהם העניים, ויאסוף כסף לרווחתם.

בשנת תר"ח – 1848, הגיעו למרוקו רבי מימון פדידיה, יד ימינו ועושה דברו של רבי משה תורג'מן, הוא הגיע לעיר פאס, ומיד הצטייד במכתב המלצה מאת הרב הגאון רבי שלמה אליהו אבן צור, ואביו רבי יעקב, נין ונכד להגאון המפורסם רבי יעקב אבן צור, הידוע בכינויו הרב יעב"ץ בעל המחבר " משפט וצדקה ביעקב ". 

זהו נוסח ההמלצה שקיבל רבי מימון הנזכר :

" כאשר בא החכם החשוב השלם כהר"ר מימון בן פצ'יצ'ה בשליחות חכמי ועניי המערב בירושלים תוב"ב, וסיפר את בקורות והמאורעות שאירעו למערביים שדרים שם, איך הם בזויים נעים ונדים, ושום דבר אין להם מהכוללות של הציבור, ועניים מרודים הם, מנוגבים וריקים מכל טוב, ובפרט הרב של המערביים החכם השלם והכולל יראת ה' היא אוצרו כמה"ר משה אתורג'מאן נר"ו עני בתכלית העוני ומקיים את התורה מעוני.

ובימי ילדותו היה דר בכאן פאס יע"א, וכל היודעים אותו מספרים בשבחיו, שהיה ירא את ה, מרבים. ובכן בהסכמה עלו חכמי ורבני עירנו ישצ"ו לקבוע קופה לשם חכמי המערביים הנזכרים, לבד הנדבה שעשן להם, וטרח וידע השד"ר הנזכר על ידי אומנים תיבות קטנות של בדיל, וחלקם לבתים לתת כל אחד בתוכם פרוטה בכל שבוע, והיה מידי שנה בשנה יגיע ירא וירצה מול אחינו המערביים הנזכרים, וזהו מה שכתבתי לו על זה.

בדין הוא שיטול שכרו מאת ה' מן השמים, מנה אחת אפיים. החכם החשוב השלם השד"ר כההר"מ הנזכר שטרח בעשר אצבעותיו במצווה זו ועלתה בידו, זכה וזיכה את הרבים, ויתן לכסף מוצא ועשה תיבות קטנות ככף איש וחילק עליהם אחת לבית ותעמוד בפת"ח ראייה מביאה לידי זכירה, וזכירה לידי עשייה, פרוטה בכל שבוע וכל המוסיף מוסיפין לו.

והיה מידי חודש בחודשו הגבאין מחזרין לקבץ על הגבאות הנידר והנדיב לשלחו לחכמי המערב אשר בעיר עז לנו הר ציון וגבעת הלבונה, מקודשת היא קדושה רבה ירושלים העדינה, לחלקו ביניהם חלק כחלק כולם שווים לטובה, ומש"ב על גביהן ( הוא הכרב שלהם כמה"ר משה הנזכר בראש הדף, ליטול חלק בראש מנה הגונה.

ובזה יהיה להם פנאי ללמוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, וכבר בדורות הראשונים בימי הרב הגדול א"ז מוהר"ר יעב"ץ ז"ל הייתה ישיבת מערביים בעיר קדשנו אראץ ישראל תוב"ב. 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן

היהודים במרוקו במאה ה 19 והמיסיון האנגליקני פרופסור אליעזר בשן

בפתח הספר

בחיבור זה מתואר המאבק של המנהיגות היהודית והרבנים בראשה, נגד המיסיון האנגליקני במרוקו, על רקע פעילותו המיסיונרית הענפה במדינה זו במאה ה־19 . נושא זה טרם זכה למחקר ממצה, והוא ראוי לתיאור כחלק ממלחמת הקיום לשמירת הזהות והמסורת היהודית של תפוצה גדולה וחשובה זו.

שליחי האגודה הלונדונית גילו יזמה והתמידו בפעילות המיסיונרית יותר מאגודות אנגליקניות אחרות, לכן רוב הפרקים דנים בהם ובתגובות החברה היהודית לפעילותם.

בין העניינים הנידונים בחיבור: מוגדור בתור בסיס הפעילות המרכזי במרוקו, והסיבות לבחירתה: הקהילות שבהן פעלו המיסיונרים: פרטים על שליחי המיסיון ועל המנהיגים והרבנים שלחמו בהם: הגורמים שהיו עשויים להשפיע על הצלחת הפעילות של המיסיון: דרכי המאבק של המנהיגות היהודית.

בבסיסו של המחקר עומדים המקורות הבאים: תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן התכתבויות בין הגורמים שהיו מעורבים בנושא, בעיקר על רקע תקריות בין צוות המיסיון לבין יהודים: דיווחים של המיסיונרים על פעולותיהם: פרסומים אודות המיסיון הפרוטסטנטי בפרט ואודות המיסיון בכלל: העיתונות באנגליה ובמרוקו: ההדים שהגיעו לכי״ח (״כל ישראל חברים״ — Alliance Israélite Universelle ) בפריס, ל״אגודת אחים״ ( Anglo-Jewish Association) ול״ועד שליחי הקהילות״(Board of Deputies ) באנגליה, כפי שפורסמו על ידם.

יש להתייחס בזהירות ולעתים בהסתייגות לדברי המיסיונרים, המעוניינים לתאר בצורה מופרזת את הצלחותיהם. מקורות אחרים, מהם הנזכרים לעיל, מאזנים תמונה חד־צדדית זו. עם זאת, גם לפי הודאת המיסיונרים, הצלחתם הייתה מצומצמת, יחסית למאמציהם הארגוניים ולפיתוייהם את הנצרכים, ומספרהמתנצרים היה זעום.

עוינותם וזעמם כלפי הרבנים מעידים על ההצלחה שנחלו הלוחמים במיסיון נוכח הניסיונות להעביר יהודים על דתם. מתוך גנותם אתה למד על שבחם. דומה שהייתה גם ברכה בפעילות המיסיון: המנהיגות היהודית גילתה יותר דאגה לנצרכים, ונתנה דעתה לחינוך יהודי ממוסד לבנות, שהיה מוזנח עד אז.

הקדמתי פרק על מצבם של יהודי מרוקו במאה ה־19, כדי להבין את הרקע

המדיני, החברתי והכלכלי לפעולות המיסיונרים.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר