ארכיון יומי: 26 באוקטובר 2012


ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

הפרוטה והירח

הביטי נא אל הירח
אולי תהיי קצת מבסוטה
בינינו כל אחד יודע
שבכיסי אין אף פרוטה

הוי הפרוטה והירח
מה נורא האביב
עם גירעון בתקציב
לו רק הייתה פרוטה אחת
היה האושר בא מיד
הוי הפרוטה והירח

הוי הפרוטה והירח
זה צמד חמד מני אז
אם יש פרוטה ויש ירח
גם הרומן חביבי זז

הוי הפרוטה והירח
מצב רומנטי עד בלי די
כי לפלמחניק יש ירח
אך איפה הפרוטה אחי

הוי הפרוטה מן הירח
רחוקה עד מאוד
ובינתיים עבוד
אולי יבוא עוד יום אחד
וייפגשו בבת אחת
גם הפרוטה והירח

הוי הפרוטה והירח
הנושא הוא ישן
אך הוא מתאים בכל זמן
רעי לו פעם אך הייתה
פגישת ירח ופרוטה
היה השיר יותר שמח.

את השיר הידוע "הפרוטה והירח" שמעתי בפעם הראשונה בהיותי בן שש עשרה כאשר למדתי בית הספר הקדם- צבאי "נעורים". מקום נפלא בחוף הים ליד כפר ויתקין. מדריך הקבוצה שלנו שינה את השיר והפך אותו ליותר רומנטי ומתאים להצגה שהעלנו בבית הספר. על הבמה החזקתי בידה של בחורה שחרחורת חיננית, שרנו את השיר של יפה ירקוני כשאור הירח מאיר  ממעל. לא הייתה נשיקה, אבל זה לא פגע באווירה הרומנטית, גם אנחנו וגם הקהל נהננו נורא.

מאז, בכל פעם שהיה לי מצב רוח טוב  זמזמתי אותו רחוק מכולם במקלחת כדי שאיש לא ישמע אותי ולא יצחק. אבל רק כשהתבגרתי והייתי לבעל משפחה, שעליו הוטל לכלכל אותה, הבינותי באמת את פירוש המילים.
בטרם יצאתי מרחם אמי, הודיע לי המלאך גבריאל: שמע נא דויד, עוד מעט תצא לעולם קר ואכזרי, בו בני אדם נלחמים ביניהם כמו כרישים. לא אוכל לצערי הרב, להבטיח לך שתהיה עשיר כמו רבים המבלים את ימיהם במסעדות יקרות ובתי הקפה, אינם עושים מאומה והכסף דבק בהם. זהו הגורל, כך כבר כתוב בספר הגורלות הנמצא בידי הגדול והנשגב. אבל במקום כסף אוכל למסור לך כשרון לראות את היופי שבעולם ולתאר אותו בעפרונות ובצבעים שלך. ראיתי איך אתה מתבונן שעות שלמות בעננים הלבנים שמתגלגלים בשובבות זה על זה ויוצרים צורות המתחלפות בצורות אחרות . אתה בדמיונך העשיר רואה בהם חיות, ציפורים ופנים של בני אדם, ידעתי שרבה תבונתו של הקדוש ברוך הוא שהחליט, שתהיה צייר.

ואמנם כשנולדתי מימשתי את נבואתו של המלאך גבריאל. מיד אחרי שידעתי להתנודד על רגלי, מצאתי במטבח חתיכת פחם והתחלתי לשרבט ולקשקש. מאותו רגע לא מש הפחם מידיי. ציירתי על המדרכות כל מיני צורות ואחרי שאימי  הרביצה לי על הידיים, כשתפסה אותי  מקשט את הקיר הלא מקושט בחדרי –  אבי, שהייתה לו הבנה לאומנות, חיכה כמה שנים והביא לי לבר המצווה קופסת עם צבעים בצורת כפתורים צבעוניים, מכחול ועיפרון והזהיר אותי: "חלילה לך לקשט את הקירות בצבעים אלה".

יחד עם הצבעים קיבלתי שקית רקומה ובה תפילין, ספר תפילות ותנ"ך מעוטר ברישומים מדהימים של הצייר דורה, שהיוו השראה רבת שנים לציוריי. "קח כל פיסת נייר נקייה וצייר עליה כרצונך" אמר לי אבא כשראה את העיניים שלי נוצצות למראה הצבעים "אבל אל תצייר על המדרכות ועל הקירות. אמנם האדם הקדמון היה מצייר על הקירות במערות ציורים עם פחם שטבל בשומן ואלה נותרו עד היום כאילו ציירו אותם אתמול וציירים גדולים כמו מיכאל אנג'לו קשטו את קירות הכנסיות, אך עד שתדע לצייר כמוהם תתאמן בבקשה על נייר". הסכמתי.

לפני שאני התחלתי לצייר, היה ברור לכל שהצייר הכי מוכשר בביתנו הוא אורי, אחי הבכור. זכור לי שיום אחד בגיל שש או שבע כשהיינו עוד במרוקו, הסתובבתי סביבו כשצייר על נייר בצבעי מים את הנוף של מוגדור, מפרשיות בים בצבעים מאוד בהירים,ואני התעטשתי בטעות על הציור דבר שלכלך את השמיים והים הכחולים והבהירים. אורי קם בזעם, ובמקום להגיד לי לבריאות נתן לי סטירה מצלצלת. הוא עשה מהציור שעבד עליו כל היום כדור וזרק אותו לפח, אך אני לא נרתעתי. המשכתי להתבונן בו מצייר וללמוד ממנו על צבעים וטכניקות כשאני יושב במרחק ביטחון ממנו.

את הציור האמיתי הראשון שלי ציירתי כשהייתי בן אחת עשרה ונשארתי לבד בבית. לקחתי נייר וציירתי בעיפרון קרובת משפחה שתמונתה הגדולה קישטה את חדר השינה של ההורים. הופתעתי לטובה מהציור שהיה קרוב מאוד למציאות, כאשר הגיעו הורי רצתי אליהם בגאווה עם הציור והם התרשמו ועודדו אותי להמשיך לצייר.

מאז לא ידעתי שיעמום מהו. יכולתי לשבת שעות ולצייר בכל שעה חופשית שהייתה לי ומילאתי גיליונות על גיליונות בציורים צבעוניים. כך היה בילדותי וכך זה המשיך כשהייתי כבר נער וגבר, התמסרתי כל כולי לציור, ציירתי מתוך דחף פנימי והצלחתי להוציא תחת ידי ציורים מלאי צבע בסגנון הציירים האימפרסיוניסטים. הוקסמתי מהנוף של הגליל ומהאור הזוהר, ציירתי את השדות הירוקים ואת פרחי הבר צבעוניים פעמים אין ספור בצבעים של ציירי פריס, זאת הייתה התקופה הרומנטית שלי, ציירתי ללא הפסק. יום אחד ציור שקראתי לו "דייג לילי", הציור הושפע מאוד מ"לילה זרוע כוכבים" של ואן גוך. גם בציור שלי הייתה התנגשות בין צבע לצורה, קו עז ובסגנון צבעוני ומלא ביטוי.

"דייג לילי", שמן על בד תיאר דייגים הדגים בחשכת הליל לאור הפנסים בסירתם. הפנסים בסירות הפיצו אור הדומה מאוד לאור שהפיצו הכוכבים של ואן גווך. הציור הוצג בית התרבות בקרית שמונה יחד עם ציורים של ציירים מהקיבוצים בגליל העליון וכשבאתי יום אחרי פתיחת התערוכה מצאתי על הציור שלי מדבקה אדומה סימן שהציור נמכר, שמחתי עד השמיים. הציור הראשון שנמכר בתערוכה היה שלי! להפתעתי אחרי כמה ימים נעלמה המדבקה. שאלתי בחשש את מנהל בית התרבות לפשר הדבר, הוא אמר לי: "הקונים התחרטו היות ואתה לא מפורסם", בשניה הזו הרגשתי איך כל הפיוזים המרוקאים שלי נדלקים. "למה לא לקחת מקדמה?"  שאלתי בכעס ורציתי להוריד את הציור מהקיר באותו הרגע. אבל מנהל בית התרבות לא נבהל "אני לא מציע לך להוריד אותו מהקיר, כי ראש העיר הבטיח לי אישית שהוא קונה את הציור שלך."

וכך הגיע אחר כבוד ציור השמן שלי "דייג לילי" במסגרת זהב מפוארת שהוזמנה במיוחד בקריית שמונה למשרדו של ראש העיר והיה תלוי על הקיר האחורי.

כשהתחילו לפול הקטיושות הראשונות בקרית שמונה הגיע לעיר צוות של הטלוויזיה ההולנדית. טבע הדברים, באו לראיין את ראש העיר בלשכתו. תוך כדי הצילומים לא הפסיקו אנשי הצוות להתפעל מציור הואן גווך שהיה תלוי מולם וצילמו אותו יותר מאשר את ראש העיר. בתום הראיון הם שאלו את ראש העיר בתמיהה "מה, יש ציור של ואן גווך שאנחנו לא מכירים?!", "זה לא ואן גווך" אמר להם ראש העיר בחיוך "זה אלמוזנינו! זה שוטר שלנו שצייר את הציור חפשו אותו בתחנת המשטרה!". הם אמנם באו וחיפשו אותי, אבל אני הייתי בחופשת אירוסין ורק כשחזרתי גיליתי שהציור שלי שיגע את ההולנדים.

אני מודה. התרגשתי, לכן הלכתי לבית העירייה וביקשתי מראש העיר להעיף בו בציור שלי, מבט אחד, כדי להיזכר ולהבין ממה ההולנדים התלהבו כל כך. נכנסתי לחדרו של ראש העיר, הבטתי בציור שלי ונתקפתי געגועים עזים. רציתי לגשת ולהוריד אות מהקיר, לקחת אותו איתי הביתה. לא יכולתי להבין איך הסכמתי למכור ציור שלי, אפילו אם זה לראש העיר…

מאז גמלה בליבי החלטה, אני לא מוכר את הציורים שלי ועמדתי בה הרבה שנים. ובכל זאת בא היום ונאלצתי להיפרד מהם. אהבתי את הירח בכל צורותיו, אבל הפרוטה, בת זוגתו של הירח, היא שהכריחה אותי למכור אותם. וכך קרה הדבר: בשנות השישים בהיותי סייר במשטרת ישראל בקרית שמונה הכרתי מעצב פנים עולה חדש מרומניה בשם אריה גולד שהתנדב לעבוד איתי משמרת לילה במשטרה. לאריה הייתה חנות וילונות קטנה במרכז העיר, וכך הסתובבנו בלילה ארוך במיוחד השוטר המרוקאי ומעצב הפנים הרומני בעיר השקטה והשוממה ,שבלילות הרחובות והסמטאות הצרות שלה מתמלאות חתולים מיוחמים המחקים יבבות של ילדים. 

סיפרתי לאריה שאני מצייר, אבל הוא לא התלהב במיוחד. ראשית, מפני שלא ראה את הציורים, שנית מפני שיש הרבה אנשים שלא מאמינים ששוטרים יכולים לעסוק בדברים אחרים חוץ מדוחות תנועה. המשמרת עברה מהר מאוד תוך שדיברנו רק על אומנות. למחרת הזמנתי אותו ואת אשתו החיננית קוקי לביתי. ערכתי לשניים הכרות עם אישתי, ומשם לקחתי את אריה לראות את הציורים. אריה שהיה לו ניסיון עשיר עוד מרומניה באומנות התלהב מאוד, ראיתי את זה על הפנים שלו, אך בשלב ההוא, הוא לא אמר לי את זה, רק אמר "יפה, יפה" וספק כפיו. אני שמחתי על כך, חוות דעתו הייתה חשובה לי.

הלכתי להכין לכולם תה, וכשחזרתי ראיתי את אריה ואת אישתי עושים קומבינות… אישתי הממולחת שכנעה אותי למכור לאריה כל ציור בעשר לירות. עם המשכורת המשטרתית של אז, כמו היום, אי אפשר היה לגמור את החודש ואנחנו היינו צריכים כל פרוטה. בצער רב וביגון קודר, מסרתי לידיו של אריה את הציורים שבחר מתוך המבחר שהיה לי: ציורים בצבעי מים, שמן, פסטל או פחם. הוא כמובן בחר את הציורים הכי יפים, כל פעם התפללתי שלא ייקח ציור מסוים ודווקא אותו הוא בחר. בלוק ציור שלם שכל דף צויר עם כל הנשמה עבר לידיו. בסופו של דבר לקח אריה את התמונות, חיבק את קוקי והשניים יצאו את הדלת משאירים אותי עומד בחדר המיותם מציורים אבל וחפוי ראש.

היום כשאני נזכר במכירת הציורים האהובים שלי ובכמה הרוויח עליהם אריה גוולד, אין בלבי כלום עליו. אחרי הכל הוא לא צייר ולא מרגיש מאומה מתוכן הציור. הוא נולד כדי להיות סוחר עם חוש מסחרי ובתמונה ראה סחורה כמו כל סחורות. הוא פשוט נולד תחת מזל "פרוטה" ואני נועדתי להתהלך תחת "הירח", להביט עליו בלילה ולראות בו כל מיני צורות. מה לעשות? המלאך גבריאל חונן אותי בכשרון צייר וכזה אשאר עד סוף ימי חיי.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-Le dahir de la marocanisation 

Le dahir de la marocanisation 

La décision gouvernementale du 26 novembre 1958, exigeant de renouveler l’inscription de tous les organismes bénévoles, juifs et musulmans, au ministère de l’Intérieur, inquiéta sévèrement les directeurs des institutions juives. Peu de temps après l’indépendance, Lalla Aïcha, fille aînée de Mohammed V, décida de créer l’association L’Entraide nationale, pour regrouper tous les organismes de bienfaisance du pays. Les nouveaux statuts avaient entre autres pour but de marocaniser les comités directeurs locaux des associations et organismes étrangers. La réinscription en tant qu’association était soumise à deux conditions : seuls des citoyens marocains devaient siéger dans les comités directeurs ; seules les cotisations et les subventions gouvernementales étaient permises. Il était dorénavant interdit à tout organisme de recevoir des dons provenant de l’étranger. Les organismes juifs craignaient que les autorités ne se contentent pas de nommer des partisans de l’intégration comme nouveaux membres dans les conseils des communautés, mais aussi qu’ils les obligent à ouvrir leurs écoles et leurs hôpitaux aux Musulmans. Au début, on leur demanderait d’offrir leurs services à quelques Musulmans, mais progressivement les nouveaux venus deviendraient majoritaires et domineraient les comités directeurs de ces institutions. Le président de la communauté, David Amar, proposa de modifier les statuts du Conseil des communautés, afin de surmonter les problèmes juridiques de son organisme et le redéfinir comme minorité ethnique distincte. 

Les autorités, préoccupées par des problèmes plus pressants, ne souhaitaient pas affronter la communauté sur un sujet aussi fondamental. Ces nouveaux statuts restèrent longtemps au stade de proposition jamais débattue. Etant donné que la plupart des organismes juifs internationaux étaient dirigés par des Juifs de nationalité étrangère vivant au Maroc ou à l’étranger, certains d’entre eux furent contraints de modifier la constitution de leur direction et de nommer des directeurs de nationalité marocaine. Les anciens directeurs prirent le titre de conseillers. 

Jusqu’alors, les organismes juifs de bienfaisance bénéficiaient du financement de l’état, comme sous le protectorat, mais ils craignaient que les autorités n’exigent par la suite de décider elles-mêmes de la répartition des subventions provenant du Joint américain. À cette époque, un membre de l’assemblée consultative du parti Istiqlal, faisant référence au Joint, critiqua le fait qu’un organisme étranger était autorisé à favoriser une partie de la population selon des critères religieux. Les organes du parti approuvèrent sa critique, ce qui suscita un désarroi au sein des organismes juifs qui bénéficiaient des dons du Joint. En mars, on adopta une résolution à l’encontre de dons répartis au Maroc par des organismes étrangers. Les institutions juives comme l’AIU28, l’ORT, Otzar ha-Torah et le Joint estimaient que la fin de leur existence approchait, mais en dépit de ces appréhensions, rien ne changea de fait.Par mesure de prévention, le Joint distribua même des surplus de nourriture à des jardins d’enfants musulmans et accorda une aide financière à un organisme bénévole musulman.

קצידות בערבית מוגרבית

המחסור והשיגשוג

1-א נפאד נרגבכום – די כונת גאייב עליכום
השיגשוג: אבקשכם בכל לשון- על שהות העדרותי מקירביכם,
anfad an garbkoum-di kount gayib alikoum

2-ליום הני זיתכום – ונכלפלכום די דאעלכום.
היום אליכם באתי – ואפצה אתכם על ההפסד
alyoum hani zitkoum-ounchalfikoum di daalkoum

3-ביע וסרא זיבתלכום – גיר ווזדו סלעתכום
מסחר הבאתי לכם – רק הכינו סחורותכם
biik ou sra zibeltakoum-g'ir ouzdou selaatkoum


4-עממרו חוואנתכום – או סי כיר מא יכסכום

מלאו חנויותיכם – ושפע לא יחסר לכם
aamrou houanoutkoum-osih'ir ma ih'skoum

5-סאר ראני דחיתו – סמעו למעיאר די עטיתו
לך הינה גירשתיו – שימעו את מילות הגנאי אשר הטחתי בפניו
ser rani thitou-semoou el meyaar di aiitou


אע ביר טייאחתו – עממרו מא יכון מן טאלעין

לתחתית הבאר הפלתיו – בכל שנות חייו לא יוכל היות מין העולים מהמצולות

יוו תסמעו יא עבאד – מדארבת לכסאר מעא נפאד
יוו שימעו העבדים – התנצחות המחסור עם השיגשוג

ביע וסרא יא סייאד – פרחו אלבלדאן כאמלין
מכור וקנה אדון נכבד – שמחו הערים בכללן

האדו למעאייראת – די עאייר נפאר לכסאר.
אלה מילות הגנאי  – אשר גינה/הרעיף השיגשוג את המחסור

אוזא נפאד בל מעייאר – פל כסאר בלימאייר.
ובא השגשוג עם גינויים – על המחסור עם הוכחות

"כוויתי לנאס סכאייר – יהוד או נסארא ומסלמין".
רוקנת לאנשים את התיקים – יהודים ,נוצרים ומוסלמים.

"מא נערפו לכסאר בנייא – גיר ווקת לבאכורייא".
הן לא נתוודע למחסור ברצינות – אלה עם הוולד יום/פצירתו של בוקר

ראה ליום מתנייא – ווי וולי מן להארבין.
הן היום כפול ומכופל – אוי אוי לי מהבורחים /מרימי הידיים

כסאר די מא ווזהו סליב – מא ענדו חתא חביב.
המחסור שפניו אינן גלויות – אין לו אוהבים

Alliance Israelite Universelle

Par contre, assez peu nombreux etaient encore, avantla Seconde GuerreMondiale, les enseignants qui, nes au Maroc, avaient une connaissance experientielle intime de leurs communautes, de leurs formes de vie, de leurs ressources economiques et intellectuelles, de leurs traditions seculaires et des transformations qu'elles subissaient sous le protectorat fran?ais.

 Tout comme leurs collegues etrangers, ces instituteurs d'origine marocaine ont suivi la meme formation educative et ideologique de l'Alliance, a l'Ecole Normale de Paris. La connaissance directe de leurs communautes transparait directement dans leurs strategies d'ecriture et dans l’empathie avec laquelle ils traitaient leurs sujets communautaires, en comparaison de leurs collegues 'debarques' au Maroc suite a leur affectation par le Comite Central. Faute de place, il ne pourrait etre mene ici une etude comparative exhaustive des orientations d'ecriture distinctives, laquelle s'impose pourtant de par cette vision differente des affaires communautaires.

Munis d'outils tant cognitifs et culturels qu'ideologiques, les instituteurs qui avaient a rediger un texte different chaque trimestre y ont ainsi depose consciemment ou inconsciemment leurs partis-pris sinon leurs prejuges vis- a-vis des communautes, des phenomenes, des traditions et des changements qu'ils presentaient dans leurs rapports.

 Lorsqu'ils ont aborde l'aspect socio- economique, par exemple, c'est une vision generalement miserabiliste de la vie juive qui y est privilegiee, vision rehaussee de couleurs bien sombres, a l'exemple des descriptions parfois sordides que donnaient au XlXeme siecle les nombreux visiteurs europeens et diplomates qui ont passe quelque temps  au Maroc et ont livre leurs impressions sur les communautes juives qu'ils avaient brievement visitees.

 Cependant, contrairement a ces derniers, nos instituteurs rapporteurs vivaient assez longtemps au sein d'une meme communaute, au moins une annee, avant d'etre mutes dans d'autres ecoles; ils avaient done la possibilite de mieux connaitre les milieux juifs qu'ils observaient et sur lesquels ils ecrivaient, ce qu'ils ont accompli lorsqu'ils vivaient meles a la population juive.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר