ארכיון יומי: 18 באוקטובר 2012


גירוש ספרד-ח.ביינארט

מתוך ויקיפדיה 

הפולמוס היהודי-נוצרי הוא פולמוס דתי רב-שנים בין היהדות לנצרות. הוויכוח בין שתי הדתות המונותאיסטיות האלה עבר תהפוכות רבות. בתקופות קדומות התמקד הפולמוס בעיקר בצד המקראי, המשותף לשתיהן; בהמשך התייחס הפולמוס אף למקורות פנים-דתיים (יהודיים ונוצריים), כגון התלמוד וכתבי הבשורה. תוצאות הפולמוס כללו לעתים עימותים אלימים בין היהודים לנוצרים, והחלפת האשמות חמורות, שבהן נכללים עלילות הדם שהעלילו על היהודים.

ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים (שמאל) ויהודים (ימין), חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים, 1483

נושאי הוויכוח

עיקרי הוויכוח בין יהודים לנוצרים הם בנושאי אמונה ודוֹגמה, דבר המסתבר מעצם היותן דתות של התגלות. הנצרות, אף בתלבושתה ההלניסטית, היא תולדה של היהדות; לכן הוויכוח בין הדתות חריף ביותר, ועסק במגוון נושאים רחב. עיקרי הוויכוח היו על פירושם של עקרונות אמונה משותפים; כך בנושא המשיח, העם הנבחר או הקבוצה הנבחרת, מהות האל, אחדות האל, וכן החיוב על שמירת מצוות התורה. הבסיס המשותף לוויכוח היה המקרא, מתוקף היותו מקודש על שתי הדתות, וחשיבותו בהן.

המקרא

תחום העימות העיקרי בין הדתות היה ביחס לפרשנות המקרא: עיקר הוויכוח היה בכך שהיהדות ניתחה את המקרא כקורפוס עצמאי וחתום, ואילו הנצרות, לעומתה, שאפה לנתח את המקרא על-פי נקודת הראות של הברית החדשה, כשהם מכנים זאת "פריפיגורציו" (לפני הדמות). כך ביחס לנושאי המחלוקת העיקריים, לדוגמה בחיוב המצוות: היהדות ראתה את חיובי התורה כפשוטם וכחיובים, ולעומתה הנצרות שאפה לפרשנות אליגורית למצוות, על-פי התפיסה בברית החדשה.

הוויכוח בהקשר המקראי נסב גם על תחום פתרונן של הנבואות השונות הנוגעות לאחרית הימים, כגון פרק נ"ג בספר ישעיהו. וויכוח מרכזי נסוב סביב משמעות הפסוק "לכן יתן ד' הוא לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל" (ישעיהו ז יד), שתורגם בתרגום השבעים היווני ל"הנה הבתולה הרה…"; פסוק זה פורש על ידי הנוצרים כמתייחס למרים, אם ישו. ניסוח כללי של הוויכוח מזהה את הפרשנות היהודית כשואפת להבנה מילולית וישירה, לעומת הפרשנות הנוצרית, אשר פירשה את המקרא במשמעות כריסטולוגית, ללא המשמעות ההיסטורית המקורית.

ההתפתחות

יש המחלקים את תקופות הפולמוס היהודי-נוצרי לשלוש קטגוריות שונות. ראשית הוויכוח ביחס למקרא, ויכוח זה, אשר נסב סביב אמיתות הנצרות או נכונות היהדות, על בסיס הוכחות מקראיות, התקיים בעיקרו עד המאה ה-12. אמנם גם אחר-כך נסובו דיונים רבים על הפן המקראי, ויכוחים שמתנהלים אף כיום, אך מאותו שלב התוספו לארסנל הוויכוחים תחומים נוספים. בשלהי המאה ה-12 ובמחצית הראשונה של המאה ה-13 חלה התפתחות בתחומי הוויכוח, התפתחות שחלה בעקבות גורמים שונים, שחלק מהם היה שינוי היחס של הכנסייה ליהודים ואף לספרות היהודית. קטגוריה אחרונה היא הוויכוח של היהדות עם הנצרות הפרוטסטנטית לאחר היווצרותה. בתוך שלושה קווים סכמטיים אלו ניתן לראות התפתחויות שונות וניאואנסים שונים.

משפט פריז וויכוח ברצלונה כמשל

דוגמה להתפתחות הפולמוס ולשינוי באופי ומשקל נקודות הוויכוח ניתן למצוא בין משפט פריז (1240) לוויכוח ברצלונה (1263). אמנם ניתן להצביע על מספר קווי דמיון, כגון היוזמה הנוצרית לוויכוח, הסביבה אוהדת הנצרות שבסביבתה נערך הוויכוח וההקשר ביחס לתלמוד.

נקודות השוני

למרות נקודות הדמיון הרבות ניתן להצביע גם על נקודות שוני לא מעטות. כך בעצם מטרת הוויכוח: בוויכוח פריז הניסיון הנוצרי היה להוכיח שהתלמוד הוא ספר של כפירה ומינות, שיש בו חומר נאצה כלפי ישו והנצרות, כאשר הוויכוח כוון נגד התלמוד; לעומת זאת בוויכוח ברצלונה, הוויכוח היה למעשה מתוך ועל-פי התלמוד, כשמטרתו הייתה להוכיח שאף לפי התלמוד, השייך לכתבים היהודים, ניתן להוכיח שישו הנו המשיח. הבדל נוסף היה בציפייה הנוצרית מתוצאות הוויכוח: בוויכוח פריז המטרה הייתה להוביל לשריפת התלמוד, כשהוויכוח היה למעשה משפט לטקסט התלמודי, והציפייה המעשית הובילה לכך שהתמנו שופטים לוויכוח; לעומתו, בוויכוח ברצלונה המטרה הייתה מיסיונרית, כשהטענה הייתה שעל-פי התלמוד צריך להבין שישו הוא המשיח, כשהוויכוח היה שיפוט של היהודים, שלא מקבלים או מסלפים את דברי התלמוד, המטרה המיסיונרית הובילה להיעדרות שופטים בוויכוח. השוני במטרה ובתוצאות המצופות התבטא אף בשוני בתרחיש ההיסטורי בעקבות הוויכוח: ויכוח פריז גרר פעולה מעשית פרקטית, של שריפת עשרים וארבעה קרונות מלאים בספרי תלמוד (צרפת,1242), לעומת ויכוח ברצלונה שלמעשה לא גרר בפן המיידי פעולות פרקטיות, אף שבעקבותיו נוצרו יצירות דידקטיות והוא מסמל אבן בוחן לתפיסה היהודית בוויכוחים מול הנוצרים.

גורמי משפט פריז

שינויים אלו נעוצים בגורמים היסטוריים, כך בתחילה הוויכוח הקלאסי בין יהודים לנוצרים נסב על המקרא, במאה ה-12 התגלה למלומדים הנוצרים התלמוד;פטרוס ונרביליס הכיר את התלמוד מחיבורו של המומר פטרוס אלפונסי "דיאלוג בין פטרוס המכונה אלפונסי, שנעשה מיהודי לנוצרי, למשה היהודי", והוא חיבר חיבור פולמוס אלים כלפי היהודים. מאה שנים אחר כך, במאה ה-13, רעיונות אלו, בדבר המינות והכפירה הקיימים בתלמוד, הפכו כלי בידי מוסדות מיסיונרים בעלי עוצמה. כך במאה ה-13 הוביל האפיפיור אינוצנטיוס השלישי תביעה לשליטה בנשמות המאמינים, וכך כונסה ועידת הלטראנו הרביעית (1215); הוועידה עמדה בסימן מהפכות שהתחוללו בחברה האירופית, שהובילו לשתי תנועות מינות גדולות שאיימו על שלמותה של הכנסייה, המינות הוולדנזית והמינות הקתרית; וכך נקבעו תביעות קיצוניות לגמור את המינות. דומיניקוס גוזמן (1221-1170) הקים את המסדר הדומיניקני להילחם במינות האלביגנזית, כשהוא מתמודד על ידי רכישת השכלה והטפה לנורמות מוסריות קיצוניות, ופרנציסקוס מאסיזי (1226-1181) הקים את המסדר הפרנציסקני, שהטיף נגד השכלה ובעד עוני ושלמות אישית; שני המסדרים יחד נקראו 'מנדיקנטים', קבצנים, אשר נעו בדרכים והטיפו, ואף קיבלו את ההשכלה בצורה כזו או אחרת, מסדרים שנולדו בערים ונועדו לפתור את הבעיות הדתיות העירוניות; הם הפכו להיות חוד החנית במלחמה במינות, כששנאתם כלפי היהודים מוסברת גם בעקבות תפיסתם הטוטליטרית ביחס לצדקת אמיתות הכנסייה ומלחמת חורמה במתנגדים. האידאולוגיה האנטי-תלמודית, יחד עם הלמדנות וההשכלה של המסדרים הנוצרים, שהתווספה לקנאות הדתית, לשנאה ולדרכי הפעולה של המסדרים המנדיקנטים, הובילה לוויכוח פריז, על תוצאותיו בשריפה התלמוד (1242); ביטוי קיצוני ששאף לקעקע את 'אויבי הכנסייה', ולאו דווקא להתווכח איתם אידאולוגית, מתוך התפיסה שרק הנצרות היא האמת האבסולוטית; כך מטרת הוויכוח הייתה קנאית נגד התלמוד, הציפייה הנוצרית מתוצאות הוויכוח, הייתה שריפת התלמוד, כשהדבר אף התבטא בתרחיש ההיסטורי.

השינויים שחלו

במהלך הזמן חל שינוי מסוים, והתפיסה הנוצרית, שהכירה את חשיבות התלמוד בעולמם של היהודים, שאפה אף להכיר את התלמוד, ומתוך כך ליצור יכולת לנצח את היהודים ולגרום להתנצרות; גישה אינטלקטואלית זו, התבטאה בבתי ספר לשפות אוריינטליות (עברית וערבית), שהקים ריימונדוס מפנייפורטה (1275-1185) בשנת 1250 לערך, ובתי ספר דומים. מקור נוסף שיכול להצביע על תופעה זו, של ניסיון לנצח את היהודים על ידי תורתם הם, מתבטא בספר פגיון האמונה נגד המורים והיהודים (1278) של ריימונדוס מארטיני (1285-1220), אשר למד עברית ובספרו הוא פותח את הדלת בפני נוצרים ששאפו להכיר את הספרות היהודית, ומנסה להוכיח על פי מסורות יהודיות את האמת הנוצרית. למעשה מתוך העקרונות של "פגיון האמונה" מצטיירת גישה שהיהדות באותו זמן אינה זהה ליהדות המקראית, ולכן אין לנהוג בסובלנות כלפיה, אלא להוביל בהקדם לניצורה (דבר שהתבטא בחריפות בוויכוח טורטוסה). לעת עתה גישת המיסיון האינטלקטואלית שהתקיימה בספרד השפיעה על ויכוח ברצלונה, שהיה למעשה משפט תעמולתי של הנצרות נגד הגישה היהודית על-פי הכתבים היהודים; תפיסה זו התבטאה בכך שהוויכוח היה על-פי התלמוד, ומטרתו הייתה להוביל למיסיון אולי אף מתוך רצון, כך גם הציפייה הייתה לניצחון בדעת הקהל, אך לא לניצחון פרקטי, ולכן לא היו שופטים למשפט, ואף בצד המעשי לא התבצעה שום גזירה נוצרית בעקבות הוויכוח.

עיקרי הוויכוח

הוויכוח בין היהודים לנוצרים התמקד במגוון רחב של נושאים, ביניהם עיקרי אמונה וענייני מוסר, וכן נושאים פרטיים (כגון נזירות והלוואה בריבית). בכל עניין ונושא התפלמסו היהודים והנוצרים, טיעוניהם השונים נשתמרו בידנו בעזרת הספרות הכתובה וכתבי יד שונים, כשלעתים דווקא הצד שכנגד שמר את טענות מתנגדיו.

המשיח

היו שראו בוויכוח על עניין המשיח את המחלוקת היחידה בין היהודים לנוצרים, כשנושא זה היה המרכזי במאה ה-13 בפולמוס בין הדתות.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

והויכוח בותיקן

לאחר כמה שנים, קם אפיפיור חדש – פאולוס הרביעי, שהיה צורר ואויב ליהודים. כל ימיו חרש מזימות רשע על היהודים, ולבו לא שבע מראות בדעותיהם. גזירות רעות ונוראות הגה אותו בן בליעל. לאחר שבדה מלבו כל מיני עלילות שווא על זלזול היהודים בנצרות, גזר עליהם כל מיני תקנות וחוקים שונים ומשונים, אשר שמו אותם ללעג וקלס בין שכניהם הגויים. ולא נח ולא שקט, עד שבשנת שי״ד (1554 למניינם) הורה לשרוף את ספרי התלמוד בכל איטליה.

באותה עת יצא שמעו הטוב של ר׳ שלמה בין אחיו היהודים, והגיע עד לפתחו של האפיפיור. זה האחרון, בשמעו את גדולתו של החכם היהודי שהגיע מספרד, התעוררה בו תאוותו הנלוזה, והחליט להביס את החכם היהודי, בחשבו כי כך יעלה בידו לערער את אמונת אחיו.

כמנהג אותם ימים, מיהר להזמין את ר׳ שלמה, וגזר עליו להתווכח קבל עם ועדה, עם בחירי ההגמונים והחשמנים בני דתו בעניני אמונה.

ר׳ שלמה בפקחותו העצומה ובמתק שפתיו, השכיל להשיב מלחמה שערה לאותם כמרים, והיכם שוק על ירך. בנועם אמריו, ניפץ את עלילות הרשע חסרות היסוד אשר טפלו ראשי הנצרות על היהודים האומללים.

בראותם את פני הדברים, חששו ההגמונים פן בני עמם הנבערים מדעת יפקחו את עיניהם ויחפצו ללכת אחר יופי אמרותיו, בליבם חשו כי תוקף אמונתם האיוולת עלולה להתערער בקרב ההמונים. לכן החליטו באכזריות האופיינית להם, להשתמש בכח המסור להם מאבותיהם – כח החרב – נשק בו השתמשו בקלילות מרובה באותם ימים, ובכך לשים קץ לאותה סכנה מבחינתם.

במעלות קדושים וטהורים

בהוראת האפיפיור, גזרו על כל היהודים הגולים שהגיעו מפורטוגל לאנקונה, להמיר את דתם, ואם לא – ישרפו על המוקד.

אנקונה (באיטלקיתAncona) היא עיר בת כ-100,000 תושבים במחוז מארקה באיטליה, לחוף הים האדריאטי. אנקונה היא בירת הנפה והמחוז. חשיבתה של העיר התבטאה בעבר בנמל שלה.

אנקונה שוכנת 210 ק"מצפונית-מזרחית מרומא ו-200 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה. העיר בנויה במדרונות של שלוחות הרי האפנינים : מצדה האחד היא משתרעת על מדרונות מונטה קונרו (Monte Conero) ומונטה אסטניו (Monte Astagno), שם שוכנת מצודת העיר; ואילו מעברה האחר מתנשא מונטה גואסקו ( Guasco; 150 מ' מעל פני הים), עליו ניצבת הקתדרלה העירונית, הדואומו. הקתדרלה מקודשת ליהודה קיריאקוס, הקדוש המגן של העיר. נטען כי הקתדרלה הוקמה על חורבות מקדש עתיק לאלה ונוס

בהמאה ה-15 באו לגור בעיר הנמל אנקונה יהודים מספרד ומהלבנט עקב היותה מרכז הסחר בינלאומי בין מרכז איטליה לבין המזרח התיכון והמזרח הרחוק. בשנת 1555, לאחר שאנקונה כבר הייתה במדינת האפיפיור, הוקם בה גטו. החל משנת 1569 היה הגטו אחד משלושת המקומות היחידים במדינה שהיהודים הורשו לגור בהם.יהדות אנקונה מפורסמת באישים שיצאו ממנה: יהודה מסר לאון, רב, מורה, רופא ופילוסוף, הרופא אמטוס לוזיטנוס, הרב משה בסולהיעקב ד'אנקונהאלסנדרו ד'אנקונה Alessandro d'Ancona חוקר ספרות איטלקית ומדינאי איטלקי ידוע.

באותה שנה הועלו 24 אנוסים על המוקד בכיכר העיר. אירוע זה הטביע את חותמו בעולם היהודי באותה עת, והוביל לחרם על העיר, הוא חרם אנקונה. בשנת 1871 ניתנו זכויות אזרחיות מלאות ליהודי העיר. מספר היהודים בעיר הגיע לשיא של 2,336 תושבים. מתחילת המאה ה-20, לאחר ירידת חשיבותו של נמל העיר, התרחשה הגירה של יהודי העיר לשאר הקהילות היהודיות באיטליה. בשנת 1932 העירייה, שהייתה בשליטה פשיסטית, הרסה את בית הכנסת האיטלקי על מנת לפנות מקום לנתיב תחבורה. ריהוט בית הכנסת הועבר למבנה בית הכנסת הלבנטיני, בו הוא נמצא עד היום. במבנה מצויים היום שני בתי הכנסת. שניהם לא פעילים. בשנות השואה 157 מיהודי העיר נשלחו לגרמניה – 15 מהם חזרו. מספרם המשוער של יהודי העיר היום הוא 300.

באותה עת, כבר הצליחה העשירה הידועה, הצדקת מרת דונה גרציה ע״ה, וחתנה ר׳ דון יוסף נשיא זצ״ל, להימלט לטורקיה. שם, תוך זמן קצר, רכשו השפעה מרובה בחצרו של השולטן התקיף סולימאן הגדול. לאחר שהפילו תחינתם לפניו שיעמוד לימין בני עמם הנתונים בסכנה, שיגר סולימאן מכתב תקיף ביותר אל האפיפיור, בו הזהיר, שאם תפול שערה מראשם של היהודים נתיני הממלכה העותומנית, מרה תהיה אחריתם של הנוצרים היושבים בארצו. בלית ברירה, נאלץ האפיפיור למשוך את ידיו מן היהודים שהיו נתיניו של השולטן, אך כל שאר היהודים שלא זכו להימנות על נתיניו נותרו במרתפי האינקוויזיציה, אשר החמירה עליהם את דינה, וביקשה לבצע בם את גזר הדין האמור.

כששים יהודים לא עמד להם הכח לשאת את קושי התלאות, ובצר להם, בחרו להמיר את דתם.4 אולם שלהבת האמונה אשר יקדה בלבותיהם של ר׳ שלמה, ועוד עשרים ושלשה יהודים צדיקים וחסידים, גברה על הפחד מלהבות האש, ובעוז רוחם בחרו לעלות על המוקד.

אולם הדבר לא הועיל להם כי האפיפיור הגלם, אך בדרך גלותם הצליחו להימלט על נפשם- שלשלת הקבלה עמי רע״ו על פי קינת שלמה חזן (נדפס בהלבנון שנה חמישית עמוד שמ״ג). ר׳ שלמה פינטו נמנה עם הקבוצה השניה, ועלה על המוקד ביום שבת קדש ח׳ באייר.

כדי לשמור זכרם, נציין כאן את שמותיהם: ר׳ שמעון בן מנחם הזקן, ר׳ יוסף אוהב, ר׳ יוסף פאפו, ר׳ אברהם הכהן, ר׳ שמואל גוואשקון, ר׳ אברהם צארולייה, ר׳ אברהם דספנייא, ר׳ אברהם פאלקון, ר׳ שלמה יחייא, ר׳ יעקב מוצו, ר׳ משה פאצו, ר׳ יצחק נחמיאס, ר׳ יוסף ורדאי, ר׳ שלמה אגואדיס, ר׳ דוד נחש, ר׳ יוסף מלכו, ר׳ יוסף ברצילון, ר׳ יעקב מונטאלבאנו, ר׳ אברהם לובו, ר׳ יעקב כהן, ר׳ דוד ראובן, ר׳ דוד צדיקאירו, והגברת דונה מניורה, הי״ד.

כך לאחר הימלטם מפח האש היוקדת בספרד ופורטוגל, נפלו אל פחת מוקד הותיקן, ובשנת שט״ו (1555 למנינם) צעדו בשמחה וגאון לקראת מותם, לקדש שם שמים ברבים, ולהשלים רצון קונם.

לא בפעם אחת הועלו, אלא בארבע פעמים: ג׳ וח׳ באייר, ז׳ וי״ב בתמוז.

במרכז העיר אנקונה הוכן להם המוקד, אליו הובלו בתהלוכת ״אוטו דה פה״ – הידועה לשימצה.

גם בהיותם כבר קשורים על מערכת העצים, ניסו הכמרים האכזריים לדבר אל ליבם להמיר את דתם, אך נתקלו בסירוב מוחלט. עד שניתן האות, ולקול צהלת המון הגויים, ולמגינת לב אחיהם הדוויים, גופם נשרף, ונשמתם המזוככת עלתה בלהב המוקד בסערה השמימה.

רוב הפרטים בפרק זה נלקחו מקובץ revue des etudes juives כרך י״ו עמי 222 – 239, ומהחובר  oro׳le gemeiie D, שעותקים מהם מצוי בידי כבוד הרב שליט׳׳א, וכן מספר עמק הבכא לר׳ יוסף הכהן עמודים -135-134, מספר שלשלת הקבלה עמודים רע״ו רע״ז, ומספר הדמעות ח׳׳ב עמוד 8ו3 ואילך. נציין עוד: פרטי הויכוח, המשפט שהתנהל אחריו, והעונש, מצויים בארכיוני הותיקן. יזכרו לשבח מר ויטו ארביב ורעייתו מילי מרומא, שעשו מאמצים רבים לחשוף את הפרוטוקול האמור, והצליחו לגלות חלק מהפרטים המובאים כאן, ובכך לאמת את הידוע בקרב משפחת פינטו ממסורת אבות – יבורכו משמים על כך.

מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים

ובכל ליל שבת קודש היינו אוכלים באפלה וגזר המזי"ד לחפור כל בית הקברות שלנו וליטול עפרם ואבנים שעל הקברות ולבנות בהאלמללאח בית תפלה הנקרא ז'אמע וסמע"א בעפר ואבנים הנזכרים וגם מקומות בפאס אלבאלי הנקרא טאלע'א ובוזלו"ד וזמאע במקום הנקרא אסרי,ף כי מקום הקברות היה גדול הרבה מאוד, והיו חופרים בכל פינה כתות כתות של גוים וכמה בהמות וחמורים נושאים העפר והאבנים לבנות גם כן בהאלקסבא החדשה.

וחפרו הקברות הישנים של זה ג' מאות שנה תחתיים ושניים ושלישים, והוו מוצאם חצרות ובארות וכתלים תחת הקרקע של דורות הראשונים, והיו נוטלים הפועלים התרכיכין של המתים שיש בהם כסף וזהב וכמה מהם העשירו מזה, וחפרו גם כן מערת רבני קאשטילייא זלה"ה הי"ן וכמה קברי צדיקים וחסידים אין מספר ועינינו רואות וכלות ואין לאל ידנו כי גברה קופת השרצים.

והיינו הולכים מב' שבתות לב' שבתות ומחדש לחדש עם שר האלקסבא היושב בשער לבית הקברות והיינו מקבצים העצמות והגולגולות והידים והרגלים של מתים המפוזרים שם ועושים הפרדה גדולה במקום הנקרא אלגיס"א וקוברים שם אותם העצמות, והיו זורקים אבנים ומקלות ולומר לנו לכו מעירנו כבר נטלה מכם ונתנה לנו המזי"ד וחורקים שיניהם עלינו.

והיינו מצדיקים עלינו את הדין והיינו הולכים אנשים ונשים וטף ללקט העצמות, וביום א' היו החיטים אצל המזי"ד ועברו דרך הקברות וראו קבר צדיק מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה ושלחו לנו ומיד שלחנו בני החברה, וכיס בידם וקבצו כל עצמותיו וקברו אותם במקום הנקרא אלגיס"א, והייתי מתיירא על קבר אדוני זקיני זצ"ל שלא ישלטו בו האויבים.

וצויתי לפועלים שהעמיד הנגיד הרב יוסף עטייא ללקט עצמות הנופלים בכל יום שבראותם שהגויים התחילו לנתוץ קבר הצדיק שיבואו ויגידו לי, וכן עשו, יום א' באו ואמרו לי קום לך הרי התחילו להרוס קבר הצדיק, ומיד נתקבצו כל החברה והלכתי אני ובית אבי ז"ל לבית הקברות ואמרנו לגויים שלא יהרסו הם עד שניטול עצמות הצדיק. 

ואמרו לנו תנו לנו מעות ונניח אותו ויראנו כי היום או מחר יבואו או הם או אחרים ויאמרו כך ואין לדבר סוף\ ובאו בני החברה ונקבו חור מן הצד ונטלו כל עצמותיו ואפילו עפר שתחתיו והיה בהם ריח מור הנקרא למס"ק ותמהו על המראה כי זה כמו ששים שנה שנלב"ע, וכן עשינו לקבר מורנו הרב מתתיה סירירו ז"ל.

נטלו עצמותיו ועשינו כל אחד בחבית אחרת והולכנו אותם להאלגיס"א וקברנו אותם זה אצל זה ועשינו סימן לידע מי הוא של אדוני זקיני ומי הוא של מורנו הרב הנזכר אדעתא שאם ישיב ה' על כל מה שמצאתי בעלים הנזכר וחבל על דאבדין.

ובשנת רנ"ג היה רעב גדול בפאס כמו שכתב בהקדמת ספר מערכות האלהות, וכן נשלל קהל ארבאט. עוד מצאתי כתוב בכתב יד מורנו הרב רפאל אבן צור זצ"ל במו"ה שלמה שמואל זצ"ל שבט"ו תמוז תק"ף סדר נקום נקמת בני ישראל נכנסו האויבים לשלול שלל ולבוז מחנה קדש ישראל אף שמים נטפו מים אנ"י אנ|ה ב|א ואני בתוך הגולה פה פאס אזדיד וכו…ונשארו היהודים נפוצים אנשים ונשים וטף בפאס אזדיד ובפאס אלבאלי ובהאלקסבא עד יום שבת קודש כ"ח ניסן תקפ"ב, ומגינת לב, חורב בס"ף אחרון אחרון חרי"ף בימינו בראש חדוש אייר הוא זו שנת תבע"ר לפ"ק.

נכנסו עלינו השודדים שיננו הרעים למחוז קודש פאס ויתיעצו על צפוננו והלבישו צוארם רעמה, ורוח העת הטס וילכו בטין מעצור, ולטשו עיניהם ורעמו פניהם ושללו כל חמדותינו מחוט ועד שרוך נעל ונשארו הספרים וספרי התורה רטושים ונפוצים ונטושים בחוצות ובשוקים וברגליהם ירמסום להשחיתם וכל משקע מים. אוי לעיניים שכך רואות, ובפרט שבתוך השריפות אשר שרף ה' שרפו את היכל ה' בית הכנסת הי"ג שהייתה נקראת על שם מורנו הרב רפאל יהושע ציון סירירו זצ"ל.

והיה בה בית עק"ד הספרים שמכיל כחמשה ועשרים מאות ספרים ובהם היו כמה כתבי יד הראשונים נ"ן, הישיבה הנזכרת בהקדמה תוספי הרא"ש, וגזרה נחרצה הייתה והרגו האובים כחמשים נפשות מישראל אנשים ונשים וטף, וקול שיקות עם בני ישראל היו מפזזים ועולים עד לב השמים באין חונן באין מרחם, ודלפה נפשם מתוגה, ורעש שריקות קשתות המו כביום עברה.

ואשר אלה להם עברו עליהם צרות תכופות נצמרו ונענו ונדכאו בשער, מאין ישארו בידם חיבוריהם וחיבורי אבותיהם, ונתקיים מאמר הנביא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, חבל על דאבדין. וארשום כאן מה שראתה עיני בספר המדות חהרב הגאון מוהר"ן זיע"א אות ס' מערכת ספר וזה לשונו :

מה שספרים קדושים של צדיקים נגנזים ונאבדים ונשכחים מן העולם כגון כמה ספרים של תנאים וקדמונים שנאבדו ונשכחו הוא טוב לעולם כי על ידי זה נאבדים ונמחים ספרי מינין ואפיקומין הרבה יש"ו, וגם על ידי זה תתבטל קנאה ושנאה בין איש לאשתו הכשרים המתנהגים בקדושה עד כאן לשונו.

אם כן איפוא לפי דברי הגאון מוהר"ן ז"ל תועלת רב יצמח מהספרים אשר אבדו זכרם, ועלינו לחלות את פני מלך עליון שיעלה לרצון לפניו כל אשר חידוש מחידושי התורה כקרבן הקרב על גבי המזבח וכמו שכתוב בספר חסידים זימן תק"ל ופירש הגאון חיד"א זיע"א שם בהקדמת לב אריה כתב משם רז"ל בזמן שבית המקדש כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזה חידוש כתיבה זו היא עולה לו במקום קרבן. ובזה פירש זבח ומנחה לא חפצת עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי שיעלה במקום קרבן עד כאן לשונו.

עוד ראיתי להגאון חיד"א זצ"ל בספר פני דור בפירשת אמור בפרירוש והקרבתם מנחה חדשה שהביא דברי הרב לב אריה הנזכר שכך כתב משם הזוהר ובזה פירש כמה פסוקים בדרכים שונים ונאים עיין שם. וזה הרמז והקרבתם מנחה חדשה לה' שנתחדשו בתורה וכתיבתו כי עולה במקום קרבן וזהו והקרבתם. וזה רמז ראשי תיבות י"ום ו"הקרבתם מ"נחה ח"דשה ל"ה' מחילה עם הכולל שהיא קרבן שמכפר ויהיה לכם מחילה עד כאן לשונו.

ומעתה עלי דידי רמי להתנצל מיד מבקרי קונטריס זה, זה יצא ראשונה כשאני כותב בשמות הרבנים תוארים משונים זה מזה  כגון כהה"א כמוה"ר כמוהר"ר לא ממני יצאו הדברים אני לא החסרתי ולא העדפתי רק אני כותב כי אם בתואר שמצאתי אליו כתוב בשמו אם רב אם מעט, או באיזה מכתב השלוח אליו, או באיזה יחס כתובה או בשאלה שנשאל מזולתו, או באיזה נוסח מצבה, או מאיזה ידיעה מכתבי הראשונים ללשונותם בארשותם.

ואין אני דומה כי אם לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן לא ידעתי דבר בער אנכי מאיש, ואין ראש קולמוסי חד ושנון לתת תואר לגדולים ולנגוע בקצה כנף מעיל כבודם, כי מי אנכי ומי ביתי לבוא עדהלום, כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה כי במה נחשב הוא בבלי דעת מלין יחבר, ואשר על ידו השני לא נודע לי מחכמי המערב מעט מן המעט תרומה מן חברי ומפני זה היה עם לבבי למנוע עטי מלכתוב עוד.

אבל אמרתי אני אל לבי כי זולת עט סופר אין זיכרון לראשונים ומה שידעתי ונגלה אלי אעלהו על ספר, ומה שלא ידעתי אבקשה מזולתי שגם המה אם נגלו אליהם איזה ידיעות יעלו אותם בכתב בעט ברזל ועופרת ומני מהם, תסתייע מילתא, וכל העוסק בזאת המלאכה, יתברך מאלהי המערכה, ויצו ה' אתו את הברכה, ואם אני בעצמי שגגתי בידיעות אשר כתבתי, אל יחר אף הקורא אתי תלין מושגתי, והרוצה לסעוד אצלי יאכל הבשר ויניח בשלחן עצמות וקליפין וגידין.

ומחילה אני מבקש מכל הרבנים הנזכרים בקונטריס זה אם לא כתבתי בדרם ושבחם כראוי להם. ויען השלי"ש להודיע באתי שהחכם שלא ידעתי מקום משכנו ואהלו אני כותב בסתם שהוא מן המערב, ומי שלא ידעתי זמנו הפרטות אני כותב בסתם חי במאה פלונית. כל זה נהיה מידי איש פתי ושוגה לא חכימא ולא רבי יתקרי כי אם זבוב קצוץ כנפים, ערל שפתים, המעיר יוסף בן נאיים סי"ט, בן לאדוני עטרת ראשי נזר תפארתי כבוד מורנו הרב יצחק ז"ל.

נפשו רוחו ונשמתו במשכנות מבטחים, אהל ישרים אהל הצדיקים, וזכות הרבנים הנזכרים בספר זה וזכות אבר מארי זצ"ל תגן בעדי ובעד בני ביתי בכלל ופרט הע"י אמן ען יהי רצון, אל יחסר המזג, ובחיי אריכי ומזוני רויחי, ואל ישלוט בנו עין הרע ויצר הרע אמן כן יהי רצון. 

מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקהמחקרים בתרבותם

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות

עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד

התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים

על עניינים פנים קהילתיים ועל יחסי הקהילה עם השלטונות הוא מתכתב גם עם הד״ר אברהם שלום יהודה.במכתבו אליו מיום י"ב בניסן תרע"ז – 4 באפריל 1917, כתב לו בין היתר :

המשרה אשר כבודו מציע לי אם כי טובה וראויה היא ונכון הדבר מאד, אמנם לקבלה עלי לא אוכל מפני כמה טעמים. וצר לי באמת  שלא אוכל לעשות בעצמי דבר כך טוב לתחיית שפתנו בעיר מלילייא הצריכה מאד לזה. ולפי דעתי לא ימצא בטיטואן איש נכון לזה וצריך יהיה להביאו מאירופה. על כל פנים נכון אנכי לעזור לכבודו בכל מה שתמצא ידי.

המאמרים בהעתון ״קורריאו" איספאנייול״ קראנו אותם והכותב הוא איש ׳׳כומר״ הדר פה טיטואן[,] ומה שהביאו לזה הוא בראותו שהספרדים המתישבים בכאן מחוסר בית ספר משלהם כראוי היו שולחים בניהם ובנותיהם לבית הספר של חכי״ח[,] והיו כבר כמו ששים נערים ונערות. וביה׳׳ס של הכומרים היה ריק ואין איש שולח בניו אצלם[,] לכן נתקנא וכתב מה שכתב. אנחנו חשבנו יותר מועיל שלא ליכנס עמו בוכוחים. אמנם המזכיר של חכי׳׳ח מפאריז שלח מכתב מחאה אשר נדפס בהעתון עצמו ״קורריאו איספאנייול״[,] והוא מהרה נשתתק ולא הוסיף לדבר עוד מזה. ינעם לי להודיעו שזה ששה חדשים שנוסד פה ״ועד העדה״ להטפל בכל עניני העדה[,] מספר אנשיו י״ז שנבחרו עפ״י רוב דעות של הקהל[,] ובחרו בי להיות מזכיר והנני נושא בעול משרתי מיום הוסד ועד עתה. תכף כאשר נבחרנו שלחנו מכתב להכיניראל סי׳ [=סיניור] כורדאנה חתום מיד מהר״ר שמואל ישראל ושם הודענו מגמתנו לעמוד בכל כחנו להעלות את עדתנו למדרגת העדות המשכילות באירופה. ואיך אנחנו נתונים נתונים לאהבה את ספרד את מלכה ואת עמה ולהיות נאמנים להם. ושאלנו יקבע לנו יום אשר בו נוכל לראות פניו ולתת לו ברכת שלם. הוא השיב לנו שיקבע ביום א׳ של סוכות העבר וכך היה. מהר״ר שמואל ישראל העמידנו לפני הכיניראל והוא האיר לנו פנים של רצון והביע לנו שמחתו על הדבר הזה. אנכי נשאתי נאום קצר נרגש וח[?]ם[?] מלא אהבה ורצון לספרד אשר לי[,] אשר שמענו הפיק רצון רב מן הכיניראל ומכל מקורביו.

גם ביום ראש השנה שלהם הלכתי לברכו ונאמתי נאום קצר מענינא דיומא.

פעילותו הציונית

לצד הצהרות הנאמנות שלו ל״מולדת״ הספרדית היה רבי יהודה פעיל ציוני, כפי שעולה מן המכתבים הכלולים בחוברת הראשונה, המציגים ביטוי לחיבתו לציונות דאת פעילותו למען הפצת רעיונות התנועה. ב־1919 נתבשרו בני קהילת תיטואן על הצהרת בלפור: אחד הנלהבים הראשונים מן הבשורה היה רבי יהודה, שרומז למאורע במאמר נלהב שכתב בספרדית בעיתון El eco de Tetuan, ״ההד של תיטואן״.אבל עם כינון משטרו של פרנקו, כפי שאפשר להבין, הוא מיעט אם לא חדל לגמרי, מלהתבטא בנדון. על פעילותו הציונית אפשר להיווכח מכמה מכתבים, כמו זה ששלח ביום ״4 אדר א׳ שנת תרע״ט״, ״לכבוד אנשי השם המה גבורי הרוח ראשי אלפי ישראל וקציני שבטי ישורון, חברי ההסתדרות הציונית, שלום וברכה. לונדון״.

אדני הנכבדים! ביום כ״ט לחדש ינואר העבר תלגרמתי לכם בלשון צרפת בזה הלשון

"organison (sic!) association sioniste entousiasme (sic!) publique prière envoyer instructions ainsi que nous souscrire journal hebraïque"

אנו מארגנים חברה ציונית – התלהבות כללית – בבקשה לשוח הנחיות וכן לרשום אותנו – כמנויים – לכתב העת העברי.

ולא כתבתי לכם עד כה יען חכיתי עד כלות סדור החברה, עתה אתכבד להודיעכם שכבר זכינו ליסד חברה ציונית ונקראה בשם ״שיבת ציון״ אנחנו חפצים לחתום על עתון ציוני מלונדון ויען פה אין מבינים (עברית) אנגלית צריכים שיהיה דוקא עברי נקוה שתיטיבו להחתימנו עליו אם ישנו ונשלם כסף מחירו.

אנכי אמנם אינני ציוני מן השעה האחרונה וכבר בשנת תר״ס הייתי ממיסדי חברה ציונית פה ולסבות שונות לא יכלה להתקיים ומאז ועד עתה נשארתי תומך בדגל הציונות ומעולם לא פסקו מעל שלחן קריאתי ג׳ או ד׳ עתונים ציוניים ובפרט בשפת עבר.

פה שוררת התלהבות גדולה כעת, זה כמו שני חדשים הא׳ א מונדו אי כ׳וסי מצגיר עפ״י צוויו של אהובנו מודעי הד״ר יהודה ממדריד שלחו לי כשש מאות חוברות של פרופגנדה ציונית בשפת ספרד המדוברת בפי כל אחינו פה, והפיצותי אותם בין כל שדרות עמנו פה, זה גרם התעניינות גדולה בציונות, לאחר איזה ימים הדפסתי קול קורא מבאר ענין הציונות והאמצעים שיש לעמנו ליסד מדינה יהודית בא ״י לאשר נתן מדרגה גדולה של התקדמות בחמר וברוח והזמנתי אותם ליסד חברה ציונית, ק״ק [=קול קורא] זה עשה רושם גדול ונוסדה ועדה מסדרת של ששה צעירים לאסוף חתומים, אח״ך נאמתי דרשה ציונית שהלהיבה מאד את הלבבות במעמד כל הת״ח ובראשם רבנו כמוהר״ר שמואל ישראל, רבים מגדולי עדתנו ויותר משלש מאות איש.

במוצאי שבת העבר קראנו לאסיפה כללית, נאספו בבה״כ יותר ממאתים איש ושאר העם נשארו בחוץ מאפס מקום, לנשיאי החברה הציעה הועדה ששה אנשים מנכבדי עדתנו, ועפ״י רוב דעות נבחר ראש העדה מר אברהם ישראל, הוא איש נכבד וחשוב מאוד בנקיר – בנקאי –  עשיר וחביב מאד על כל העדה, והוא בן דודו של רבנו כמוהר״ר שמואל ישראל. ליתר חברי הועד הצענו דוקא צעירים, ונבחרו עשרה צעירים הגונים ממבחר הצעירים מעירנו הנכונים לעבוד לציוןולתחית עמנו ושפתנו בכל כוחם, אח״מ ( אנוכי חתום מטה] נבחרתי למזכיר.

עתה משתדלים ביסוד ב״ס ללמודי עברית ושעורי ערב לגדולים גם מתעסקים ליסד כלוב מועדון – ציוני ובית [?]עם[?] נקוה שהפצנו יעלה בידנו. אחלינותואילו לשלוח לנו הפרוגרמה והתקנות הציוניות, ומאויינו לבוא אתכם בדברים למען תשכילו בכל מקצועות העבודה הציונית. בתקוה לראות מהרה בגאולת עמנו ושובנו לארץ אבותינו הנני מברככם בהצלחה גדולה ומכבדכם ברום ע[מנו] הנעלה ורגשי כבוד ויקר ליאון כלפון

במכתב מיום 13 ניסן עטר״ת לפ״ק – י"ג בניסן תרע"ט 13 במאי 1919 –  לאדם בשם משה [דו]ד אזולאי מן העיר לאראצ׳י הוא מספר בין היתר על מינויו של הד״ר מקס נורדאו לנציג החברה הציונית של תיטואן בוועידה הציונית העולמית שהייתה אמורה להתכנס בלונדון ב־1920. המכתב כתוב בלשון הספרדית בכתב חצי קולמוס:

פ׳יליסיטאמוס אה אוסטיד מוי אפיקטואוסטמינטי אין סו אונוראבלי קארגו קי נו דודאמוס דיסימפיניארה קון אסיירטו וה׳ יעזרהו על דבר כבוד שמו ויברכהו ויצליחהו אנס״ו דיספואיס קי טינגו איסקריטו קי נו איסטאבאמוס אין קונדיסייוניס די נומבראר דיליגאדו אה לה קונפירינסיא די לונדריס, ריסיבימוס און קומוניקאדו דיל ד׳׳ר א׳ ש׳ יהודה אינטיריסאנדונוס איל נומבראמיינטו דיל ד״ר מאקס נורדו קומו דיליגאדו נואיסטרו וכר אין ויסטה די לו קואל אימוס דיספליג[אדו] איקסטראורדינארייא אי לוגראמוס אין דום דיאס פורמאר נואיסטרה סוסיידאד אין ריגלה. ריאונימוס אסאמבליאה כ׳יניראל די טודוס לוס סוסייוס אי אין לה מיסמה קידו פרוקלאמאדו דיליגאדו אל ד״ר נורדו.

ותרגומו:

אנו מברכים את כבודו ברוב חיבה לרגל תפקידו המכובד, אשר אין לנו ספק ימלא על הצד הטוב ביותר וה׳ יעזרהו על דבר כבוד שמו ויברכהו ויצליחהו אנס׳׳ו – אמן, נצח, סלה ועד – אחרי שכתבתי שאין בכוחנו למנות נציג לוועידה בלונדון, קיבלנו הודעה מאת ד״ר א׳ ש׳ יהודה המציע לעיוננו [את אפשרות] מינויו של ד״ר מאקס נורדו לנציג שלנו וכו. לאור זאת קראנו [לאספה] מחוץ למניין והצלחנו בתוך יומיים לארגן את חברתנו כדבעי. כינסנו אספה כללית של כל החברים ובאותה [אספה] נבחר כנציג הד״ר נורדו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר