ארכיון חודשי: נובמבר 2012


Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..ABRAHAM MAIMRAN

 

ABRAHAM MAIMRAN

LES JUIFS DE COUR

Avec le declin definitif des Saadiens et la montee sur le trone du fondateur de la dynastie Alaouite, Moulay Rachid, le calme et la tranquillite revinrent au Maroc, permettant aux communautes juives de surmonter rapidement l'echec traumatisant du mouvement messianique de Shabta'i Zvi.

Le frere et successeur de Moulay Rachid, Moulay Ismael (1679-1727), que l'Histoire a conserve comme le plus glorieux des monarques de cette dynastie, assura la gloire et la prosperite du Maroc pendant la premiere partie de son regne, et fut particulierement benefique a la communaute juive de sa nouvelle capitale, Mekhnes, qu'il dota d'un Mellah, le troisieme de l'histoire du Maroc apres ceux de Fes et de Marrakech. Lieu de residence des ambassadeurs Chretiens de passage, ce Mellah etait considere comme le plus bel endroit de la ville.

Sur de sa force et de son pouvoir, Moulay Ismael aspira a ouvrir son pays, dont le commerce etait alors limite a la seule Hollande, plus largement a toute l'Europe. Mefiant envers les elites musulmanes frondeuses de Fes, il s'appuya pour realiser ses ambitions mercantiles sur les trois grandes families juives Toledano, Maimran et Benattar. La richesse et l'ascendant des deux premieres families donna naissance a un adage populaire qui dit en Hebreu avec l'accent marocain, qu'a elles seules la terre a ete donnee: Le toledanos oumimranes nitna haaress.

Le fondateur de la lignee, Yossef Maimran, gros commercant a Mekhnes, dut sa fortune au fait d'avoir ete le premier a informer Ismael, alors qu'il etait gouverneur de la ville, de la mort de son frere a Marrakech et de lui avoir preter 1'argent necessaire pour devancer tous les autres pretendants au trone. Apres la mort tragique de Yossef, ecrase par un cheval, le Sultan appela son fils Abraham pour lui succeder ala Courou il devint son homme d'affaires et son conseiller le plus ecoute en matiere de politique etrangere. Le Naguid de la communaute devait conserver de lui le souvenir d'un assistant devoue qui prit la defense de l'Empereur durant la seconde partie de son regne, alors qu'il avait augmente la pression fiscale dans le but de financer ses guerres interminables et ses travaux titanesques.

Abraham Maimran influen9a en outre le developpement du commerce du Maroc avecla France. Sonadversaire de l'epoque qui devait devenir son futur beau-pere, Moshe Benattar, signa le premier accord de paix et de commerce avec l'Angleterre. Le prestige de Abraham Maimran ala Couretait tel qu'un jour l'ambassadeur de Hollande, pour decrire sa position, fit cette flatteuse comparaison : «I1 est comme le grand Colbert en France».

Cette position eminente lui valut de feroces jalousies et il connut, comme son pere, une fin tragique, empoisonne par le medecin du Sultan.

Apres sa mort, la famille Maimran retourna a l'anonymat. Durant les siecles suivants, seuls quelques rabbins devaient se faire remarquer par leurs ecrits, en particulier rabbi Moshe, rabbi Shlomo et rabbi Hai'm Maimran.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו-אברהם מימראן – יהודי החצר 1723-1655־

אברהם מימראן – יהודי החצר

1723-1655־

מולאי ראשיד, מייסד השושלת העלווים, השלטת עד היום במרוקו, החזיר שקט ושלווה למדינה השסועה ותרם להשכחת ההרפתקה המשיחית.

אחיו ויורשו, מולאי איסמעיל (1727-1679), המהולל כמלך החזק בתולדות המדינה, הביא תהילה ליהודי ארצו. במיוחד לתושבי הבירה החדשה מכנאס. הוא בנה לקהילה שכונה מיוחדת, המלאח השלישי בתולדות מרוקו. בשעתו נחשב מלאח זה לשכונה היפה והנוחה בעיר, ושוכנו בה משלחות דיפלומטיות של המדינות הזרות.

בהסתגרה, לשם שמירת עצמאותה המוסלמית ואופייה, נזהרה עד כה המדינה מלהיפתח, יתר על המידה, לאירופה הנוצרית. בטוח בכוחו, שאף המלך החדש להרחיב יחסי סחר אל כל מדינות אירופה, לא עם הולנד בלבד.

בשל מדיניותו הבינלאומית וסלידתו מאצולת פאס הותיקה והמורדת, העביר בירתו למכנאס. המלך הסתמך על שלוש משפחות גדולות בקהילה היהודית: טולידאנו, מימראן ובן־עטר. שתי המשפחות הראשונות עלו לגדולה, עד כדי כך, שהאימרה העממית גרסה ׳׳לטולדאנוס ומימראנס ניתנה הארץ". למשפחת מימראן הייתה השפעה מכרעת על מדיניות החוץ של מולאי איסמעיל, ומעמדה היה גבוה ביותר.

אביו של אברהם מימראן, יוסף, היה סוחר אמיד במכנאס. הוא הראשון שהודיע למושל העיר, מולאי איסמעיל על מות אחיו המלך, מולאי ראשיד. יוסף הלווה לאיסמעיל סכום עצום, שאיפשר לו להקדים את מתחריו ולהכריז על עצמו כסולטן. יוסף נדרס למוות טרגי, על ידי סוס משתולל, כנראה בהוראת המלך האכזר, שנמנע מלהחזיר את ההלוואה. בכל זאת, מינה הסולטן את הבן, אברהם מימראן, כנגיד הקהילה היהודית וכיועצו למדיניות החוץ. למעשה, מילא אברהם מימראן תפקיד של שר החוץ והמסחר הבינלאומי, באין הפרדה בין התחומים בימים ההם. תפקידו היה מרכזי בסחר עם צרפת ובהתקרבות למלך לואי הארבעה־עשר. בעוד יריבו לשעבר של אברהם וחתנו על פי מצוות המלך – משה בן־עטר, דגל בקו פרדאנגלי, וסייע בחתימת חוזה השלום והידידות הראשון, בין מרוקו לאנגליה.

כנגיד הקהילה היהודית, לא גבה לבו והוא מילא תפקידו במסירות. במיוחד, כשהכביד מולאי איסמעיל את ידו על הקהילה היהודית, למימון מלחמותיו האיךסופיות, ותכניות בניה ענקיות שרוששו את המדינה. תפקידו הרם בחצר הקים על מימראן אויבים, במיוחד בקרב האצולה המוסלמית, שירדה מגדולתה. גם סופו של אברהם מימראן היה טרגי. הוא מת מהרעלה על ידי רופא המלך. משפחת מימראן שבה לאלמוניותה ולא נודעה עוד בתפקיד מרכזי בקורות יהודי המדינה. מבניה הידועים במאה ה-18 וה-19 חכמים מופלגים, ר׳ משה ר׳ שלמה ור׳ חיים מימראן, אשר השאירו יצירות חשובות בפרשנות התלמוד, הדרש והמוסר.

עבודת שורשים לתלמיד-חברתת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ותרומתה לחינוך המודרני

חברתת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ותרומתה לחינוך המודרני

החינוך היהודי המודרני במרוקו מזוהה עם כי״ח. בתי הספר הראשונים נוסדו בתיטואן 1862) ובטנג׳יר (1865). על פי גישת מנהיגיה, האמינה כי״ח שרק על ידי שיפור מצבם החברתי-כלכלי של היהודים אפשר יהיה לקדם את מעמדם החוקי תוך כדי שילובם בתוך חברה הכללית. מוריה הקנו לחניכיהם יסודות ראשונים בשפה הצרפתית, בחשבון ובמקצועות פרודוקטיביים אחרים, ועד מהרה מצאו צעירים אלה את עצמם בשירות בתי ־ספר, שהקימה כי״ח בכעשר ערים במרוקו.

 עם בואם של הצרפתים למרוקו, נהנתה כי״ח מתמיכת השלטונות, אשר העניקה לה מונופולין כמעט מוחלט על החינוך החילוני היהודי. האלטרנטיבה היחידה לחינוך של כי״ח היו החדרים המסורתיים ותלמודי התורה המתוקנים, שהוקמו בערים פאס, מכנאס וצפרו על ידי ארגון ״אם הבנים״. בהתחשב בגודלה של הקהילה היהודית ובפיזורה הגיאוגרפי הנרחב, הקיפה כי״ח בפעילותה אחוז קטן בלבד מבין הילדים היהודיים של מרוקו, וכפי שניתן לצפות היא התרכזה בעיקר בקהילות של הערים ־גדולות והבינוניות.

לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה הפעילות של כי״ח תנופה חזקה. בסיועו של ה״ג׳וינט״ היא הרחיבה את רשת מוסדותיה לכל נקודת יישוב יהודית שמנתה יותר מ-300 נפש, מהחוף הצפוני עד למדבר. בערים הגדולות היא גם הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים, ובנוסף לכך היא דאגה לשפר את רמת ההוראה של המקצועות העבריים.

הישגיה של כי״ח מרשימים מאוד: במוסדותיה התחנכה כל העילית החדשה המודרנית של יהודי מרוקו. תרומתה לקידום החינוך המודרני במרוקו מרשימה עוד יותר. אם נשווה את רמת ההשכלה של היהודים לזאת של המוסלמים, הרי בתום תקופת השלטון הצרפתי רק 13% מהילדים המוסלמים קיבלו חינוך מערבי מסודר, לעומת קרוב ל-60% אצל היהודים. עם זאת, רק מעט מאוד יהודים יכלו להגיע ללימודים על-יסודיים, שכן גם אילו רצו להמשיך את לימודיהם, הרי מערכת החינוך הציבורית לא נטתה לקלוט אותם, ואכן בשנים 1945- 1955 פחות מ-500 יהודים השלימו את בחינות הבגרות. מספר מסיימי חטיבת הביניים העל- יסודית (4 שנות לימוד) היה ב-1955 – 268 בלבד, ולא יותר מ-30 סטודנטים יהודים למדו באותה שנה במוסדות האקדמיים במרוקו. הרוב המכריע של המעוניינים בהשכלה גבוהה נהג לצאת לצרפת.

ב-1956 היו במרוקו 82 בתי ספר של כי״ח שבהם ביקרו כ-30,000 תלמידים. ב-1960 הולאמו כרבע ממוסדות אלה והתקבלו אליהם מאות תלמידים לא יהודיים. נוסף על כי״ח פועלות גם רשתות החינוך ״אוצר התורה״ ו״אם הבנים״ וכן פועלים גם מוסדות תלמוד תורה וחדרים של חסידי חב״ד.

במרוקו שלאחר העצמאות הצליחו היהודים להרחיב במידה ניכרת את מערכת החינוך שלהם, ועם ביטול ההגבלות שחלו קודם לכן על כניסתם למוסדות העל-יסודיים הם הקימו שרשרת עניפה של בתי ספר עבריים, ששילבו השכלה תיכונית בחינוך הדתי.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-במאות ה-16 וה-17.

במאות ה-16 וה-17.

בעקבות חוסר הביטחון בתקופה של זעזועים בממשל, היו מדי פעם פורעים שפרצו לבתי כנסת. כפי שכתב רבי שמואל אבן דנאן בחיבור " דברי הימים ". בשנת של"ו – 1576 כשמל מלך עבד אלמאליכ, התנכלו פורעים במראכש ביהודים ובספרי התורה.

כפי שרשם רבי שאול סירירו, בתקופת שושלת הסעדית בשנת שע"א – 1611, בעת מלוך זידאן, שריף סעדי – 1608 – 1628, אירע בפאס כי בליל ראש חודש שבשנה הנכרת באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמו שנינו וגנבו כל מה שנמצא בבית הכנסת.

וגנבו שני ספרי תורה והשליכום ברחובות. בג' אדר באו לעיר תאדלה Tadla  קרוב למראכש, החריבו בתים ושרפו חמישים ספרי תורה, ואלפים חמשה חומשי תורה והרבה ספרים

בשנת 1623 בעיר תאפילאלת Tafilalet במזרחה של מרוקו קרוב לגבול אלג'יריה, התנפלו מורדים על היהודים, ובין השאר הרסו את בתיהם ואת בתי הכנסיות, וספרי התורה נרמסו.

בשנת שפ"ז – 1627, היו מהומות בעיר פאס, אלקסאר Ksar el Kbir בצפון מערבה של מרוקו כ-40 קילומטרמזרחית לעיר לאראש, וסביבתה, נסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו עשרה וביטלו ללמוד תינוקות בפאס ובאזאווייא.

בשנת ת"ו – 1646, הורה הסולטאן מוחמד ה-13, שעלה השנת 1637 ושלט עד שנת 1649, להרוס בתי הכנסת שבמללאח של פאס. בית הכנסת של התושבים נהרס בחי באלול ובכג בו נהרס בית הכנסת של המגורשים, ונטלו כל תשמישי בתי כנסיות, ולא הועילו כל הניסיונות לבטל את הגזרה על ידי שוחדות, ורק הצליחו להציל ספר תורה.

בכתב יד שנכתב על ידי רבי סעדיה אבן דנאן השלישי נאמר כי בשנת ת"ו – 1646, נסגרו כל בתי הכנסיות וביום טו אלול, נכנסו באויבים בבית קדשנו ותפארתנו טמאו את היכל קדשנו שמו בית הכנסת לעיים…ובשבוע סדר נצבים נתצו בית הכנסת הנקראת על שם אתאזי ( קהילת תאזה כמאה קילומטר מזרחית לפאס ). שבאמצע המאה ה-16 נכבשה, והגולים באו לפאס, והקימו בית כנסת לעצמם.

וביום צום גדליה, נתצו את בית הכנסת תלמוד תורה ובד' בתשרי שנת ת"ז נתצו את בית הכנסת של החכם יצחק אבזרדל, ובערב יום הכיפורים החריבו מדרש ישן ומדרש חדש. בהמשך מסופר על בתי כנסת שניצלו מהחורבן, כנראה הודות לשוחד.

רבי יוסף בן נאיים כתב על רבי חיים ויטאל שפעל בפאס, כי לאחר פטירתו בראש השנה שנת ת"ז – 1646, בין כיפור לסוכות החריבו הגוים בית הכנסת שלו. ( מלכי רבנן, דך לו, ע"ב, טולידאנו נר המערב, תרע"א עמוד 114 

למרות שבית הכנסת של התושבים היה חרב, התקבצו בו יהודי המקום, התפללו מנחה, ועשינו צעקה גדולה. בית הכנסת לא נהרס כליל, ונותרו כתליו. אנשי קהל התושבים שילמו כדי להציל את כותלי ועמודי שארית הנשארים.

 בימי שלטונו של מוחמד ה-13 נהרסו בתי הכנסת בפאס ובתיטואן לפי צו מאוגוסט 1646. הריסת בתי הכנסת מצביעה על כך שבחוגים הדתיים האסלאמיים הוסיפה להתקיים ההכרה בדבר מעמדם הבלתי חוקי.

בשנת 1650 – 1651 נהסו בפאס שלושה בתי כנסת : של התושבים, של המגורשים ובית הכנסת הגדול " תלמוד תורה ", כפי שכתב רבי סעדיה אבן גנאן, לפי אגרת יחס פאס, שחיבר רבי אבנר ישראל הצרפתי 1827 – 1884 נהרס בית הכנסת של התושבים בפאס בי"ח באלול תה"ו – 1651, ובכ"ג אלול נהרס בית הכנסת של המגורשים.

                    בסדר נצבים נתצו בית הכנסת הנקרא על שם אתאזי. ביום צום גדליה נתצו בית הכנסת הנקרא תלמוד תורה כד תשרי הת"ז – 1647, נתצו בית הכנסת של רבי יצחק אברג'יל. ובערב כיפור החריבו מדרש חדש ומדרש ישן, ולא נשאר כי אם בית כנסת של רבי סעדיה בן קבוח, ובית כנסת של רבי יעקב רותי וניצולו על ידי שוחדות.

רבי יוסף בן נאיים כתב : בשנת תה"ו ( תי"א, 1651 ) נגזרה גזרה על הבתי כנסיות שחיברו פה פאס. כפי שרשם החיד"א : ובא מערי תאפילאלאת מזרע המלוכה ראשיד ובכוחו כבש הכל והיה למלך והיה שונא ישראל בתכלית והרס בתי כנסיות. הכוונה לראשיד השני.

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

De pareils contextes, à notre avis, favoriseraient la version hébraïque qui serait l'une de celles que les chercheurs devraient étudier pour expliquer et argumenter sur l'origine du nom de Safi, étant donné que beaucoup de villes du Maroc portent des noms étranges, aux origines multiples et commentés diversement.

Autour de ceux-ci, circulent des mythes et des contes. Quoi qu'on dise sur leur valeur, pour les conforter ou les affaiblir, nous pensons qu'ils ne sont pas sans présenter certains indices historiques ou sociaux, et qu'ils restent admissibles en raison de leur contenu plus ou moins intéressant, mais toujours exprimant avec fidélité de nombreuses caractéristiques et qualités, d'importance variée, qui étaient ou qui sont encore l'image de la vie dans ces villes et dans de nombreuses régions.

 Cela est vrai pour ce que nous avons recueilli dans l'analyse des récits relatifs au nom de la ville de Safi, dont la version hébraïque, centre de cette étude.

Même en revenant à la version qui parle de l'origine arabe du nom de Safi, à laquelle nous avons fait allusion dans la première annotation en négligeant de la détailler pour ne pas alourdir notre recherche et dont de nombreux chercheurs minimisent l'importance.

 Cette histoire, racontée par Al Idrissi dans son célèbre « Nouzhat Al Mouchtaq », dit que huit jeunes gens de la même famille avaient quitté le port de Lisbonne à l'époque de la souveraineté arabe au Portugal, à la découverte des mystères de l'océan Atlantique appelé alors « Mer des Ténèbres », et après avoir affronté beaucoup des terreurs de la mer, avaient été emprisonnés par le prince d'une île qui les abandonna, ligotta les yeux bandés, sur un rivage inconnu.

Lorsqu'ils eurent appris des habitants qui les avaient libérés de leurs liens et qui s'étaient rassemblés autour d'eux, la distance qui les séparait de leur pays et des leurs, leur chef cria : « Ô Asafi ! » (« O desespoir ! ») et l'endroit porta ce nom depuis.

Ce qui m'importe dans cette étude, que ce soit cette version ou la version amazigh ou hébraïque, c'est le contexte relatif à l'histoire de Safi et aux caractéristiques de sa situation, qui indique que Safi a toujours été une étape essentielle pour les grandes découvertes géographiques : ainsi du périple de Hanon le Carthaginois et Silax le Grec dans les temps anciens, pour « les jeunes égarés » (si l'histoire est vraie) au Moyen Âge, et aussi, dans les temps contemporains, pour les expéditions scientifiques par lesquelles on a essayé de vérifier en temps réel, certaines théories historiques et scientifiques.

 J'ai été personnellement témoin de l'expédition du « Jacaranda », puis respectivement, de celles de « Râ I » en 1969 et « Râ II » en 1970 – sous la direction du savant et aventurier norvé­gien, Thor Heyerdahl, décédé en 2002 -, des époux français Nady et Gilles en 1972, et enfin de celle de « la dernière génération » par les Belges Alfonso Orlémans et Raoul de Boel en 1974.

مقالات باللغة العربية-نشأة الخلافة العباسية

نشأة الخلافة العباسيةמרוקו מפה

01/05/2006 – 12:00am

بداية الدعوة العباسية

كان بنو أمية يجلون آل البيت، ولكن تجاوزات بعض الولاة أساءت في بعض الأحيان إليهم.

الحُميمةكان الوليد بن عبد الملك الخليفة يومئذ قد أقطع الحُميمة (بلدة في الأردن) لعلي بن عبد الله بن عباس فأقام واستقر بها.

بعد زيارة قام بها عبد الله بن محمد (أبو هاشم) إلى الخليفة سليمان بن عبد الملك، الذي رحب به وأكرمه، شعر أبو هاشم بالمرض وأحس بدنو أجله، وأشاع الناس أن سليمان قد سمّه فعرج أبو هاشم على (الحميمة) ونقل ذلك إلى ابن عمه محمد بن على بن عبد الله بن عباس، وطلب منه أن يقتص من بني أمية وذلك عام 99هـ.

لقي كلام أبو هاشم لابن عمه محمد موقعًا من نفسه، وكان رجلاً طموحًا وكان له أكثر من عشرين أخًا يدعمونه بالإضافة إلى أبنائه، فحمل محمد بن على الفكرة وهى: إزالة ملك بني أمية، وبدأ يعمل على تنفيذها.

اختيار المكان

اختار الكوفة وخراسان نقطتي انطلاق للدعوة وهو اختيار دقيق لأسباب منها:

1- أكثر الناقمين على بني أمية من الكوفة.

2- أن خراسان تقع في مشرق الدولة وإذا اضطرت الظروف يمكن أن يفر إلى بلاد الترك المجاورة.

3 – وفي خراسان صراعات عصبية بين العرب (القيسية واليمانية) يمكن الاستفادة من هذا الصراع لصالحه.

4 – وخراسان دولة حديثة عهد بالإسلام، فيمكن التأثير في نفوس أهلها من منطلق العاطفة والحب لآل البيت.

5 – اختار الكوفة مركزًا للدعوة ويقيم فيها ما يسمى (بكبير الدعاة أو داعي الدعاة)، وتكون خراسان هي مجال انتشار الدعوة.

تنظيم أمور الدعوة

عمد كذلك إلى السرية التامة وكان حريصًا عليها، تنتقل المعلومات من خراسان إلى الكوفة إلى الحميمة، ويتحرك الدعاة على شكل تجار أو حجاج.

أول كبير للدعاة في خراسان هو أبو عكرمة السراج (أبو محمد الصادق) الذي اختار اثني عشر نقيبًا كلهم من قبائل عربية، وهذا يرد على الادعاء بأن الدولة العباسية قامت على أكتاف الفرس. فكان كبير الدعاة يختار اثني عشر نقيبًا يأتمرون بأمره ولا يعرفون الإمام، ولكل نقيب سبعون عاملاً.

بدأت الدعوة تؤتي ثمارها في خراسان، وبدأ يظهر رجالها، مما جعل والي خراسان يومئذ وهو أسد بن عبد الله القسري يقبض على أبي عكرمة السراج، وعدد من أصحابه فيقتلهم سنة 107هـ.

وحتى سنة 118هـ استطاع أسد بن عبد الله (كان قد عزل ثم أعيد) بخبرته أن يكشف بعض قادة التنظيم العباسي واشتد عليهم فلجأت الدعوة العباسية إلى السرية التامة من جديد.

ولأن رجال الدعوة قد عرفوا هناك كان لابد من تغيير، فتم اختيار عمار بن يزيد (خداش) داعية جديدًا في خراسان، ولكن لم يكن اختيارًا موفقًا إذ أظهر بعد ذلك الكفر وانكشف أمره، وقتل على يد أسد بن عبد الله أيضًا سنة 118هـ.

شوهت أفعال خداش صورة الدعوة العباسية في أذهان الناس، ولم يثقوا في الداعية الجديد، إضافةً إلى شدة أسد بن عبد الله عليهم.

وحتى سنة 122هـ كانت الدعوة تسير ببطء فلقد ظهر عائق جديد وهو ثورة زيد بن على بن زين العابدين بالكوفة.. وكان لا بُدَّ أثناءها وبعدها من الهدوء ليعود الجو إلى حالته الطبيعية.

وفي سنة 125هـ توفي محمد بن علي وأوصى من بعده لابنه إبراهيم؛ ليقوم بمتابعة أمور الدعوة.

وجاء الفرج في سنة 125هـ بعد وفاة هشام بن عبد الملك وانشغال الدولة الأموية بصراعاتها الداخلية.. بالإضافة إلى أن الدعوة العباسية بتوجيه من إمامها قررت استغلال الصراع القبلي القائم بخراسان؛ وذلك لأن والي خراسان يومئذ كان (نصر بن سيار) مضريًّا وأكثرية العرب هناك من اليمانية فكرهوه، فاتجهت الدعوة العباسية إلى اليمانية. وأثّر هذا الصراع القبلي على أحوال الناس ومصالحهم بكافة فصائلهم (اليمانيون، المضريون، أهل العلم، الفرس، الترك)، كل هذه الأحداث ساعدت الدعوة العباسية على الانتشاط من جديد.

ظهور أبي مسلم الخراساني

وفي سنة 128هـ ظهرت شخصية قوية هو أبو مسلم الخراساني (فارسي الأصل) أحد دعاة بني العباس منذ سنوات، لمح فيه إبراهيم بن محمد الذكاء والكفاءة، فقرر أن يرسله إلى خراسان حيث أمر الدعوة في نمو مطرد.

وفي سنة 129هـ جاءت إلى أبي مسلم رسالة من الإمام تأمره بالظهور بالدعوة، ففعل، ووالي خراسان يومها مشغول بصراعات الدولة الداخلية، ولما كان يوم عيد الفطر صلى أبو مسلم بالناس.

مرحلة الاشتباك المسلح

وقع أول اشتباك بين قوة بني أمية وقوة بني العباس في خراسان، وانتصر فيها أبو مسلم على قوات نصر بن سيار، وكثر أتباع أبي مسلم فقد احتال حيلاً لطيفة في السيطرة على الأمر فكان يرسل إلى اليمانية يستميلهم، ويكتب إلى المضرية يستميلهم بقوله: (إن الإمام أوصاني بك خيرًا، ولست أعدو رأيه فيك).

توترت الأحداث، وبعث مروان بن محمد في طلب إبراهيم بن محمد الإمام المقيم بالحميمة، فقيدوه وأرسلوه إلى الخليفة بدمشق فسجن.

وفي سنة 131هـ ازداد تمكن أبي مسلم من الأمر، وفر نصر بن سيار وتوفي، فدانت خراسان كلها لأبي مسلم.

وفي سنة 132هـ انتصرت قوات أبي مسلم على قوات العراق ثم توجه إلى الكوفة والتي كان قد خرج بها محمد بن خالد بن عبد الله القسري داعيًا لبني العباس.

وفي سنة 132هـ مات إبراهيم بن محمد في سجن مروان بن محمد، وأوصى بالخلافة بعده لأخيه عبد الله بن محمد (السفاح)، وبالفعل اختير السفاح أول خليفة لبني العباس في ربيع الآخر سنة 132هـ.

وفي 11 من جمادى الآخرة أرسل السفاح الجيوش لمنازلة الأمويين فسحقهم، واستتب الوضع لبني العباس عدا الأندلس.

أول خلفاء بني العباس

خلافة السفاح عبد الله بن محمد العباسي

(من ربيع الآخر 132هـ حتى ذي الحجة 136هـ)

خريطة الدولة العباسيةولد السفاح بالحميمة ونشأ بها، ثم لما أخذ مروان أخاه إبراهيم انتقل أهله إلى الكوفة فانتقل معهم، ويقال له أيضًا: المرتضى والقاسم. آلت إليه الخلافة كما رأينا واستقر بالكوفة.. بيد أنه واجه محاولات عديدة للخروج عليه، ولكنه استطاع أن يقضي عليها جميعًا مستعينًا بأبي مسلم الخراساني وفئة من أهله وعشيرته وكانوا كثرة، وكان شديد البطش والتنكيل بخصومه، فكان جُلُّ اعتماده على:

1- أبو مسلم الخراساني بالمشرق.

2- أخوه أبو جعفر المنصور بالجزيرة وأرمينية والعراق.

3- عمه عبد الله بن على بالشام ومصر.

وكان معظم ولاة السفاح من أعمامه وبني أعمامه.. وعَهِد السفاح من بعده إلى أخيه أبي جعفر المنصور ومن بعده إلى ابن أخيه عيسى بن موسى بن محمد بن علي. ولم تطل أيامه، فقد أصيب بالجدري فمات، ولم تستقر له الأمور بصورة تامة.

com.juives sahariennes.M. Abitbol

L'examen des compositions poétiques et des autres pièces documen­taires présentées dans notre étude révèle un pouvoir de suggestion virtuellement illimité, une pensée fortement condensée, une accumula­tion d'émotions, un réseau serré de références, de formules tendant à la plus haute concentration possible de sens, de connotations renvoyant hors des frontières du texte, à un univers symbolique et allé­gorique très allusif, à des traditions littéraires et des paysages culturels qu'on a plaisir à découvrir — notre travail visant précisément à la recherche du substrat traditionnel, au collationnement et à l'interpré­tation des sources.

 Chaque mot de cette culture intériorisée est un écho répondant directement ou allusivement à un appel, à un besoin de dire et de s'exprimer. On y perçoit, par ailleurs, le soin d'adapter l'élément exotique, parfois mythique au paysage maghrébin et aux traditions de l'espace environnant, le souci de procéder, en quelque sorte, à son éthnicisation, d'intégrer un événement et un personnage étrangers dans l'univers local, de manière à rendre l'histoire plus familière.

 Il en va ainsi, dans nos pièces judéo-arabes du Maroc, des héros exemplaires bibliques ou des saints et thaumaturges palestiniens (le Mardochée de notre Mi-kamoha, le Job de notre chronique histo­rique, le Bar-Yohay de notre qissa de Tingir etc….), de l'iconogra­phie de la Haggadah de Pesah (Sefo/ç, simple forme verbale hébraïque y devient, dans l'imagination populaire, tantôt un saint vieillard légen­daire, tantôt une figure démoniaque).

 Les traductions elles-mêmes dela Biblesont une vision autochtone des textes scripturaires sacrés, une manière personnelle de les lire, de les concevoir et de les interpréter, intégrées qu'elles sont au cadre de la vie existentielle, à l'environne­ment linguistique et socio-confessionnel, à une aire géo-politique déterminée. 

Tous les textes retenus racontent, à leur façon, une histoire. La dominante religieuse, dont nous avons noté l’emprise sur toute la création poétique hébraïque émerge ici dans les genres à caractère pédagogique et didactique cultivés en tant qu'auxiliaires de l'enseigne­ment scolaire, biblique et talmudique, qui se prolonge par celui des adultes au moyen de la prédication et de la littérature éthique et homilétique; elle culmine dans les pièces liturgiques. L'intérêt porté aux événements en tant qu'hisoire humaine est assez remarquable.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

המונוגרפיות, המאמרים והמחקרים החלקיים, שנפלו לידי בנושא זה הגבירו את תשוקתי, בלי שריוו אותה באמת. מעולם לא נעשתה ניסיון לחבר חיבור מקיף וכולל בתחום זה. המחקרים ההיסטוריים והסוציולוגיים, שעניינם בצפון אפריקה, פסחו בדרך כלל על העולם היהודי, שמבחינה כמותית אכן היה בטל בשישים.

רוב הפרסומים היהודיים על יהדות צפון אפריקה לא יצאו מגדר כתבה עיתונאית, וטבעי הוא בהחלט, שדבר זה הניע את ההיסטוריונים והסוציולוגים של היהדות להסתפק הנושא זה בדברים סתמיים מעורפלים וזהירים.

תכופות מצטער הייתי על מחסור זה, רק משום שהטיל צל חלקי על עבָרי האישי או המשפחתי אלא אף מבחינה כללית יותר. משום שהיהודים נמצאים בנקודת החיבור של הקיסרויות, שבאו כאן בזו אחר זו מאז קרת חדשת, משום שהיו אחד מגורמי הקבע בהיסטוריה, הן בצפון אפריקה הן מחוצה לה.

או עוד יותר מכך מפני שמהיותם מיעוט הקדימו בדרכי האמנציפציה, מאז התבססות השלטון הצרפתי, את ההמונים המוסלמים הרחבים ובישׂרו את הקווים הכלליים של התפתחות צפון אפריקה בכללותה. עוד לפני הזעזועים, שבאו בעקבות השחרור הלאומי של תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה, גילמו חצי מיליון היהודים את הבעיות הכלליות של התפתחות המגרב בזמננו.

במיקרו קוסמוס היהודי יכול היה המשקיף לראות בהירות את הניגודים הנובעים מן ההתנגשות של שני העולמות, שמטעמי נוחות נוהגים להגדירה כניגוד הקלאסי בין מזרח למערב.

השתתפותם הגוברת והולכת של היהודים בנורמות ובערכים של המערב, והרפורמות הפנימיות והחיצוניות, שהמריצה מהפכה זו בראייתם המסורתית, התווּ מהרבה בחינות את דרך ההתפתחות המקבילה של העיליות המוסלמיות, ובהדרגה גם את זו של ההמונים הרחבים, שבהכרח תנועתם איטית יותר.

הבעיות שנזקק להן אצל היהודים, במהלך בירורינו, ממדיהן משתנים, כשהדברים אמורים במוסלמים  וכל שכּן באפריקה ובאסיה כולן; אף שלמראית עין אלה מצבים סותרים, הרי במהותם הם זהים, משעה שאנו מתרחקים מן ההמולה הפוליטית ומנתחים ביתר שלווה את העובדות ההיסטוריות הגדולות היוצרות אותם. 

סיימתי את לימודי התיכוניים בליציאון של אוראן, וכהרבה מבני הבורגנות היהודית של צפון אפריקה המשכתי בלימודי בפריס באוניברסיטה. הליציאון בו רכשתי לי תעודת בוגר במדעים ובפילוסופיה, נטע בי רגישות לבעיות פילוסופיות ( למשך זמן מה לפחות נעשיתי חסיד נלהב של שפינוזה ) כמו גם לבעיות חברה : רבה הייתה השפעת של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית על כל הנוער היהודי בצפון אפריקה.

הגעתי לפריס בשנת 1935, שעה שעברו על צרפת זעזועים של החזית העממית, שעה שזה שלוש שנים כבר היה היטלר שליט על גורלה של גרמניה. פריס העלתה אז לשלטון אישיות המנוגדת לו ניגוד קטבי, ולא עוד אלא יהודי – ליאון בלום.

בעיני הסטודנט הצעיר, יליד אלג'יריה, הצטיירה הבעיה היהודית בחומרה, שקשה היה להתעלם ממנה. בעודי לומד משפטים ופילוסופיה שתה עלי " צרת היהודים " מכל עבר ואילצה אותי לחזור ולעיין בהשפעות, שנוטות היו לעשותני יהודי משוחרר ומתבולל בעת ובעונה אחת.

ככל שהיה דם יהודי נשפך ברחבי אירופה כך גבר בי הצורך לדעת מה פשר הדבר להיות יהודי, ומה האוצרות אותם ציוו לי אבות אבותי סעדיה שוראקרי, אברהם ומלחה מאיר, ואותה נוכחות הסמוכה אלי, שותקת, מיטיבה, חזקה ומתפללת, זו של אבי.

כך אפוא, בעודי ממשיך בלימודי האוניברסיטאיים בסורבון, גמרתי אומר ללכת אל מקור החכמה היהודית בפריס וללמוד בבית מדרש לרבנים של צרפת, מקום שם השקוני הרבנים הגדולים ליבר, באך, אייזנשטאט וכהן, כמו גם החכם הדגול ז'ורז' ואידה, מן היין העז של היהדות.

עש כה וכה פרצה מלחמת העולם; ראיתי איך זרמו צבאות היטלר לפריס, והנחשול הכביר של תבוסת צרפת הטיל אותי לאלג'יריה, שממנה חזרתי עד מהרה לתת יד ללוחמי המחתרת של צרפת במאבק נגד השעבוד הנאצי.

מה היה טיבה של מלחמה זו לגבינו תיארתי בקווים כלליים בחיבורי, " מכתב לידי ערבי ". עם תום המלחמה זכיתי גם אני בטבילת אש, כרבים כל כך זולתי. בבשרי, כמו גם ברוח ובנפשי, ידעתי מה פירוש הדבר להיות יהודי, הבינותי זאת תוך שלמדתי בדרך הקשה, מה חובתי כאדם.

טבילת אש זו נטעה בי תשוקה בל תרווה להכיר היטב את מקורותי. ממחרת הקרבות, לאחר שהשבתי לי את הכוחות, ששיקעתי במלחמה, היה בידי לשוב אל תהיותי הראשונות. מצד אחד, נחלצתי לפעילות לוחמת לשיקום היהדות במסגרתה של חברת כל ישראל חברים, במחיצתו של רינה קאסן, ומצד שני התמסרתי לעבודתי המדעית, בחקר עברו של עם ישראל לתקופותיו השונות.

לא ארכו הימים והזדמן לי לפרסם מאמרים, וכעבור זמן לא רב הוצאתי שני ספרים, שעניינם " המצב המשפטי של היהודי המרוקאי ויהודי צפון אפריקה בכלל ".

בעיה זו, שהטרידתני מאז היותי תלמיד צעיר בליציאון של אוראן, הוסיפה חריפות ואקטואליות ולבשה ממדים חדשים, מאז נתחדשה מדינת ישראל הריבונית על אדמת ישראל ובהכרח משכה אליה את כל הכוחות הרוחניים של יהדות צפון אפריקה.

מן ההשקפה היהודית, היו יהודי אפריקה מבודדים משך דורות, בהרבה מובני, מיהודי אירופה. היו אלה כמין שני גמדים של גוף אחד קטוע : האחד, שהשיג שוויון זכויות, הודות למהפכת 1789, שנתנה את האות לתנופת שחרורו, לא בצרפת בלבד אלא באירופה כולה.

השני שגובש על ידי מאות שנים של השפעה ערבית וחיים על אדמת האסלאם, שבצל ההשפעה הצרפתית נגאל אף הוא מכל ימי שעבודו. בכור המצרף של המחשבה המודרנית עתידה הייתה יהדות צפון אפריקה להתחבר עם הזרמים הגדולים של החיים היהודיים בזמננו ולמצוא בהם טעם ומשמעות לאוניברסליות שלה.

בהשקפה רחבה יותר מתגלה לנו ביהדות צפון אפריקה תופעה של אמנציפציה מהירה, שלא נוכל למצוא כדוגמתה בתולדות העם היהודי. האמנציפציה של ההמונים הרחבים באירופה המרכזית ובפולין, שהחלה במאה הי"ט, עדיין נמשכה כאשר באה הטרגדיה ההיטלראית והפסיקתה כחתף, בהשמידה את רוב המעורבים בה.

היהודי המוגרבי יצא לדרכו משפל המדרגה שלא ייאָמן : רק הדלות המנוולת ביותר של הגיטו האירופי המרושש ביותר יכלה להשתוות לדלות החומרית והרוחנית, שהיה אדם נתקל בה באיזה מללאח במרוקו, למשל. 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

 

כשהיה ברי חיים מאמאן בבית הסוהר מינו הקהל במקומו כנגיד אה ישועה בן ראובן אלכסלאסי אשר חרג מכללי ההגינות והיה גורם לחילול שבת, ומי שמיחה בו " גרם לו תפיסה ומכות ". וסופו שנתפס אף הוא, נענס לבית הסוהר ושילם קנס. אחריו מונו יצחק אביטבול, אברהם עולייל, ואברהם מאמאן.

תעודה מספר  94  

התק"ץ – 1830

להיות שבניסן תקפ"ט נשארו בני קבלנו כצאן אשר אים להם רועה ונתנו עיניהם בהרב ישובה בן הרב ראובן לכסלאסי והלכו כולם אל תוך ביתו ופייסוהו להיות נגיד ומצווה עליהם לפקח בענייניהם וכתבו לו כתב המנוי וקבלו עליהם שכל מן דררא דממונא דתמטייא בעודו נגיד עליהם עלי דידהו ליהדא ככתוב וחתום בידו.

סמטה במללאח של ספרו

 ובסוף תשרי תק"ץנועדו יחדיו קהלנו ונתנו עיניהם למנות עליהם לנגיד את ידינו זרע קודש הנוח כבוד הרב יצחק אביטבול י"ץ כי איש חכם הוא ויודע טכסיסי המלך והשרים ויודע לצאת ולבוא והלכו אל ביתו בכנופייא גדולים וקטנים ופייסוהו על כך ונתפייס ונעשה עליהם נגיד שר בהסכמתם ובהסכמת השר עז"א.

וליום המחרת שלח השר אל הרב ישועה הנזכר וצווה עליו להביא לו ב' כדים של שמן זית שהיה מופקד אצלו מאת השר, וכשמדד השני כדים והוליכם אל השר נתן עיניו השר לחזור ולמדוד אותם מאיזה סיבה שנראית אליו  ומאיזה טעם לא ידענו, מה הוא וגרם העון שנמצא חסר מהכדים שמינית הכד וחצי.

ומיד תפסו השר והלקהו ונתנו בבית הסוהר ואחר כך שלח אחרינו וכה היו דבריו אלינו האם הגניבה מותרת לכם ואמרנו פה אחד חס ושלום אסור גמור ועבירה גדולה היא וגניבת הגוי יותר ויותר איסורא אית בה, משום חלול ה'.

ואמר לנו דעו לכם שנלאתי להעביר לאיש הזה פעמים שלוש והוא עודנו מחזיק בדרך הזה ועתה לא יצא מבית הסוהר עד שיתן קנס גדול ואחר כמה כרכורי דברים וכמה פיוסים לשר נתן סך פ' מתקאלים עם מה שהיה הרב ישועה נושה בהשר מהאלתריד שהוא מעלה מטה סך – תשם.

ובאותו היום שרצה השר להתיר מאסרו שלח אלינו ואמר לנו דעו לכם שקנס הראוי ליתן הוא סך ב וו – ועתה אי נושא את פניכם ומוותיר לו סך – תקם – ולא יתן כי אם סך – תתם – שנתנו לי מב'עם סך – תשם – שהיה נושה בי מהאלתסריד.

ואחר שיצא הרב ישועה הנזכר מבית האסורים שלחו אליו בני קהלינו ואמרו לו שיתן להם כתב המינוי וטען עליהם שלא יתו הכתב עד שיתנו לו כל מה שהפסיד בתפיסתו כמון שקבלו עליהם, והם השיבוהו לאמר לא קבלנו עלינו כי אם כאשר תתנהג באמת וישר לא כאשר תקלקל מעשיך ןתעשה מעשים אשר לא יעשו אף לאד מן הפחותים אף כי לשר המלך.

ומלבד שהביאו הקהל כמה עדים שלא קיים מה שהתנו עליו גם הם להיות מתנהג על פי המורים וכפי דת התורה ובשאט בנפש היה גורם להם לחלל שבת וכיוצא ומי שעמד נגדו זה גורם לו תפיסה ומכות חדרי בטן כמו שכתוב וחתום בידם עוד בה הביאו כמה כתי עדים שמעידים ואומרים שזה דרכו מיום שנכנס להיות נגיד שכל מה שהיה קונה לבית השר מנהגו להוסיף ולא לגרוע.

ומאחר שהוא גרמא בנזיקין איהו ניהו שאפסיד אנםשיא והוא עשה והוא יסבול ולא עליהם תלונתו כי אם על עצמו ועוד הביאו לפנינו עד אחד שהיה מצוי אצל הרב ישועה הנזכר בעת שהיה מודד השמן זית בתוך ביתו, והעיד שהיה מודד המדה חסירה, נמצא שהוא גרם לעצמו. וכפי זאת אין לו על הקהל שום תרעומת החותם מים פה צפרו יע"א בח" מרחשון משנת איש חמס תצילני לפ"ק.

יהושע ישראל ס"ט – יהודה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול ס"ט – עמרם אלבאז ס"ט

סוף תעודה מספר 94

תעודה מספר, 81, 

כבוד הרב יעקב סירירו וכבוד הרב יעקב אבן צור וכבוד הרב רחמים בן זמרא וכבוד הרב וידאך התרפתי יחדיו יהיו תמים שלמא עלייכו מלכי, שלמא דכן רב וישע יקרב, ממזרח וממערב.

אות לטובה להגיד כי ישר….המשכיל ונבון כבוד הרב יצחק אביטבול חצ"ו להשיב כבוד כתר תורתו כי הוא מרוב טרדתו משא מלך המוטל עליו לא….קושטא קאי שאם הנגיד הנזכר היה משיב רעה לכל איש כפועלו וכמעלליו ישיב לו ודראי דנפקא מיניה חורבא…..

מקצה אנשים ונשים פרצו גדר והפריזו על המדה וכמעט נשתגעו עד שחיפו עליו דברים אשר לא כן ויש מהם….דברים שלא נתנו ליאמר וגרם להם מה שהעניין היה סמוך לחג הפסח ועת שכרות הוא להם והרבה יין עושה…

כי מה יעשו באחריתה כי אין בדור הזה מי שמקבל תוכחת ועם כל זה הנגיד הנזכר בכניסתו לעיר הלך אצל האסורים….ובקש מהם מחילה וסליחה ובני אדם שהלכו להקביל פניו בבואו לכאן אמרו כי בהגיע להר הגדול אשר שם קברי צדיקים זי"ע ….

פירש שחותיו לפניהם והעיד לצדיקים על עצמו שאם חס וחלילה חזרתו הייתה להתנקם ולנטור איבה יהיה לו כך וכך ואם בא לשפות שלום….במישורלא יאונה לו כל און וכל העם אצלו דבר יום ביומו גם בלילה לא שכב ומחלים פניו למחול….

ומשיב להם בנפש חפיצה…הוצאות הממון וחסרון כיס חולי קשה ודמים בדמים נגעו…מיד בני אדם מרצונם הטוב כי אם על ידי יסורים ובית כלא ועל כל זה הוא מתנהג עמהם ברכות ומוותיר להם מן הקצבה שקצב……

ואף לאותם שהיו אסורים בבית הסוהר היה מקבל מהם משכנות או ערבים עד שהיו יוצאים ומזמנים מעות וה' יתברך יעזרהו עד כאן שבועתו. ויתן לבלו להיות גבור בכובש את יצרו ולהדמות הענף לשורש להיות כאבותיו קדושים אשר בארץ המה שהיו נעלבים מן הקהל על כל טורחם ומשאם.

ואתם הרי ישראל המבוקש מכבוד כתרתורתו שלא לקבל דברי הפתיים המחפים דברים אשר לא כן כי סיבה זאת הייתה להגדיל האיבה והשנאה ומי שידבר לפניכם איזה דברים על עניין זה תשתקו אותו ותניחו את דעתו לפי שהשר תקע עצמו בהקפדה גדולה שחושב שהיהודים מתנגדים עמו ולכתר תורתו החיים והשלם וגם חסידא וכנפש עמוס התלאות

יהודה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול ס"ט – עמרם אלבאז ס"ט

סוף תעודה מספר 81

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

 

179 אנתי בויא, אנתי אימא, אנתי חבאבי.

אתה – אבא, אתה – אמא, אתה קרובי.

 [anti-both]

פרק ב – גבר ואישה

גבר, בעל

 

  180 מא תעטא א־צבר גיר ל־רג׳אל.

לא ניתן הסבל אלא לגברים.

181 –  מעלום,בלי־רג׳אל יצברו.

ידוע שהגברים סובלים.

182 א־רג׳אל – בודלג׳אל, ושוואשיהום דל־בלוט.

 הגברים – חצילים, וכובעיהם של הבלוט.

183 גלבוהּ א־רגיאל, גיא ל־חאיירא פ־דאר.

נצחוהו הגברים. בא אל האומללה, הביתה.

مقالات باللغة العربية – لذهب سلسلة

الذهب سلسلة מרוקו מפה

كتب الكتاب مهرال أولام نتيفوت "حكماء التوراة مغلقة، وكما أعطى التوراة إلى إسرائيل، لذلك لم يبخل عليهم حكيم" حكماء إسرائيل مهرال ظهور يخبرنا أنها تحب أنه مصنوع من قائمة الانتظار. 

استغرق الله هدية جيدة في كنز لدينا، وقدم إلى إسرائيل، وعبقرية الأقوياء واسعة مبررة – الحاخام شالوم ميساس ztz برنيني كل قلب يهودي، إذا كان موجودا حقيقة أن جيلنا الذي عاش رجل عظيم، كان جديدا تماما، في كلا الاتجاهين من الحياة والفضائل رائع، يهتم كل من علم التوراة في جميع الغرف في عظمة لإستيعاب وفهم كامل والوضوح، والخصوبة كبيرة وكتابة العديد من الشعور استئناف منبع الكتب المشتركة واضحة. 

والتي أثارت جدا البصر الشوق والمحبة للخالق عن التوراة، والتي انتقلت كل الجسم من قداسة زخرون التواضع والحياء الرعب سامية. وقاتلوا وسنة إلى أخرى أحب اسم ومضى قدما بين اللجوء الحكمة ومع مصاريع لدينا، الذي أعجب نهجه الأصلي من أي موضوع منطقيا وبشكل واضح، والحس السليم والواضح قيدوا مع مئات من العلماء صداقة قوية طوال اليوم، ومن وقت لآخر قد حان للتحدث معه في كلام التوراة والقوانين البحوث. 

وبعد وفاته، كل ذواق حتى الكلام جزئيا مشرق نقية سامية اتصال المقدسة يهم ممتعة وبهيجة القلب والروح، ومعتقداته الخاصة وتفسيرات لطيفة وجميلة وحلوة اتساع عيون العسل البحر ملاحظة رباني هو يوم عظيم واسعة. 

بين العشرات من المجتمعات المحلية التي تعيش في المغرب، ومدينة أشرق مكناس، الذي حضره عشرات الآلاف من اليهود الذين طردوا من إسبانيا أكثر من خمسمائة سنة مضت، في عام 1492، ويرجع ذلك إلى مملكة أسبانيا فرض المنفى، وجميع اليهود الذين لم يوافقوا على اعتناق المسيحية. 

اشترى Bmcnas ومنذ ذلك الحين كان معروفا لتحويل المكان واضحة، وكان معروفا من قبل كل شيء، إذا كنت تريد تحويل، ويطلق عليه بعض القدس "من المغرب. 

مدينة كان يعمل بشكل مكثف كل ما تحتاجه الجالية اليهودية الدينية، من التوراة التلمود، وتلبية Kollel، بيت مدراش، والطبقات التوراة من الصباح الباكر حتى وقت متأخر من الليل، والمحاكم، وكان موراي الحق والدعاة، فضلا عن المنظمات الخيرية موجودة لمساعدة المرضى والمستهلكة، والتأكد من عدم ترك عائلتها الذين يطلب كل الجلوس والأعياد، وحتى جعل متأكد لبناء بعض المنازل بلا مأوى.

ايلي فيلو،

Une histoire de familles-J.Toledano-Aboucaya-Aboudi-Aboudraham

une-histoire-fe-famillesAboucaya

Patronyme d'origine arabe, indicative d'une particularite physique, qui a pour sens " l'homme a la cauterisation " . Autres orthographes : Boucaya, Boukaya. Au XXeme siècle, nom extremement rare, porte uniquement en Algerie, dans l'Algerois, l'Oranais et le constantinois – Constantine, Setif

ABOUCAYA ou ABOUCAYAT ou ABOUKHAYAT : nom d’origine arabe compose de abou ( abu) qui veut dire pere ou homme et khayat qui signifie tailleur d’habits en arabe ( khayyat ) et en  hebreu (‘hayat

Aboudi

Nom patronymique d'origine arabe, augmentative de abid, l'esclave ( sous entendu de Dieu ) indicative d'un traut de caractere, le tres devot, porte aussi bien chez les Juifs que chez les Musulmans. Au XXeme siècle, nom tres peu repandu porte en Algerie et en Tunisie

Aboudraham

Nom patronymique d'origine arabe, compose de l'indice de filiation Abou et du substantive Draham, unite de monnaie arabetirant son nom de la piece de monnaie greque, le drachme, ayant pour sens textual : le pere du dirham, par extension l'argentier, le financier.

Effectivement, ce surnom fut donne au depart rn Espagne au fondateur de la famille, Don David, qui fut le percepteur des impots du royaume de Castille et de Leon au XIIIeme siecle.

Le surnom est devenu por ses heritiers a tolede le nom patrnymique. Apres l'expulsion d'Espagne de 1492. on retriouve ce nom principalement au Maghreb et dans l’empire ottoman,

Autres orthographes : Aboudarham, Abouderham, Aboudirham et aussi sous la forme diminutive Druhen, Bendrihen. Au XXeme siecle, nom moyennement repandu, porte au nord du Maroc – Tetouan, Tanger, Sale ; EN ALGERIE – Oran, Mascara, Monstaganem et peu en Tunisie sous la forme de Abouderham.

Don David Aboudraham

Le fondateur de cette illustre famille de financiers et argentiers. Il dut ce surnom a ses fonctions de fermier general des impost et de grand argentier du roi de Castille et de Leon Sancho de Castille a Tolede 1258 1295. Ses descendants s'installerent ensuite aSeville

Yehouda Aboudraham

Un des chefs de la comunnaute d'Agadir lors de son occupation par les Portugais au debut du XVIeme siecle.

Rabbi Abraham  Aboudraham

Rabbin a Tetouan prmiere moitie du XVIIIeme siecle, contemporain du grand rabbin de Fes, rabbi Yaacob Abensour avec qui il etait en correspondence. Leurs echanges de lettres ont ete reproduits dans l'ouvrage de rabbi Yaacob " Michpat outsedaka Beyaacob ", publie a Alexandrie en 1893.

Rabbi Yehouda  Aboudraham

Rabbin juge celebre au tribunal de tetouan. Il siegea dans le tribunal avec les grands rabbins Itshak Malka, Avraham Monsonego, Yehouda Coriat et ShelomoAboudarham.

Mort vers 1768. Le grand poete rabbi David Hassine lui a dedie une " quina ", lamentation, pleurant la mort, le meme mois. De ceux de ses fils.

Rabbi yaacob Aboudraham

Rabbin a Sale au XVIIIeme siecle, compilateur d'un receuil de poemes des rabbins marocains du passe qui fut complete par son frere rabbi yaacob et publie sous le titre " Kohelet Yaacob ".

Moses Aboudraham

Commercant issu d'une famille qui avait fait ses [reuves dans le commerce international et choisi a ce titre par le conseiller du sultan Sidi Mohamed Ben Abdallah, samuel Sumbal, pour faire partie en 1766 des dix premiers marchands du sultan " installes dans le nouveau port de Mogador, cree par le souverain cherifien pour y concentrer le commerce exterieur du pays et dote de grands privileges fiscaux, juridiques et financiers.

Rabbi Shelomo Aboudraham

Rabbin kabbaliste ne a Tetouan en1755. A21 ans, il s'installa a Gibraltar ou il devint president du tribunal rabbinique et ou il fonda une sunagogue qui portait son nom.

Abraham Aboudraham

Un des pionners du retour des juifs au Portugal. Ne a Tetouan en 1815' il s'installa aux Acores en 1846 puis transfera ensuite sa maison de commerce a Lisbonne ou il mourut en 1890.

Son fils, Leao ( Judah ), ne en1874 aLisbonne entra a 18 ans dansla Compagniedu Mozambique comme charge du personnel indigene. Grand sportif, il oeuvra grandement a son retour a Lisbonne, pour le developpement du sport au Portugal. Son autre fils, Salomon quitta Lisbonne pour le Bresil ou il mourut en 1972.

Les Acores sont un groupe d’iles portugaises qui se trouvent en plein ocean Atlantique, à environ 1 500 km a l’ouest de Lisbonne, autant au nord-ouest du Maroc, et 3 900 km de la cote est de l’Amerique du Nord.

Les Acores font partie des regions ultraperipheriques de l’Union europeenne. 

Rabbi Yehouda Aboudraham

Fils de Menahem. Rabbin juge a Tetouan, seconde moitie du XIXeme siaecle. Il siegea dans le meme tribunal que le celebre rabbi Itshak Benwalid

Raphael Bendrihem

Riche propietaire et philantrope de Tanger. Homme tres pieux, il a contribue a la fondation du Seminaire Rabbinique de Tanger, la premiere institution du Maroc pour la formation de rabbins. 

Il legua a sa mort, en 1951, sa villa por y fonder une synagogue et une Yechiva. Son frere, Elias, fut egalement un membre actif des œuvres de bienfaisance de la communaute. 

Autre source 

ABOUDARHAM ou ABOUDHARAM : nom d’origine arabe associant ‘abu (pere ou homme) et darham (denier), donc l’homme au denier, peut-etre le surnom d’un monnayeur 

ABOUDARHAM, AbouDraham

among other possible variations depending on the country and language of the person.

AbouDraham is represented here mostly by Moroccan and Spanish involved in commerce and finance as well as rabbinic leadership. The name was widespread in Morocco.

The name consists of a complex prefix made of two elements abou = father which implies lineage and the root 'draham' = an ancient Roman currency known as 'drahma' in Hebrew writings or 'dirham' in some Arab countries, includingMorocco. It may refer to a person who dealt with finance and money exchange. The occupation may have been passed on from father to son. The Aboudrahams were well known in the domain of finance inSpain and inMorocco, after the expulsion. The family was known also for its rabbinical leadership.

ABOUDARHAM Moché (Eltetouani) (XVIIIes.). Morocco. One of the King Merchant (tajer asultan) appointed along with Shemouel Sunbal by sultan Sidi Moulay Abdallah to conduct foreign trade from Mogador (Essaouira) (1766).

AbouDraham Shelomo. Morocco (Tetouan) (XVI-XVII). Chief rabbi of Tetouan. Poet. Author of Piske din (rabbinical rulings) and Hazouzim (Poems).

AbouDraham David (Don, El Viejo). Treasurer of Castillia (13th century). Community leader ofToledo. Founded a synagogue inToledo.

ABOUDARHAM David ben Yossef (1341-?). Spain (Sevillia). Rabbi. Author of Sefer Aboudarham (The book of Aboudarham), Perouch haberakhot vehatefilot (The meaning of benedictions and prayers).

ABOUDARHAM Yah’acov (XIXes.). Morocco (Sale). Morocco. Sefer Kohelet Yah’acov (Jacob's Ecclesiasties).

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

סגולה להולדת בנים

בהיות הצדיק רבי עמרם אורח בעיר פאם נתאכסן בביתו של הרב מנשה אבן דנן זצ״ל, אשר אשתו היתה יולדת רק בנות. כמובן שהיו בצער שעדיין לא הביאו לעולם בן זכר כדי לסיים מצוות פריה ורביה.בהיות הצדיק בביתם נולדה להם עוד בת, כנהוג אצל יהודי מרוקו כאשר נותנים שם לבת היו מבקשים מהרב לברך אותה ובזמן הברכה נותנים לה את השם אשר יקרא שמה           בישראל וכוי… מיד רבי עמרם קרא שם לילדה בשם ״פאדינא״ כלומר ׳גמרנו׳ מללדת עוד בנות, וכן היה שמשם ואילך נולדו להם רק בנים.

(עיין לקמן בעמוד -143- דברים נפלאים, עד כמה משפיעה גזירת שמים על קריאת שמו של האדם)

סיפור זה מביא אותו הרב יוסף בן נאיים בספרו מלכירבנן עמוד ק"ב ע"ב באות עמרם אלבז, כ"כ סופר גם על ידי הרב יוסף משאש בהקמה לספרו אוצר המכתבים חלק א'

תאנים מגן עדן

*בהיות הרב בעיר תאזא עם בנו רבי חיים, התאכסנו בבית איש הנקרא בן סמול. בנתיים חלה שם רבי חיים בנו של הצדיק חולי כבד מאוד ואביו ביקש עליו רחמים ויקם מחוליו. כשנתרפא מחוליו התאוה הבן לאכול תאנים, וביקש מאביו שיביא לו תאנים, וזאת לדעת שהמקרה ארע בתקופה שלא היו תאנים מצויים.                                                      

רבי עמרם הצדיק ביקש מבעל הבית אם יכול הוא לגשת לקנות לבנו תאנים, אמר לו בעל הבית בבהלה רבי, מאין אוכל לקנות לן תאנים, הרי עדיין לא הגיע זמנם, ואינן בשום מקום? אמר לו למרות זאת לך וקנה תאנים מן השוק וה׳ יצליח דרכן.

בעל הבית לא יכול היה להמרות את פי הצדיק, יצא בבל זאת לשוק ובדעתו היה שבודאי יחזור ריקם.

בהיותו מסתובב בשוק ניגש אליו גוי אחד וביקש שיקנה ממנו מעט תאנים. אמר לו שוטה מה אתה חושב להתלוצץ עלי? כי חשב בדעתו שהגוי ודאי שמע שהרב ביקש ממנו לקנות תאנים, לא אבה לשמוע דבריו, מיד הגוי הוציא מתחת בגדיו חמשה תאנים יפות וטובות שגמרו בישולם.

התפלא האיש עד מאוד והתפעם לבו מגודל הנם. קנה אותם ממנו והביאם לבן של הרב ואכלם כפי שביקש.

*ממשיכים לםפר שרבי עמרם אמר לבעל הבית: תאנים אלו הגיעו ישר מגן עדן מיוחד בשביל בני רבי חיים.

רוחני בצורה גשמית

 קורא יקר! שלא יבהלוך רעיונך לאמור, איך יתכן שמהעולמות הרוחניים ניתן להביא דברים גשמיים ובפרט מגן עדן שאין שם לא אכילה ולא שתיה אלא כדברי רז״ל, שם יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה?!

דע לך אחי, שכל מה שיש בעולמנו גשמי זה, יש כדוגמתו בצורה רוחנית בעולמות הרוחניים, ההבדל הוא כאשר הדבר הרוחני יורד לעולמנו זה הוא מיד מקבל צורה גשמית. וכך אומר הזוהר בפרשת שמות (י״ג ע״ב) וזה תמצית דבריו לפי תרגום הסולם:

כמו שהגוף נבנה בעולם הזה מקשר של ארבע יסודות, שהם, אש רוח מים עפר ומצטייר מהם בעולם הזה, כך הרוח מצטייר בגן עדן מארבע רוחות העומדים בגן, והרוח מתלבש שם ומצטייר מהם צורת דמות הגוף שנצטייר בו בעולם הזה וכו', ועוד ממשיך שם הזוהר למפר על ההוא ברנש, שהתחבר עם ר׳ אלעזר ור׳ אבא בעת שהיו בדרכם מטבריה לציפורי, וסיפר להם על אותה מערה שבה נכנס וראה שם הרבה אילנות אשר נדפו מהם ריחות ובשמים עד כדי שלא יכל לסבול. ושם ראה איש ושרביטו בידו, אשר מסר לו צרור של מכתבים מלאי פירושים של סודות עליונים וביקשו למוסרם לר׳ אלעזר אשר לאחר שעיין בהם מיד הצרור פרח מידיו. כאן מבואר שדברי הסודות באותו עולם הן בכתב רוחני, כאשר ירדו התגשמו לכתב גשמי , אר כאשר גמרו את שירותם כאן עלו בחזרה לעולם הרוחני ופרחו

פטירתו של הצדק

יום פטירת הצדיק הוא יום רצון ורחמים

לפני שעזב הצדיק את העיר צפרו, מרוב הטרדה והדאגה לבנו יחידו עמד בחצר ביתו של בעל האכסניה, נשא עיניו השמימה בתפילה ובתחנונים על רפואת בנו ממכאוביו וממחלתו ואמר: רבונו של עולם הנני כפרתו לפניך, תן חיים לבני ואותי קח במקומו, אין בי יותר הכח לטפל במכאוביו אנא הושע נא.

לאור השיפור הפתאומי שחל במצב בריאותו של בנו רבי חיים החליט להמשיך בסיורו ויצא עם שיירה גדולה דרך ההרים לכפרים לעסוק בגביית הכספים, בין יתר הכפרים בא גם לכפר אשג׳ן המרוחק תשעה קילומטר מהעיר וואזן, עם הגעתו לשם תקפה אותו מחלה קשה בראות, כעבור כמה ימים נתבקש בישיבה של מעלה ביום תשעה באב התקמ״ב ־ ־1781.

חברה קדישא המקומית של קהילת כפר אשג׳ן שמנתה כשלושים משפחות טפלה בצדיק ובקבורתו, הידיעה על פטירתו עשתה לה כנפיים ומכל רחבי מרוקו באו להתפלל ולהשתטח על קברו, הרבה מקוננים חברו עליו קינות ומשוררים שירים לכבוד הרב הצדיק מחברון עיר הקודש.

אך מכיון שיום תשעה באב הוא יום אבל גדול לכלל ישראל לא יכלו לקיים הילולת הצדיק רק עד ט״ו באב שהוא יום השבעה של הצדיק. ומאז המונים עולים להשתטח על קברו אומר הרב השל״ה הקדוש, שעצם יום הכיפורים הוא יום של רצון ורצוי לפני בורא עולם לסלוח לעמו ישראל, כן יום מותו של הצדיק הוא יום רצון אף שהוא לכאורה יום אבל על פטירתו של הצדיק, מכל מקום, בישיבה של מעלה הוא יום הילולה. (עיין בספר ״השושלת לבית פינטו״ עמוד ׳37־).

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר