ארכיון יומי: 28 באוקטובר 2012


רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

רבי עמרם בן דיואן

שמו של הצדיק רבי עמרם בן דיואן, שהיה מידידי משפחת משאש כאמור, נישא עד ימינו אנו בדחילו ורחימו, בקדושה ובסילודין על שפתותיהן של יהודי מרוקו. רבי עמרם נולד בירושלים ועבר לגור בחברון, בשנת תקכ׳׳ג יצא בשליחות קודש מטעם רבני חברון למרוקו, לאסוף תרומות עבור הישוב והישיבות שבארץ ישראל. הוא השתקע בעיר ואזאן שבמרוקו, יסד בה תלמוד תורה וישיבה, ותלמידים רבים נהרו אליו לשמוע מפיו תורה ומוסר. רבי עמרם משך אליו את תלמידיו בעבותות אהבה, דאג לכל מחסורם והדריכם במסילה העולה בית אל. בפעולותיו הברוכות הביא להרמת קרנה של תורה בכל מרוקו, גם דאגת הכלל והפרט היתה לנגד עיניו, עד שהכל ידעו כי ביתו היא הכתובת לכל מר נפש וקשה יום. רבי עמרם התפרסם לפועל ישועות ושברכותיו אינם שבים ריקם.

לאחר כעשר שנים של שהיה במרוקו, תקפו געגועיו לארץ ישראל, לשם כך הוצרך להשאיר את מלאכת הקודש של הפצת התורה בידי תלמידיו. ורק לאחר מכן שם את פעמיו לארץ ישראל. בבואו לחברון התיידד עם רבני העיר רבי חיים באג׳יו ורבי אברהם גידיליא, ויחד עימהם עסק בתורת הנגלה והנסתר, כשהוא מעפיל מיום ליום לשיאים נפלאים של התעמקות בתורה ועבודת הבורא.

אולם ימיו של רבי עמרם בחברון לא התארכו זמן רב. ועקב מעשה שהיה בגללו נאלץ לקחת לידיו שוב את מקל הנדודים ולחזור למרוקו. המעשה היה:

שבאותם הימים אסור היה ליהודים ליכנס לתוך מערת המכפלה, אולם אדיר היה חפצו של רבי עמרם להתפלל ליד קברי האבות. מה עשה? התחפש לערבי ונכנס עם יתר המוסלמים. בהתרגשות עצומה עשה רבי עמרם את דרכו בתוך המערה, אושר ודמעות הציפו את פניו כשעמד ליד קברי אבות האומה ושפך את לחשו לפני בורא עולם. איש לא חשד כי ״המוסלמי״ העומד ומתפלל בדבקות עצומה, אינו אלא יהודי.

כשעשה רבי עמרם את דרכו החוצה הבחין בו לפתע אחד הערבים כי הוא הרב היהודי. מיהר הערבי ומסר את הדבר לפחה. עונש כבד היה צפוי לרבי עמרם. אחד מעובדי הפחה שהכיר את רבי עמרם והעריצו, מיהר להודיעו כי הפחה מתכוון לאוסרו. בחשכת הלילה נמלט רבי עמרם מביתו יחד עם בנו הצעיר רבי חיים. הוא פחד לחזור לירושלים, עיר מולדתו, פן תשיגנו יד הפחה. אנה יפנה? שליטת התורכים השתלטה על פני ארצות רבות, ואם יצוה השולטן לתופסו – תשמע פקודתו מהרי הבלקן ועד תימן, מפרס ועד אלגי׳ריה, על כן הפתרון היחיד הוא צריך לנדוד רחוק יותר. מיד עלה בדעתו לברוח למרוקו, אשר היתה מחוץ לשליטת תורכיה. ואכן לאחר מסע תלאות ממושך הצליחו רבי עמרם ובנו רבי חיים להגיע בשלום למרוקו. (ישנה גירסה אחרת, האומרת: שכבר בתוך מערת המכפלה הבחינו בהם, וכשהרגישו בזה רבי עמרם ובנו העתירו להצלתם, ובאותו הרגע ראו מאחריהם דמות של שלושה אנשים הנושאים אותם, ואפשר שהם ג׳ האבות הקדושים, וכחלום יעוף הניחום במרוקו, כך מובא בס׳ הערצת הקדושים בקרב מרוקו עמי 524) בבואם לעיר פאס קבלום תושבי העיר בכבוד גדול, הזכות לארח נפלה בחלקו של הרב מנשה אבן דנאן, מראשי קהילת פאס.להלן הקטע מתוך ספרו של יששכר בן עמי " הערצת הצדיקים " כפי שמפנה אותנו המחבר.

״אומרים שר׳ עמרם בן־דיוואן הוא מהארץ והבן שלו חלה והתעוור. בנו היה ר׳ חיים דיוואן. אז הוא תמיד רצה לקחת אותו למערת המכפלה. כל יום ששי היה ר׳ עמרם לוקח סכום של כסף ונותן לשומר ולא אומר לו כלום. עברו כמה ימי ששי, יום אחד אמר לו: אני רוצה לדעת על מה אתה מביא לי את הכסף ? אמר לו: תדע שיש לי בן כך וכך ואני רוצה להכניס אותו למערת המכפלה ולבקש עליו רחמים. אז אמר לו: תבוא ביום ששי, בזמן שהערבים נכנסים להתפלל, ואז אכניס אותך. יום ששי עשה כל מה שצריך לעשות. הוא הכניס אותם ואז הלך לערבים להגיד להם: הנה מה יהודי והבן שלו נכנסים למערה. אז אמרו לו הערבים: אם נמצא את היהודי והבן שלו, אז זה בסדר, ואם לא, אז אנחנו מה שרצינו לעשות להם, נעשה לך. אז הבן של ר׳ עמרם נכנס והתחיל לראות ושאל: איזה קברים אני רואה שמה? מה יש פה? הוא התקרב לשם והעיניים שלו פקוחות. יצאו להם שלושה אנשים: אברהם, יצחק ויעקב, והחזיקו אותם מהידיים שלהם והכניסו אותם משער אחד ומשם מצאו את עצמם בואזאן. והערבים באו ולא מצאו אף אחד והתנקמו בערבי הזה״. עד כאן מתוך הספר " הערצת הצדיקים "

קיברו של רבי עמרם הפך למוקד משיכה לכל יהודי מרוקו. מידי שנה בשנה, בל׳׳ג בעומר היו אלפים נוהרים לעיר ואזאן להשתטח על קברו של הצדיק. רבים מספרים על ניסים שאירעו על קברו: חולים חשוכי מרפא נתרפאו, עיוורים שפקחו את עיניהם, אילמים שפתחו את פיהם, משותקים שהניחו קביהם והלכו לביתם, ואף עקרות רבות נפקדו לאחר שהתפללו על קברו. נתבקש בישיבה של מעלה בט״ו באב תקמ׳׳ב, זכותו תגן עלינו, אמן. את הקשר של המשפחה לרבי עמרם בן דיואן ניתן לראות מהשיר על רבי עמרם שכתב רבי שר שלום סבו של רבנו, הלא הוא כתוב בראשית ספרו ״דברי שלום״

רבי זכרי השני שרבנו הוא נינו, זכה לגדל ולרומם שלושה בנים מאירים ומזהירים כולם אהובים כולם קדושים, הלא הם: רבי שלום – המכונה שר שלום משאש, השני בקודש הלא הוא רבי חיים, והשלישי בקודש הלא הוא רבי דוד – המכונה המגן דוד.

המקובלים במרוקו-אברהם סבע בן יעקב

אברהם הלוי ברוכים. בערך 1515 – 1593. עלה לארץ ישראל. ידוע ממקורות וממחקרים שונים, וברצוני לציין בקצרה רק שני מקורות בהם הוא נקרא של שום מקורו. בספר " חזיונות " לרבי חיים ויטאל, כתוב " זקן אחד בדמות הרב אברהם הלוי מוגרבי " וכו….ובפר הגלגולים, נאמר עליו " רבי אברהם הלוי המוגרבי הוא משורש יעקב אבינו. רבי חיים ויטאל מצטט מפיו דברים בשם האר"י ז"ל.

אברהם מאנסאנו. נפטר ט' באלול תקמ"א – 1781. מרבני פאס. תלמידו של רבי שמואל בן אלבאז. כתב דרושים " מאה שערים " היה חכם ומקובל ומליץ. אף בקינת חתנו הוא מכונה " חכם הרזים " . קונטרס " לתולדות היהודים בפאס " נדפס על ידי הרב ש' אסף.

אברהם סבע בן יעקב. דרשן ופרשן, חוקר ומקובל, מזכיר בספרו " צרור המור " פרשת ואתחנן, את דרשותיו " בכל בתי כנסיות של קהל פאס. הרב משה טולידאנו מצטט את הערתו של א' מארכס, כי רבי אברהם סבע " העתיק בז' סליו תרס"ח את ספר " לבנת הספיר. כן חיבר " פי התפלות על דרך הסוד " שלא הגיע לידינו. חיבורו הקבלי האחרון שנזכיר הוא " פירוש עשר הספירות " שכתב להרב שלאל בן אלחאיך ז"ל מארץ תלמסאן. בכתב ידי עדיין.

רבי אברהם סבע – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

המקובל, מגדולי הפרשנים רבי אברהם סבע נולד בקסטיליה והיה בין מגורשי ספרד בשנת 1492. עם גירוש ספרד נדד לפורטוגל, אולם אף כאן לא הונח לו, וכעבור חמש שנים גורש מפורטוגל. אחרי נידודים רבים הגיע לצון אפריקה, לעיר פאס שבמרוקו.

כאן הוא כותב את ספריו " צרור המורא " על חמישה חומשי תורה ו " אשכול הכופר " על מגילת רות ושיר השירים. ספרו " צרור המור " נדפס בפעם הראשונה בונציה בשנת רפ"ב – 1522, נתחבב עד מהרה, וחזר ונדפס אחר כך עוד שלוש פעמים.

רבי אברהם סבע שתה את כוס פורענות הגירוש עד תומה. את סיפור תולדות חייו הוא רוקם בין שיטי פירושו. את כל יסוריו מקבל באהבה. ספריו " צרור המור " ו " אשכול הכופר " שחיברם אחרי הגיעו לחוף מבטחים תחת מלכות ישמעאל.

הם למעשה חלק ממה שזכר מתוך ספריו הרבים שחיבר בארץ הדמים, פורוגל, כל ספריו הלכו לאיבוד בעת הגירוש, ובכל זאת אזר עוז בעת זקנתו, לחזור ולכתוב שנית מתוך הזיכרון. 

וכה מספר רבי אברהם סבע בהקדמתו לספרו " אשכול הכופר "

" והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא, אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופירשתי אותן. ואז חרה אף ה' בעמו בגירוש שני של פורטוגל, וציווה המלך לקחת כל הספרים.

והנחתי כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא ללישבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעורי בעניין הדינים.

והבגיע ללישבונה באו אלי אנשים יהודים ואמרו לי, בהעבירו קול במחנה, שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת עץ זית אחד, וקראתי לו אלון בכות, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני. פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי, שלקחום בעל כורחם להמיר דתם.

והייתי אומר הלא זה טובה לי מבנים ומבנות, ולא ראיתים יותר, לפי שמיד השליכוני בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לשישה חודשים.

ואחרי שזיכני ה' בעבור זכות אבות והביאני למלכות פאס, עלה בדעתי להחזיר עטרה ליושנה ולהזכר קצת ממה שהיה כתוב שם. וברוך ה' שזיכני לחזור ולפרש פירוש התורה…אבטח בה' שיעזרני לזכור קצת ממה שכתבתי, כי אני יודע שהעיקר חסר מן הספר ממה שהיה כתוב בראשונה "

כאמור, היה רבי אברהם סבע מגדולי רבני ספרד לפני הגירוש. דבריו מובאים על ידי רבי יצחר אברבנאל, השל"ה הקדוש, ודם רבי משעון אוסטרופולי מביאון בספרו " דן ידין ".רבי אברהם סבע היה תלמידו של יצחק די ליאון, ומביאו בספרו, פרשת וירא, " מה ששמעתי להחכם הכולל רבי יצחק די ליאון ז"ל "

רבי אברהם היה מקהיל קהילות ברבים והיה דורש הלכות ברבים, כפי שהוא כותב בספרו " צרור המור ", פרשת וישלח, " וזה היה כתוב בספר ארוכה ודרשתי אותו בהיותי בקסטיליה בקיבוץ חכמים ושבחוהו " ובמקום אחר, פרשת פקודי, דרשתי זה פעמים רבות קודם הגירוש.

בעת הגירוש, בזנת רנ"ב, עברו רבים ממגורשי ספרד לארץ פורטוגל. העיר פורטו, השוכנת בחוף המערבי של פורטוגל הייתה עיר מקלט ליהודים מגורשי קשטיליהף התיישבו בה כמאה אלף יהודים, והמתינו עד שימצאו ספינות למחוז חפצם.

חמש שנים ישבו מגורשי קסטיליה בשלווה בארץ פורטוגל. עם עלות המלך מנואל על כס המלוכה בפורטוגל, הוא בא בקשר נישואין ען איזבלה, מלכת ספרד. היא נשבעה, שרגלה לא תדרוך על אדמת פורטוגל, כל עוד יימצאו בה יהודים.

המלך מנואל נתן צו גירוש לכל היהודים בממלכתו, וכל יהודי שיישאר אחרי דצמבר 1497 – כ"ט כסלו רנ"ח, ייהרג, ורכושו יוחרם. הוא גם הוציא גזירה, להעביר לשמד נגד רצון הוריו כל ילד וילדה עד גיל עשרים שנה. ילדים אלה הוצאו צחיק משפחתם והיו ניזונים על חשבון הממשלה.

והיה שמד גדול בשנה ההיא, שלא היה מעולם. על פי צו המלך התנפלו עושי רצונו על בתי היהודים ביום ראשון של הפסח 1497, ויחטפו את הילדים מזרועות אבותם להטבילם לשמד. את הילדים שהתנגדו בכוח, העבירו הרשעים לאיי ים נידחים, ובהטיל עליהם פחדים העבירם על דתם.

גם שני ידיו של רבי אברהם סבע נחטפו, ולא ראה אותם יותר עד עולם. כשהגיע זמן הגירוש נדחפו לעיר ליסבון כשערים אלף יהודים שנותרו, ונאספו לבית גדוטל שהיה מיועד לקבל צירי המדינות, אורחי המלכות.

כאן נאמר ליהודים, יען שעבר הזמן המיועד, הרי עתה הם עבדי המלך, ויעשו בהם כרצונם. ויקחו אותם בעל כורחם, ויסחבם בראשיהם ובזקניהם אל בית תפילתם, ויטבלו אותם. רק יהודים, שבעה או שמונה נצולו, ובניהם רבי ארבהם סבע.

את צרותיו מזכיר רבי אברהם בספרו " צרור המור – פרשת כי תבא.

" יחיו מתיך נבלתי יקומון, הם ההרוגים על קידוש ה' כאותם שנהרגו בפורטוגל בשעת השמד, שהיו משליכים אותם כנבלות באשפות, והם עתידים להקיץ, ובמה, בטל אורות טלך…והייתה נבלתך למאכל לעוף השמים, כמו שקרה בעוונותינו לנסים מפורטוגל לארץ ישמעאל…ומה שאמר למעלה.

בניך ובנותיךנתונים לעם אחר, זאת היא קללה אחרת שקרה לנו בעוונותינו בפורטוגל, שלקח המלך את הבנים ואת הבנות הקטנים שלהם בספיונות חאיי הנחשים כדי לעשות שם יישוב "

רבי אברהם סבע נשלח לכלא עם עוד יהודים, וביניהם אחד מגדולי ספרד, רבי שמעון מימי, אשר מת שם בכלא, אחרי חודשים רבים הוצא מכלאו, ונשלח עם יהודים אחרים בספינה לעיר ארזיליי אשר בצפון אפריקה, עיר זו, השוכנת כשלושים קילומטר דרומית מעיר טנג'יר, נכבשה על ידי הפורטוגלים, ונשלחו לשם פליטים מגירוש ספרד ופורטוגל.

מושל המקום, בורבא, עריץ אכזרי התנהג איתם בברוטאליות ואכזריות, ובסופו התיר הגירתם לעיר פאס, שתחת שלטון הישמעאלים. כל דרך ייסורים זו עבר רבנו אברהם סבע, עד הגיעו לעיר מבטחים, פאס.

וכה הוא מספר לנו בספרו " צרור המור ", פרשת בחוקותי.

" כמו שראינו שגרשו היהודים מקשטיליא לפי שהיו שם כמלכים, ובאו לפורטוגל ועשו ממה שעשו לנו ולתורתנו. ואחר כך הנשארים הלכו למלכות ישמעאל ולגלילות אחרים…ואלה שנשארו בפורטוגל קידשו שם שמים בפרהסיה, ומסרו עצמם על קידוש ה'.

ועמדו שם בבית האסורים ימים רבים, החכם השלם רבי שמעון מימי ז"ל וחתניו לוקחי בנותיו, אנשים צדיקים ואישתו הצדקת, ואנשים אחרים צדיקים גמורים, ואף על פי שעשו להם ייסורים שימירו את דתם בעל כרחם, עמדו על משמרתם ושמרו תורה ומצוות, על אפם וחמתם של המלך והשרים, עד שביני ביני נפטר לבית עולמו הרב שמעון מימי.

ובזמן שלא היה יהודי בכל המלכות, זולת אני והיהודים שהיו אסורים בבית האסורים עמי…וארח כל שלחם המלך לארזיליי לידי האלוף הצר הצורר שיענה אותם בעבודת פרך, לפי שראה שלא נעשתה עצתו, והצר הצורר מענה אותם ומייסר אותם כדי שיחללו שבת…."

ובמקום אחר בספרו מבכה רבי אברהם סבע את צרות עמו :

אף על פי שנהיה נעים ונדים מהר לגבעה, וממלכות למלכות ומגירוש לגירוש, מארץ ישראל לחוצה לארץ, חמצרפת לספרד ומספרד לארץ ישמעאל, ויעוננו, כי בעוונותינו גלות ירושלים אשר בספרד כבר נתגרשו כולם ולא נשארו מהשבי ומן המלקוח ומן הדבר והרעב, נסים ופליטים מחרב אדום למלכות פרס ומלכות ישמעאל, והנה כל המון ישראל מכל גלות ספרד במלכות פאס..- פרשת מסעי.

כאשר הגיע רבי אברהם סבע לעיר פאס, נפל למשכב במחלה אנושה. אבל ה' היה בעזרו והקימו מחוליו. והיה אך התאושש, חזר להורות את בני ישראל אשר בפאס, והורה להם את דרך ה' בדרשותיו ברבים. וכה הוא כותב – פרשת ואתחנן : 

אחר שעוניתי מאוד והצלתני, זה דרשתי בכל בתי כנסיות של קהל פאס אחר שעמדתי מחולי, כי בעוונותי כשבאתי לכאן מיד נפלחתי חולה…ובפרשת לך לך :

" כן בזה הגלות האחרון בעוונותינו היינו כמו תועים במדברות, ואסורים בבית האסורים וחולים שהגענו עד שערי מוות ועברנו ביום צרה …."

כפי שהוזכר, כתב רבי אברהם סבע שנית את ספריו מתוך הזיכרון בעיר פאס. הוא מצטער על הרבה חידושי תורה ששכחם ( פרשת וירא ) ובפירוש התורה שהנחתי בפורטוגל בגירוש מצאתי פירוש אחר מרבנו נסים, הביאו בשם רבנו יונה, וכתבתיו שם, ואיני זוכרו בעוונות "

את סוף ימיו של רבנו אברהם סבע מסכם הרב חיד"א בספרו, " שם הגדולים ( מערכת גדולים )

הרב אברהם סבע הספרדי היה בא בספינה ועמד נחשול של ים לטבעם ורב החובל הפציר מאוד בהרב אברהם סבע להצילם על ידי תפילתו. והשיבו שהוא יצילם אך בתנאי. שאם ימות, שלא ישליכוהו לים, רק יביאוהו לאחת מקהילות ישראל.

ואז מבטיחם שלא יהיה שום נזק לספינה וליושביה, ונשבע לו הרב חובל. ורבי אברהם סבע התפלל אל ה' ונח הים. ואחר שני ימים נפטר הרב אברהם ז"ל והיה קרוב לעיר ווירונא שבאיטליה. והשתדל הרב חובל והגיע לווירונא. וקבורתו ישראל שבווירונא בכבוד גדול, זי"א. עד כאן לשון החיד"א.

ואלה רשימת ספרי רבנו שלא הובאו למנכבש הדפוס, מאחר ונקברו על ידי רבנו בשבתו בפורטוגל : " צרור המור " פירוש על ארבעה טורים, " אשכול הכופר " על מגילות, פירוש למסכת ברכות פירוש לספר תהילים, פירוש על תפילות בדרך הסוד, ופירוש לעשר ספירות.

בקובץ " זכור לאברהם " תשנ"ב עמוד כ"ד ראיתי שנדפס כרמה עמודים של פירוש התפילה על דרך הסוד, לרבי אברהם סבע זלה"ה.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-המלאך הנברא מאהבת חינם

המלאך הנברא מאהבת חינם

זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור

אולם, עם כל זאת, כפי שנאמר על הבורח מהכבוד, שהכבוד רודף אחריו – לא פסק זרם האנשים שנהרו לביתו כדי לקבל את ברכתו. בלי פרסום או יחסי ציבור, בלי מודעות או הודעות, עבר המידע מאחד לשני, מאדם לחברו ולבן משפחתו, מעיר לכפר ומכרך לחו״ל. סיפרו על הרב פינטו, עניו וצנוע, המקבל כל אדם בסבר פנים יפות ומברך אותו לרפואה ולהצלחה.

עם כל מעלתו הרוחנית הגבוהה, הצטער הרב צער רב בכל פעם שפנה אליו פלוני אלמוני, ויהיה זה העני שבעניים או הפשוט שבפשוטים. כשבא יהודי זה או אחר לשפוך לפניו שיחו ולתנות על מר גורלו, היה הרב שופך דמעות כמים, מתפלל להצלחתו ומבקש עליו רחמים. ״המלאך שנברא מאהבת חינם״, הסביר למקורביו, ״הוא מושיע. שנאמר, ׳בכל צרתם לו צר ומלאך ה׳ מושיעם׳״.

משום כך שאל אותו בנו, הרב חיים: ״אם מספר גדול כל כך של אנשים מתייצב תדיר לקבל ברכה, הרי שאתה ראוי להיקרא אדמו״ר, בזכות ולא בחסד״.

השיב לו הרב משה אהרון: ״דע לך בני, כי בנעורי חשבתי להיות בעל מלאכה, כמו ספר או מכונאי. אבל, אבי זצ״ל ציווה עלי כי אברך אנשים. הברכה שלי, כך אמר, עושה רושם בשמיים, ואסור למנוע טוב מבעליו. אני עצמי עפר ואפר, ואני נשען על זכות אבותי הקדושים וחסדיהם״.

בהקשר לכך אמר פעם לבנו, ששאלו: ״נאמר ׳אלה דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא׳. היכן אותם פירות?״ השיב לו הרב משה אהרון בבת צחוק: ״בני, הפירות הללו הם זכות האבות, שאותה הם משאירים לבניהם אחריהם. משום כך, התרומות והמעשרות שמביאים לבני הצדיקים ניתנים בזכות ולא בחסד. אולם, מאוד מאוד יש להיזהר, כי בכספים הללו ייעשה שימוש לדבר מצווה בלבד ולקיומם של בני הצדיקים. אחרת ההנאה מהעולם הזה מזיקה גם לאבותינו הקדושים״.

ועל זכות אבות זו הקפיד עד מאוד. בתום אחת ההילולות ישבו הרב משה אהרון פינטו ובנו הרב חיים, ופתחו מעטפה אחר מעטפה שקיבלו מהמשתתפים. במעטפות היו תרומות ופתקים, שעליהם נכתב שמו של המבקש ברכה זו או אחרת ושמות בני משפחתו. הרב עבר ממעטפה למעטפה, הוציא את הפתקים ובירך את נותני התרומות. והנה, בתוך כך נפל אחד הפתקים הללו ונפל על הריצפה, מתחת לשולחן. הרב משה אהרון הזיז את השולחן והתכופף, אך גרם לכך שמספר רב של פתקים ושטרות כסף נפלו אף הם.

הרב חיים ראה את המתרחש, ושאל את אביו לשם מה כל הטירחה הזו. ״הברכה אחת לך אבי?״ – שאל. ״מדוע אתה מתאמץ כל כך למצוא את הפתק האבוד? תן ברכה אחת כללית, וגם הוא יבורך״.

הרב לא השיב, והמשיך לחפש. לבסוף מצא את מבוקשו, התיישב והמשיך בברכות. אז ניפנה אל בנו, והסביר. ״דע לך, כי כשם שקיימת הונאת דברים או הונאה במסחר כך גם קיימת הונאה בזכות אבות. אותו יהודי, שצירף תרומה ופתק, האמין כי יבורך. אם לא אברכנו בברכת זכות אבותי, הרי שהתרומה שנתן תיחשב כגזל״.

בתום הברכות צרר את הכסף, הפריש לעצמו סכום זעום לצורכי הקיום היומיומי ולהוצאות לצורך המצוות, הקשורות בימים הנוראים המתקרבים, ואת היתר נתן לבנו, כתשלום לאברכים הלומדים בכולל על שם הרב חיים זצ״ל. ״תן להם, שתורתם אומנותם, והם ממיתים עצמם באוהלה של תורה״.

וכך נהג בכל ימות השנה. הרב משה אהרון נהג לחלק את כל כספו לעניים או לתלמידי חכמים נזקקים. אם השתמש במשהו, הרי שהיה זה לקיום או למצוות. ״גם הצדיקים אוהבים כסף״, אמר פעם לבנו, ״אלא שההבדל בינם לאחרים הוא בכך, שמי שאינו שומר תרי״ג ומקפיד על קלה כבחמורה אוהב כסף כדי לרכוש בו מוצרי מותרות ולראות כיצד חשבונו בבנק תופח. כמו דיבוק הנכנס בו, אם יש לו מאה רוצה מאתיים, וכך הלאה, במטרה אחת ויחידה – כדי לענג את גופו. הם שכחו או לא יודעים את הכתוב ׳כי לא במותו ייקח הכל ולא יירד אחריו כבודו׳. הצדיקים, לעומתם, אוהבים כסף, כי בעזרתו הם יכולים לקיים מצוות, וככל שיהיה

להם יותר – יוכלו לקיימן יותר בהידור״.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר