ארכיון יומי: 7 באוקטובר 2012


אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת המחבר

ובשעה שנתנוהו בעריסה, געה מור אבי בבכיה, ושם נמצא ושם היה רב אחד גדול צעיר לימים, זה שמו במוהר"ר שלום עמאר זצ"ל, אהובו הגדול של אבא, והוא שאל את אבא, מדוע כל כך בוכה ? השיבו, איך לא נבכה, הרב הזה שאפסו כוחותיו כל כך זכה לעלות אל הארץ, ואנו שעוד כוחנו במתננו, לא נשתדל לעלות, אמר לו הרב והלא אתה ירא מזה מפני מה שאירע לאחיך ולאבותיך הקדושים עליהם השלום ?

השיבו אבא, איני חושש מעתה לזה, תשוקת הארץ יוקדת בעצמותי ואם אמצא חבר מתאים, עלה נעלה ונצליח, אז הרב הנזכר הבטיחו שבמוצאי החג, יתכונן עמו לעלות, אז אבא שמח ושחק, והשיירא נסעה, והם חזרו העיר מלאים ששון ושמחה.

חודש אלול יצא, ועמו גם הימים הנוראים, וערב סוכות בעלות המנחה, בא הרב הנזכר לבית אבא והוא יושב תוך סוכתו אוגד את לולבו, ומחכה על האתרוג לשלוח לו הרב כמנהגו, והנה הוא בא בכבודו ובעצמו בשביל עניין ציבורי נחוץ.

ובדרך אגב הביא ב' אתרוגים צרורים במטפחה לבנה, והוציאם והראה אותם לאבא לבחור את המובחר, ואבא, בדקם, ונשקם, ושבח אשר בראם, ועשאם, ואמר שניהם כאחד טובים שבטובים, ומובחרים שבמובחרים, ולקח אחד ומסרו בידי לתתו במגרה אחת שהייתה מיוחדת לדברים חשובים, וכן עשיתי.

והרב הנזכר לקח את השני לעצמו וכאשר בא להחזירו למטפחת נשמט מידו ונפל לארץ, ונפלה ממנו השושנה עם הדר, וכאשר הגביהו וראהו, נפל ונתעלף, ואז אבא וכל בני הבית וכל השכנים נאספו עליו והגביהו אותו.

והכניסוהו לחדר והשכיבוהו על המיטה, והביאו יין ישן ובצל חזק והריחו לו בחזקה, ואחר עמל רב שבה אליו נפשו, ואבא צעק עליו, מה כל כך עז עליו כוח הדמיון ? ייתן לו את שלו, והוא ייקח אחר אף אם יהיה גרוע, כי עוד נמצאים הרבה בעיר.

רבי יוסך משאש

ועוד, המקום ב"ה צווה עלינו מצוות ארבעת המינים, ומצווה שמחה פעמים שלוש, ואיך יבטל השלוש בשביל האחת אף אם הייתה בטלה כלל, ועוד הרבה דברים דיבר אליו.

ואך הוא באחד ולא ישוב, כי לבו ניבא לא כי רע עליו המעשה, ואני רצתי כאיילה לבית הרב והודעתים, ובאו כולם והוליכוהו אל ביתו, והרבו עליו אומר ודברים להשקיט כוח דמיונו, ולא הועילו כלום, ונתקיים בו מאמר איוב ( ג', כ"ה ) פחד פחדתי וכו'…., וכל הלילה אחזתו קדחת וחלה את חוליו אשר מת בו ביום שמחת תורה, והייתה בעיר מהומה גדולה, כי היה אדם פלאי ביופיו וקומתו ובהוט של חן וחסד שהיה מושך עליו, ובחוכמתו ובינתו, ודעתו הרחבה והזכה.

וכל בני העיר היו צריכים לו ולעצותיו המחוכמות הקולעות את השערה בכל דבר ודבר, ואבא הספידו הספד מר מאוד כל שבעת ימי אבלו, ונפל למשכב משך ב' חודשים מרוב יגונו הן מצד סילוקו של צדיק, והן מצד ביטולו ממצוות העלייה.

והנה מעוצם אהבת אבא את הארץ, זכורני, כי ביום ח' של חנוכה התר"ס הנזכר, בא מכתב מבנו של רבי יעקב אדהאן ז"ל הנ"ל, שעלה אל הארץ באלו התרנ"ט כנ"ל, לבן דודו כמוהר"ר מרדכי זצ"ל, ושם נאמר, באנו אל הארץ, ולא מצאנו בה פרנסה, רק עגבניות וירקות וקצת פירות.

ורבי מרדכי הביא המכתב לאבא, ואחר שראו החזירו לו ברוגז, ואמר לו, משוגעים האנשים הללו, מה חושבים ? הארץ והפרנסה ? מי שלימו קודמי באגמי ? ( ערובין כ"ב ע"א ), חבך ! חבל ! שאין מכירין בערך הארץ.

וציווה עליו שיקרע את המכתב ולא יגיד את הכתב בו לשום אדם, שלא ירפה יד הרוצים לעלות, ועוד ציווה עליו לכתוב לו ולהגיד רק טובת הארץ, חכמיה ורבניה וישיבותיה וחיבוריהם. וכמש"ה וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, רק בטוב תראה, והרע תבטלוהו בטוב.

באותה השנה התר"ס הנ"ל ביום י"ד בטבת בבוקר, נהרג שר גדול של עבריים הוא ואישתו ושני בניו על ידי שער העיר הסמוך למשכן היהודים, והייתה מהומה גדולה בעיר, ונסתבכו במלחמה גדולה כל שבטי הברברים, ונשמו הדרכים, וביום ט"ו שבט כשהיינו עושים את הסדר, בבית הגביר הנדיה הצדיק וישר, כבוד הרב יעקב אזראד זצ"ל, באו המבשרות שהמלחמה הגיעה עד שערי העיר.

ושר העיר נתן צו לסגור את שערי העיר, שהיו להם דלתות מאוד חזקים מצופין ברזל, והעמיד נלמחים מעל מגדלי החומות, ושמענו איזה יריות, ואז יצאנו דחופים, וכל אחד הלך לביתו וסגר דלתיו בעדו ובעד בניו, ופתח ספר תהלים, כי הוא הנשק הגדול שנשאר בידינו בגולה.

והיא שעמדה לנו תמיד בכל צרותינו, ונשאר הדבר כך שלשת ימים, וביום הד' שקטה הארץ, כי הושוו עם שר העיר ברצי כסף. ואז התעוררה העלייה אל הארץ ועלו הרבה משפחות בסוף אדר, ויש שהכינו עצמם לחודש אייר.

ואך בי"ד בו שהוא פסח שני, בא המלך עבד אלעזיז, מעיר פאס למכנאס, והיו כל הדרכים מלאים ברברים מכל שבטיהם המביאים מנחות למלך, ובתוכם נמצאים תמיד לסטים מזוינים הצמאים לדם ולשלל, לכן נמנעו מלנסוע, והמלך מרוב המשתאות יום יום, ואכילות גסות חלה.

והכניסוהו לחדר והשכיבוהו על המיטה, והביאו יין ישן ובצל חזק והריחו לו בחזקה, ואחר עמל רב שבה אליו נפשו, ואבא צעק עליו, מה כל כך עז עליו כוח הדמיון ? ייתן לו את שלו, והוא ייקח אחר אף אם יהיה גרוע, כי עוד נמצאים הרבה בעיר.

ועוד, המקום ב"ה צווה עלינו מצוות ארבעת המינים, ומצווה שמחה פעמים שלוש, ואיך יבטל השלוש בשביל האחת אף אם הייתה בטלה כלל, ועוד הרבה דברים דיבר אליו.

ואך הוא באחד ולא ישוב, כי לבו ניבא לא כי רע עליו המעשה, ואני רצתי כאיילה לבית הרב והודעתים, ובאו כולם והוליכוהו אל ביתו, והרבו עליו אומר ודברים להשקיט כוח דמיונו, ולא הועילו כלום, ונתקיים בו מאמר איוב ( ג', כ"ה ) פחד פחדתי וכו'…., וכל הלילה אחזתו קדחת וחלה את חוליו אשר מת בו ביום שמחת תורה, והייתה בעיר מהומה גדולה, כי היה אדם פלאי ביופיו וקומתו ובהוט של חן וחסד שהיה מושך עליו, ובחוכמתו ובינתו, ודעתו הרחבה והזכה.

וכל בני העיר היו צריכים לו ולעצותיו המחוכמות הקולעות את השערה בכל דבר ודבר, ואבא הספידו הספד מר מאוד כל שבעת ימי אבלו, ונפל למשכב משך ב' חודשים מרוב יגונו הן מצד סילוקו של צדיק, והן מצד ביטולו ממצוות העלייה.

והנה מעוצם אהבת אבא את הארץ, זכורני, כי ביום ח' של חנוכה התר"ס הנזכר, בא מכתב מבנו של רבי יעקב אדהאן ז"ל הנ"ל, שעלה אל הארץ באלו התרנ"ט כנ"ל, לבן דודו כמוהר"ר מרדכי זצ"ל, ושם נאמר, באנו אל הארץ, ולא מצאנו בה פרנסה, רק עגבניות וירקות וקצת פירות.

ורבי מרדכי הביא המכתב לאבא, ואחר שראו החזירו לו ברוגז, ואמר לו, משוגעים האנשים הללו, מה חושבים ? הארץ והפרנסה ? מי שלימו קודמי באגמי ? ( ערובין כ"ב ע"א ), חבך ! חבל ! שאין מכירין בערך הארץ.

וציווה עליו שיקרע את המכתב ולא יגיד את הכתב בו לשום אדם, שלא ירפה יד הרוצים לעלות, ועוד ציווה עליו לכתוב לו ולהגיד רק טובת הארץ, חכמיה ורבניה וישיבותיה וחיבוריהם. וכמש"ה וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, רק בטוב תראה, והרע תבטלוהו בטוב.

באותה השנה התר"ס הנ"ל ביום י"ד בטבת בבוקר, נהרג שר גדול של עבריים הוא ואישתו ושני בניו על ידי שער העיר הסמוך למשכן היהודים, והייתה מהומה גדולה בעיר, ונסתבכו במלחמה גדולה כל שבטי הברברים, ונשמו הדרכים, וביום ט"ו שבט כשהיינו עושים את הסדר, בבית הגביר הנדיה הצדיק וישר, כבוד הרב יעקב אזראד זצ"ל, באו המבשרות שהמלחמה הגיעה עד שערי העיר.

ושר העיר נתן צו לסגור את שערי העיר, שהיו להם דלתות מאוד חזקים מצופין ברזל, והעמיד נלמחים מעל מגדלי החומות, ושמענו איזה יריות, ואז יצאנו דחופים, וכל אחד הלך לביתו וסגר דלתיו בעדו ובעד בניו, ופתח ספר תהלים, כי הוא הנשק הגדול שנשאר בידינו בגולה.

והיא שעמדה לנו תמיד בכל צרותינו, ונשאר הדבר כך שלשת ימים, וביום הד' שקטה הארץ, כי הושוו עם שר העיר ברצי כסף. ואז התעוררה העלייה אל הארץ ועלו הרבה משפחות בסוף אדר, ויש שהכינו עצמם לחודש אייר.

ואך בי"ד בו שהוא פסח שני, בא המלך עבד אלעזיז, מעיר פאס למכנאס, והיו כל הדרכים מלאים ברברים מכל שבטיהם המביאים מנחות למלך, ובתוכם נמצאים תמיד לסטים מזוינים הצמאים לדם ולשלל, לכן נמנעו מלנסוע, והמלך מרוב המשתאות יום יום, ואכילות גסות חלה. 

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

לימים הפליגה ספינתו של אותו תלמיד בים, בדרך ראה את מלאכי השרת שם, מנסרים אבנים טובות ומרגליות בגודל זה, אמר התלמיד למלאכים, אלה למי? אמרו לו: עתיד הקב״ה להעמידן בשערי ירושלים.

כאשר התלמיד חזר שוב לעירו, מצא את רבי יוחנן שיושב ודורש בענין מסוים אחר, אמר לו התלמיד: רבי, תמשיך כל הזמן לדרוש ולך נאה לדרוש, כי כפי שאמרת בדרשה  הקודמת כך אני ראיתי.

אמר לו רבי יוחנן בגערה, איש ריקני אתה וכי אם לא ראית לא היית מאמין בדברי, אם כן מלגלג על דברי חכמים אתה!נתן עיניו בו בכעם ועשאו גל של עצמות.

הנה בלי ספק, התלמיד הזה תלמידו של ר׳ יוחנן אשר זכה לראות את מלאכי השרת בעבודתם, דבר שלא כל ילוד אשה זוכה לזה, בכל זאת לא האמין בדברי נסים ונפלאות כל הזמן שלא ראה אותם בחוש, לכן סופו נעשה נל של עצמות.  

עלינו להאמין בכוחות העצומים של חכמינו ע״ה ובצדיקי עליון אהובי השם, שהם מכח תורתם וצדקותם הגיעו לדרגה גבוהה מאוד מעל החושים הגשמיים הנראים לעינים.

והנה להלן אגדה מעניינת ואמיתית אשר בין היתר סופרה גם  ע״י הגאון הצדיק רבי יוסף משאש ע״ה, של מעשה רבי עמרם הצדיק התארח אצל אבי סבו למעלה משמונה שנים ועקב כניסתו למערת המכפלה הוברח למרוקו והנה תוכן המעשה במאמר הבא:

סיפור זה סופר ע״י מר משה דהאן והוא מתאים, כפי מה שנכתב בספרים, שנסיעתם של רבי עמרם ובנו רבי חיים לא היתה מתוכננת בשליחות השניה של שנת התקל״ג, שליחות זו למעשה היתה הברחה מהמקום ובאותה הזדמנות שימשה כעריכת מגבית למען ישיבות חברון. וכך כותב המשורר הדיין רבי יעקב טולדאנו בר משה, באחד משיריו לכבוד הצדיק: ״נס חסד עשה הקב״ה עימהם וניצלו מידי אויביהם״. עיין בספר ישמח ישראל שירי הבקשות לפי נוסח יהודי מכנס. וכן עיין בסוף ספר זה בקובץ שירי רבי עמרם.

אחרי שחזר רבי עמרם מהשליחות הראשונה ממרוקו לחברון, מצב בריאותו של בנו היה הולך ומחמיר מיום ליום, אז רבי עמרם חשקה נפשו להיכנס עם בנו להתפלל לבריאותו ":מערת המכפלה, הצדיק שכנע את שומר המערה, ותמורת שוחד יעץ לו השומר שיתחפש הוא ובנו בבגדי ערבים כיאה למכובדים המוסלמים שבאים להתפלל ביום שישי בשעות אחרי הצהרים במערת המכפלה.    

ליהודים בזמנים ההם, היה מותר לעלות רק עד המדרגה השביעית, כשהשתכנע שומר המערה והסכים להעלים עין מכניסת רבי עמרם ובנו עם המון המתפללים, אמר לו שאין הוא יכול לעשות לטובתם מאומה במידה ותתגלה נוכחותם.

כמתוכנן הם התערבבו בין המתפללים וחדרו פנימה, ברור שרבי עמרם ובנו התקרבו והתחילו תפלתם מיד ע״י קברי האבות, וכשהם עדיין במקום הכיר מישהו את רבי עמרם ורץ למסור לשומר המערה שראה כמו שני יהודים מתפללים. השומר, הדבר הראשון שהוא עשה, רץ לכיון הכניסה וסגר השערים על מנת למנוע התקהלות לתוך המערה במתפללים שהכניסה בפנים לא נתאפשרה מרוב המונים הבאים לתפילת יום שישי והשומר רץ כשהוא צועק:

יהודים חדרו למערה, ההמון השתלהב וביקש למצוא היהודים על מנת לעשות בהם שפטים, הדבר מיד הובא, לידיעתו של שר העיר (הפאשה המושל) שגזר גזירה שדמם של רבי עמרם ובנו מופקר, וכל מי שיראה אותם דמם יהיה הפקר ומותר לפגוע בהם.      

ישנם שכתבו שהשומר הרשע הוא אשר סגר עליהם בכוונה שערי המערה ורץ להלשין לשר העיר, ויש אומרים שנסים ונפלאות נעשו ונפתח פתח במערה שהצדיק ובנו ראו במנוסתם.                                                                                                  

ובתלבושתם המוסלמית לא עוררו חשד עד שנמלטו והגיעו  למרחק מהמערה, היה יום ו׳ בצהרים השניים הסתתרו ובאותו יום ששי כבר נראו בנמל בעיר יפו, עלו על האוניה והגיעו משם לנמל קושטא משם הפליגו לתורקיה, ומתורקיה למרוקו.

כפי שאמרנו בנו של רבי עמרם, רבי חיים, היה נער חולני, אביו היה מוטרד תדיר מפאת מחלותיו, ובעצמו היה מטפל בו, וכך התגורר רבי עמרם עם בנו בחדר שרכש ברובע היהודי, וכאשר היה נוסע היה משאיר את בנו החולה לבדו בחדר.

רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-אֶל מוּל הַדְרַת אַפִּרְיון

אֶל מוּל הַדְרַת אַפִּרְיון

לשמחת תורה. שיר סטרופי בן עשרים ושניים בתים דו־טוריים בחריזה כפולה משתנה.

חריזה: אא בב גג וכו'.

משקל: שלוש עשרה הברות בכל טור.

כתובת: פיוט מפואר ע״ס (= על סדר) אלף בית. נאה לאומרו ביום שמחת-תורה לפני ס־ ר (= ספר־תורה) ומסיים בעשרה הלולים. נועם ׳יה שים גיל׳.

מקור: א-לט ע״א; ק־ מו ע״א.

 

אֶל מוּל הַדְרַת אַפִּרְיוֹן אֶקֹּד אֶשְׁתַּחֲוֶה

לִפְנֵי אֵל רָם וְעֶלְיוֹן יוֹם זֶה קִדָּה אַחֲוֶה

 

בְּנוֹת צִיּוּן צְאֶינָה בַּמֶּלֶךְ שלמה

בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ

 

5- גַּם אֲפַזֵּז אֲכַרְכֵּר בְּכֹחִי וְאוֹנִי

וּנְקַלּוּתִי עוֹד מִזֹּאת לִפְנֵי יוֹצְרִי קוֹנִי

 

דָּוד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מִי גָּדוֹל כָּמוֹהוּ

לֹא הִבִּיט אֶל כְּבוֹדוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא

 

הֵן שְׂפָתַי לֹא אֶכְלֶה בְּעֶשֶׂר הִלּוּלִים

10- אֲבָרֵךְ אֶת ה' בְּמַקְהֵלִים

 

וּמִסְפָּרָם כְּמִסְפָּר הַסְּפִירוֹת

וְדִבְּרוֹת וְעֶשֶׂר מֵאֲמָרוֹת

 

זֶרַע קֹדֶשׁ זַמְּרוּ לָאֵל אַל תֶּחֱשׁוּ

הַלְלוּיָהּ הַלְּלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ

 

  1. 1. אפריון: ארון הקדש שמונחים בו ספרי התורה. על-פי במ״ר ד, כ ויב, ד. 2. יום זה: הוא יום שמחת־תורה. קידה אחוה: אשתחוה לכבוד התורה, על דרך יומא יט ע״ב. 4-3. בנות… אמו: על-פי שה״ש ג, יא ונדרש על יום מתן תורה ובניין בית המקדש (איכ״ר פתיחתא, לד). כאן: על יום שמחת תורה המעוטר בספרי תורה. 5. אפזז אכרכר: ארקד על-פי שמ״ב ו, טז. 6. ונקלותי עוד מזאת: על-פי שמ׳׳ב ו, כב. לפני יוצרי וקוני: לכבוד ה׳. 7־8. דוד… הוא: על-פי שמ״ב ו, יד-טז; כ-כב. כי… הוא: על פי יש׳ ב, כב, והשוה לשמ״ב ו, כב. 9. הן… אכלה: על־פי תה׳ מ, י. הן… הלולים: עשר פעמים ׳הללוהו׳ שבמזמור האחרון(קו) שבתהלים ועל-פי שו״ט תה׳ יח. 10. אברך… כמקהלים: על-פי תה׳ כו, יב. 11. ומספרם כמספר התפירות: עשר כמספר ספירות. 12. ועשר מאמרות: ועשרה מאמרות בהם נברא העולם, על־פי אבות ה, א. 13. זרע קדש: כינוי לישראל, על-פי יש׳ ו, יג. אל תחשו: אל תמנעו. 14. הללו… כקדשו: על־פי תה׳ קנ, א. וזה ההלל הראשון.

 

15- חֶדְוַת הָאֵל מָעֻזְּכֶם כֶּסֶף זָהָב בֹּזוּ

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ

 

טוֹב וְיָשָׁר ה' עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בִּגְבוּרוֹתָיו

 

יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ בָּחַר נַחֲלָה לוֹ

20- שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ

 

כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל וְכָל שׁוֹכְנֵי עָפָר

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר

 

לְפָנָיו נָגֵד נַפֵק נְהַר דִּי נוּר

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר

 

25- מַבְדִּיל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ וּבֵין קֹדֶשׁ לְחוֹל

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל

 

  1. 15. חדות האל מעזכם: על-פי נחמ׳ ח, י. כסף וזהב בוזו: להרבות שמחה, על-פי נחום ב, י. 16. הללוהו ברקיע עוזו: על-פי תה׳ שם, שם, וזה ההלל השני. 17. טוב וישר ה׳: על-פי תה׳ כה, ח. עמקו מחשבותיו: על-פי תה׳ צב, ו. 18. הללוהו בגבורותיו: בסיפור גבורותיו, על-פי תה׳ קנ, ב. וזה ההלל השלישי. 19. ישראל עם קרובו: על-פי תה׳ קמח, יד. 20. הללוהו כרב גדלו: על-פי תה׳ קג, שם. וזה ההלל הרביעי. 21. כל… עפר: על-פי יש׳ יח. ג. 22. הללוהו בתקע שופר: על-פי תה׳ קנ, ג, וזה ההלל החמישי. 23. לפניו: לפני ה׳. נגיד… די-נור: מושך ויוצא נהר של אש,על-פי דד ז, י. 24. הללוהו בנגל וכנור: על־פי תה׳ שם, שם, וזה ההלל הששי. 25. מבדיל… לחול: על-פי נוסח ההבדלה. 26. הללוהו בתוף ומחול: על־פי תה׳ קנ, ד וזה ההלל השביעי.

 

נוֹרָא שְׁמוֹ בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּמִינִים וְעֻגָב

 

סְגֻלָּה מִכָּל עַמִּים צַעֲקַתְכֶם יִשְׁמַע

30- שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע

 

עוֹד תִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִמַּעַיְנֵי הַיְּשׁוּעָה

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְּרוּעָה

 

פִּי אֶפְצַח בְּחַצְרוֹת מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ

שָׂמַחְתִּי בָּאוֹמְרִים לִי בַּיִת ה' נֵלֵךְ

 

35- צוּר יִשְׂרָאֵל נָגִילָה בָּךְ בְּתוֹרָתֶךָ

בְּךָ בְּיִרְאָתְךָ בְּךָ בִּישׁוּעָתֶךָ

 

קוֹל רִנָּה וְקוֹל תּוֹדָה אָשִׁיר אֲשַׁבֵּחַ

יַפִּי לָךְ אַפִּרְיוֹן יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ

 

רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוּן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ

40- עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרָיִךְ

 

שׂוֹש אָשִׂישׂ בָּהּ אֶעֱשֶׂה סְעוּדָה

בִּמְקוֹם גִּילָה שָׁם תְּהִי רְעָדָה

 

תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה בִּנְעִים זֶמֶר

קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

 

27. נורא שמו: על-פי תה׳ קיא, ט. בו… ונשגב: על-פי מש׳ יח, י. 28. הללוהו במנים ועוגב: על-פי תה׳ קנ, שם, וזה ההלל השמיני. 29. סגולה מכל עמים: כינויים לעם ישראל, על פי שמ׳ יט, ה. 30. הללוהו בצלצלי שמע: על-פי תה׳ קנ, ה, וזה ההלל התשיעי. 31. תשאבו… הישועה: על פי יש׳ יב, ג. 32. הללוהו בצלצלי תרועה: על-פי תה׳ קנ, שם, וזה ההלל העשירי. 33. פי אפצחה: אפתח פי לשיר. מקדש מלך: כינוי לירושלים, על-פי ׳לכה דודי׳ ועמוס ז, יג. 34. שמחתי… נלך: על-פי תה׳ קכב, א. 36-35. צור ישראל: כינוי לה׳, על-פי שמ״ב כג, ג. נגילה… בישועתך: על-פי שהש״ר א, לא. 37. קול… תודה: על-פי תה׳ מב, ה. 38. יפי… מזבח: על-פי סוכה מה ע״א. 39. רני… ציון: על-פי זכ׳ ב, טו. מלך אלהיך: על-פי יש׳ נב, ז. 40. עומדות… בשעריך: על-פי תה׳ קכב, ב. 41.שוש אשיש בד׳: על-פי יש׳ סא, י. 42. במקום… רעדה: על-פי ברכות ל ע״ב ׳מאי־ וגילו ברעדה (תה׳ ב, יא)… אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה׳.43. תבענה שפתי תהלה: על־פי תה׳ קיט, קעא. בנעים זמר: בזמר נעים. 44. קול… ואומר: מנוסח ההקפות ליום השביעי ויום ש״ת

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

בירדוגו השרביט המיוחסת

השם בירדוגו ניתן למשפחה עוד בהיותם בספרד.

בירדוגו בספרדית פירושו שרביט. שם המורה על בני המשפחה, שהיו ממונים לרבנים דיינים, ומשמשים בשאר מיני שררה במלכות, ואצל השליטים אשר בספרד, עד שהגיע הדבר שבזמניהם היו התפקידים הבכירים נחשבים למקצועות יהודיים – תפקידים כמו ניהול כספים, רפואה, מנהלי קשרי חוץ וסחר, ומתורגמנים.

בירדוגו- היה כינוי גם לאיש שממונה על ההוצאה לפועל את עונשי המלך. וכן השם מורה על מגילת היוחסין שהיתה בידם המייחסת אותם עד הגאון זרובבל בן שלתיאל שחי בתקופת הגאונים, והוא כנודע מיוחס עד דוד המלך. (השתלשלות הדורות היתה כתובה ע״ג מגילת קלף, אלא שברבות השנים מגילה זו נעלמה)

נמצא ששולשלת היוחסין של רבנו, הגיעה למעלה בקודש עד דוד המלך ע״ה.

תעודה המאשרת כי משפחת בירדוגו הינם מצאצאי דוד המלך ע"ה

יקר סהדותא

שבאה לידינו כתובה וחתומה מידי הרב הגאון מעוז ומגדול כבוד קדושת תורתו משה פארדו זצ־ל אשר היה אב"ד בעיר נא אמון יגן עליה אלקים. אשד כתבה לראיה ביד מר בריה דרבינא הרב הכולל בנן של קדושים כבוד מורינו הרב רבי מרדבי בירדוגו ז"ל מידי עוברו בנא אמון לעלות לדור בארץ ישראל. וז"ן תבית:

הנה אנכי הבא על החתום הן בעודני בעיר ואם בישראל מקנאסא יגן עליה אלהים עיני ראו מגילת עור קלף מעובד ישן והוא מגילת יוחסין למשפחת בידדוגו המהוללה לקדושים אשר בארץ זלה"ה איש כשמו על בית אבותיו רבי פלוני בן רבי פלוני וכו' וכן על זה הדרך היו מבוארים למשפחותם לבית אבותם, ועלה היחוס למעלה עד הגאון הידוע והמפורסם ר׳ בוסתנאי גאון שהיה מזרע דוד מלך ע"ה ממשפחת זרובבל בן שלתיאל, ולמטה דור דור עד הרה"ג נר ״המערבי גאון יעקב בירדוגו זצוק"ל ריש מתיבתא ומורה צדק בעיר ואם בישראל מקנאסא יע"א, והחתומים ראשונים כמלאכים הי"ו רבני קאסטילייא זיע"א ובי דינא בתר בי דינא לדור דור מקיימי חתימות הראשונים ומוסיפין לבאר לאנשי דורם אשר נולדו אחר כך בזמניהם, ומכלל רבני קאסטילייא האחרונים היה חתום תשיעי הרב משה אלשקר זלה"ה אשר היה רב במצרים בזמן מהר״י בי רב זצ"ל, עד כאן נהירנא כד הוינא (זוכר כשהייתי) שד"ר (שלוחא דרבנן) מעיהיק טבריה תובב"א וש"ר ע"ה

משה פראדו ס"ט – סין טין – עפר ואפר

קדוש מן העריסה

רבנו הגדול רבי שלום זצ״ל נולד לאביו הגאון המופלא רבי מימון זלה״ה ולאמו הצדקת מרת רחל בת הצדיק רבי דוד אסודרי זצ״ל בכב׳ שבט תרס״ט. כבר בברית המילה זכה רבנו שהסנדק שלו יהיה הגאון הגדול רבי יהושע בירדוגו ־ אב בית הדין של העיר מקנס, ושאביו רבי מימון יהיה המוהל שלו.

 אך גדל מעט הבחינו בו שנוצר לגדולות. מלבד כשרונותיו הפלאיים, הצטיין רבנו בנטיה מיוחדת לביקוש החכמה, אף רגע מזמנו לא הלך לאבוד, כשאביו שוכר לו מלמדים תלמידי חכמים שילמדוהו תורה וחכמה. משחר ילדותו נהג אביו להוליכו עימו לבית הכנסת לשמוע אל הרינה ואל התפלה, משירת הבקשות שבאשמורת הבוקר של יום השבת ועד לתיקון חצות של כל ימי השבוע. שעות וימים אלו, ודמויות ההוד של אותם החסידים ואנשי המעשה אשר ראה בעיניו נטעו בלבו את יסודות האמונה והיראה שליווהו לאורך ימים ושנים.

בן חמש שנים החל רבנו ללמוד תורה, אצל רבי מאיר טולידאנו זצ׳׳ל רבי מאיר על אף גדלותו העצומה בתורה בחר ללמד תשב״ר בשעות הבוקר, ובשעות אחה״צ והערב לימד בישיבתו של רבי ידידיה טולידאנו זצ״ל. בכישרון הקליטה המיוחד שניחן בו רבנו תוך זמן קצר סיים את לימוד האותיות, ולמד אצלו רבנו עד גיל ארבע עשרה, שמתוכם היו כמה שנים בבית הספר, ששם רבי מאיר היה מגיד השיעור לגמרא. (רבי מאיר נולד בתרמ׳׳ט ונפטר בתש״י)

בגיל תשע ראה בו אביו סימני טהרה, וחשק פנימי של יראת שמים, ורצון גדול לעשית מצוות. החל לחנכו במצות התפילין, וכבן יג׳ החל בחזנות במקומו של אביו. תפלתו המסודרת קולו הנעים, אישיותו ומדותיו הטהורות הדליקו נימי קדושה בלבותם של רבים.

הנסיין

כבן יד׳ סיים את לימודיו בבית הספר, והיה רבנו עומד

בפרשת דרכים להיכן הואא פונה האם להמשיך ללמוד ולהתמסר ללימודי קודש. או ללכת לעבודה ולמסחר ובשעות הערב יקבע עיתים לתורה, כרובם של בוגרי בית הספר שלנוכח המצב הכלכלי של אותה התקופה שלא היה מזהיר, לאחר שהיו סופגים יסודות של תורה ויראת שמים אצל המלמדים, היו פונים לעסק פרנסתם, כי לימודים גבוהים בלמודי חול באותו הזמן לא היה בנמצא במקנס, ולכן היו התלמידים פונים להתלמד במלאכות שונות כל אחד כפי נטית ליבו חשקו וכשרונותיו, מי בפתיחת עסק, ומי בעמל כפים, ולכן הנסיונות היו רבים. חבריו, ומוריו, שהכירו את כשרונותיו דיברו על לבו שאם ילך לעבוד כעובד מתלמד בבנקאות או בניהול עסקים, יש לו סיכוי לעתיד מזהיר בהנהלת עסקים ומפעלים, עתיד של עושר וכבוד, והשכנועים היו מידי יום במשך חודשים רבים.

תפארת בנים אבותם

אמנם רבנו שהיה אז צעיר לימים וכוח ההחלטות הגורליות האלו לא היו בידו אלא ביד הוריו, הפנה אותם לאביו וככל אשר יאמר יעשה. הלחץ על אביו של רבנו היה גדול מאוד. אך כיון ששאיפתו של רבי מימון היתה עזה לגדל את בנו רבי שלום על ברכי התורה והיראה, ולראותו רב ומורה הוראה בישראל, ובנוסף לזה, מכיון שאביו של רבנו ראה את אהבת התורה שפעמה בלב רבנו, דבר זה הכריע את הכף שלא להתפתות.

ואף שידע שאם בנו ימשיך בלימוד התורה יהי׳ עליו לפרנס את בנו עוד רבות בשנים, לעומת מרבית חבריו של בנו, שיהיו מפרנסים את עצמם וגם את משפחתם, בכל זאת העדיף אביו את חיי עולם, על פני חיי שעה. ולכך בחר רבי מימון שבנו ימשיך להתמיד בעסק התורה.

וזה לשונו הטהור של רבנו בהקדמה לספרו תבואות שמש ח״ד: ״כי אזכרה מקדם חסדי ה׳ ופלאי אל חי, הנס הגדול וסייעתא דשמיא שנעשו עימי בימי חורפי, והם היסוד והבסיס לכל הצלחתי בתורה הקדושה ובדרך הישרה, וזכות אבותיי נשמתם עדן עמדה עימי בצאתי מבית הספר שלא נכשלתי ברעיוני ללכת לעבוד במקומות שהציעו לי בבנקים ובמקומות המכניסים הרבה כסף, וח״ו כמעט כרגע הייתי נטמע בין החופשיים כהרבה חבריי שהלכו בדרך זו.

רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים

 

11.135 ״יהודי בשם באעו היה מוכר שקים. אשתו היתה נוהגת להדליק נרות למנוחת ר׳ דוד ומשה. פעם רבה עם בעלה. הרב עליו השלום הלך אל בעלה לחנות: שלום עליכם ! עליכם השלום! אמר לו הרב: עליך להביא אותה עכשו ותעשו שלום. באעו הביא אותה, נישק לה את ראשה. שאל [הרב] אם יש להם בית־שימוש. הביאו אותו לבית־השימוש. נכנס ולא יצא. חיכינו לו. מחכים, מחכים ולא יצא אף אחד. באותו לילה בא לו בחלום ואמר לו: אני הוא ר׳ דוד ומשה, אני שגרמתי שתשלים עם אשתך״

סיפר מר נ' – תאזאנכת

12.135 ״פעם אחת כשהייתי בחוץ־לארץ, היה לי עוף אחד. אז היתה מחלה בקרב העופות והעוף הזה לא מת. אז אני נדרתי לשחוט את העוף הזה ליד קברו של ר׳ דוד ומשה, בעיר אגוים. אז כל העופות מתו והעוף הזה לא מת. אחי, הרב ומשפחתו ביחד עלינו לקדוש. כשהגעתי לשם נתתי את העוף הזה לפקיד, ואז הפקיד התחיל לספר לנו על הניסים והנפלאות של הקדוש הזה. חשבנו שאולי הדברים האלה לא היו נכונים. התחלנו לקיים את הסעודה ואז לא ידעתי מה שקרה לי. היה פתח לבית. ככה אני התחלתי לחפש איפה הפתח. לא מצאתי. כמעט והשתגעתי. אחי קרא לפקיד, אמר לו: שמע, אני אפתור את הדבר זה. קשר אותי ליד הקבורה, שעה, שעתיים או שלוש. בא הפקיד ושאל: לא קרה לך שום דבר? אמרתי לו שאני מרגיש כאבי בטן. אמר לי: עשה נדר ותבוא עוד פעם לכאן ואתה תהיה בריא. בבוקר כשהלכנו להתפלל, למחרת בבוקר, הרגשתי מצוין. אז לקחתי את הנדר הזה. אני, כל הזמן, אני הולך לשם. וברוך ה׳ כל הכבוד. כל פעם שקורה לי משהו לא טוב, אני קורא לצדיק הזה. באמת לא צריך… סיפור אחר: פעם לקחתי את בני לירושלים לבקר את אמא שלי בבית־החולים. הגעתי לסיבוב הרטוב. רציתי לחצות את הכביש. באה מכונה. ראיתי את בני ליד המשאית. אמרתי: ר׳ דוד ומשה, אם הילד תציל אותו, אני פה כל שעה אני קורא לך. הילד הזה שכב על הרצפה, עברה המכונית. אנשים חשבו שלא נשאר בו כלום. אולם הילד קם בריא ושלם״.

סיפר מר מ"מ – ארבע טוגאנה

13.135 ״אני אספר לך על הנס שקרה אצלנו בביתנו. השכנה שלי נהגה להדליק את כוס הנשמה לעילוי ר׳ דוד ומשה. היא עברה דירה ובאה במקומה שכנה אחרת. לא הדליקה. בלילה, בשעה המש בבוקר, פתאום ראתה שכל הבית מואר. בנה אמר לה: מאיפה בא האור הזה ? היא פחדה להיכנס לחדר. אצלי נהגו לספר את הסיפורים האלה שקדושים נהגו לצאת. אמרתי לשכנה שלי: בואי, אני ואת ניכנס למקום הזה. אחי אז חזר מאמריקה. ניסה להיכנס ויצא מהר מפני שהאור סינוור אותו. לא ראה שום דבר. שכנתי, גם כן בעלי לא רואים. אני נכנסתי, ראיתי צורת בן־אדם. אמרתי: שלום עליכם שלוש פעמים. אמרתי לו: ר׳ דוד ומשה, אני עובדת אתך. כמו שילדתי את הבנות האלה שלי, עשה שגם כן אני אלד בנים. ואני תמיד מבקשת, מבקשת ממך שתיתן לי פרנסה בסתר. אבי אמר לו: ר׳ דוד ומשה, אני נודר שאני אלך להשתטח על קברך וכל שנה עשה שאני ארוויח בפיס. הקדוש, יהיה ברוך, שמע אותו. באותו יום יצא והרוויח. המוסלמים אסרו עלינו לא להתעורר בבוקר עד שהם יתעוררו. פעם נפלה עליהם תרדמה ולא התעוררו בלילה עד שגמרנו את הסעודה. זה כמו שראית. כולם הביאו מתנות, סוכר. בעלי יצא לשוק, הביא חמישה דגים גדולים, עופות, לשון ועשינו סעודה עם אנשים, וכל הכסף שהיה לנו שמנו אותו בקופה של ר׳ דוד ומשה״

סיפרה גב' אזולאי – סטאט

חלקם של יהודי מרוקו תרומתם ליישוב הארץ-ד'ר אלישבע שטרית

חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה - הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה – הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

ד'ר אלישבע שטרית 

ברית יוצאי מרוקו בישראל, האיוד העולמי של יהודי מרוקו

הפדרציה הספרדית בישראל, ועד העדה המירבית

המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה ותנועת " ביחד "

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממ
רוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.

ראשית ההתיישבות בארץ בעת החדשה

עד למאה הי״ט התיישבו מרבית העולים ממרוקו, בדומה לעולים מארצות אשכנז, בארבע ״ארצות הקודש״ (ירושלים, חברון, טבריה, צפת). אולם, עוד לפני העלייה הראשונה (1904-1881) העתיקו מספר משפחות את מושבם מירושלים ובאו להתיישב ביפו.

בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה – י״ט כללה הקהילה היהודית ביפו כשישים וחמש משפחות, רובן מיוצאי מרוקו, ורק שלוש מהן מיוצאי אשכנז. מהם היו סוחרים וחנוונים, אבל רבים התפרנסו מעמל כפיים. כן הלך והתפשט העיבוד של אדמות חקלאיות ושל פרדסים.

 לקראת שנות השמונים של המאה גדלה האוכלוסייה היהודית במידה כה רבה עד, שהיישוב התפשט מעבר לחומות העיר. בין המשפחות הבולטות שתרמו לגידול היישוב היהודי ביפו ולפיתוחו יש לציין את משפחת שלוש (ענף זה עלה מאלג׳יריה) משפחת אמזלאג, משפחת מויאל, משפחת נבון ואחרות, אשר חלקם נמנו עם הספרדים (אחד מענפי משפחת אמזלאג עבר ממרוקו והתיישב בגיבראלטאר וענף אחר היגר ממרוקו לליסבון בירת פורטוגל) וחלקם עם בני ״העדה המערבית״ בירושלים (״מערבים״ – כינוי ליהודים שהם או אבותיהם נולדו במרוקו).

הם קנו אדמות מחוץ לחומות יפו והקימו עליהן שכונות חדשות: ״נווה צדק״(1887); ״נווה שלום״(1890); ״מחנה יהודה״(1896); ״יפה נוף״ (1897); ״אחוזה״ (1900) ואחרות. חיים אמזלאג היה מראשי הקהילה הספרדית ודמות בולטת ביישוב. הוא עסק בבנקאות ובנדל״ן וגם שימש בתפקידים קונסולאריים מטעם שתי ארצות: פורטוגל (קונסול כבוד) ובריטניה ( סגן קונסול). חיים היה אחד מהיהודים הראשונים בארץ שרכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו ונטע עליהן פרדסים לגידול פרי הדר. הוא הרבה להיפגש עם אישים, כמו מונטיפיורי, לורנס אוליפנט, ויליאם הכלר, יחיאל פינס ואחרים, שביקשו לקדם את חזון התקומה והשיבה אל העבודה החקלאית וסייע להם ברכישת קרקעות להתיישבות חקלאית.

חיים אמזלאג היה מעורב ברכישת אדמות ראשון לציון, אחד מארבעת הישובים הראשונים של העלייה הראשונה, שנוסדו ע״י עולים ממזרח אירופה ונתמנה לנשיא הכבוד של ״ועד יסוד המעלה״, שנוסד ב 1882 – ארגון ראשון שטיפל ביישוב ארץ ישראל ובייעוץ למתיישבים החדשים- ושבראשו עמד זלמן דוד לבונטין. במסגרת הוועד העניק אמזלאג מכספו הפרטי להתיישבות החקלאית החדשה והפעיל את השפעתו אצל שלטונות תורכיה ובריטניה כדי לקדם אותה. על פעילותו זו קיבל מכתב תודה שפורסם בעיתון ״חבצלת״(ב 8 ביוני 1883) שבו נכתב בין היתר כך:

אנחנו תושבי ראשון לציון..וברכתנו מעומק לבנו להאדון הנכבד והנעלה נודע לשם ולתהילה ס' חיים אמזלג ולבן אחיו האברך הנכבד ואוהב עמו יוסף נבון הי״ו. אנחנו רק גרים וזרים היינו בבואנו לארץ הקודש ולא ידענו באיזה אופן לבחור לנו מקום ולקנות קרקע, ורק בעמל האדונים הנכבדים האלו השגנו מטרתנו ותודות לאל… בפרט אסירי תודה אנחנו לס׳ חיים אמזלאג אשר בשמו הנכבד סתם פי כל אלה המשטינים והמקטרגים, והוא היה בעזרינו כי עשינו בהמושב כל הדרוש לנו ולא קם שום איש נגדנו.

כנראה שאמזלאג היה מעורב גם ברכישת אדמות באם המושבות – פתח תקווה. זאת ועוד, יהודי יפו ״המערביים״ ובראשם אהרון שלוש, נטלו חלק חשוב, ביחד עם בני העלייה השנייה, בהקמתה של העיר העברית הראשונה ״אחוזת בית״, היא תל אביב (1909).

גם בירושלים תרמו בני ״העדה המערבית״, הלוא הם יוצאי מרוקו בארץ, חלק חשוב בפריצת החומות. הם היו הראשונים מבין בני העיר העתיקה, אשר קנו בכספם אדמות פרטיות כדי להקים עליהן שכונות חדשות מחוץ לחומות, והראשונה שבהן היא ״מחנה ישראל״. (כידוע, הקים משה מונטיפיורי את משכנות שאננים, השכונה הראשונה מחוץ לחומות, אולם במשך מספר שנים לא רצה איש מבני ירושלים העתיקה להתגורר בה, אפילו לא תמורת תשלום שהובטח למי שיגור בה).

ההתיישבות בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה

בשנות החמישים והשישים התמקדה פעילות ההתיישבות ביישום מטרות לאומיות ובראש ובראשונה: עיבוי גבולות המדינה והבטחתם. לשם כך הוקמה לאורך הגבול עם לבנון ולאורך הגבול הסורי והירדן רשת של מושבים וקיבוצים שמילאה את התפקיד של החגורה הביטחונית של המדינה ובלמה בגופה את החדירה של הגורמים המסתננים מעבר לגבולות. כמו כן הוחל בהקמת ישובים חדשים בגליל התחתון: קריית שמונה (1950) חצור (1952) , מעלות (1956 ) ובעיבוי יישובים קיימים (העיר צפת, למשל) כדי למנוע השתלטות ערבית על אדמות הגליל. ובדרום היה חבל לכיש, שהשתרע בחלק שתווך בין פרוזדור ירושלים והנגב ובין הרי חברון וגבול רצועת עזה, שטח שומם ובלתי מיושב. הוא היווה פרצה ביטחונית, שדרכה חדרו מסתננים מירדן ומרצועת עזה וסיכנו את חייהם ורכושם של המתיישבים המעטים שחיו אז בדרום הארץ. פיתוח חבל לכיש ויישובו היו אפוא, צורך הכרחי מהבחינה הביטחונית. אולם, רק עם תחילתה של העלייה הגדולה מצפון אפריקה בכלל וממרוקו בפרט, בשנת 1954, הוחל בפיתוח החבל ובהקמת צורת התיישבות חדשה (להלן) שהפכה דגם לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואפילו למדינות חוץ לארץ.חגורה ביטחונית של המדינה

התיישבות חקלאית על פי דגם מדחבי חדש

ההתיישבות החקלאית נחשבה גולת הכותרת של המפעל הציוני, כאשר היישובים הכפריים היו חלוצי ההתיישבות. בשלושת העשורים לקיום המדינה נוסדו 537 ישובים כפריים, כאשר מעל למאה מתוכם הוקמו ע״י עולים ממרוקו, במקומות חדשים לחלוטין, שלא היו מיושבים עד אז. בכך הם תרמו לפיזור האוכלוסין. בשנים 1954 1955 הוחלט להביא את העולים מהאונייה ישר אל כפר היעד. לשם כך יצאו שליחים של תנועות ההתיישבות, ובעיקר של תנועות המושבים למרוקו, כדי לבחור, למיין ולארגן את המועמדים להתיישבות כבר בחו״ל. עוד בהיותם במרוקו נקבעו המקומות אליהם יישלחו בעצה אחת אתם.

מבחינה אדמיניסטרטיבית הוקם בחבל לכיש דגם חדש שהפך אותו ל " חלון הראווה " להתיישבות חקלאית-כפרית של יוצאי מרוקו בישראל והיה מודל לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואף מחוצה לה.

בשנים 1954 – 1955 הוקמו בחבל 16 יישובים כפריים, כאשר כל יישוב היה פחות או יותר הומוגני מבחינת ארץ המוצא של אוכלוסייתו, מה שתרם ליציבות מקומית בכפר ולארגונם והפעלתם של מוסדות הכפר. באזור הוקם מבנה מרחבי חדש, שהתבסס על רמות שונות של מרכזי שירותים (נורה ואבן שמואל) ושל שיתוף בין כפרי בשירותים ובמפעלים אזוריים. כמו כן הוקם מרכז עירוני, קריית גת. מבין המושבים שהוקמו במסגרת החבל נזכיר את : איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה, לוזית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר