ארכיון יומי: 30 באוקטובר 2012


השירה היהודית העממית – לערובי-י.לסרי-באבא לערוצ גדד עיני אדוני החתן שווה לעיני

באבא לערוצ גדד עיני

אדוני החתן שווה לעיני

 

באבא לערוצ סנסלא בבזאיימהא

אדוני החתן, שרשרת עם אבזמים

 

ווללא טאבע נעללגו באיין לעינין

או חותם, אתלהו בין העיניים

 

ייא מולאנא עטיני, באס נכאפי עדייאני

ריבוני ! תן לי במה אגמול לאויבים

 

באס נכאפי, ייא ללי עמל כירו, פייא

ובמה אגמול לזה, שעשה בי מעשים טובים

 

וונזיד וונכאפי, ייא ללי עמל עארו פייא

ואוסיף ואגמול לזה, אשר פעל בי רעות

 

וועארו בן עאר, ווזזמאן טוויל עליה

כי רעתו בין הדיבות, והעתים עלי ארוכים

 

ובאבא רבבי תעטיני באס נכאפיה

אלוהי, ריבוני, תן לי במה אשיב לי גמולים

 

 

באבא לערוצ גדר עיני פלמעזזא

אדוני החתן, כעיני ברוב יקרותי

 

וולעוד אילאטאח פיהא ייעמיהא

אם נגע בה קיסם, מובטח עוורונה

 

ווליא זא באבא לערוצ, הווא ללי ידאוויהא

וכשיבוא אדוני החתן, הוא אשר ירפאנה

 

לחבאב ייא לחבאב

ידידים, הוי ! ידידים

 

מא תסאלו עלא ללי גאב

אל נא תשאלו על רחוקים

 

ווילא צאחבכום פלעדאב

ואם חבריכם מתייסר ומתענה

 

סי חאד לא מן סאל עליה

איש לא שאל ואין עונה

 

ייא באבא רבבי, גיר כלליני עאייסא

אלוהי ריבוני, רק השאירני בחיים

 

חתתא נתפאייז פטיוח לעדייאן

עד כי אתמוגג בנפול האויבים

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

 

בהעריכו את רמתם התרבותית הגבוהה, השכלתם הרחבה, שליטתם בשפות זרות ותרומתם האפשרית לפיתוח מלכותו, העניק מלך מרוקו ליהודי ספרד הקלות רבות ואפילו פטר אותם ממס הגולגולת, שבו היו חייבים יהודי הממלכה.

דבר זה יצר מתח מסוים בין יהודי ספרד ובין יהודי מרוקו, אך איש, כמובן, לא העז לצאת בגלוי נגד מצווח השליט. חיש מהר עלו יהודי ספרד במעלות השלטון המרוקני. רבים מהם תפסו עמדות חשובות בשירות החוץ, אחרים שימשו יועצים למלך והביאו להרחבה ניכרת בסחר־החוץ של המדינה.

 בין חכמי ספרד שבאו למרוקו באותה תקופה היו-רבי אפרים אלנקווה, רבי יעקב בירב (שעלה אחר־כך לצפת והיה מורהו של רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ה ע ר ו ך, רבי שמעון לביא, שכתב פירוש לזוהר וחיבר את הפיוט הנודע ״בר־יוחאי נמשחת אשריך״, וכן רבי דוד בן־זמרה (הרדב״ז) שפירש את מ ש נ ה תורה להרמב״ם. בתוך זמן קצר הפכה מרוקו למעין מאגר של חכמים וגדולים בתורה, שרבים מהם יצאו לשמש כרועים רוחניים ביוון, בתורכיה ובארץ־ישראל.

אך גילוי אמריקה על־ידי קולומבוס החמיר מאוד את מצבם של יהודי מרוקו. מרכז הכובד הכלכלי, המדיני והתרבותי הועתק בן לילה מאגן הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. ואילו גילוי דרך הים להודו הנחית מכה כלכלית אנושה על ארצות צפון־ אפריקה כולן. שכן, אם עד אז שימשה צפון אפריקה כ״גשר יבשתי״ בין אירופה להודו, אזי עתה נפנו הכל לדרך הים. קהילות יהודיות רבות איבדו את מקור פרנסתן והחל תהליך בלתי־נמנע של הגירה, כולל הגירה לארץ הקודש. 

הקשר של יהודי מרוקו לארץ־ישראל היה רצוף ולא ניתק מעולם. עוד בימי־ הביניים עלו יהודים מצפון־אפריקה לירושלים. בשנת 1218 כתב רבי יהודה אלחריזי על ירושלים: ״ושם מן המערביים קהילה חשובה וטובה״. לפני גירוש ספרד, ישבו בירושלים כ־300 משפחות מוגרביות וכמספר הזה של משפחות ישבו בצפת.

 בית־ הכנסת של יהודי מרוקו בצפת ידוע כיום כבית־הכנסת של האר״י. קהילת המערביים בירושלים היתה, גם מרכז תרבותי־יהודי. אחד מחשובי החכמים באותה תקופה היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), נכדו של הרב אברהם אזולאי שעלה מפאס לירושלים בראשית המאה ה־17. 

ספרו עבודת הקודש הוא הספר העברי הראשון •שנדפס בירושלים. רבי חיים בו־עטאר, בעל פירוש אור החיים, עלה ממרוקו לירושלים בשנת 1742, הקים בה את ישיבת ״כנסת ישראל״ ולפני מותו, בשנת 1743, הוא חיבר את הספר ראשון לציון. קברו בהר הזיתים היה נערץ מאוד על יהדות צפון-אפריקה באותם הימים.

במחצית השנייה של המאה ה־18 שקעה שמשה של פאס וזרחה זאת של מקנס, עד כי זו הפכה בהדרגה לעיר ואם בקהילות היהודיות במרוקו. החוקר הישראלי, ד״ר שלום בר־אשר, כותב בקשר לכך כי בני משפחות טולידנו, בן־עטאר ומימראן-כולן ממקנס-שימשו בנגידים ורוזנים בחצרות מלכי מרוקו. מקנס הוציאה מקרבה גם רבנים גדולים מבני משפחות טולידנו, ברדוגו, עמאר ומשאש, ואילו במחוז תפילאלת צמחה משפחת המקובלים לבית אבוחצירא, הנערצת על יהודי מרוקו עד עצם היום הזה.

הכיבוש הצרפתי פתח תקופה חדשה בתולדות היהודים בצפון־אפריקה. הענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג׳יריה בשנת 1870, על־פי חוק כרמיה, הפיחה תקווה דומה גם בקרב יהודי מרוקו. תקוה זו גברה לאחר שעל־פי חוזה פאס קיבלה צרפת ב־1912 את הפרוטקטורט על מרוקו. המפגש עם התרבות הצרפתית והרשת הרחבה של מוסדות ״אליאנס״ שהיתה פרוסה אז בכל רחבי המדינה חוללו בקרב יהודי מרוקו תמורות מדיניות, כלכליות, תרבותיות וחברתיות עמוקות ביותר.

צרפת שיחררה את היהודים מהמגבלות המדיניות שהיו מוטלות עליהם וב־22 במאי 1918 אף העניקה הכרה רשמית לוועד הקהילה היהודית. על־פי התקנון, היה ועד הקהילה רשום כארגון צדקה, אך בפועל היה הגוף המקשר בין היהודים ובין השלטונות.

תמורה רבה חלה גם במישור הכלכלי. במשך מאות שנים היה קיים במרוקו דו־קיום כלכלי בין יהודים וערבים. באזורים הברבריים עסקו היהודים במלאכה ובמסחר, בעוד שהמוסלמים היו הלוחמים. לאחר שהצרפתים קיבלו את הפרוטקטורט על מרוקו בשנת 1912, הם פתחו לפני היהודים את התעשייה ואת המסחר הבינלאומי.

יהודים היו פעילים מאוד ביבוא תה, חיטה, סוכר וטקסטיל. גם שערי האוניברסיטאות נפתחו לפגי היהודים והם התקבלו לפקולטות להנדסה, רפואה ומשפטים. לעומת זאת, הוגבלה כניסת יהודים למשרדי הממשלה ורק מעטים מהם הגיעו לעמדות בכירות בצבא או במשטרה. אף־על־פי־כן, מפגש תרבויות זה לא הביא בשום שלב להתבוללותם של יהודי מרוקו, ובזכות חכמיהם ותורתם הם הצליחו לשמור את יחודם העדתי ואת תרבותם היהודית.

יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן

לדעתו, מנהג לשם ריפוי לא רק שאינו מרפא, אלא יש בו סכנה של הדבקת אדם בריא כפי שכתב החכם

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

                 מנהג אחר שעושים לעין הרע, והוא מנהג פגום ומכוער, שממלאים קערה צימוקים ועובר בה איש אחד ביום שבת קודש שהעם נאספים בבתי כנסיות שבעיר, ומדי עוברו לפני אנשי בית הכנסת יש שזורקים רוק מפיהם על הארץ. ויש שתופסים צימוק אחד ומשים אותו בתוך פיו להדביק בו מרוקו וחוזר ונותנו בקערה… ומבשלים אותם צימוקים ונותנים המים ההם לחולה לשתות מהם מעט מים בכל עת.

ואומרים שבזה תסתלק עין הרע מהחולה וזה מנהג רע ומכוער שחי ומאוס. שאדרבא אם איש מאלו האנשים ששמו הצימוק בפיהם יש לו חולה הריאה או איזה חולי המתדבק נדבק בצימוק ומתדבק בחולה, נמצא בא לתקן ונמצא מקלקל… והשם רופא חינם ירפא כל תחלואי עמו ישראל… ולא יצטרכו להכלי שקר הללו, דברי הבל ישאם הרוח  ( נוהג חוכמה ).

חכמים נגד חיקוי של מנהגי הגויים.

תליית פרסת סוס.

מנהג אחד נגד עין הרע, תולים בכותל החצר גולגולת של חמור או שור, ללא הבשר. ויש שתולין נעל ברזל שמשימין על פרסת רגל הסוס והחמור. ומנהג של נעל הוא קדום ומקורו מהיוונים הראשונים ומהם ירשו מנהג זה עמי איטליה… על כן קבעו פרסת סוס…על בתי תפילתם… שאומרים שנעל סוס מביא ברכה… היהודים שהלכו בזה וילכו אחרי ההבל ויהבלו.

בדומה לרבי יוסף בן נאיים כתב רבי דוד עובדיה בן ימינו שכיהן בתור הרב האחרון של קהילת צפרו היו אחדים מהמוני עם שנהגו לקבוע נעל הסוס על מפתן הבית או בית מסחר ניחוש נגד עין הרע, זה מנהג שטות ולקוח ממקור היוונים שהאמינו באלילם,לדאבון לב נשתלשל המנהג הזה לבני ישראל.

החכם לא ראה בעין יפה את המנהג החדש שמובילים את המת בעגלה במקום " בכתף ישאו " כפי שהיה בעבר, והושפעו בזה מהגויים. הוא ציטט את מהר"ם שיק – רבי משה שיק – דבכל דברים שאנו עודים כדי להידמות להם הם אסורים לנו… משום בחוקותיהם, לזאת ישכילו לשנות העגלה ההיא מן דרכי העגלות שעושין אומות העולם. 

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

בגלל אבות תושיע בנים

עוד עובדה שישנה בידינו והיא מגדת מעט מדביקותו ובהשי״ת והיא כי בשנת תר״א (1841) החליט הרב זכרי לממש את שאיפותיו ולעלות לארץ הקודש, ולשם כך מכר רבי זכרי את ביתו ומטלטליו, כשפניו מועדים לעלות לארץ הקודש. וזה הי׳ בתנאים של לפני יותר מ- 160 שנה כשהעליה היתה על גבי חמורים, בלי הבטחה לשום מקור פרנסה, והלכו עד העיר אוגידא, וחזרו על עקבותיהם בחזרה לעיר מקנס, מפני המלחמה שהיתה באיזורים בהם היו צריכים לעבור בדרכם לצאת ממרוקו. באותה הדרך חגגו את הבר מצוה של סביו של רבנו הלא הוא ״הדברי שלום" זה היה בחנייתם בעיר פאס, וכשחזר למקנס דרש שיחזירו לו את ביתו וקרקעותיו, כי המכירה היתה בתנאי שיעלו לארץ ישראל. וכותב רבנו שאותה מסירות נפש שפעל בה מור זקנו רבי זכרי, היא שעמדה לו ולבן דודו רבי יוסף, לעלות לארץ בכבוד. (שמש ומגן ח״ב/שכח). רבי זכרי נולד בשנת התקנ״ב, ונפטר ביום שלישי כ״ח אלול (ביום שנפטר בו סביו) בשנת תרט״ו, והוא בשנת הס״ג לחייו.

וקנה לך חבר

צא וראה מה כתב עליו חמיו של רבי שר שלום (שהוא ר׳ יעקב בירדוגו זצ״ל מחבר הספר עדות ביעקב) על חתנו רבי שר שלום בנו בכורו של הרב זכרי, וסביו של רבנו, בהקדמתו לספר משפטים ישרים: שרבי שר שלום היה גדול בענקים, מאיר כאחד הברקים, אחד מן הרמתיים, מזוקק שבעתיים, גדול העצה רם ונשא בישראל נימוקו וטעמו עימו הרב המובהק מאיר כברק, דיין מצוין אשר הוא היה לי כאח מנעוריי, ועד עתה אהבתיו אהבה נפלאה ועסקנו בתורה בחברותא לאכול פריה וטובה. לחמו נתן מימיו נאמנים, ולא היו בעלי דינים יוצאים מלפניו עד שהיו יוצאים בלא איבה ובאהבה רבה, כי לא היה משלחם לפני מסביר להם את מקור הדין והפשרה. ובתשעה ימים לחדש אייר בשנת הא״ם אין עזרתי בי (האם בגימטריא מו' וכונתו לשנת תרמו׳) נתבקש בישיבה של מעלה, ונשארתי אני לבדי תוהה ובוהה, אקומה נא ואסובבה אל המקום אשר היתה שם צהלה של תורה, ואפנה על ימין ושעריו שוממין, וזה היה חלקו מכל עמלו ללמוד וללמד, ואם אמרתי אספרה גודל יושרם של משפחתו, אלו מהדברים שאין להם שיעור, שלמים בתורה ביראה בהלל ובהודאה, וקצור קצרה אורך היריעה, את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, נאלמתי דומיה, ה׳ יגדור פירצותינו ופרצת עמו ישראל. נאם תולעת יעקב בירדוגו נר״ו, עכ׳׳ד.

פיקוח נפש

רבי שר שלום סרב לשמש כדיין או לתפוס איזוהי משרה ציבורית, אמנם למרות סירובו היה נקרא ליטול חלק בהחלטות בית הדין. ומעשה היה: באדם עשיר וחזק, שהופיע בפניו, וביקש ממנו להצטרף ולחתום עם עוד כמה רבנים על איזה ענין, הרב שר שלום שדעתו היתה לא כאותם רבנים, לא הסכים לחתום, אותו האיש החל לאיים על ״הדברי שלום״ שכיון שיש לו מעמד יש בכוחו לפגוע בו, ושכדאי לו לחתום, כשראה זאת הרב שר שלום יצא לשוק והחל לזעוק ׳פיקוח נפש, פיקוח נפש, רוצים להרוג אותי, רוצים לשלוח אותי לגיהנם', וכשנשאל הרב מהאנשים לפשר הצעקות, הסביר להם מהמתרחש, אותו העשיר התבייש מאותו המקרה ומרוב בושה לא יכל לצאת מביתו במשך שבועות רבים.

רבי שר שלום נלחם בראשיתם של הצרפתים שבאו למרוקו, להקים בתי ספר לפי דרכם, שעיקר הלימודים יהיו בלימודי חול ־ וההתנהגות תהיה לפי כפי המסורת מדורי דורות, (ואכן הם אמרו שרק שעה אחת ילמדו צרפתית ושאר הזמן ילמדו תורה, עד שלבסוף הצליחו במזימתם, ולימדו רק שעה אחת תורה, והשאר לימדו בחכמה הצרפתית.) ורבי שר שלום שצפה למרחוק והבין את כונותיהם הזדוניות, נלחם ופרסם שלא לשלוח את הילדים למוסדותיהם. והיה אומר עליהם את הפסוק שבפרשת האזינו (פרק לב- לב) ״אש(ס)כולות מרורות למו " דהיינו הסקוולה שלהם (בערבית מרוקאית הכוונה: בי״ס) היא מרורות לקב׳׳ה (ורמז לזה רבנו בספרו וחם השמש עמי שמז׳.)

[הארגון אליאנס הוקם בפאריז בשנת ־ 860ו (למנינם) על ידי קומץ יהודים בגיבוי ממשלת צרפת ותרומות ארגונים יהודים, בדצמבר 1862 (למנינם) הוקם בתיטואן שנכבשה בידי הספרדים בית הספר הראשון של האליאנס, עד 1870 (למנינם) פעלו ברחבי מרוקו 10 בתי ספר של האליאנס, ובשנת 1900 (למנינם) הגיע מספרם ל ־ 100 בתי ספר עם 26,000 תלמידים]

רבי שר שלום השאיר אחריו חידושים בגמרא, ותשובות בהלכה, בכת״י, ורבנו זצ״ל בראותו את הכתבים התפעל מחשיבותם, לא נח ולא שקט עד אשר סדרם והגיהם וערך אותם והדפיסם תחת השם שו״ת ״דברי שלום״.

הצוואה של הדברי שלום

מספר הרה״ג אברהם בן חסין זצ״ל, ביום רביעי ז׳ באייר בשנת התרמ״ו שמענו קול צווחה בעיר, שכמוה״ר רבי שלום משאש עומד בין החיים ובין המתים, בשומענו זאת, נבהלה נפשנו, והלכנו לבקרו, ובעוונותינו מצאנוהו מוטל על ערש דווי, והיה מיושב בדעתו כאחד הבריאים, ומשיב על הן הן ועל לאו לאו,

וזה מה שציוה בפנינו מחמת מיתה:

א.     ציוה וביקש מאוהביו וקרוביו העומדים שם, שלאחר פטירתו יעמדו ויבקשו מחילה מאנשי הקהילה למחול לו בלב שלם, הן בדברים הנוגעים לגוף, הן בדברים הנוגעים לממון, וכוי.

ב.     שלא יעשו עליו שום דרוש, ולא יאמרו עליו שום קינה, לא בשבוע ולא בפקידת החודש ולא בפקידת השנה.

ג.     ציוה שאם לא יתקיים בנו ר׳ מימון, כל נכסיו נתונים מעתה ומעכשיו להקדש עיה״ק ירושלים תובב״א.

ד.         ציוה ומינה את חתנו לעמוד על משמרתו בבית הכנסת הידועה לו. ויומיים לאחר מכן, ביום ט׳ באייר, בעש״ק אחר מנחה קטנה נתבקש רבי שר שלום בישיבה של מעלה, והוא בן נח׳ שנים. (שמש ומגן ח״ב/ שכח).

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

172 – חלף אל־יתים מא יפרח אומו

 נשבע היתום שלא לשמח את אמו.

 

173 – חלף אל־יתים, מא יפרח פי לילת-ערסו.

נשבע היתום שלא לשמוח גם בליל חתונתו.

 

174 –  עמר אל יתים מא־יחלא, ומא יעמל באש יחלא.

אין היתום אהוב, ואינו עושה במה להיות אהוב

 

175 – תעלמו אל־חזיאמא, פי ראם ל־יתאמא.

התמחו הגלבים, על ראש היתומים.

 

176 – אש ג׳א מא ירביך, יא יתים סגיר, ווירפד קלבך־מן אל-המאל-כתיר.

מי יבוא ויגדל אותך, יתום קטן, ויסיר מלבך הדאגה הגדולה.

177- עמר ל־יתים מא יחלא, ומא ימלא.

יתום, מעולם לא יאהבו אותו, ולא יכבדו אות

 

178 – אידא בכית יא אימא, פי־מן תקטעי

אם את בוכה, אמא, למי את תחסרי?

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

 

Lamma bada "Muwashah of Arab-Andalusian tradition"

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר