ארכיון יומי: 8 באוקטובר 2012


סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

עין אחת שאינה רואה

יהודי אחד מעירנו, ושמו שלמה בוזעדי, בעל תחבולות רבות. היה רוכל בכפרים של הערבים, הרחוקים מאד מעיר הישוב, והוא היה שתום עין, ורואה רק בעין אחת. הוא נדד מכפר לכפר, מקים שם כעין אוהל ומוכר את מרכולתו, בעיקר תה ירוק, ברחבת כל שוק. הוא היה ערמומי מאין כמוהו. ערבים רבים, שנהגו לשתות הרבה תה ירוק, היו מצטופפים סביב האוהל שלו, וקונים בכמויות שונות.

ערבי אחד ממכריו, סחר בעיקר בחמאה, היה מסתובב בשוק וקונה מכל אחד כמות חמאה שהוא הביא לשוק למכירה. הערבי מילא דלי מלא חמאה, ובהיות היהודי עסוק במכירת סחורתו, הערבי אומר לו: ״שמור על הדלי הזה, עד אשר ייסגר השוק״.

היהודי לקח את דלי החמאה שהופקד לשמור עליו, ושמר אותו אצל יהודי אחר.

עם סגירת השוק, הערבי בא ואומר ליהודי ״תן לי את הדלי״. ״איזה דלי?״ ״זה שמלא חמאה והפקדתי אותו לשמירה אצלך״. ״באיזה צד הנחת אותו?״ ענה לו הערבי ״הנחתי אותו על ידך בצד זה״. ״איך עשית זאת, והרי אתה רואה ויודע שאני שתום עין, ואתה הנחת את הדלי לצד העין שאיני רואה בה, ובוודאי מישהו גנב את הדלי, ואני לא ראיתי אותו, וגנבים לא חסרים בשוק״.

בטענה מדומה זו, היהודי זכה בדלי מלא חמאה שלא עלה לו פרוטה, והערים על הערבי, שלא היתה לו טענת נגד, לפי תומו.

להבא, אומר לו היהודי ״אם יהיה לך משהו להפקיד אצלי, תניח אותו בצד העין הפקוחה, שאני רואה בה טוב מאוד״.

נעל רגל ימין או רגל שמאל

כל יהודי בעל זקן, נחשב בעיני הערבים, ובפרט אצל אלה הפרימיטיביים הגרים כעין בדווים בכפרים או מאהלים, כאדם חכם, מלומד, ובעל סגולות רבות – ריפוי ממחלות שונות, הרחקת שדים המזיקים לאדם, כתיבת קמיעות להצלחה וכר. יהודים רבים הסתובבו בכפרים אלה כסוחרים, רוכלים או בעלי מלאכות שונות, אבל ידועים כבעלי סגולות מיוחדות. ערבי בדווי אחד, גירש את אשתו מהאוהל, לאחר שהנחית עליה מכות נמרצות, והשאיר על פניה פנסים כחולים. הוא התאהב באשה צעירה אחרת, הביא אותה לאוהל שלו והיתה לאשתו לכל דבר.

הערבים בכפרים אלה היו נוטים חסד ליהודים. סיפקו להם את מזונם, וגם תבן ומספוא לבהמותיהם. יהודי אחד מעירנו, אותו אני מכיר אישית, היה בעל זקן ועושה רושם חיצוני שמעורר כבוד. באחד מימי ראשון הוא הגיע לכפר (מאהל) אחד, שהערבים שגרו בו לא התייחסו ליהודים ביחס מיוחד. לאותו כפר הגיע היהודי כשאין לו פרוסת לחם לאכול, הוא ועוזריו. עוד הוא נוטה את אהלו, והנה אותה ערביה שבעלה זרק אותה, מופיעה אצלו כשפניה נפוחות, וגופה חבול מהמכות שקיבלה מבעלה. פנתה ליהודי וסיפרה לו את כל המעשה.

היהודי מצא הזדמנות, איך לאכול ארוחת בוקר דשנה. הוא שאל את הערביה: ״יש לך קצת קמח או סולת, כמה ביצים, חלב, תמרים ועוד״, ענתה לו ״יש ויש״. ״נחמדו לילאה״ (תודות לאל).

״עד שאני אקים את האוהל ואסתדר, תלכי לאוהל שלך. תכיני ״מחרצא״ (כעין כיכר לחם) תשימי באמצע מטבע חאסאני מכסף (מטבע שהיתה בזמנו של המלך חסן הראשון) מהמטבע תמדדי זרת מכאן וזרת מכאן. תוכלי להוסיף, אבל לא להמעיט מגודל זה (היהודי רצה כיכר לחם גדולה), תביאי שש ביצים, קצת חמאה, סוכר ותה. כל זה אני צריך לטיפול בבעיה שלך״.

הערביה חזרה אליו והביאה כל מה שהיהודי דרש ממנה. בהגיעה אליו, הוא אמר לה ״תלכי בינתיים להסתובב בשוק. תקני כמה דברים שאולי את צריכה ותחזרי אלי בעוד שעה״. היהודי קיבל ממנה מה שביקש והכין לו ולעוזריו ארוחת בוקר טובה מאוד, ממה שהערביה הביאה לו.

הערביה חזרה כעבור שעה. היהודי, למראית עין, כתב מה שכתב על פיסת נייר ועל קליפת ביצה אחת. לקח פיסת בד שחור, עשה אותה כעין שקית, והכניס הכל לתוכה.

״תשמעי טוב מה שאני אומר לך. בדרכך בשוק אל תדברי עם אף אדם, ואפילו אל תעני למישהו, שידרוש בשלומך.

בלילה, עת בעלך לשעבר ייכנס לאוהל עם אשתו החדשה, ובמלוא החשכה, שהוא והיא לא ירגישו בכך, תכניסי את הקמיע לנעל שלו, ותראי שבאותו לילה הוא יריב עם אשתו החדשה, יתן לה מכות נמרצות, יגרש אותה מהאוהל, ולמחרת יחזור אלייך״. הערביה, לפי תומה, עשתה כל מה שהחזן היהודי אמר לה.

אלא שבזמן החשיכה, נכנסה בחשאי לאוהל, חיפשה את הנעל והכניסה בה את הקמיע שכתב לה היהודי. בהיכנסה לאוהל, ולאחר מעשה, היא עשתה קצת רעש. לקול הרשרוש, הערבי התעורר משנתו, הדליק הנר וראה להפתעתו את אשתו הראשונה. הוסיף לה עוד מכות וגירש אותה מהאוהל, ביודעו שיש כאן מעשה כישוף.

בשבוע הבא, כשהיהודי חזר לאותו בפר, באה אליו הערביה, כשהיא פצועה וחבולה מהמכות שהיא קיבלה. היהודי, בראותו אותה, אמר לה ״ידעתי שתעשי שגיאה. באיזו נעל שלו הכנסת הקמיע, בנעל ימין או בנעל שמאל. ענתה לו, לא שמתי לב. אינני יודעת, כי אתה לא הסברת לי במדוייק.״ היהודי אמר לה ״לבטח הכנסת הקמיע בנעל ימין במקום בנעל שמאל, ועל כן מה שהיה צריך לעשות לאשה השניה הוא עשה לך. הוא היה צריך להנחית עליה מכות נמרצות ולגרש אותה. ואת בטעות שלך גרמת לעצמך את ההיפך ממה שהיה צריך לקרות. אבל אני אמרתי לך במפורש באיזו נעל להכניס את הקמיע, ולא שמת לב לכך. תחזרי אלי בשבוע הבא, ואחשוב על משהו אחר״.

בינתיים, היהודי והפועלים שלו, אכלו ארוחת בוקר טובה. קיבל גם דמי טירחה, והערביה נשארה פצועה וחבולה, כביכול באשמתה, עד שהיהודי יחשוב על תחבולה אחרת, שגם היא לא תועיל לה במאומה.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-אליעזר בשן

מי שיש לו רק בנות או רק בנים לא קיים מצות פריה ורביה

במשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו, אנו מוצאים חילוקי דעות בין בית הלל לבית שמאי לגבי השאלה מתי קיים אדם מצות פריה ורביה. ״לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה, שנאמר ׳זכר ונקבה בראם׳״.

לפי ההלכה אדם קיים את המצוה אם הוליד זכר ונקבה. רמב״ם פסק לפי בית הלל(הל׳ אישות, פרק טו, הל׳ ד): ״כמה בנים יהיו לאיש ותתקים מצוה בידו? זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם״. וכן שו״ע, אהע״ז, סי׳ א, ס״ק ה.

נימוקים מעשיים לקיום מצות פריה ורביה

ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה הסביר את טעמה של מצות פריה ורביה: ״דהיינו ליקח אשה כשרה להוליד ממנה בנים ובנות, כי אם אין האדם בעולם, העולם הופך לתוהו ובוהו״. את טעם הנישואין נימק גם בנימוקים מעשיים, כמו העזרה שאשתו תושיט לו:

ולא תהיה זמה בעולם, וכן בניו ובנותיו שהוא ילמדם תורה בילדותם… מצא לעת זקנתו מי שעתרו… לעת אפיסת כהו… ולא יהיה למעמסה על עצמו… אך יוצאי יריכו להרגלם באהבתו… ומכרם את אשר גמל אתם חסד כל ימיהם… אין ספק כי ירצו לשאת את עולו… כמו שהוא בנסיון לפי הרוח השכיח והרגיל.

בהמשך הוסיף, שיהיה לו למי להוריש את רכושו, וצאצאיו ידאגו לקבור אותו(׳טעמי כהונה׳, בתוך: ׳תורה וחיים/ דף ד).

במרוקו נקטו כבר עם הנישואין אמצעים כדי להבטיח שהזוג יביא דור חדש לעולם, כי היה חשש שעין הרע תחבל במטרה זו. היו שנהגו לשים בפתח ביתה של הכלה שיבולים; לדברי ר׳ יוסף משאש ממכנאס, ״מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות של חלב, ונראה לי הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה״ (׳מים חיים׳, או״ח, סי׳ רטו). מנהג אחר בקהילה זו היה כי לסעודת שבע הברכות האחרונות הגישו דגים, כסימן שהזוג יפרה וירבה כדגים (אהרן אסודרי, ׳חשבתי דרכי׳, דף צז).

בטנג׳יר היה נהוג כי הזוג הצעיר מתארח בשבעת ימי המשתה בבית הורי החתן. ובערב השביעי היו מגישים דג גדול לסעודה כסמל לפוריות (בנג׳ו, תשמ״ג, עמי 3).

בקהילת דבדו(Debdou, במזרחה של מרוקו) היה נהוג, כי כשהגיעה הכלה לבית החתן הגישו לה כוס של דבש וביצה חיה, וזרקו את הביצה

על מפתן הבית. בכמה מקומות היו משקים אותה חלב, ואחר־כך הייתה שוברת כוס או ביצה (שיטרית, תשס״ג, עמי 563).

במקומות אחרים היו מביאים בעת החופה כלי מלא שמן זית, כדי לקיים את הפסוק ״בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך״ (תחלים קכח, 3), ובעת החופה זורקים על הזוג גרגרי אורז וחיטים. היו שנהגו לזרוק תרנגול ותרנגולת מעל ראשי החתן והכלה. אחרי שבע הברכות זורקים על הכלה מיני מתיקה. בבואה לבית החתן היו זורקים עליה אורז, ומשקים אותה חלב עם קוביות סוכר. אחרים היו נותנים לה ביצה שתשבור על הרצפה. היו מקומות בהם היו שוברים כד מלא חיטה ליד דלת הזוג, וכן שוחטים כבש או פרה.

אמצעים למציאת בן זוג ולהריון

אחת הסגולות לאשה למצוא בן זוג ולחרות היא ששורפים את הפתילות של נרות החנוכה ומדלגים על האש. ר׳ יוסף בן נאיים ציטט את חיבורו של אליהו בן אמוזג ״אם למקרא״, בו הוא כותב לפסוק ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש״ (דברים יח, 10), כי המדובר בעבודת המולך! ובתוך דבריו העלה זיכרון מנעוריו, שאמו הייתה לוקחת את הפתילות והשמנים שנשארו מימי חנוכה, ושורפת אותם עד שנראתה שלהבת גדולה. היא הייתה מצוה עליו לדלג מצד לצד ״שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר טיטואך. וכשעמד ר׳ יוסף על דעתו, חשש שמא יש בדבר משום דרכי האמורי(׳נוהג בחכמה׳, דף סא).

בתיטואן היה נהוג, לפי הדיווח של שליח כי״ח יצחק בן שימול ב־1889, כי ביום השביעי לאחר החתונה היו בני הנעורים שולחים לזוג הטרי דגים, כדי שיפרו וירבו כמו הדגים. הכלה מכינה מהדגים ארוחה לבעלה (המליץ, כט, תרמ״ט, גל׳ 98, עמי 3).

במראכש נהגו ביום השמיני לאחר החתונה לתת לכלה שבעה דגים קטנים, שעליה לבלוע, כדי שיהיו לה שבעה בנים (א. שטאל, תשנ״ג, עמי 491).

ב: נישוא בוסר ונישואי צעירה לזקן

גיל הנישואין

בחברה היהודית בצפון אפריקה חותנו הבנות והבנים בגיל נמוך מהמקובל בימינו. הייתה זו מסורת רבת שנים המעוגנת בהלכה, במדרשים ובמנהג. הייתה כאן גם השפעה סביבתית: כך היה נהוג בחברה המוסלמית בה חיו היהודים, אך גם בחברה היהודית במזרח התיכון ובאירופה עד הזמן החדש.

כיוון שמטרת הנישואין בגיל נמוך הייתה הבאת דור חדש, התנגדו חכמים לנישואי ילדה לפני הגעתה לגיל הפוריות. הרמב״ם, בהלכות איסורי ביאה פרק כא, הל׳ יח כתב: ״לא ישא קטנה שאינה ראויה לבנים״.

תהליך הנישואין היה מורכב משני שלבים: נערה נתקדשה בגיל נמוך, כגון 7-5, ונישאה, כלומר נכנסה לחופה כעבור מספר שנים.

מדוע התקיימו נישואי בוסר? השאיפה להמשכיות הייתה גורם מרכזי במלחמת הקיום. בגלל מחלות, שנות בצורת ותמותת תינוקות, ילדים רבים לא הגיעו לבגרות, והיה חשש שמא לא יישאר המשך למשפחה. החברה ראתה בעין טובה שהאשה תלד ילדים רבים ככל האפשר בעודה צעירה. גיל הפוריות של האשה התחיל בגיל 12 והיא פסקה ללדת בגיל נמוך מזה שאנו מכירים בחברה המודרנית. לכן, ככל שהיא מקדימה, סיכויה ללדת ילדים רבים טובים יותר.

סיבות נוספות לנישואי בוסר היו רצון ההורים להשתחרר מעול פרנסתם, וכן למנוע מבניהם הרהורי עבירה.

עד המאה ה־20 היו נישואי בוסר בחברה היהודית תופעה מקובלת. התוצאות בארצות המגרב היו כמו במקומות אחרים: קשיים בתיפקוד המיני, תלות הזוג הצעיר בהורים מבחינה כלכלית בשנים הראשונות לנישואיהם, צמצום השכלת האשה, בלות מוקדמת, חולשה פיזית ותוחלת חיים קצרה מזו שבימינו.

בספרות התשובות של חכמי מרוקו מצויות עדויות על נישואי בנות, לעתים בקביעת העובדה שנישאה כשהיא קטנה. ר׳ משה טולידאנו כתב: ״מנהג העולם שאדם נותן בתו לאשה, בין קטנה בין בוגרת״                                                   (׳השמים החדשים׳, אהע״ז, סי׳ כג).                                                                                                                    

במיוחד הושאו בגיל נמוך יתומות, כדי שיהיה להן גואל, וגם כי היה חשש שהמוסלמים יחטפון ויאסלמו אותן. לעתים מצוין גילה של היתומה שהרשאה. מהן הושאו בהסכמת בית הדין שהייתה מכרעת – גם בניגוד לדעת אמה ואחיה – אם החתן היה בן למשפחה מבוססת, ו״בית הדין אביהם של יתומים״, ראה אינטרס זה לנגד עיניו. כך כתב ר׳ שלמה בירדוגו ממכנאס: יתומה ״כבת חמש כבת שש״, שבית הדין רצה להשיאה, ״בראותם שהזיווג נאה לה [ו]לכל הצדדין, כי החתן רך וטוב וגם בן נדיבים וליכא למיחש [אין לחשוש] למיאון [של היתומה] ואחיה מעכב״. בהמשך נאמר שגם האם התנגדה, אבל החכם הגיע למסקנה ״דהסכמת בית הדין חשיבא [חשובה] יותר מדעת האח והאם״(׳די השבי, סי׳ יג, דף טז ע״א).

גיל הנישואין של הבנות היה לרוב בין 9 ל־14, וכשהיא בת 15 ומעלה כבר נחשבת מבוגרת הראויה לאלמן או לגרוש בלבד. כך נזכר בספרות הרבנית, במקורות חיצוניים, בזכרונות ובעדויות עד המאה ה־20. בדו״ח שפורסם ב־1882 על ידי שלמה בן עוליל, שכיהן כמנהל ראשון בבית הספר של כי״ח בפאס, ולחם בנישואי בוסר, נאמר כי ילדה בת 6-5 נישאה, בגיל 15 נישאה בשנית, ובגיל 18 כבר היתה זקנה.

בספרו של ר׳ אליהו חזן נרשמה כותרת על שנת תרס״ה (1905): ״במנהג שנהגו במארוקו להשיא את בנותיהם בנות שבע או שמונה שנים״ (׳תעלומות לב׳, ח״ד, סי׳ יא).

תופעה זו נמשכה בעיקר בכפרים גם בשנות ה־50 של המאה ה־20. מבין העולים לארץ בשנים אלה רואיינו נשים, ביניהן אסתר אביחצירא מאית עתאב, השוכנת ליד העיר בני מלאל כ־160 ק״מ דרומית מזרחית מקזבלנקה], שסיפרה כי נישאה בגיל 11 (כלפון־סטילמן, תשמ״ג, עמי 62).

השירה היהודית העממית – לערובי-י.לסרי-שים לב חתני

נתהללא ייא ערוצי

שים לב חתני

 

לערוצ פוצט כאס לבללאר

החתן בתוך כוס הבדולח

 

וואנא עזבא ליה סתהיתו

ואנוכי רווקה ואליו אשתוקק

 

דאזו עאמאיין מן עשקו

חלפו שנתיים מאהבתו

 

ללי הואא מא ראני וואנא מא ריתו

שלא ראה אותי ולא ראיתי אותו

 

ווננאס כללהום סתהאוו עשקתו

והאנשים כולם חמדו אהבתו

 

בלחק לערוצא הייא ללי עבבאתו

אך רק הכלה לקחה אותו

 

באבא לערוצ ייא חביבי, מאדאל ווחשי ליכ

חביבי הוי חביבי, ערגותי לך רבות

 

ווללי לעב יילעבלכ, בידי אנא נחננילכ

והמשחק לא ישחק, חיננא בכפותיך אתנה

 

נתהללא ייא ערוצי, לא תטוול גיבא מאררא

זכור היטב חתני, אל תאריך עלי גלות מרה

 

לא יזיוו אולאד לחחראם, ייעבביווני וואנא גריבא

פן יבואו בני עוולה, ייקחוני ואני זרה

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

 151 – אולאדנא ד־ריס, שי פל־חנא ושי פל־ערים.

בנינו מנוצות, זה בחינא וזה בחתונה.

 

152 –  ג׳א יעאוונו פ־קבר בוה, הרבלו בל־פאס.

 בא לעזור לו בקבר אביו, ברח לו עם המכוש.

 

153 – א־ד׳רב אל־כּלב, ו־ווקרו פ־אוג׳ה מולאה.

 הכה הכלב, אך כבדהו בגלל אדוניו. 

 

154 – אלי בזא ב־ג׳עבא, בזא ב־ראבוז.

 המבזה את הקנה, מבזה גם המפוח.

 

155 – בויא־פ־שבכא, ואימא פ־שווארי.

 אבי בתוך הרשת, ואמי בתוך השק.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים שמואל שוורץ

 

הנוצרים החדשים

בפורטוגל במאה העשרים

שמואל שוורץ

ההדיר דב סטוצ'ינסקי

מרכז דינור – מרכז זלמו שזר

שמואל שוורץ, מהנדס מכרות יליד פולין, גילה בשנות עבודתו בפורטוגל קבוצות של צאצאי אנוסים, אשר שימרו מסורות יהודיות מיוחדות. בספרו " הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים – ליסבון 1925 – מספר שוורץ כיצד הצליח להבקיע את חומת הסוד של הנוצרים החדשים " המתייהדים ", לחקור את אורח חייהם ולתעד את תפילותיהם המיוחדות, הנאמרות בפורטוגלית אך ספונות ליטורגיה יהודית

דב סטוצ'ינסקי, המהדיר, תרגם לעברית את ספרו של שוורץ ובכלל זה את אוסף התפילות של הנוצרים החדשים.סטוצ'ינסקי גם הוסיף מבוא נרחב המתאר את תגובת העולם היהודי האקדמי לגילויים מחדש של אנוסי פורטוגל. כמו כן שופך המבוא אור על דמותו של מחבר הספר – שמואל שוורץ

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל-קישוט מצויר לסוכה

 

התמונה העליונה

קישוט מצויר לסוכה

מכנאס – תשרי תשט"ו – 1954

כתובת : " סוכת שלום פרוש ה' עלינו " ;

" אברהם יצחק יעקב יוסף " ;

משה אהרן דוד פינחס

" מעשה ידי ע"ה יוסף משאש ס"ט "

ציור בעפרון, בצבעים ובדיו על גבי קרטון

אוסף הרב יוסף משאש ז"ל – חיפה

 

התמונה התחתונה

קופסה לאתרוג

מכנאס ' המאה הי"ט או הכ'

כסף; מעשה חיקוק וטביעה

אוסף הרב יוסף משאש ז"ל, חיפה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר