חלוצים בדמעה – ש. שטרית

 

בהעריכו את רמתם התרבותית הגבוהה, השכלתם הרחבה, שליטתם בשפות זרות ותרומתם האפשרית לפיתוח מלכותו, העניק מלך מרוקו ליהודי ספרד הקלות רבות ואפילו פטר אותם ממס הגולגולת, שבו היו חייבים יהודי הממלכה.

דבר זה יצר מתח מסוים בין יהודי ספרד ובין יהודי מרוקו, אך איש, כמובן, לא העז לצאת בגלוי נגד מצווח השליט. חיש מהר עלו יהודי ספרד במעלות השלטון המרוקני. רבים מהם תפסו עמדות חשובות בשירות החוץ, אחרים שימשו יועצים למלך והביאו להרחבה ניכרת בסחר־החוץ של המדינה.

 בין חכמי ספרד שבאו למרוקו באותה תקופה היו-רבי אפרים אלנקווה, רבי יעקב בירב (שעלה אחר־כך לצפת והיה מורהו של רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ה ע ר ו ך, רבי שמעון לביא, שכתב פירוש לזוהר וחיבר את הפיוט הנודע ״בר־יוחאי נמשחת אשריך״, וכן רבי דוד בן־זמרה (הרדב״ז) שפירש את מ ש נ ה תורה להרמב״ם. בתוך זמן קצר הפכה מרוקו למעין מאגר של חכמים וגדולים בתורה, שרבים מהם יצאו לשמש כרועים רוחניים ביוון, בתורכיה ובארץ־ישראל.

אך גילוי אמריקה על־ידי קולומבוס החמיר מאוד את מצבם של יהודי מרוקו. מרכז הכובד הכלכלי, המדיני והתרבותי הועתק בן לילה מאגן הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. ואילו גילוי דרך הים להודו הנחית מכה כלכלית אנושה על ארצות צפון־ אפריקה כולן. שכן, אם עד אז שימשה צפון אפריקה כ״גשר יבשתי״ בין אירופה להודו, אזי עתה נפנו הכל לדרך הים. קהילות יהודיות רבות איבדו את מקור פרנסתן והחל תהליך בלתי־נמנע של הגירה, כולל הגירה לארץ הקודש. 

הקשר של יהודי מרוקו לארץ־ישראל היה רצוף ולא ניתק מעולם. עוד בימי־ הביניים עלו יהודים מצפון־אפריקה לירושלים. בשנת 1218 כתב רבי יהודה אלחריזי על ירושלים: ״ושם מן המערביים קהילה חשובה וטובה״. לפני גירוש ספרד, ישבו בירושלים כ־300 משפחות מוגרביות וכמספר הזה של משפחות ישבו בצפת.

 בית־ הכנסת של יהודי מרוקו בצפת ידוע כיום כבית־הכנסת של האר״י. קהילת המערביים בירושלים היתה, גם מרכז תרבותי־יהודי. אחד מחשובי החכמים באותה תקופה היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), נכדו של הרב אברהם אזולאי שעלה מפאס לירושלים בראשית המאה ה־17. 

ספרו עבודת הקודש הוא הספר העברי הראשון •שנדפס בירושלים. רבי חיים בו־עטאר, בעל פירוש אור החיים, עלה ממרוקו לירושלים בשנת 1742, הקים בה את ישיבת ״כנסת ישראל״ ולפני מותו, בשנת 1743, הוא חיבר את הספר ראשון לציון. קברו בהר הזיתים היה נערץ מאוד על יהדות צפון-אפריקה באותם הימים.

במחצית השנייה של המאה ה־18 שקעה שמשה של פאס וזרחה זאת של מקנס, עד כי זו הפכה בהדרגה לעיר ואם בקהילות היהודיות במרוקו. החוקר הישראלי, ד״ר שלום בר־אשר, כותב בקשר לכך כי בני משפחות טולידנו, בן־עטאר ומימראן-כולן ממקנס-שימשו בנגידים ורוזנים בחצרות מלכי מרוקו. מקנס הוציאה מקרבה גם רבנים גדולים מבני משפחות טולידנו, ברדוגו, עמאר ומשאש, ואילו במחוז תפילאלת צמחה משפחת המקובלים לבית אבוחצירא, הנערצת על יהודי מרוקו עד עצם היום הזה.

הכיבוש הצרפתי פתח תקופה חדשה בתולדות היהודים בצפון־אפריקה. הענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג׳יריה בשנת 1870, על־פי חוק כרמיה, הפיחה תקווה דומה גם בקרב יהודי מרוקו. תקוה זו גברה לאחר שעל־פי חוזה פאס קיבלה צרפת ב־1912 את הפרוטקטורט על מרוקו. המפגש עם התרבות הצרפתית והרשת הרחבה של מוסדות ״אליאנס״ שהיתה פרוסה אז בכל רחבי המדינה חוללו בקרב יהודי מרוקו תמורות מדיניות, כלכליות, תרבותיות וחברתיות עמוקות ביותר.

צרפת שיחררה את היהודים מהמגבלות המדיניות שהיו מוטלות עליהם וב־22 במאי 1918 אף העניקה הכרה רשמית לוועד הקהילה היהודית. על־פי התקנון, היה ועד הקהילה רשום כארגון צדקה, אך בפועל היה הגוף המקשר בין היהודים ובין השלטונות.

תמורה רבה חלה גם במישור הכלכלי. במשך מאות שנים היה קיים במרוקו דו־קיום כלכלי בין יהודים וערבים. באזורים הברבריים עסקו היהודים במלאכה ובמסחר, בעוד שהמוסלמים היו הלוחמים. לאחר שהצרפתים קיבלו את הפרוטקטורט על מרוקו בשנת 1912, הם פתחו לפני היהודים את התעשייה ואת המסחר הבינלאומי.

יהודים היו פעילים מאוד ביבוא תה, חיטה, סוכר וטקסטיל. גם שערי האוניברסיטאות נפתחו לפגי היהודים והם התקבלו לפקולטות להנדסה, רפואה ומשפטים. לעומת זאת, הוגבלה כניסת יהודים למשרדי הממשלה ורק מעטים מהם הגיעו לעמדות בכירות בצבא או במשטרה. אף־על־פי־כן, מפגש תרבויות זה לא הביא בשום שלב להתבוללותם של יהודי מרוקו, ובזכות חכמיהם ותורתם הם הצליחו לשמור את יחודם העדתי ואת תרבותם היהודית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר