מבצע יכין – שמואל שגב

" לביא : שאג בקזבלנקה.

החלטת האו"ם בדבר חוקת ארץ ישראל, הביאה להתעוררות גולה בקרב יהודי צפון אפריקה והיא נתפסה על ידי יהודי מרוקו כ " ביאת המשיח " וכמימוש חזון אחרית הימים. לגבי יהדות זו, שהייתה ספוגה חיבת ציון והייתה קשורה בקשר מיסטי, כמעט, לירושלים, הצביע האו"ם בכ"ט בנובמבר , הייתה בבחינת " אצבע אלוקים " ומי , אם כן, ימלאנו לבו להתכחש לרצון האל ?

להט זה גבר לאחר הקמת מדינת ישראל וניצחונו של צה"ל במלחמה נגד שבעה צבאות ערבים. מתוך התעלות נפש של שיבת ציון, ללא צו מגבוה, נטשו אלפים מיהודי מרוקו את בתיהם ושמו פעמיהם למולדתם הצעירה, החדשה.

הקמתה של מדינת ישראל, באה במקביל למאבק לעצמאות בכל שלוש ארצות המגרב. מאבק אנטי צפרתי זה, הוליד בירושלים חששות לגורל היהודים בצפון אפריקה. בהתייעצות עם מנהיגי ישראל לבין ראשי היהדות העולמית הובע חשש פן הפרעות ביהודי בגדאד בשנת 1941, יישנו בקזבלנקה ובערים מרוקניות אחרות ומכאן התעורר הצורך " ללמד בני יהודה קשת ".

תפישה זו הלמה גם את השקפת עולמה של הציונות. מאז ומתמיד רווחה ביהדות ההשקפה כי " בני ישראל עברים זה לזה " וכי גורל אחד מלכד את עם ישראל, בכל תפוצותיו. השקפה זו, בא לידי ביטוי מעשי ערב ולמחרת קום המדינה.

מחשש פן החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, תקומם האוכלוסייה הערבית נגד המיעוטים היהודיים בארצות ערב, יצאו מתנדבים מישראל ומחו"ל לפעולה בקרב הגלויות היהודיות במצרים, בסוריה, בלבנון בעיראק.

בדיונים שנערכו בירושלים, בהשתתפותו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון ז"ל, נשאלה שוב ושוב השאלה : האם השכר הכרוך בהקמתם של ארגוני הגנה במדינות ערב, שקול כנגד הסיכון הרב שהקיבוצים היהודים נוטלים על עצמם ? 

הועלתה אז הטענה כי כאשר יהודים נתפסים עם נשק בידם, הם מוקעים מיד כ " סוכנים ציונים " ולא זו בלבד שהם משלמים לרוב בחייהם, אלא שגם הקהילה היהודית סובלת מכך והפיקוח עליה גובר. אך בן גוריון ראה בעצם ההיחלצות להגנה על יהדות התפוצות, מעין תוספת צידוק לקיומה של מדינת ישראל ומימוש חזונה הציוני.

הוא סבר, כי מדינת ישראל חייבת להיחלץ מיד לעזרתם של יהודי צפון אפריקה ויחד עם גורמים יהודים אחרים, חייבת היא לסייע להם להגן על עצמם מפני פורעים אפשריים.

אך כבר מראשית הפעולה נתעוררו כמה קשיים אובייקטיביים. בניגוד ליהדות אירופה שהייתה ידועה ומוכרת ומנהיגיה פעילים בתחומים שונים של התנועה הציונית, יהדות צפון אפריקה הייתה עדיין בבחינת " ארץ לא נודעת ".

המאבק לעצמאות ישראל והמאמץ להציל את שארית הפליטה באירופה, לא אפשרו מחקר מעמיק וממצה על יהדות מרוקו, תכונותיה, רמתה ואורח חייה. על כך גם בהקשר להתארגנות ההגנתית. לא מצאו ציד התשובות לכמה שאלות נכבדות : האם מסוגלת יהדות מרוקו לפתח פעילות מחתרתית ?

האם מסוגלים חברי תנועות הנוער הציוניות לשמור סוד ? האין הם קשורים יותר מדי להוריהם ? ומה תהיה עמדת המבוגרים – האין הם רואים עצמם צרפתים, יותר מאשר " ציונים " ? 

אך כאן נכונה לכל העוסקים בכך הפתעה רבתי. עוד לפני קום המדינה, ובמסגרת הפרוטקטוראט הצרפתי, עשו יהודי מרוקו כמה ניסיונות להתארגנות להגנה עצמית. יהודים ששירתו בצבא הצרפתי, הקימו גרעיני הגנה במקומות שונים, לרוב אף ללא עידוד מצד פרנסי הקהילה.

הצעירים היהודים נהגו בזמנו להתכנס בבתי הכנסת ודבר זה הוליד בקרב מנהיגי הקהילה חששות מפני התנגשות עם השלטונות הצרפתיים. צעירים אלה באו מקרב חברי תנועות הנוער הציוניות וכן מקרב ארגון הצופים היהודים, ה " דז ".

הם לא היו מצוידים בנשק והתאמנו בסכינים ובאלות. כולם היו ספורטאים טובים ובעלי כושר גופני מעולה ועצם הופעתם בסמטאות הגטאות היהודיים, היה בו כדי להרתיע.

הצורך היהודי להתארגן להגנה עצמית נבע מהאווירה ששררה בצפון אפריקה, בתקופת מלחמת העולם השנייה. משטר וישי, בראשותו של מרשאל פטאן, נגש ביהודים והיפלה אותם לרעה. חרף סירובו של הסולטאן, סידי מוחמד בן יוסף, להחיל עליהם את " חוקי נירנברג " – זכו היהודים ליחס משפיל והם נחשבו לאזרחים ממדרגה שנייה.

הידיעות הראשונות בדבר השואה שפקדה את יהדות אירופה, היכו את יהודי צפון אפריקה בהלם וגרמו להם זעזוע עמוק. רבים חששו לחייהם ולמרות נחיתת צבאות בנות הברית, ב-8 בנובמבר 1942, הם גילו יחס של חשדנות כלפי קציני וישי שהמשיכו לשרת במנגנון האזרחי.

ערב נחיתת צבאות בנות הברית נשקפה אפילו סכנה ממשית לחייהם של היהודים : לוחות המודעות בקזבלנקה, כוסו בכרזות אנטישמיות שהודבקו על ידי " לגיון הלוחמים הצרפתים ". הכרוזים קראו לעריכת טבח ביהודים ב-15 בנובמבר 1942 ולשריפת בתיהם.

התושבים הערבים לא נענו אומנם לקריאה זו, אך הם המתינו לשעת כושר. ליד שערי הגטו, הם נהגו לומר לשכניהם היהודים " בקרוב נגיע " סידי אלחאג' " – כינוי להיטלר, הוא יגרש את הצרפתים ואז יגיע גם תורכם ".

אך התקווה שטנית זו לא התממשה. ב-8 בנובמבר 1942, כבשו האמריקאים את קזבלנקה והיהודים יצאו מסמטאות הגטו והקבילו את פני משחרריהם בפרחים ובתרועות גיל. אך שמחתם נמשכה יום אחד בלבד. למחרת ב-9 בנובמבר, פרץ המון ערבי לסמטאות הגטו ופרע פרעות ביהודים.

הפורעים שרפו בתי כנסת ובתי ספר והתנכלו לעוברים ושבים. אך אירע מעשה פלא : צעירים יהודים רבים, מהם ששירתו בעבר בצבא הצרפתי, התארגנו מיד להגנה עצמית. הם הצטיידו באלות, בבקבוקים ובאבנים והתייצבו בגלוי נגד הפורעים הערבים.

תוך זמן קצר נהדפו הפורעים מרחובות הגטו ולא העזו עוד לבוא בשעריו. מפקדת הצבא האמריקני שיגרה למקום יחידה של חיילים סנגאלים, שהשתייכו לכוחות " צרפת החופשית " והם נטלו אל עצמם את הגנת המללאח.

שחרורה של צפון אפריקה מעול שלטונה של וישי, יצא את המפגש הראשון בין יהדות מרוקו לבין יהודי התפוצות. קצינים וחיילים אמריקניים נדהמו למראה מצוקתם הכלכלית של היהודים ומצבם החברתי הירוד.

תוך זמן קצר נרתמו ארגוני הסעד היהודיים לפעולה וסיפקו מזון, בגדים ושירותי רפואה למרכזים היהודיים השונים. ה " ג'וינט ", בעיקר, הוכיח סולידריות יהודית מופלאה ופעל בתנופה כפי ששום ארגון יהודי לפניו לא עשה כן.

הודות לתקציב נדיב, הוקמו במרוקו תחנות לטיפול באם ובילד, נפתחו מרפאות לריפוי מחלות מדבקות. ניבנו בתי יתומים ובבתי הספר של " אליאנס " אורגן מפעל הזנה שממנו נהנו כעשרת אלפים תלמידים.

אך ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל ומפקדת " ההגנה " ידעו כי אין בכך די. בחושיו הבריאים ובחזונו המופלא, הבין בן גוריון – כבר אז – כי לאחר השואה הנוראה באירופה, הפכו היהודים בארצות ערב למאגר כוח האדם העיקרי של התנועה הציונית ויהיה הכרח לשלבם במאבק לעצמאות ישראל.

לימים דוד בן גוריון, ישנה את התפיסה ויהפוך את יהודי צפון אפריקה לנטל ועומס על תקציב העלייה, והראייה, העדיף הוא משיקולים שאני משאיר לכם לבחון אותם, להעדיף את יהודי שאר הארצות על פני יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט. על זה אתן להיסטוריה לשפוט אותו – אלי פילו

וכך על פי  הוראות מפקדת ה "הגנה " באירופה, הגיע באביב 1943 למרוקו, השליח הישראלי הראשון לצפון אפריקה – אפרים פרידמן, חבר קיבוץ בית אורן, מוותיקי ה " הגנה " ומפעילי עלייה ב'. אפרים פרידמן, לימים בן חיים, ומחלוצי הדיפלומטיה הישראלית באפריקה, הגיע למרוקו עם תעודות מזויפות ובמדי קצין של צבא " צרפת החופשית ".

אפרים בן חיים לא ידע דבר על מרוקו ולא העז לנחש איזו יהדות זו. על כן מה רבה הייתה הפתעתו, כאשר גילה יהדות חמה, בעלת שורשים יהודיים עמוקים וחדורה אמונה גדולה בתקומת ישראל. אפרים בן חיים לא הסתפק בביקורים במרכזי הקהילות העירוניות, אלא יצא גם לערי השדה והגיע לכפרים נידחים בהרי האנטי אטלס.

באחד הכפרים הללו, הוא גילה את הרב המקומי כאשר הוא יושב במערה אפלה וסביבו כמה תלמידי חכמים. הרב דיבר עברית תנ"כית ובשפה ציורית מאוד הוא תיאר את מצבם הקשה של בני כפרו והביע תקווה לסיוע מהיר מצד " הציונים "

כשאר יצא השליח הישראלי המערה עמדו בפתחה כל יהודי הכפר, כשהם מחזיקים בידיהם את כל מטלטליהם. אפרים בן חיים שאל בתמיהה : " מה זה " ? והם ענו לו במקהלה : " אנו הולכים אתך לירושלים ".

ברם, התנאים לעלייה לארץ ישראל לא היו בשלים עדיין. המלחמה טרם הסתיימה. דרכי הים היו חסומות והיישוב היהודי טרם נחלץ למאבק על עצמאותו. אך הזרע זרע אפרים בן חיים נבט במהרה והשנים הבאות היו שנות ההכשרה לקראת העלייה.

עד סוף 1943 קמו בכל שלוש ארצות " המגרב " גרעינים ציוניים, ששמו להם למטרה לעודד את העלייה לארץ ישראל.

עם סיום המלחמה השתפרו התנאים לפיתוח פעילות ציונית במרוקו. ב-7 במאי 1945, חידש המושל הצרפתי את סמכות ועד הקהילה, והוא קבע בצו את חובת הבחירה למוסדותיו. גם ההסתדרות הציונית במרוקו חידשה את פעילותה, אך כי להלכה – כ"סניף " של הפדרציה הציונית בצרפת ולא כתנועה עצמאית.

בפאס, בירתה הרוחנית של יהודי מרוקו, קם " מועדון הרצל " ללימוד השפה העברית. ברבאט קם " מועדון פתח תקוה " ואילו בערים אחרות קמו מועדונים על שם ביאליק ואליעזר בן יהודה. בקזבלנקה – התרכז החינוך העברי בשלוש אגודות : " מגן דוד ", " חובבי השפה העברית " ו " קרל נטר ".

אך החידוש הגדול נגע למוסדות " אליאנס " : למרות הזיקה העמוקה לצרפת, גילו ראשי הקהילה היהודית יתר עצמאות והורו ללמד עברית בכל מוסדותיו של ארגון זה במרוקו. הייתה זו החלטה מהפכנית ממש, שהביאה בהדרגה לחיזוק מעמדה של התנועה הציונית במרוקו ולהגברת זיקתה לארץ ישראל.

המנהיגים היהודיים המקומיים ראו אז בבן גוריון מעין " משיח " והם מילאו ללא ערעור אחר הוראותיהם של שליחי הסוכנות היהודית. הערתי שלי – אלי פילו – לימים יתברר שגם בן גוריון וגם הסוכנות לא החזירו את האהבה הזו ליהודי מרוקו הנפלאים  וגם לא לתמיכה של התנועה הציונית העולמית – עד כאן הערתי.

פעילות ציונית זו, גם אם הייתה עדיין מוגבלת , הניבה מיד פירות בשני תחומים : עלייה והגנה. בשנת 1945, עלתה לארץ ישראל קבוצה ראשונה של עשרה חלוצים ממרוקו. בראשותו של אלי מוייאל – מי שעתיד היה להיבחר לכנסת ומי שכיהן כסגן שר התקשורת בממשלת גולדה מאיר.

בסוף 1946, השתתפו שמואל – סאם – אבוטבול – אביטל – כיום פקיד בכיר במשרד הביטחון – ואלי אוחיון, בקורס הראשון ליהודי הגולה, שנערך מטעם ארגון " ההגנה ". בשובם לקזבלנקה, נרתמו אביטל ואוחיון לארגון העלייה לארץ ישראל, בחודשים שקדמו להקמת המדינה.

אך עדיפות במתן סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, הייתה נתונה באותן הימים ליושבי המחנות, ניצולי השואה. כל עוד המאבק לעצמאות ישראל התנהל באפיק המדיני בלבד – לא הייתה בכך שום סכנה.אך כאשר נרתמו ארגוני המחתרת העברית למאבק אלים נגד השלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל, הביא בדבר גם להחרפת המתיחות בין יהודים וערבים בצפון אפריקה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר