גירוש ספרד-ח.ביינארט

גירוש ספרד – ח. ביינארט

משפט פריז היה דיון משפטי שהתקיים בארמון מלך צרפתלואי התשיעי, ב-25 ביוני 1240 בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד. ביהדות הוא מכונה גם "ויכוח פריז".

הרקע

בשנת 1215 התכנסה הכנסייה לוועידה מכרעת בשאלת היהודים והמוסלמים – ועידת לטראנו הרביעית. בהחלטות נקבע שיש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים וכן שיהודים ומוסלמים ילבשו בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדילם מן הנוצרים. עקב כך חויבו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי בצבעי אדום ולבן. בהתאם להחלטות ועידת הכנסייה החליט האפיפיור לפעול ביד קשה כנגד המוסלמים והיהודים וגם כנגד הנוצרים שסטו מדרך הישר, המינים.

באותה תקופה העבירו יהודים מומרים לעיונם של חכמים נוצריים כמו פטרוס ונרביליס קטעים מהתלמוד ומהברייתא, הצביעו לפניהם על מספר רב של אגדות המכילות הגשמת אלוהים ועל דינים שבהם יחס שלילי ביותר למי שאינם יהודים. מובן שגם דברי האגדה שבהם מוטחים דברים קשים בישו ובנוצרים זכו לתשומת לב.

בוועידה הוחלט להעמיד את היהודים לדין על הכתוב בתלמוד. הנוצרים לא יכלו לשפוט את היהודים על הכתוב בתנ"ך הואיל והתנ"ך הוא גם חלק מכתבי הקודש הנוצריים.

בה בעת, התחזקו שני מסדרים נוצריים חשובים, של הפרנציסקנים ושל הדומיניקנים, שהרבו לעסוק בפעולות של הטפה וכפייה דתית והיו בעלי מאפיינים של שנאת היהדות.

המשפט

ב-1236 שלח ניקולס דונין, תלמידו של רבי יחיאל מפריז, שהמיר את דתו והצטרף לפרנציסקנים, איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, בה האשמות רבות כנגד התלמוד. רק שלוש שנים אחר כך התקבלה התשובה. האפיפיור קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי הכנסת ויועברו לעיון המסדרים. לשם ביצוע הוראותיו הוא הפנה את ניקולס דונין לבישוף של פריז ולמלכי אירופה.

רבי יחיאל ברבי יוסף מפריז (נפטר בשנת 1260 או 1264), בעלי התוספות ומחשובי רבני דורו. מכונה בפי בני דורו "החסיד".

תולדות חייו

נולד בצרפת בעיירה בשם ביאו. למד אצל רבי יהודה בן יצחק שירליאון מפריז. בין תלמידיו היו המהר"ם מרוטנבורגרבנו פרץ ברבי אליהו מקורביל, חתנו רבייצחק מקורביל ועוד. שימש כראש ישיבה. לקראת שנת 1257 יצא בדרכו לעלות לארץ ישראל, ולדעת חוקרים רבים אף הגיע לשם ונפטר שם. בספר מובא בספר כפתור ופרח.(לרבינו אשתורי הפרחי עמוד תשצ"ו) כתוב שהוא התיישב בעכו ונפטר בחיפה. עם זאת על פי מחקר של פרופ' שמחה עמנואל זוהי טעות: עלייתו ארצה כשלה, והוא נפטר בצרפת, כמוכח מהאמור בכתבי יד של ספר הפסקים של רבי יצחק מקורביל,‏ זמן לא רב לאחר ניסיונו לעלות ארצה – בשבת,י"ד בניסן ה'כ' או ה'כ"ד.‏ בפריז אף נתגלה שבר מצבה שבו נותרו המילים:

אפשר כי זוהי מצבתו של ר' יחיאל עצמו ולא של מי מבני משפחתו, כפי שהיה מקובל אצל החוקרים שהיו סבורים כי ר' יחיאל נפטר בארץ ישראל

 דבריו של רבי יחיאל מובאים בתוספות במקומות רבים. פירושיו למקרא מובאים בפירוש בעלי התוספות על התורה.  מעט מתשובותיו מצויות כיום בידנו. רבי יחיאל אף כתב פירוש משלו למסכתות מסוימות בתלמוד הבבלי. בשנת 1937 (תרצ"ז) נדפס בירושלים פירושו של תלמידו למסכת מועד קטן. ידוע שחיבר ספרהלכה אך הוא לא הגיע לידנו.

רבי יחיאל מפריז, בהסתמכו על יהודה בן ברוך, מסר לראשונה על ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה" שמברך אבי הנער בהגיע הנער לגיל בר מצווה. רביאשתורי הפרחי בספרו "כפתור ופרח"‏ מציין שרבי יחיאל דגל בחידוש עבודת הקורבנות בהר הבית בירושלים, בהסתמך על הכלל ההלכתי שלפיו טומאה דחויה בציבור.

 בנו בכורו, יוסף, עלה לארץ ישראל, ותלמיד הרמב"ן שסייר בארץ ישראל העיד שקברו של "הרב רבינו בן רבינו יחיאל מפאריש המכונה שיר דילשוש זצק"ל" מצוי למרגלות הר הכרמל.‏ בספר כפתור ופרח מופיע כי הוא היה חותנו של הר"י מקורביל, בעל הסמ"ק והמרדכי.

הוויכוח על התלמוד

משפט פריז

בשנת 1240 נאלץ רבי יחיאל לעמוד בראש חכמי דורו בוויכוח פומבי מול חכמי הנוצרים. ויכוח המכונה משפט פריז. נושאו של הוויכוח היה התלמוד הבבלי את הוויכוח יזם תלמידו לשעבר של רבי  יחיאל, המומר ניקולס דונין. בספר כפתור ופרח בעמוד תשצ"ו לרבינו אשתורי הפרחי מופיע השם ניקוליש די לירא דונין, שהצטרף למסדר הפרנציסקני, כתב ספרים אשר מגנים את התלמוד. בשנת 1236 כתב אגרת לאפיפיור ובה טען שהתלמוד מכיל ביטויי הגשמה של האל וכן שמצויים בתלמוד  ביטויים קשים כנגד מי שאינם יהודים. כמו כן לחץ דונין על האפיפיור גרגוריוס התשיעי והמלך לואי התשיעי לשרוף את התלמוד.

בשנת 1239 קבע האפיפיור שכתבי התלמוד יוחרמו ויועברו לעיון. לואי התשיעי הסכים לקבל את הוראתו של האפיפיור ובלבד שיהודים יוכלו להגן על עמדתם. בשנת 1240 נערך הוויכוח הפומבי בין חכמי היהודים לבין חכמי הנצרות על אודות התלמוד. לצד רבי יחיאל בוויכוח עמדו גם רבי משה מקוצי, רבי יהודה ממילוןורבי שמואל משאטו טייר. רבי יחיאל וחבריו טענו שהביטויים השליליים בתלמוד כנגד מי שאינם יהודים כוונו כלפי הגויים עובדי העבודה הזרה בזמן כתיבת התלמוד. לביטויים אלו, כך טענו, אין שייכות לנוצרים בני זמנם. כמו כן טענו שללא התלמוד אין קיום לדת היהודית ואם הותרה היהדות בעולם הנוצרי כדת נסבלת הרי שיש להתיר ליהודים ללמוד את התלמוד. למרות טיעונים אלו הסתיים הוויכוח בניצחונם של המתנגדים לתלמוד. בשנת 1242, עקב הוויכוח הנ"ל, נשרף התלמוד ברחבי צרפת.

הקרבת קורבנות בארץ ישראל בזמן הזה

רבי אשתורי הפרחי (בספר כפתור ופרח, פרק ששי) מספר על יוזמה של אחד מבעלי התוספות, רבי יחיאל מפריס, לחידוש עבודת המקדש: "רבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי (לבריאת העולם. 1257 לספירה), ושיקריב קרבנות בזמן הזה". רבי אשתורי הפרחי מעלה את השאלה: "מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס", ומשיב שמותר לחדש את עבודת הקרבנות באופן חלקי גם בטומאה, על פי הכלל שטומאה דחויה בציבור. לא ידוע מה עשה רבי יחיאל מפריס להגשמת רעיונו.

ישיבה בפריז או ישיבת "פריז" בעכו

ידוע להיסטוריונים על אדם בשם רבי יעקב השליח. רבי יעקב השליח שמש כשד"ר  של הישיבה של רבי יחיאל מפריז. רבי יעקב השליח התפרסם בזכות רשימת קברי צדיקים בארץ ישראל שהכין בעת מסעותיו. בפתח רשימת הקברים מצוי הציטוט הבא:

אלו סימני כתבי הקברות אשר הביאם רבי יעקב השליח, נאמן מהרב רבינו יחאל מפריש אשר לו בשיבתו שלוש מאות תלמידים… והלך בכל גלילות ארץ ישראל… להוליך נדבה גדולה למדרש הגדול דפריש

למקור היסטורי זה ניתנו מספר פירושים שונים ולאור הכתוב בו נחלקו ההיסטוריונים ביניהם לגבי מיקומה של ישיבתו של רבי יחיאל. יש שגרסו שישיבתו של רבי יחיאל הייתה בפריז ורבי יעקב השליח נשלח מפריז לארץ ישראל על מנת לגייס תרומות. הבעיה באפשרות זאת היא שתושבי ארץ ישראל היהודים היו עניים מאוד באותה העת. לאור זאת לא ברור מודע נשלח יעקב השליח לגייס כספים דווקא בארץ ישראל.

אפשרות אחרת היא שיעקב השליח נשלח מעכו לגייס כספים עבור ישיבתו של רבי יחיאל מפריז ששכנה  בעיר עכו. את התרומות קבץ מקהילות יהודיות באירופהובמזרח התיכון וגם בארץ ישראל גופה. החוקר אברהם יערי בספרו "שלוחי ארץ ישראל" אוחז באפשרות השנייה. את רשימת הקברות שהכין רבי יעקב השליח מסביר אברהם יערי כחומר תעמולה שנועד לסייע לרבי יעקב בגיוס התרומות.

לכאורה כינויה של הישיבה מדרש הגדול דפריש מלמד על כך שישיבתו של רבי יחיאל הייתה ממוקמת בפריז. כינוי זה מוסבר על ידי יערי בכך שהישיבה בעכונקראה על שם הישיבה של רבי יחיאל מפריז שנסגרה ועברה לארץ ישראל.

לשיטתו של יערי ניתן לראות דוגמה לכך ששמה של הישיבה משמר את שמה של ישיבה קודמת בשמותיהן של הישיבות הליטאיות שקמו בארץ ישראל במאה ה-20. ישיבות אלו משמרות את שמותיהן של הישיבות בליטא שחרבו בשואה (כך למשל ישיבת פוניבז' ועוד).

מכל מקום, על פי מחקרו של עמנואל שהובא לעיל, ר' יחיאל לא הגיע ארצה כלל, ועל כן ברור שלא הקים שם ישיבה.

על התלמוד כתב האפיפיור באגרתו:

רק מלך צרפתלואי התשיעי, הסכים לשתף פעולה עם דרישותיו של האפיפיור, ובתנאי שתינתן ליהודים האפשרות ללמד סנגוריה על דרכם.

את היהדות ייצגו ארבעה נציגים של יהודי צרפת ובראשם רבי יחיאל מפריז ועימו רבי משה מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול, רבי יהודה ב"ר דוד ממילון ורבי שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער. ייתכן שאת כתב ההגנה חיבר רבי יוסף המקנא בן נתן.

המשפט התנהל בחודש יוני, שנת 1240 בפריז לעיני מלך צרפת. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלאנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה כמו ההגמונים משאנץ, משגליץ ומפריש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  
רשימת הנושאים באתר