ארכיון יומי: 8 בפברואר 2013


LITTERATURES POPULAIRES ET DIALECTALES DU JUDAÏSME D'OCCIDENT MUSULMAN L'ECRIT ET L'ORAL

LITTERATURES POPULAIRES ET DIALECTALES DU JUDAÏSME D'OCCIDENT MUSULMAN

L'ECRIT ET L'ORAL

 Outre les pièces dites "historiques", les compositions laudatives et hagiogra­phiques, et plus nettement encore les complaintes, prennent leur source dans une certaine historicité. Mais la réalité historique ne tarde pas à être transfigurée par la mémoire collective; métamorphosée par l'imagination populaire, elle débouche, au bout d'un certain temps, dans les catégories du mythe et de la légende. Avec la confusion des époques et des dates, c'est la chronologie qui, la première, fait les frais de cette mythicisation. Comme d'autres compositions, notre "Histoire de Job" pullule d'anachronismes.

 On a fait de notre héros biblique le contemporain des patriarches, un conseiller à la cour de Pharaon au temps de Moïse; il aurait connu l'époque de David, de la reine de Saba ou même celle d'Assuérus; il serait retourné avec les exilés de Babylone et aurait fondé une académie à Tibériade…

Il arrive parfois qu'on surprenne sur le vif la mutation d'un événe­ment en récit légendaire. En témoigne cette histoire que nous raconta, il y a quelques années, un peintre visionnaire, Joseph Manor, juif originaire d'Irak, vivant à Paris: "Son grand-père, disait-il, avait maîtrisé la démone Lilith responsable de la mort, à Bagdad, des en­fants juifs de sexe mâle; il lui arracha son épée meurtrière qu'il confia à la famille où on la garde encore précieusement".

 Au dire de notre interlocuteur, son grand-père, maître de kabbale pratique (science confinant à la magie), opérait fréquemment des guérisons miraculeuses. L'histoire originelle, fondée sur la destinée réelle et tragique des nou­veaux-nés juifs de Bagdad, importe moins, aux yeux de notre infor­mateur que le mythe qu'elle a engendré. Le souvenir historique dis­paraît; la légende vivante se substitue à l'histoire.

Toute cette production littéraire même celle, "folklorique", qui ne semble viser qu'à divertir et amuser (les pièces parodiques de Pùrîm, par exemple), poursuit l'instruction de son auditoire et participe a son initiation. La fonction initiatique est, en effet, primordiale. II suffit de rappeler le scenario des fiancailles enfantines du kuttab et le ceremonial, grave et solennel de bar-mitzva dont l'element essentiel est le "sermon" que prononce l'adolescent effectivement promu a la majorite religieuse.

Il arrive aussi, et plus frequemment qu'on ne le croit, que la production litteraire juive d'expression dialectale quitte le domaine du sacre pour se livrer a d'autres genres et a d'autres themes, moins polarises sur la religion et la liturgie, relevant d'une litterature popu- laire commune aux societes juives et musulmanes, dans laquelle on ne perfoit rien qui en rappelle 1'origine confessionnelle ou ethnique.

 II en est ainsi des genres poetiques representes ici par la qasida de "1'Amant", par la ballade dediee au "Caftan" et par les nombreuses compositions evoquees dans les "Modeles arabes de la poesie hehra- !que et de la musique juive" que nous avons recenses.

Juifs et Musulmans se retrouvent la, ainsi que dans le vaste domaine du conte et de la legende, de la chanson populaire et de la musique classique heriltee du patrimoine andalou, pour se divertir, exaJter l'amour, le vin et la bonne chere, chanter les parures de la femme, pleurer la douleur de la separation et la peine des amants malheureux, etc uti'lisant la meme langue et le meme discours, les memes symboles et representations mythiques, les memes techniques de l'art poetique du malhun, la meme esthetique, les memes motifs et les memes themes.

Cette litterature est, en quelque sorte, le lieu de rencontre privilegie des deux collectivites qui realisent, dans ce domaine precis de la culture, une veritable symbiose.

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור-הקדמת המחברת

 

העורך מבקש להביע את תודתו למר עמיקם אלעד על העזרה הרבה שהגיש באיתורם של המקורות הערביים, ולפרום׳ אמנון נצר על תרומתו החשובה בההדרתה המדעית ותרגומה של תעודה מס׳ 98.

הקדמה

בארבעים השנים האחרונות פקדו את ארצות המזרח הקרוב תמורות קיצוניות, שבתוך שאר דברים הביאו כליה על קיבוצים יהודיים שהתקיימו כ־2,500 שנה. כיום יוצאי־חלציהם של יהודי ארצות האסלאם, שהתפזרו בתפוצות הגולה או התיישבו בארץ־ישראל, תוהים על עברם. אולם כל חיפוש אחר זהות מחייב שיבה אל המקורות. גיששתי דרכי אפוא בין שיוריה של היסטוריה בת אלף שנה ויותר בלי שאשער בנפשי את השבילים והאפקים שאליהם יוליכני החיפוש הזה.

מעט־מעט התיישרו ההדורים והתבהרו סתירות וסתומות שבהיסטוריה. מתוך ערפל־הזמנים הסתמנה ועלתה תמונת־דיוקן, לכודה בשבי דורי־דורות של שתיקה. אכן, ככל שהתקדמתי בחקירתי כך נתחוור לי כי אותה שתיקה מדומה היא וכי רק השיכחה היא שהשביתה את מעגל־הזרם. קולות רבים בקעו ועלו מתוך התעודות שנתגבבו במעמקי הזמן, ובתמונה שצפה ועלתה על־פני השטח והקיפה גם את ההווה כמו שהוא הופיע שלל הגילויים של סבלות אנוש ותקוותיו. פתח־דבר זה מצביע כבר ממילא על מסגרתו של חיבור זה ומתווה את גבולותיו. אין הספר הזה בא לחקור את מעמדם המשפטי של עמי הד׳ימה, רוצה לומר של הלאומים והקיבוצים הלא־ערביים והלא־מוסלמיים שנשתעבדו לשלטון המוסלמי לאחר שכבשו הערבים את אדמתם. עבודה זו נעשתה כבר בידי אנטואן פתאל ושאר מלומדים, שניתחו את המעמד הזה מן הצד העיוני והמשפטי כמו גם מבחינת תוצאותיו המעשיות.

כן גם אין ספר זה עוסק בתיאור כרונולוגי שוטף של מהלך המאורעות שעיצבו את תולדותיו של כל אחד מקיבוצי הד׳ימים, מלאכה שהיא ענין להיסטוריון שאומנותו בכך.

תכליתו של ספר זה צנועה הרבה יותר. הריהו פרי של מחשבה בלתי־תלויה על היחסים בין המנצח למנוצח, שנוצרו כתוצאה מחוקת־מלחמה מיוחדת, היא הג׳האד, שכן ברור הדבר שבמחזה שמציגה האנושות על בימת ההיסטוריה מילאו עמי הד׳ימה את תפקיד הקרבנות שהוכרעו בכוח־הזרוע. ואכן, בעקבות מלחמה, היא הג׳האד, ובעקבות מפלה, הופך לאום להיות עם ד׳ימי. מאותה שעה והלאה העם הזה, ה״נסבל״ בארץ־מולדתו שממנה נושל, חי כמרחף בחלל ההיסטוריה. שכן הגורם המדיני הארצי, הקובע את גורלו של עם ד׳ימי, מעיקרו הריהו נישול טריטוריאלי. ודאי, אין להתעלם מן היסודות הדתיים שבמצב המיוחד הזה, אולם גזרתי על עצמי שלא אבדוק אותו מנקודת־מבט דתית לפי שאיני יודעת באיזו מידה דיכויו של הד׳ימי בימי־הביניים סותר את עקרונות האסלאם גופו. כלום אין דיכויו של הדיימי אספקלריה מוסלמית לקנאותם של מוסדות ביזנטיים טרום־מוסלמיים? כלום לא היה בשלטון המוסלמי כדי להמתיק דווקה איזו אי־סובלנות שבחימה עקובת־דמים התנכלה לעצם קיומם של כל ״פורצי־הגדר״?״

יתר על כן: היטב אנו יודעים ששלטון מדיני זו דרכו שהוא בוגד בעיקריה הרוחניים של דת. ההיסטוריה משופעת בהוכחות לכך. ספר־הספרים מגלה יחס של כבוד לאדם על־ידי שהוא מעמידו בפשטות וללא פשרה בפני הטראגדיה שלו — זו של מצפון הנקרע מחמת הסתירה שבין חולשותיו ובין האידיאלים המוסריים שלו. וכי לא בגדו האינקוויזיציות של האלמווחידים והקאתולים בספרד בערכים הרוחניים של הקוראן ושל האוונגליון גם יחד? ואם נזכיר את ה״דתות״ החדשות, מה הקשר בין האידיאלים הסוציאליסטיים לבין ה״גולאגים״ הסוביטיים?

מן הטעמים האלה נמנעתי מלרמוז כי משנתו הדתית של האסלאם היא האחראית למעמדו של הד׳ימי בהתפתחותו במרוצת הדורות. בגלל מורכבותן של הבעיות הכרוכות ביחס בין השלטון והדת, ובהסתמך על העובדות, הצבתי את הד׳ימי בתוך מערכת־היחסים שבין מנצח למנוצח, מה־גם שמצב זה היה בראש־וראשונה תוצאתו של כיבוש. משבדקתי את מערכת־היחסים הזאת, כפי שחזוה קרבנותיה מבשרם, נמצאתי עומדת לצד אלה שנשאו בסבלותיה דבר־יום־ביומו, משך דורות על דורות. הגירסה האחרת, זו של הכובש, ודאי שהיא שונה לגמרי, ומחברים מוסלמים ביטאו אותה בספרים הרבה. הנה על כן נניח לו לד׳ימי לדבר בעדו בדפים אלה ולספר את סיפורו, ולו גם באמצעותם של קולות אחרים, כי השתיקה הצועדת בעקבותיו אינה אלא בבחינת אישור לשיעבודו.

החלק הראשון בספרנו מביא קווים לתיאורם של זרמי ההיסטוריה שהעלו את היסודות הכלליים השונים של מצב הד׳ימי. ענין הוא למומחים לקבוע את השינויים שחלו במצב זה מתקופה לתקופה, מאיזור לאיזור. כאן הסתפקתי בהצבעה על הצדדים השונים של מצב זה: המדיניים, הדתיים, החברתיים. בהמשך העבודה נראה היה כי האופי הטיפולוגי של מצב הד׳ימי, הן במבנהו המשפטי והן בהקשרו האנושי, חורג ממסגרתה של היסטוריה וגולש לתחום הפילוסופי העוסק בדיכויו של האדם באשר הוא.

המחברת מתייחסת כאן לאסלאם כאל דת במשמעות המצומצמת של המלה, היינו כמערכת מוסר ועבודת הבורא. אולם האסלאם אינו כך אלא הוא תורת־חיים המבוססת על הלכה. עיקרו הוא החוק המסדיר בראש וראשונה את כל מכלול היחסים בחברה מכל הבחינות, ובתוכן הבחינה הפוליטית. מעמדם של הד׳ימים במסגרת הפוליטית והחברתית האסלאמית נגזר דווקה מתקפם של חוקי אסלאם אלה שהגדירו היטב את מעמדם וחובותיהם כלפי השלטון המוסלמי. אפשר שהיתה למנהגים או חוקים שקדמו לאסלאם השפעה על חוקי האסלאם ביחס למעמד הלא־מוסלמים במדינה האסלאמית, אולם גם אם קיים מקור חוץ־אסלאמי לפרטי החוקים השונים אשר התפתחו במשך הדורות, הנה אין ספק שהיחס הבסיסי ליהודים ולנוצרים הד׳ימים המקוריים נקבע על־פי הקוראן, שבעיני המוסלמים הוא דברו של הבורא. שם נאמר במפורש כי ״נגזרו עליהם השפלה ועליבות וראויים הם לזעמו של אללה…״ (קוראן, ב, 61).

השתדלתי גם להבדיל בין ההמונים ככלים בידו של שלטון דיכוי לבין השלטון גופו כמימושה המעשי של מערכת־ערכים. זוהי נקודה דו־משמעית במיוחד באסלאם, שהרי אפילו בדוגמה שלו יש עירבוב־רשויות בין דת לפוליטיקה. בין כך ובין כך נעשה כאן נסיון במחשבה־תחילה להפריד את התחום הדתי — מערכת של ערכים מוסריים ויחסים שבין אדם לבוראו — מן התחום המדיני, כלומר יחסים שבין אדם לחברו — גם אם המוסדות המדיניים מבקשים להצדיק עצמם בהסתמך על דוגמות דתיות.

אפשר שבכל־זאת נשארו שני התחומים מעורבבים כאן במידת־מה. הקורא מתבקש לייחס תקלה זו למורכבותו של הנושא, שלא תמיד הוא מאפשר הבחנה ברורה בין הדתי לבין המדיני, ולא לתלותה במשוא־פנים שביודעים. קורא מערבי עלול לחוש מבוכה נוכח נושא שאין עניינו אלא בקיבוצים דתיים בלבד, אולם במכורתן הגיאוגרפית וההיסטורית שבמזרח לבשו הדתות צורות טריטוריאליות ולאומיות מורכבות ושונות עד מאד, היונקות ממוסדות ומסורות היסטוריים־תרבותי- ים. הואיל והתפשטותו של האסלאם העבירה את השלטון המדיני לידי עדת המוסלמים בלבד, צומצמה התודעה ההיסטורית הקיבוצית של העמים המנוצחים בממד דתי, הוא היחיד שנסבל בארצות שאוסלמו.

 ההתנגדות לכובשים הערבים לבשה צורות שונות: דתיות אצל היהודים והנוצרים, תרבותיות אצל עובדי־כוכבים, שאמנם התאסלמו אך התאמצו להדוף את הסיערוב — הפרסים, הברברים, הכורדים וכיו״ב. אין לך חברה, ותהיה ליבראלית ככל שתהיה, שתינצל מכובד משקלה של ההיסטוריה. מורשתו החברתית של הקיבוץ מונחלת ועוברת באמצעות חוקים, מסורות, מנהגים ודפוסי־תרבות שנקבעו בדמותם של מוסדות עתיקי־ימים — מעידן לעידן ומדור לדור. כך סטריאוטיפים בלתי־משתנים, בלידתם בארחות־מחשבה קמאיים, מתקיימים מאות־שנים ומשתמרים במשפטים־קדומים ובאידיאולוגיות של זמננו. התמדתם זו של דפוסי־ההתנהגות החברתיים והמיתוסים הקיבוציים המתוארים כאן, הן באידיאולוגיות המדיניות הערביות של זמננו והן בקרב צאצאיהם של קיבוצי הד׳ימים עצמם, היא הנושא בחתימתו של חלק זה.

החלק השני כולו תעודות שנבחרו על־פי זיקתן לתכניתו של חיבורנו זה. כתבי חוק ומשפט מסירים את הלוט מעל עולמו הסוציו־מדיני של הד׳ימי. תעודות ממקורות שונים מדגימות — באמצעות עובדות, עמדות או תיאורים — את הצדדים השונים שבמצבו בארצות שונות. במידת האפשר סיוַגנו אותן לפי סדר כרונולוגי, על־פי אזורים ונושאים. בגלל שפע החומר, וכדי שלא להלאות את הקורא, החלטתי למעט במספר התעודות מן המאה הי׳׳ד עד הי״ח, מה־גם שרבות מהן כבר נתפרסמו בחיבורים אחרים.

מכל־מקום הכללתי במסגרת זו מספר תעודות המשקפות דפוסי־התנהגות וארחות־מחשבה, וזאת על אף שהן חד־צדדיות ומעידות בבירור על משפטים־קדומים.

קורא אולי יופתע ממרחבי הזמן והשטח שמקיף החיבור הזה, אבל בתוך השוני של אותן עדויות יגלה את התמדתו של אותו מצב עצמו. דומה היה כאילו דרך-עבודה זו, השאפתנית לכאורה, היא היאה ביותר להבנת מצבו האובייקטיבי של הד׳ימי. חקירתו של מיעוט אחד ויחיד, המופרש באורח שרירותי מן התמונה השלמה, עלולה היתה להניב דימוי מסולף, בפרט כשהדברים אמורים בממלכה הערבית־המוסלמית שקמה מתוך פסיפס של חטיבות אתניות שונות. לכאורה אולי הדברים חוזרים על עצמם בתעודות אלו, אלא שכל אחת מהן שופכת איזה אור חדש על הנושא בזכות עובדה או בת־גון כלשהי.

ביחס למעמדם של הד׳ימים אין לדבר באסלאם על גרסות של מנצחים ומנוצחים. דווקה מי שמכונים פה מנצחים הבליטו הלכה למעשה את קיומם של כל החוקים שהנציחו את השפלת הד׳ימי וניצולו. הספרות ההלכית והספרות ההיסטורית כאחת לא ראו בקיומה של מצוות דיכוים של הלא־מוסלמים דבר שיש להצניעו. אדרבה: בימי־הביניים רבים החיבורים בגנותם של שליטים שהראו מעין התרשלות בקיום המצוה ואיפשרו לד׳ימיס חופש ומעמד חברתי שקירבו אותם יתר על המדה למעמד המוסלמים השליטים.

אפשר אולי לטעון כי המקורות האירופיים והד׳ימיים, שמהם שאבנו את רוב תעודותינו, מתארים רק חלק מן המציאות. יש רגליים לטענה זו! אך כלום לא תהיה גירסתו של הכובש חלקית עוד יותר? מעוניין היה להכפיש את המנוצחים, להגזים בתיאור עצמתם הכלכלית או חציפותם, כדי להצדיק את אמצעי־התגמול שנקט. כלום עתיד היסטוריון בשנת 3000 לדון את ערכי המערב אך־ורק על־פי הגירסה שיניחו אחריהם איאתוללה ח׳ומייני או הקולונל קד׳אפי? ואת קורות המלחמות בין ישראל לערבים כלום ילמד בפשטות מתוך תיאורי ההיסטוריונים הערבים?

מאחר שאני משוכנעת כי אין בהיסטוריה אמת אחת אלא גודש של מצבים משתנים וסוחרים בתמידות, שכולם קשורים זה אל זה, דווקה לכן פניתי לגרסות שאינן של המנצחים כדי להעמיק את חקירתו של נושא זה. מכיון שכך הוזהר הקורא, אולי ייטיב להבדיל בין משפט־קדום לעובדות. נוסף על כך גם כמעט אין חיבור זה מתיימר לשמש אפילו מסד להצגה היסטורית של הנושא. לכל היותר הוא בא להציג את השאלות: מה היתה המציאות האנושית של הד׳ימי כפי שראה את עצמו — ולא כפי שראה אותו אדוניו? ואיך נשא את מצבו וחי בו?

לפי שאין בכוחי להתמודד עם מכלול היחסים הדתיים בין מוסלמים לנוצרים ויהודים, השתדלתי להצטמצם בצדדים האנושיים של מצב היסטורי נתון. ומאחר שהמצב המיוחד הזה הוא מורשתי התרבותית שלי הרהבתי עוז, למרות מיגבלותי, לתהות על העבר הזה. מי־יתן והמומחה לא ידון בחומרה יתרה את הפלישה הזאת לתחומו, ומי־יתן וחוקרים שהכשרתם טובה משלי יתקנו וישביחו את התמונה הזאת, הבוקעת ועולה מעדויותיה הזנוחות של ההיסטוריה.

לווית־דבר

המחקר הזה, שתחילתו ב־1974, הושלם ב־1976. רבים מן הרעיונות שפותחו בו על יהודים ונוצרים תחת שלטון האסלאם כבר הותוו במהדורה הראשונה של ספרי, יהודי מצרים (ז׳נבה, 1971: מהדורה עברית מורחבת, ינואר 1974) ובמאמרים רבים שנתפרסמו בצרפתית ואנגלית בין 1973 ל־1979.

הואיל ועבדתי לבדי, בלי להזדקק לחוגים אקדמיים (כל עצה שקיבלתי ממלומדים היתה קצרה ביותר או שהצטמצמה בעובדות בלבד), הוליכו אותי תוצאות מחקרי לניתוח היסטורי חדשני ששיחרר את שרידי העמים הד׳ימיים מן הריטוריקה של ״סובלנות״, ובתוך כך החזירם אל לב האסטרטגיה של הג׳האד, שקבעה את גורלם למן המאה השביעית.

בשנות ה־70 הראשונות היתה פרשנות היסטורית מעין זו מנוגדת לדעות המקובלות ברבים ולכתביהם של רוב המלומדים בני־הזמן. הקביעה שהעמים הד׳ימיים הורדו לדרגת מיעוטים דתיים ונחלו בוז ורדיפות במרוצת הדורות לא נתקבלה בעין יפה. בזמן שהיה המערב אכול רגשי־אשם בסוגיית הקולוניזציה אסור היה כלל לומר שהקולוניזציה האירופית שיחררה את העמים המשועבדים האלה. המדיניות הפרו־ערבית של מדינות רבות — שינקה מן העצמה הממונית הערבית, מן הפייסנות כלפי הטרור האש״פי, כמו גם ממגמות שמאלניות ומאוריינטאציה על העולם השלישי — לא הקלה על גישה חדשה, משוחררת ממוסכמות שחוקות.

Le Dhimmiראה אור לבסוף ב־1980. משך כל שנות ה־70 ניתן פומבי לרעיונותיו לא רק במאמרים אלא גם בהרצאות כמו גם בחליפות־מכתבים. כיום, חמש־עשרה שנה לאחר שהתחלתי בצינעה במחקרי בנושא הזה העצום והמורכב, באו מגמות הזמן האחרון בכמה ארצות מוסלמיות והסיכסוך הטראגי בלבנון והעלו לפנינו בבואה חיוורת של חברות מוסלמיות שבהן חיו הד׳ימים, שבהן היתה השריעה תורת־המשפט המוכרת היחידה. המאורעות האלה של זמננו מעניקים אישור, אקטואליות וגיבוש לרעיונות המנותחים בד׳ימים, במסגרת הדינאמיקה של היסטוריה שלעתים קרובות התחמקו ממנה או טישטשו אותה. שווייץ, יולי 1984

בת־יאור

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-לוראק דל כ'אמייא – דפי שמירה.

להלן הקטע המלא על אמונות מספר " נר המערב " לרב משה טולידאנו. 

אל כ'אמייא

כאמור הרך הנולד רגיש מאוד לכל דבר, ובמיוחד " למבטים " מיותרים של נשים זרות. הוא רגיש לעין הרע של המבקרים הרבים הבאים לברך את היולדת, ועל מנת לשומרו מעינם הרעה והמסוכנת של כל הזרים הלא רצויים, נוקטים בכמה אמצעים יעילים, ואחד מהם הוא " אל כ'יאמייא ".

זהו פרגוד המפריד בין אנפיסא – היולדת – לבין סביבתה. פרגוד זה עשוי קטיפה ומשמש כעין חץ בין החיה לבין הסובב אותה. הוא שומר על הרך הנולד מעינא בישא, ומפני המזיקים הרבים המסתופפים השבוע זה על יד היולדת ועוללה.

פורשים אותו מן התקרה למטה, סביב מיטת החיה. בל נשכח שהאמונה העממית הרווחת בכל השכבות בצפון אפריקה היא ששדים, עין הרע, מזל רע וצרות עין, חד הם. נר המערב : אמונות הבלי שוא, הזיות, רוחות רעות ושדים, עין הרע, כישופים וחלומות, נפוצים במידה מרובה מאוד אצל יהודי מרוקו.

לוראק דל כ'אמייא – דפי שמירה.

על המצע הזה אל כ'אמייא, תלים דפים מודפסים – דפי שמירה או מכפי שמכנים אותם לוראק דל כ'אמייא או לחזאבאת, ובהם כל מיני פסוקים : מכשפה לא תחיה, שמות שלושת האבות וארבע אימהות, המזמור שיר למעלות אשא עיני ( תהלים קכא ). לחש מיוחד של הרב חיד"א נגד עין הרע, שמות שלושת המלאכים סנוי, וסנסונו"י וסמנגל"ף, אדם וחוה ועוד.

בכוחם של שמות המלאכים הללו והלחש לגרש את לילית – השדה ההורגת ילדים.

הערת המחבר :

עדן מקדם, ערך שדים, שם מסופר כך על לילית : ארבע נשים היו אימהות של שדים : לילית, נעמה, אגרת, ומחלת, וכל אחת מהן מושלת עם מחנותיה, תקופה אחת משקיעת החמה עד חצות לילה, הן מתקבצות בהרי נשפא, סמוך להרי החושך, והם נשיו של שרו של עשו, ודוגמתן נשא עשו ארבע נשים, והן ארבע כיתות של שיר פגעים : שחל, ופתן, כפיר ותנין ( תהלים צא, יג ) בשם רבנו בחיי, פרשת בראשית.

גם את היולדת לא שוכחים ולא עוזבים וקושרים סיב ידה של היולדת, צורת צמיד בנטף " לאטוך ". מין זפת שחורה, אשר יהודים ומוסלמים כאחד נהגן להוסיף למי שתייה בימי הקיץ החמים. חומר זה מהווה מוטיב מאגי מובהק, להרחקת המזיקים ועין הרע.

אמצעי השמירה סביב היולדת ועוללה הם רבים : אסורה בהחלט חדירת חתול לחדרה של החיה, כי חוששים שמא זה שד שהופיע בדמות חתול. לא מרשים דם כניסה אישה מטה לבית היולדת עד לאחר טבילתה במקווה טהרה, כי דם נידה מושך שדים. כל זה בא לדפי שמירה שהיו נהוגים עד ימינו ושסופקו בדרך כלל על ידי המיילדת לבתי היולדות.

בדף שמירה עתיק אשר נהגו לתות על הפרגוד המפריד ביו היולדת לסביבתה, רשמו שני פיוטים שתוכנם שבחים לאיחולים לרך הנולד הנכנס לבריתו של אברהם אבינו.

פיוטים אלה השתמרו בקובץ שירה של יהדות לוב " שאו זמרה ", ורגילים הם לשיר אותם בברית מילה. בדך השמירה נפלו שיבושים מצד המעתיקים אנו מביאים כאן את השירים במלואם.

פיוט א, סימנו יעקב

שתיל עליו כגן רטוב / ומצא חן ושכל טוב

בסימן טוב ובמזל טוב / והצלחה לעינינו

 

יגיל שמחה קהלינו / ושוש תשיש עדתנו

כי ילד יולד לנו / וגם בן ניתן לנו

 

עליו שם עבים רכובו / יחון יולד זה בטובו

וגם יזכה לבוא / בברית אברהם אבינו

 

קונהו חפצו ימלא / ובטוב, ימיו יבלה

ולארץ חמדה יעלה / עם כל ישראל אחינו

 

ביום זה אביו בזמרה / יעמוד לקרוא בתורה

בכבוד וגם תפארה / יברך שם אלוקינו.

 

פיוט ב

 

ברוכים אתם קהל אמוני / וברוך הבא בשם ה'

 

הילד היולד יהיה בסימן טוב / יגדל ויהיה כמו גן רטוב

יעלה ויצליח ינצל מקטוב / אמן כן יעשה ה'

וברוך הבא בשם ה'

 

חלק יתן לנו האם הנעימים / ובימיו נעלה לשל רגלים

גדולים וקטנים בבית ה'

וברוך הבא בשם ה'

 

זכור רחמיך ודם הברית / ופקוד את צאנך צאן השארית

על משיחך משיח בן דוד / ושלח את אליהו נביא ה'

וברוך הבא בשם ה'

 

הילד הזה יזכה לבריתו / אביו ואמו יראו חופתו

המלאך הגואל יברך אותו / ויזכה לחזות בנועם ה'

וברוך הבא בשם ה' 

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

סיבותיה של עליונות, היבטים דמוגרפים וגיאוגרפיים.   הפזורה היהודית

באשר למקורות היהודיים, אף אלה יוצרים את הרושם הברור, לפיו גולי ספרד, שנהנו מעליונות איכותית וכמותית כאחד, התקינו את תקנותיהם הראשונות עוד ב 1494, ועד מהרה נטלו לידיהם את ניהול ענייני הקהילה, הרב יעקב בירב התברך בכך שבזמן שהותו הקצרה במרוקו, לאחר בגירוש, בעוד הוא בן שמונה עשרה שנים בלבד, היה " מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים בממלכת פאס ".

ואילו הרב חיים גאגין אינו מסתיר את שביעות רצונו למראה עלייתם המהירה של המגורשים החל משנת 1497 – 1498.

           " משנת ירח"ם – רנ"ח והלאה, בירכנו השי"ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי"ת בישיבות ותמידים ובתי כנסיות יפהפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמללאח בכל ישמעאל כהיום הזה.

אך גולי ספרד ביססו את מעמד הבכורה שלהם בסביבתם החדשה לא רק מבחינה כמותית ואיכותית. בניגוד לענפים אחרים של התפוצה הספרדית, לא נבדלו המגורשים מהתושבים על ידי יצירת " קהלים " נפרדים או על ידי התרכזות במספר מוגבל של יישובים , אלא התפזרו והתבססו בכל רחבי מרוקו ומערב אלג'יריה, תוך כדי הטעמות בתושבים, אם בסביבה אנדלוסית או בסביבה ערבית או ברברית, לאורך החוף האטלנטי, מבאדיס עד אלג'יר, כמו למרגלות הריף, מתיטואן עד תאזה, ויותר מזרחה עד דבדו ועד תלמסאן, מפאס ומכנאס, שבקצה האטלס התיכון ועד למישור תאדלה, דרך צפרו במרכז, ולבסוף למרגלות האטלס הגבוה, ובמראכש, עד לבקעת הסוס, הדרעה והדאדס, בואכה הסהרה, בדרום.

הם התפזרו אפוא ובלטו במחוזות שהיו בשליטה ישירה של השלטון המרכזי, כמו באזורים שהוחזקו על ידי הפורטוגלים – אגאדיר, סאםי, מזאגאן, אזמור, ארזילה , סאוטה ) והספרדים ( אוראן ) או באלה שנשלטו על ידי בעלי שררה מקומיים. 

לידתה של עילית : עליונות כלכלית ויוקרה פוליטית ורוחנית.

כשהם מעמידים את שירותיהם לרשות כל הגורמים הפוליטיים שבמהלך המאה ה-18 חילקו ביניהם את השליטה במגרב, הקימו המגורשים מביניהם עילית חברתית רבת עוצמה, שהייתה בעלת השפעה פוליטית, כלכלית ורוחנית, והצליחה להטיל את מרותה על כלל האוכלוסייה היהודית, מה עוד שעליונותם התבססה בדרך כלל על קריטריונים אוניברסאליים של מצוינות אינטלקטואלית ורוחנית, שנתקבלו על ידי התושבים ועל ידי המגורשים כאחד.

אברהם בן זמירו מסאפי יכול לשמש מעין אב טיפוס של דפוס חדש של מנהיג צפון אפריקאי ממוצא ספרדי, שהיה בעת ובעונה אחת רב, משורר, סוחר וחצרן. ככפי שנראה להלן, עלייתו לגדולה, כמו זו של מגורשים רבים אחרים מבני משפחות רותי, רוזלס, סונבל, קנסינו וסספורטס – אם להזכיר רק את אלה – עלייה זו קשורה באופן הדוק למצב המדיני והצבאי ששרר במגרב למחרת נפילתה של גרנדה וגילוי העולם החדש, כאשר בברכת האפיפיור חילקו ספרד ופורטוגל ביניהן את החוף האטלנטי והים תיכוני של מרוקו ושל אלג'יריה המערבית.

היהודים אף נטלו חלק ישיר בכיבוש סאפי ואזמור על ידי הפורטוגלים, הן ב 1508 והן ב 1513. הם גילו נאמנות גדולה כלפי פורטוגל, נאמנות שלא פגה עד 1542, עת איבדה פורטוגל את שני בסיסים אלה. ואכן, כאשר הותקפה סאפי והובאה במצור ב 1511 על ישי השבטים שמסביב, המנהיג היהודי אברהם בן זמירו, שישב באזמור, חימש בכספו שתי פריגאטות עם מאתיים איש – כולם יהודים – שנכנסו באישורן לילה לסאפי מבלי שהתגלו על ידי הצרים, לדברי הכרוניקאי הספרדי דיאגו דה טורס מילא ב 1539 תפקיד זהה בהגנת סאפי נגד השריפים הסאעדיים יהודי אחר מאזמור, שמואל ולסיאנו.

חלקם של היהודים בכיבוש אזמור על ידי הפורטוגלים היה כה בולט, עד כדי כל שליאו אפריקנוס האשימם בקשירת קשר עם הנוצרים, שהתבטא בכך שפתחו לפניהם בזמן המתאים את שערי העיר.

על רקע זה, ובתמורה לשירותים הטובים, הבטיח עמנואל הראשון מלך פורטוגל בשנת 1509 ליהודי סאפי " שבהווה ובעתיד ", לעולם לא יגורשו מן העיר בניגוד לרצונם ולא ייאלצו לעבור לדת הנוצרית.

אלה מהם שביקשו להמיר את דתם מרצונם החופשי, יאפשרו להם השלטונות לחיות כחפצם, על פי הדת היהודית, עד יום טבילתם.

מלבד זאת, את מסיבות של טובת המדינה יחייבו השלטונות את היהודים לעזוב את סאפי, הרי תינתן להם שהות של שנתיים כדי להתכונן לכך. בתאריך שייקבע יוכלו הרוצים לעזוב את העיר לצאת עם כל רכושם ומבלי שיינזקו כהוא זה. בהיותם מנותקים מהאוכלוסייה המקומית, היו היישובים הפורטוגלים תלויים למחייתם בפעילות המסחרית האינטנסיבית, שאותה קיימו ספסרי כל האומות שפקדו את חופי מרוקו וסאהרה.   

חלק גדול מהמגורשים, ובתוכם משפחות רותי ורוזלס, היו פעילים במיוחד באספקת מוצרי יצוא למבצרים הפורטוגלים שעל חוף מאוריטניה ומערב אפריקה, ועד לאי סאו תומא, שבו הקימו הפורטוגלים את מטעי הסוכר שלהם. המסחר היהודי נשען בעיקר על מוצרי טקסטיל מגוונים ביותר, שהובאו מאנגליה או ביוצרו בערים מסוימות במגרב, כמו מראכש, אוראן, תלמסאן, בוג'י ותוניס.

פרט למסחר הגדול מילאו המגורשים תפקיד ראשון במעלה כמתווכים בין נוצרים למוסלמים, תפקיד שהביא כמה וכמה מבניהם לשמש כשגרירים הן של מלכי פורטוגל והן של שליטי פאס או של השריפים של סוס, שבדרומה של מרוקו.

כך לדוגמא שימשו משפחות אדיב ובן זמירו, הן באזמור והן בסאפי, שליחי המושלים הפורטוגלים אצל השלטונות המוסלמים המקומיים, ושגריר מלך פורטוגל אצל מלך פאס והשריף של סוס.

השליחויות שמילאו היו מגוונות ביותר, החל מהעברת תלבושת חגיגית כשי מאת עמנואל הראשון ב – 1514 לקאיד אחד מאזור אזמור, ועד לחתימה ב – 1526 על הסכם שביתת נשק בין חיל המצב של סאפי לבין השריף מולאי אחמד אל-ערג', או אפילו עד למשא ומתן לשלום עם המלכים של פאס ב – 1527, ב- 1528 וב – 1530.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

רבי אברהם ריוח

שנת התקל״ד  – 1774

שדר׳ דידן יצא לשליחות צפת עם ר׳ מסעוד בונאן ובשליחותם זו לא עלה זווגם יפה. כי היו מתקוטטים אחד עם השני. והגאון חידא׳ מספר ביומנו על דרכם ושליחותם זו. ר׳ אברהם דידן הגיע לפאם בכוללות ירושלים ורבי יעקב אבן צור רשם בפנקסו הסכום שנתנו לו שם בעיר פאס. גם בעיר צפרו כתב וחתם לו רב העיר ר׳ שאול ישועה אביטבול כמו שנמצא בקנטרסו ״שלוחי מצוה " ושמו בר״ת בראש אמי׳ר.

המכתב נכתב בפנקסו של החכם השלם שד״ר מעיר הקדש ירושלים תובב״א הלא הוא כמוה״ר אברהם ריוח.

יתר שאת ויתר עוז העיר אישר בחר טיפופה בקודש ויושביה לעולם ירשו ארץ, ממנה השלוחים יוצאים וחלות בכרמים, כרם ה׳ צבאות בית ישראל לחוק בריחיה בריך רחמנא דיהיב לן אורייין תלייתאי אויר בעד אויר ונוסף גם אויר רביעי בקדש, בתר שם טוב עולה על שלחן מלכים. מה נאה נר זה רנפיש וציל נהוריה טפי מכסיף כל הזהבים, אשר בדברו מעריב ערבים, היום הזה ראינו את כבודו ואת גודלו. גדול הנאמר באברהם רחימאי, רחם רחמתים. א׳ מן הרמתיים. מזוקק שבעתיים, החכם השלם והכולל כהה ״ר אברהם ריוח יזיי״א.

מה נכבד היום הזה. יש משום גליוי אריות. משנכנס אב ובנו לקדשו עפ״י הראייה, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש. קידרשין הראוין לביאיה. ביאת שמשו וביאת אורו. ומאי וטהר טהר נברא. גלייה לדרעיה ונפל נהורא. ונתמלא כל הבית אורה. מהנהו אוררת קדשכם. מטבע שטבעו חכמים. בשני כתובין הבאים באחד. חותמי ברבות שהיו במקדש, הין מלמדין מן המודיעות. ולפנים בצעירי ירושלים, דבקו צערים זה בזה, ועלו לחשבון גדול, ונשמע וימס לבבנו, ופקודת כל האדם במריה איפקוד. ויהי העם במתאוננים, יתאונן אדם חי בצערייך ירושלים. ואנן בדידן בסובלי חולאים מתנינן לה מצעיר לסעיר, באש תבער יער, הנה נא העיר הזאת אתיא תוך תוך היבא דשפיל נהר תור נלותא. וצרה דעניותא חסרון כיס קשה מבלם. והין מיעוט אחר מיעוט וחסרה הלבנה עכ״ז קמנו ונתעודד, וחסירון הוליד את עמינדב, לכבוד ארצנו ונחלת אבותינו, ולכבוד רבותינו אשר הבית בית ישראל נשען עליהם, לקדושים אשר בארץ המה. ה׳ עליהם יחיו. ולכבוד האי רעיא מהימנא. ציר אמונים. נברא דמריה סייעיה, ויתן חנו חן חן לו, זריז ונשבר, בהתנדב עם ברכו ה׳ ונקריב את קרבן ה׳ סך שבע מאות אוקיות מטבע מלכות המערב, כלם נתנו לרועה א׳ הוא שליח מצוה האמור לעיל. ועוד סך חמשים אוקיות לשם צדה לדרך, יחד כלם יהיו לרצון לפני ה׳ תמיד ואנו ליה וליה עינינו ישקיף ויראה גוים מקרקרים בהיכלו והוא יפדה את ישראל ויזכור כי בציר המה אסא דקאי ביני חלפי הלא דוד מסתתר בוא יבא ברנה ומלך מלך והשביל ועשה משפט וצדקה בארץ כי״ר, החותם וכו'

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר