ארכיון חודשי: ינואר 2013


הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

מה היו המניעים לכך משני הצדדים?

גיל הפוריות של הגבר גבוה מזה של האשה. היו זקנים שרצו להביא דור חדש לעולם לאחר שנשותיהם הראשונות פסקו מלדת, גורשו או נפטרו. היו בוודאי גם מקרים שמטרה זו לא עמדה לנגד עיני האלמן או הגרוש. הייתה דרושה אשה שתשרת אותו. לא היה מקובל שגבר ינהל משק בית, והחזקת משרתת כשאין אשה בבית, היתה מנוגדת לכללי הצניעות. בתנאים מסוימים היה לצעירה אינטרס להינשא לזקן:

א. אם משפחת הכלה ממעמד חברתי וכלכלי נמוך, ואילו הזקן המיועד אמיד, או בא ממשפחה מיוחסת של תלמידי חכמים, והוא עשוי להבטיח את קיומה בכבוד:

ב. הנערה עברה את גיל הנישואין המקובל, ולא מצאה בעל מתאים. לפי האימרה בתלמוד: ״בתך בגרה שחרר עבדך״(פסחים קיג, ע׳׳א). כלומר, בגיל מתקדם, אפילו עבד ראוי לנישואיה;

על מצב כזה אמר בדרשה ר׳ יוסף בן הרוש בן המאה ה־20: ״כשהיא בוגרת אז אביה נותנה אף למישהו גרוע כיוון שעבר זמנה״(׳גביע יוסף׳, דף טו, ע״ב);

ג. גרושה, או עגונה שבעלה נעלם בדרכי המדבר או ההרים בהם סחר, או נרצח לשם שוד. תופעה זו הייתה מצויה, והאשה – בין שהיא אם לילדים ובין שאין לה ילדים – זקוקה למגן:

ד. לנערה היה פגם גופני;

המורים והמנהלים של רשת החינוך מיסודה של כי״ח לחמו בנישואי בוסר. בהדרגה נשא מאבקם פרי, וגם אצל המנהיגות נוצרה מגמה להתקין תקנות בנידון. בפועל נישואי בוסר היו קיימים במרוקו עוד במאה ה־20, אבל בוודאי פחות מאשר בדורות הקודמים.

נישואי הבוסר יצרו בעיות

אחת מהן הייתה שהנערה עדיין אינה בשלה ליחסי אישות, והדבר גרם לחיכוכים. מה היו האמצעים לפתור בעיה זו?

היה תנאי שהחתן לא ידחק את הכלה ליחסים עמו. היו הורים פיקחים שהיו מודעים לעובדה זו, וכתבו בתנאי השידוכין ובכתובות שהחתן יחכה׳ עד שתהיה מוכנה ובשלה לכך מבחינה גופנית.

כך הותנה, למשל, בשנת תקצ״א (1831) כשבתו של החכם עמור אביטבול מצפרו עמדה להיכנס לחופה עם משה בן אהרן אזולאי, ש״לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה״ (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 508, ח״ג, עמי 74; עמאר, תשס״ג, עמי 171).

ר׳ ש״י אביטבול מצפת דן בנערה שנישאה לפני מלאת לה 12 שנים. אביה התנה עם הבעל שיחכה ליחסי מין אתה עד שתגיע לגיל 12. האב טען ״שמא נעשה לה איזה כישוף״, וביקש זמן להשתדל ברפואתה. לפי אמונה עממית, הכישוף מונע מהכלה הצעירה את הבשלות ליחסים עם בעלה (׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ כח).

תעודה מספר 508 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה ז"ל

508

התקצ"א

בה״ ן

להיות שכאשר נשתדכה הבתולה מרים בת החכם השלם והכולל הדיין המצויין כמד״״ר עמור אביטבול י״א עם הבחור משה בכ״ר אהרן ה״ן אזולאי היו השדוכין על תנאי, ראשונה שכאשר תכנס עמו לחופה לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה, ועוד קבל ע״ע הרי אהרן אביו של הבחור הנד להאכיל ולזון על שולחנו את הבחור בנו הנזכר עם כלתו חמש שנים רצופות מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו, ועוד קבל ע״ע הר״א הנזכר שהשושבינות אשר יקבל בזמן החופה המעט הוא רב יתן אותם במושלם להבחוד בנו הנד אלו הם התנאים שהיו בניהם ואני החותם כאן שני הייתי עד בדבר ואדעתא דהכי נתיסדו השדוכין ונגמרו בניהם והן היום סמוך לנשואין כאשר ראה החכם הנזכר שאי איפשר לאהרן הנזכר לעמוד בתנאי השלישי לתת השושבינות לבנו לפי שצריך לה לשלם את נשיו עמד מאליו ומחל לו בתנאי הנזכר ותנאים הראשונים כדקאי קאי, ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י הבחור משה הנזכר ובכח הקוש״ח הו׳ הו״ג וחייב עצמו חיוב גמור להתנהג עם אשתו הנזכרת בענייני תשמיש כפי רצונה ולגלגל עמה לפי ערך שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה. והיה.זה קודם כניסתם לחופה ואהרן הנזכר בקוש״ח כ״א למש״י וחייב עצמו להאכיל ולזון על שולחנו לבנו הנזכר ולכלתו הנזכרת חמש שנים רצופות מהיום מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו ונ״ה בקשו״ח כ״א במה שהחזיק על עצמו ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בטבת ש״ש חמשת אלפים וחמש מאות ותשעים ואחת ליצי׳ והשו״ב וקיים.

אליהו אזולאי סי"ט עמרם אלבאז ס״ט

האם כלה צעירה נחשבת למורדת?

לפי הדין, אשה המסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה נחשבת מורדת, וזו עילה לגירושה ללא תשלום כתובתה. אולם, הכלל כפי שנוסח על ידי ר׳ מימון בירדוגו הוא: אם היא באה ״מחמת טענה שאינה יכולה לסבול – אין לה דין מורדת״(׳לב מבין׳, אהע״ז, סי׳ צט).

במקורות הרבניים יש עדויות על סבלה של הנערה הצועקת ולעתים בורחת מפני בעלה.

באירוע שנדון על ידי ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס בשנת תקצ״א (1831), החתן בא לאחר שבעה חודשי נישואין, וטען שהיא ממאנת בו. אביה אמר שהיא רק כבת עשר ומחצה, והנושא אשה בגיל כזה חייב להתחשב בה. לפי פסק הדין, עליו לחכות שישה חודשים נוספים, ואם אז תמאן, יעשה לה מה שהדין מחייב – כלומר,,היא תיחשב מורדת (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ נח).

גם המגורים עם הורי החתן הכבידו על הזוג ביחסי אישות

ר׳ שלמה בירדוגו דן במעשה בו מסופר בין השאר, שהכלה דרה עם חמותה וחמיה, כפי שהיה מקובל, והדבר מכביד על מציאת פתרון. החכם הציע: ״שיוציאנה [החתן] אם אינה רוצה לדור עמהם ויושיבנה עם שכנים טובים, אולי תפותה ויוכל לבוא עליה״(׳אם למסורת/ דף נ, ע״א-ע״ב). ואכן הרחקת הזוג מבית הוריו – בעיקר כאשר זוגות צעירים גרו אתם בצפיפות באותה דירה, ואצל שכבות עניות אפילו באותו חדר עם וילון למחיצה – עשויה להקל על הזוג בקיום יחסי אישות.

הכלל הוא שאם נבעלה כבר, גם אם גילה הוא פחות מ־12, ולאחר מכן סירבה – נחשבת מורדת. כך כתב ר׳ אברהם עמאר בשנת תרי״ט (1859) (׳מענה אברהם׳, אהע״ז, סי׳ יד).

ר׳ רפאל אנקאווא דן ביהודי שהשיא את בתו הקטנה בת י״א, והיא מיאנה וברחה לבית אביה. השאלה כרגיל הייתה האם היא נחשבת מורדת. תשובת החכם:

אבותינו ורבותינו הראשונים… היו קובעים לה זמן לפי ראות עיניהם לפי בריאות הבת וקומתה, יען שמיאון בזמן הזה אינו אלא מחמת הצער שאינה יכולה לסבול התשמיש… אין לה דין מורדת. לכן נהגו לתת זמן כפי ראות עיניהם בבריאות הבת… דאין מורדת לקטנה (׳תועפות ראם׳, סי׳ קכא). לסיכום: חכמים התחשבו בבשלותה הגופנית, ובמידה ועדיין אינה בשלה ליחסי אישות אינה נחשבת מורדת.

רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים

 

28.135 ״דבר אחר שלי קרה. פעם נוצרי אחד שהיה חולה נפש ביקש שאני אכין לו תרופה. עניתי לו שאני יכול לקחת אותו למקום קדוש ויתרפא. אחרי שבת נסענו. לקחתי את הילדים שלי לר׳ דוד ומשה. קנינו כבש ושחטנו. אותו לילה, כאשר האנשים קנו כוסות של ר׳ דוד ומשה, האיש הזה בכה כל הזמן. נתתי לו כיפה. ישב כמו יהודי.

הוא היה אחראי על מערכת המים בכל קזבלנקה, מים וחשמל. בלילה הלכו האנשים. האיש הזה ישב ליד הקבר. גם אני ישבתי עם י״א אני זוכר, הייתי מתכונן לעלות לארץ־ישראל. ליד מקום הקבורה היה צומח עץ שקדיה. חשבתי לגנוב כמה ענפים ולשתול אותם בירושלים. קטפתי אז הה לזכר ר׳ דוד ומשה. באותו לילה, כאשר האדם הזה נכנס לחדרו, ישבתי פה. על כל פנים ישנתי. חלמתי והנה אני נמצא בתוך פרדס ואוכל שקדים. הייתי לא חולם ולא ער.

ישבתי ככה. עמדו לפני שני אנשים. אחד לבן והשני שחור. השחור רצה לתת לי משהו. הלבן אמר לו שלא להכות אותי. הוא יחזיר לכם כל מה שגנב. אלו הענפים של השקדים שקטפתי. גם הנוצרי הזה קם וסיפר שהצדיק הזה עמד על ידו. שאלתי אותו מה קרה וסיפר שהוא בא אליו. מרח אותו בכל מיני תרופות וביקש ממנו שיקום.

אני החזרתי את הענפים וישנתי. בלילה בא אלי האדם הלבן ואמר לי: אני ר׳ דוד ומשה. תזכור! בבוקר קנינו עגל ושחטנו אותו. הוא קנה שלו לבד ואנחנו קנינו שלנו לבד. עשינו סעודה. בלילה בחלום אמר לנו הצדיק: לכו לשלום. מה שקרה לי בדרך, ראיתי אותו באותו הלילה. הפה אינו יכול לספר את כל הנפלאות והניסים שהצדיק הזה במרוקו…״.

סרטון הילות רבי דוד ומשה

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

תולדות היהודים באפריקה הצפונית -הירשברג

ניצחונותיהם של חסאן בן נועמאן ושל מוסא בן נוציר בסוך של המאה הזו ובראשית המאה השמינית, שבעקבותיהם נפלה כל אפריקה הצפונית בידי הערבים מציינים התחלה תקופה חדשה גם בשביל היהודים.

אכן תהליך השתלבותם של הברברים במסכת העולם הערבי מוסלמי נמשך מאות שנים והיה מלווה תנודות רבות, אבל ליהודים באה רווחה לאחר תקופה ארוכה של השפלות והגבלות בימי הביזאנטים. אמנם הטיל חסן הכובש את המס המיוחד – ג'יזיה – על הנוצרים ועל היהודים אבל גם בימי הרומים נאלצו היהודים לשם מס זה.

ועתה נמצאו להם " אחים " לצרה – וזו הייתה חצי נחמה. את ההבדל הזה הרגישו בבשרם כאשר הצליחו הביזאנטים למשך שבועות אחדים לתפוס את אזור אנטאבלס – היא פָנטאפוליס – והתחילו לפרוע פרעות באנשי החסות – כלומר ביהודים. כנראה מפני שהם שיתפו פעולה עם הערבים.

וכן שומעים אנו כי בזמן התקוממותם של הברברים בחבל נפזאוה, כחמישים שנה לאחר הכנעתם, על ידי חסאן לקחו בשבי את אנשי החסות – וגם הפעם הכוונה ליהודים. אלה שוחררו על ידי המפקד הערבי, שנצטווה לצאת נגד הברברים והיכה אותם.

נפזואה היא אזור נרחב בתוניסיה המרכזית, מזרחה לביצות המלח של ג'ריד והנאות נפטה ותוזר. הוא משתרע עד מבואות קאבס, אל חאמה, מטמאטה, והיה מיושב יהודים ונוצרים. אחד הגאונים בבל שפעל בראשית המאה התשיעית, רבי אברהם נושא את הכינוי " אל קאבסי ", המעיד, כי מוצאו מקאבס. כלומר במחצית המאה השנייה למאה השמינית בוודאי היו שם יהודים.

מאת השנים הראשונות של הכיבוש הערבי לא הצטיינו בהתפתחות שקטה דווקא. זמן לא רב לאחר השלמת הכיבוש מבחינה צבאית זכתה באפריקה להתפשטות רבה תנועת " הח'ארג'יה ", כלומר הפרישה, שהיא הכת הדתית הקדומה באסלאם.

אחת הסיסמאות העיקריות שבהן דגלה כת זו הייתה שוויון של כל הגזעים באסלאם, עיקרון שהיה מאוד לפי רוחם של הברברים. הח'ארג'יה עשתה נפשות רבות בין שבט נפוסה שישב מלכתחילה בטריפוליטניה. אגב אורחא ראוי להזכיר, כי לפי המסורת פשטו לפנים בקרב שבט זה אמונות יהודיות.

ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.

במחציתהמאה השמינית, סוף שלטון שושלת בני אומייה וראשית צמיחתם של בני עבאס בכליפות המוסלמית, שומעים אנו על התקוממות מזוינת של הברברים הח׳ארג׳ים נגד המושלים הערביים, שישבו בקירואן ובטריפוליס המערבית.

מרכז התקוממות אחד — שעליו כבר שמענו — היה בנפזאוה ושני במרוקו המערבית בין שבטי ברגואטה.

פלג הת׳ארג׳ים שישב בטריפוליטאניה ובתוניסיה נקרא אבאצ׳ים: ואף על־פי שהם הוכו הצליח מנהיגם אבן רוסתם להימלט ולכונן מדינה חדשה באלג׳יריה המרכזית, שבירתה הייתה תאהרת — תיהרת.

. באותו פרק זמן ) מחצית המאה השמינית לסה״נ(  נוסדה על ידי כת פורשים אחרת ממלכה ה׳ארג׳ית

שניה בת׳למסאן. שבט ברברי אחר ייסד באותם הימים מדינה ח׳ארג׳ית שלישית בנאות תאפילאלת שבעמק זיז ובנה את עיר הבירה םג׳למאסה.

על אף חילוקי הדעות בענייני אמונה ודין שהתגלעו בין הפלגים השונים של " הפורשים " קיימו

ביניהן מדינות אלה קשר מדיני ומסחרי הדוק . וכבר במקום זה ראוי לציין, כי בשלוש הערים החדשות, שהזכרנון: תאהרת, תלמסאן וסג׳למאסה, מוצאים אנו כעבור זמן אוכלוסיה יהודית.

כל כמה שנודע לנו העדות הקדומה על הימצאות יהודים שהגיעה עדינו היא מתאחרת, אשר בה הי במאה התשיעית ר׳ יהודה אבן קוריש (או קוריס), אחד הבלשנים הראשונים שקמו לנו . וכן יש להצביע על העובדה, שאינה מקרה, כי גם במרכזים אבאצ׳יים אחרים, כגון ג׳בל נפוסה (שהיווה מלכתחילה מעין סניף של ממלכת תאהרת) ״) באי ג׳רבה, באזור ג׳ריד = )נפזאוה, המשתרע עד קאבם(  בנאות ורגלאן ומזאב, היו תמיד יישובים יהודיים חשובים, שהמשיכו להתקיים בסביבה האבאצ׳ית עד ימינו.

ה " פורשים " על כיתותיהם היו אמנם הראשונים אבל לא היחידים, שניסו להקים באפריקה הצפונית מדינות עצמאיות ובלתי־תלויות מהכ'ליפות בבגדאד.

בסוף המאה השמינית מצא מקלט במגרב הקיצוני אדרים, נצר ממשפחת הכליף הרביעי, עלי ופאטמה, בתו של מוחמד הנביא, שנמלט מהמזרח מחמת רדיפות העבאסים.

אדרים היה אבי שושלת האדריםים, שהקימה את ממלכתה במארוקו המרכזית המערבית, באיזור שעירו הראשית היתה עד כה וולילי, כפי שקוראים הערבים לוולוביליס, העיר הרומית־ויזיגוטית. בקירבת חורבותיה של עיר זו על הר זרהוּן נמצא קברו של אדרים הראשון המקודש ביותר בעיני בני מארוקו

ומקום השתטחות, הנערכת מדי שנה בחודש מאי על ידי בית המלוכה והמוני העם, ). לפי המסופר מצא אדרים, המכונה הגדול, יהודים ונוצרים באזור זה והוא מחה את שאריות הדתות והעדות״, שהיו באזורו — ידיעה שבלשון זו בוודאי אינה נכונה, כפי שניווכח מידי ).

בנו של אדרים הראשון, שנולד לאחר מות אביו, והוא אדרים השני, ייסד בראשית המאה התשיעית את העיר פאס, שבה — ובסביבתה — מוצאים אנו כעבור זמן יהודים, כפי שלמדים אנו מתוך מקורות שונים. 

Alliance Israelite Universelle..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints

Joseph Chetrit

Universite de Haifa

Les rapports trimestriels des instituteurs de l'Alliance comme source ethnographique sur le Judaisme marocain.

Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints

 Alliance Israelite Universelle

http://www.prenom-marocain.com/prenoms-marocains-a-maroc.html

A la fin du XlXeme siecle et dans la premiere moitie du XXeme, les plus nantis de ces communautes avaient des associations agricoles avec des paysans musulmans, arabes ou berberes, dans l'elevage de bovins ou d'ovins, dans la culture de cereales et dans l'entretien de vergers, d'oliviers en particulier. Ce sont d'ailleurs ces associations qui ont marque la fete juive de la Mimounaa Taroudant, car les juifs prenaient dans la soiree du dernier jour de Pessah a leurs connaissances musulmanes un panier de 'matsot' — ar rghaif — et de specialites culinaires juives; ces derniers leur offraient en echange du lait, du miel, des ceufs et des epis de ble ou d'orge ainsi que des feves vertes qui leur servaient a dresser la table traditionnelle de la fete.

Du point de vue de la culture juive interne, Taroudant s'est distinguee aux XVIeme et XVIIeme siecles par une ecole kabbalistique tres importante dont on vient de publier et d'etudier l'oeuvre exegetique des auteurs les plus marquants, comme R. Moshe bar Maimon Elbaz et ses disciples R. Ya'aqob Ifergan et R. Yishaq Ha-Cohen. Ce dernier a probablement ouvert ouvert la lignee des kabbalistes de la famille Cohen Azugh, dont l'oeuvre est encore inedite. Depuis le XVIIIeme siecle au moins jusqu'a nos jours, les chefs de cette famille illustre sont devenus l'objet d'une veneration generale a Taroudant comme dans les communautes voisines, et la Hiloula de R. David ben Baroukh Cohen Azogh et de son fils Rabbi Baroukh, continue de reunir meme de nos jours chaque hiver, le dernier jour de Hanouka, de nombreuses centaines de pelerins a Aghzou n-Bahamou, pres d'Oulad Berrhil, a35 Km deTaroudant.

D'autres saints de la famille sont R.Baroukh Ha-Cohen et son fils R.David Ha-Cohebn Azogh, dit Baba Doudou – decede en 1953, qui sont enterres a Taroudant, ainsi que son cousin R.Pinhas Ha-Cohen – decede en 1952, lequel est enterre a Marakech  

D'autres saints, qui etaient  veneres dans la region sont R. Moshe bar Maimon Elbaz, R. Shalom Zafrani et R. Pinhas Al-Kohen, enterres a Taroudant, R. Abraham bar Maimon, enterre a Tiout, et R. Yishaq Ha-Levi, enterre pres de Tinzert, ainsi que R. Khlifa Malka, enterre a Agadir.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – שושלת הזהב של צדיקי פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

סמוכים לעד – פרשת הסמיכה

כאמור, תקופה זו בה אנו עוסקים, היתה מן הסוערות בתולדות ימי עם ישראל. במקומות בהם דרו היהודים מאות שנים, צצו חדשים לבקרים גזירות שמד וגזירות גלות, ומושבות היהודים טולטלו טלטלה עזה. בעת הזו נטלה התורה מקלה ותרמילה, ונדדה ממקום משכנה. מרכז התורה ששכן במדינות ספרד, התפצל לגלויות מספר, ורבים מענקי הרוח ששכנו בה, העתיקו משכנם לארץ ישראל.

בין הגולים שהגיעו לארץ הקדש, היה ר׳ יעקב בירב הראשון, שלאחר תחנות מספר בדרכו מספרד, הגיע לעיה״ק צפת, שם התיישב, ופתח את ישיבתו.

גדולתו בתורה של ר׳ יעקב היתה נדירה, כפי שמעיד עליו המבי״ט – ר׳ משה מטראני, מגדולי תלמידיו, באחת מתשובותיו(וז״א תשובה מ״א): "בקי בג׳ סדרים, רדומים לו כמונחים בכיסו, ובג׳ סדרים אחרים יודע להשיב סברא המתקבלת על הלב״. גאונותו הציבה אותו בשורת גדולי הדור המובהקים, וכפי שמכנהו תלמידו הנ״ל בתשובה הנזכרת: ״מאור הגולה״. בתשובה נוספת כותב (תשובה מ״ט): ׳הקרא שמו יועץ פלא, ותהי המשרה על שכמו בדברי טוב לכל עמו, יהי אלקיו עמו ויגיה אורו, אשר רבץ תורה בישראל, ולימד דעת את עם אריאל, ולהורות נתן בלבו, הגיונו וניבו חקים ומשפטים צדיקים, מזן אל זן מפיקים, בפסקיו ותשובותיו חקי האלקים ותורותיו״.

בהגיע ר׳ יעקב לארץ ישראל, לאחר התלאות והנדודים שעבר, חפץ מאד בקירוב הגאולה. בהכירו את מצבם הירוד של היהודים באותה תקופה, השתוקק לפעול פעולות שיעוררו רחמי שמים, עד יחפוץ אב הרחמים לפרוש כנפיו על עמו ויחון אותם.

מדברי חז״ל: חרב וביזה מתרבים בעולם משום עיוות הדין וקלקולו (שבת לג.), הסיק, כי כצעד ראשון לרומם את מצבם השפל של אחיו, צריך לחזק את מוסדות הדיינות. העמדת בתי דינים בהם יכהנו דיינים בעלי שם, אנשי חיל יראי חטא, תעניק להם סמכות משמעותית, בעלת תוקף. בכח מעמדם יצייתו להם ההמונים, ויסורו למרותם, והם ינהיגו את העם בדרכי התורה. לשם כך, יש להטיל מגבלות על מינוי דיינים. אין למנות דיין, אלא תלמיד חכם, שגדולתו בתורה וכוחו בפסק אינם שכיחים, בצירוף היותו מוכר כאישיות ללא חת, שאינה נושאת פנים לשוע או דל.

לשם כך, בהסתמכו על דברי הרמב׳׳ם (הלכות סנהדרין פ״ד הלכה יא, ובפירוש המשנה מס׳ סנהדרין פרק א׳), שבהסכמת כל חכמי ישראל ניתן לחדש את הסמיכה בארץ ישראל, החליט כי ניתן לחדש את סמיכת הדיינים איש מפי איש. בכך לא ימונה לדיין אלא מי שהוסמך מפי דיין מוסמך, והם לא ימנו אלא מי שנמנו בו כל המעלות האמורות.

מעמד הסמיכה היה נהוג בעם ישראל מאז מעמד הר סיני, משה רבינו סמך את יהושע והזקנים, הזקנים סמכו לזקנים שאחריהם, וכך כל דור ודור חכמיו סמכו את חכמי הדור הבא. בקבלה יחודית זו, נוצרה שרשרת זהב של מסירת התורה בעם ישראל, והינה אחוזה טבעת בטבעת, בקשר בל ינתק מאז קבלת התורה. הסמיכה היתה נהוגה עד אמצע זמן האמוראים בערך, ורק אז מחמת סיבות שונות, לא ברורות דים, בטלה הסמיכה.

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו

מטרות חידוש הסמיכה

מתוך הבנת עומק משמעות הסמיכה, כפי האמור, בטוח היה ר׳ יעקב בירב, שחידוש מעמד עתיק זה, יהיה בכוחו להחזיר עטרת הדיינות ליושנה, ולגדור את הפרצות אשר נבעו בעם. כי הרי חידוש מעמד נכבד זה, האפוף הוד קדומים, משקף את הדיין הנושאה כאחד מחוליות מוסרי התורה מדור דור, ותורתו ופסקיו יתפסו בעיני העם כהמשך ישיר לקבלת התורה. בכך תנתן עצמה רבה לדיינים הסמוכים, והם יוכלו לדון את העם משפט צדק, ללא חת, ולהנחותם בדרך הנכונה, כמאמר חז״ל: דיין הדומה למלך ואינו צריך כלום, יעמיד ארץ (סנהדרין ז:), וכך בהתקרב העם לאביהם שבשמים, יחפוץ בהם, וירצה לחוננם, ולהשיב שכינתו בתוכם.

מטרה נוספת היתה לכך, באותו דור ובדורות הקודמים לו, רבו האנוסים מקרב בני ישראל. הם אלו, שקושי הנסיון – מות או גלות ועוני, שבר את רוחם, והעדיפו להמיר את דתם למראית עין.

רובם עשו כן, בחושבם להמיר לזמן מועט בלבד, ובהזדמנות הראשונה בה יוכלו להימלט מאימת האינקויזיציה יחזרו לחיות את חיי יהדותם בריש גלי. מזימת השטן הצליחה בחלקה, ורבים מהם נסחפו לאט לאט. היו ששכחו הלכות רבות, והיו שבמרחק הזמן שכחו גם את מקור מחצבתם. אולם רבים מהם שמרו בסתר על יהדותם בעקשנות וגבורה עילאית, ולא זנחו לרגע את תקוותם לשוב לקיים מצוות התורה בגלוי ובגאון. באפשרות הראשונה שהזדמנה להם, נמלטו מצפורני האינקויזיציה, ושם במדינות אחרות, שבו לחיק היהדות לאור היום.

אך במקרים רבים נכונה להם אכזבה מרה, בבואם בקרב אחיהם חשו בניכור מסויים, היו מאחיהם שבזו להם על שלא הצליחו לעמוד בנסיון, ולא מסרו את נפשם או ממונם להימלט מארץ גזירה. בנוסף לכך, רבים מהם נמנעו לחזור בתשובה, בחושבם כי אין תקנה לעבירות שעברו.

מהר״י בירב בלבו הרחום, האזין לאנקת אותם אומללים, ורצה לעזור להם לשוב לחיק אמונת אבותם. לפיכך סבר, כי בחידוש הדיינים המוסמכים, שבכוחם לדון דיני קנסות ומלקות, יוכלו אותם אנוסים אומללים ללקות על עוונם, ובכך יחושו כי סר עוונם וחטאתם כופרה, וישובו להתקבל ברצון בקרב אחיהם בכל אתר ואתר.

המצטרפים והמתנגדים

לדעתו הצטרפו חכמי העיר צפת, אשר באותה תקופה היתה לה עדנה, רחובותיה מלאו חכמים וסופרים, ורבים מגדולי האומה גרו בה. וכך בשנת רח׳׳צ, במעמד רב רושם, חודשה הסמיכה בעיר צפת. כל חכמי העיר הגישו כתב סמיכה לר׳ יעקב בירב ולאחר שהוא עצמו הוסמך, סמך בכוחו את: רבי יוסף קארו ה״בית יוסף״, רבי משה מטארני"המבי״ט״, רבי אברהם שלום, רבי ישראל די קוריאל, ורבי יוסף סאגיס.

אולם דרכו זו לא הצליחה, רבים מגדולי הדור המובהקים התנגדו לתכניתו, ׳פולמוס חריף מאד התפתח בעקבות שאיפתו זו.

המתנגדים העיקריים היו חכמי ירושלים, שסברו כי אין שום אפשרות לחדש מעמד זה עד ביאת המשיח. בראשם ניצב ר׳ לוי בן חביב – הרלב״ח, מגדולי אותו דור, בנו של ר׳ יעקב בן חביב מחבר העין יעקב על אגדות התלמוד, שנמנה גם הוא על גולי ספרד. העובדה שר׳ יעקב בירב שלח להרלב״ח עצמו כתב סמיכה, לא עמעמה כלל את התנגדותו התקיפה. בסוף ספרו שו״ת מהרלב״ח, נדפס בקונטרס מיוחד, צדדי הויכוח והמשא ומתן המרתק שהתנהל סביב ענין זה. אל חכמי ירושלים הצטרף גם ר׳ דוד בן זמרא – הרדב״ז, שהיה ג״כ מגדולי אותו דור, ועמו חכמי מצרים.

התנגדותם העזה גרמה להתרופפות המעמד המיוחל, וכך לא הצליחה הסמיכה לכבוש את המעמד הרצוי לו קיווה ר׳ יעקב בירב. עם השנים הלכה ודעכה, עד שפסקה לגמרי לאחר כמה עשרות שנים.

אולם, למרות זאת, אלה שזכו והתעטרו בכתר הסמיכה, הוכרו ברחבי העולם היהודי, לא רק כגדולי תורה מובהקים, אלא כדיינים בעלי שם מיוחד, שגאונותם הולמת לשאת תואר כה נכבד. דבריהם נשמעו בכל מקום, מעמדם היה תקיף ובעל סמכות רחבה, באשר ההמונים התייחסו לתואר זה בכבוד גדול ביותר.

בשנים בהם נהגה הסמיכה נסמכו חכמים נוספים, נזכירם כאן: מהר״י קארו סמךאת רבי משה אלשיך ״האלשיך הקדוש״, רבי אלישע גאליקו, ורבי יעקב בן רבי אברהם בירב. מהר״ם אלשיך סמך את רבי חיים ויטאל. ר״י בירב השני סמך את רבי משה גלאנטי, רבי אלעזר אזקרי בעל ״החרדים״, רבי משה בירב, רבי אברהם גבריאל, רבי יום טוב צהלון, רבי חייא הרופא, ורבי יעקב אבולעפיא. ר׳ חייא הרופא סמך את רבי בנימין הלוי.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

הקדמה

הספר "40 שנות ישוב יהודי בעזה (1916-1929)" הוא סיפורם של החלוצים הראשונים להתישבות, שיצאו מיפו בשנת 1886 לפי תוכנית חובבי-ציון, במטרה להתחיל בהקמת ישובים יהודיים בערים ערביות לעולים מרוסיה. הם יצאו למשימתם זו ללא ניסיון התישבותי, ללא מוסד לאומי אחריהם, ללא הדרכה וללא תמיכה כספית.

יפו בעת ההיא היתה העיר הערבית היחידה שהתישבו בה עולים חדשים עירוניים, אשר מלאו אותה, ולא היה בה מקום לקלוט עולים נוספים בעלי מקצועות עירוניים. ההחלטה היתה תוצאה של התייעצות והתלבטות משותפת של ראשי הישוב בירושלים, ראשון-לציון, פתח-תקוה וקסטינה עם נציגי קהילת יפו המוגרבית והנהגת חובבי-ציון בראשות ק. ז. ויסוצקי, שנשלח לארץ בשנת 1885 כדי לארגן מרכז ארצי לחובבי-ציון ולהעמיד בראשו אדם מתאים כדי לתכנן את קליטת העלייה והטיפול בה.

הישוב ביפו בעת ההיא הוקם על-ידי העלייה החדשה שעלתה מארצות צפון אפריקה ותורכיה במאה ה-19 על-פי קריאת ראשוני מבשרי הציונות המדינית, שהכריזו "כי הגאולה אינה תלויה בנס המשיח בלבד", אלא בעיקר בעלייה ובישוב הארץ. הם הזהירו מפני עזרת החלוקה שהיתה נחלת הישוב הישן בארבע הערים המקודשות: ירושלים, חברון, צפת וטבריה, שניוונה אותם וגרמה שהם התנגדו פן יבואו עולים נוספים להתחלק עימם בכספי החלוקה, וגם התנגדו לעלייה ולישוב הארץ שלא על-ידי המשיח.

לכן, עולים לאומיים אלה לא התישבו בערי הישוב הישן אלא הקימו לעצמם קהילה חדשה, קונסטרוקטיבית, ביפו, שסיסמתה "תורה ועבודה" ופרנסה מיגיע כפיים. קהילה זו, ששלטה בשפות הארץ, ערבית ותורכית, הצליחה להיות לכוח כלכלי דומיננטי מוביל במסחר ביפו הערבית ובארץ, וב-1882  היתה לגשר לעליות שהגיעו מרוסיה ורומניה, אשר ירדו ביפו, וסייעו להם להיקלט  בחיי הארץ, כי האמינו שהגברת העלייה וההתישבות בארץ תביא את הגאולה.

ק. ז. ויסוצקי בדק את אפשרויות הקליטה של העולים שמגמתם להתישב בכפר, וחיפש איש מתאים לעמוד בראש הסניף בארץ-ישראל, שיוכל לטפל בבעיות הקליטה, אדם שיש לו מהלכים בקרב הערבים והשלטונות; מבין בל המועמדים החשובים שהוצעו לו, כגון: א. בן-יהודה, פינס, דייר הרצברג, מנהל מקוה-ישראל ואחרים, הוא בחד באברהם מויאל, בן למשפחה מוגרבית, ממייסדי קהילת יפו אשר בלט במעמדו הן כנציג הברון והן כנציג חברת כל-ישראל-חברים, "אליאנס".

המהגרים מרוסיה שהיגרו לאמריקה טענו, כי אי-אפשר להפוך את בל היהודים לחקלאים בכפרים מאחר שרוב היהודים הם רוכלים, סוחרים, תעשיינים ואנשי רוח, שמקומם בערים. כשויסוצקי נוכח כי העיר יפו אכן מלאה ואין בה מקום, הגיע למסקנה שכדי למשוך עולים עירוניים מרוסיה לא״י יש להקים ישובים יהודים נוספים בערים הערביות הגדולות, כדי שישמשו לעולים מרוסיה מקומות קליטה עירוניים, ולא להסתפק בקליטה רק בכפרים החקלאיים.

לשם ביצוע משימה זו היה הכרח לפנות לצעירי קהילת יפו המערביים, שרק להם היתה תודעה ציונית בעת ההיא, וגם שלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של השלטונות: שיסכימו לצאת חלוצים לפני העולים מרוסיה, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות, להדריך אותם ולהיות להם לפה בפני האוכלוסייה הערבית והשלטונות. רק בדרך זו נבטיח שיהיו ישובים יהודיים נוספים בערים ערביות נוספות כמו יפו, לקליטת העלייה העירונית. למרבה הצער, הצעירים הספרדים בישוב הישן התנגדו לעלייה ולישוב הארץ, כיוון שהאמינו שהדבר ייעשה רק על-ידי המשיח.

בהשפעת אברהם מויאל, שנתמנה יו״ר חובבי-ציון בארץ, נענו צעירי יפו בשמחה לשליחות לקיים מצוות ישוב הארץ והקמת ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות, מתוך אמונה שכאשר יגיעו לשם העולים מרוסיה יבנו שם בתים, חנויות, בתי-מלאבה ומבני תעשיה, ויקימו בתי-ספר וישיבות כמו ביפו. הנהגת חובבי-ציון וראשי קהילת יפו החליטו על-פי הצעת חיים אמזלג, סגן קונסול בריטניה ביפו, להסתפק בשלב ראשון בהתישבות בשלוש ערים ערביות: שכם, לוד ועזה, כדי לא לעורר תשומת-לב.

כיוון שצעירי יפו היו בעלי מנטליות מזרחית אינדווידואלית ולא היה מי שיארגן אותם, הם התלכדו ועשו כל דבר בכוחות עצמם: התארגנו במסגרות מנין (גרעין) לכל עיר, וכל אחד הכין עצמו לבדו, לצאת עם משפחתו להתישב בעיר הערבית שבחר. ראש הארגון האחראי יצא למצוא לו דירה בשכונה שנבחרה לדיור – דירה אחת לשתיים-שלוש משפחות, ולהקים בית-הבנסת שיהיה גם תלמוד-תורה לילדים, וגם דאג לבית-מרחץ ולמקווה לנשים. אשר לפרנסה – כל אחד ידאג לעצמו. לגרעין ההתישבותי הם קראו "מנין" והוועדה המשותפת סיפקה לכל מנין ספרי-תורה והקצבה לשכירת חדר לבית-כנסת, לתפילה ולהתכנסות.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-פרי עץ הדר

פרי עץ הדר

זהו ספרון אודות סדר ט"ו בשבט שנהגו בו רבים וגם במרוקו

זהו אחד הספרים הבודדים שנשארו מספרייתו של אבי ז"ל

שהייתה ספרייה עשירה מאוד ……….

סדר ט"ו בשבט

 

 

 

 

 

 

 

 

גאוני משפחת אביחצירא- שלמה מיארה

גאוני משפחת אביחציראגאוני משפחת אביחצירא- כתיבה, עריכה וסגנון שלמה מיארה

ולדודו היקר והנעלה לש״ט ותהילה ר׳ ישראל אביחצירא הי״ו, בנו של הגאון הגדול הראב״ד רבי מכלוף זצ״ל. וכן להרה״ג דעסיק באורייתא תדירא כמוה״ר רבי יעקב אביחצירא שליט״א מקים עולה של תורה בעיר רמלה ומחשובי הרבנים שם. דודנו היקר והנעלה הרה״צ כמוה״ר רבי שלמה אמסלם שליט׳׳א ראש בית המדרש "בני שלמה״. יד עמם האחים היקרים והמבורכים בני משפחתנו המפוארה, איש צניע ומעלי מזכה הרבים שקוד על תלמודו, הר׳׳ר אברהם אביחצירא הי״ו, הוא ורעייתו אורלי מב״ת וכל ב״ב, ועמו אחיו היק׳ והנעלה ר׳ שלום אביחצירא הי״ו הוא וכל ב״ב. על כל הסיוע הרב בעריכת פרק שלשלת היחס, והתמונות הרבות, יקרות הערך שנתנו בשמחה מאוסף התמונות של אביהם היקר רודף צדקה וחסד נעים זמירות הר״ר אליהו אביחצירא ז׳׳ל בר סולטנה, תהא זכות זו לעילוי נשמתו, ונשמת זוגתו מרת סעידה בת מזל טוב ע״ה, ולקץ ימים יעמדו עת יקיצו וירננו שוכני עפר בב׳׳א.

ולשאר העוזרים והמסייעים במלאכת הקודש, הגאון הגדול חכם ובקי בכל ענין רבי שלמה דיין שליט״א רב העדה המערבית ירושלים. הרה״ג ידיד יקר ונעלה נודע לשם טוב ותהילה, צפנת פענח, איש צניע ומעלי בהר׳׳ר אברהם מלול שליט׳׳א. ידידנו היקר איש משכיל ונבון ד׳׳ר וידאל הצרפתי הי״ו. ולמעלת איש משכיל וחכם מזר׳׳ק הזהב וזר לו זהב ר׳ אליהו משאש שיחי׳ בלאו׳׳צ גאון מופלא בכל חדרי התורה ובכל מילי דחוכמתא רז לא אניס ליה, ראב״ד מקודש, הגאון רבי יוסף משאש זלה״ה. ברכת אבותינו הק׳ עליהם ממרומים ואל שדי יריק עליהם ועל כל יוצ״ח, ברכות שמים מעל עד בלי די, ברוח ובגשם לעד לעולם אמן.

ברכה מיוחדת נקבע בזה לכל ידידנו היושבים בגולה ארץ צרפת, אשר סייעו רבות ע״מ להוציא הספר בצורה המושלמת ביותר. הראשון במעלה ידידנו היקר והנעלה צורבא מרבנן רבי אורן בוחבוט שליט״א, ונוו׳׳ב תחי׳ מב״ת עם שלושת בנותיו יש״ץ. בנו של ידידנו היקר והנעלה רבי פנחס בוחבוט הי״ו שהוא נכד מסטרא דנוקבא להגאון הגדול המופלג מגדולי גאוני משפחתנו רבי אברהם אביחצירא זצוק״ל הדיין דקזבלנקה, אשר בעודנו צעיר לימים זכה לתואר מופלג: "החכם השלם והכולל׳, ממו״ז הקוה׳׳ט מרן רבי יעקב זי״ע. על כל ההתמסרות הרבה לילה כיום יאיר בכל כוחו למען יצא דבר נאה ומתקבל. 

מסכת חיים של עמל בתורה ועבדת ה'

אקדמות מילין

וכן לידידנו היקר שאר בשרנו, ירא ה׳ וסר מרע רבי אברהם עמרם אביחצירא הי״ו ורעייתו מב״ת, פריז. ולשני בניו היקרים שנולדו לו לאחר השתטחות על ציונו של מו״ז מרן קה״ק רבי יצחק הגדול זי׳׳ע, ילדי החמד נתנאל מכלוף ודוד שלום יה״ר שזכות מו״ז תעמוד להם ויגדלו לתורה וירא״ש מתוך קדושה אמיתית, על החומר והתמונות הרבות שהמציא לפנינו מאוסף תמונותיו של מו״א ר׳ מכלוף ז״ל יה״ר שזכות זו תעמוד לע׳׳נ. וכן לידידנו היקר והנעלה ירא ה׳ באמת איש צניע ומעלי שאר בשרנו רבי אברהם(אלברט) אביחצירא הי״ו, מרסאיי. בנו של הגאון המופלג מגדולי רבני משפחתנו ומגדולי בעלי הענווה שבדורו רבי שלום אביחצירא זצ״ל.

 ולאמו הרבנית הצדקנית רחל אביחצירא תחי׳ מב׳׳ת, על כל הסיוע הרב והמצאת כל החומר העצום והרב שהיה באמתחתם, לפנינו תוך רשות מלאה להעלות הדברים על מכבש הדפוס למען נוכל להוציא דבר נאה ומתקבל מתחת ידנו ללא כל תקלה ושגיאה בשכר זאת אל שדי ישפיע עליהם שפע ברכה והצלחה וחיים ארוכים עד ביאת גו׳׳צ בב״א. כמו כן לידידנו היקר הנעלה לש״ט ותהלה רודף צדקה וחסד רבי דוד אביחצירא הי״ו בנו של שאר בשרנו וידיד גדול למו״א, רבי יוסף אביחצירא זצ״ל, נכדו של מרן רבי יעקב זי״ע. ולבני משפחת אצראף הי״ו ממרסאיי, הראשון בראש האב הצדיק רבי שלמה ובנו היקר רבי אליהו ובתו ג׳קלין יש״ץ. וכן לידידנו ירא ה׳ וסר מרע שאר בשרנו רבי מכלוף ילוז הי״ו נו״נ להגה"ק רבי שלמה חיון זיע״אומסטרא דנוקבא למו״ז הגה״ק רבי מסעוד אביחצירא זיע״א, הוא וכל ב״ב אתהה' תשמרם וכצנה רצון תעטרם אמן.

ואלה העומדים על הברכה ראשי מכון יד יצחק (בן צבי) ירושלים. ראש המכון: פרופ׳ מר יום טוב עסיס הי״ו, מר מוטי בן ארי הי״ו ומר דב כהן הי״ו, על העזרה האדיבה בכל השעות והזמנים והרצון והסיוע להקל מעלינו במלאכה הספר הנכחי, והספרים הבאים הנמצאים בשלבי עריכה. יחד עמם, ראשי חברת כל ישראל חברים, פריז, ראש הארכיון והספרייה: מר ג׳ון קלוד קופערמינץ׳ הי״ו ועמו מר אברהם מלתת הי״ו אשר סייעו בידנו רבות ובנועם ונחת מלאו כל בקשתנו במסירות מיוחדת, אף הם סייעו רבות הן בספר הנכחי והן ביתר הספרים הבאים. שוכן שחקים ישלם להם בפעלם הטוב ויתברכו בכל מילי דמיטב אמן.

בהתימי אפרוש תפילה, יה״ר שגאוני משפחתינו הק', יחד כולם יעמדו בפלילה מלפני שוכן מעונה ויבקשו רחמים מאל מלא רחמים עבור מאיר דניאל בן צפורה. וזכות מו׳׳ז הק׳: מרן קה״ק פחד יצחק אביחצירא, והמלך דוד אביחצירא, וגדול אדונינו גאון יעקב אביחצירא, מן שמיא יהבו ליה חינא וחסדא רפואת הנפש והגוף, ואלהא דמאיר יהא בעזרו משמי קדשו ובגבורות ישע ירפאהו ויחלימהו כרפואת חזקיהו מחלותו אמן.

אתה חלקי צורי ומשגבי, אליך אקרא בעטוף לבי, אמצני וחזקני כי כח אין בי, ורוח נכון חדש בקרבי לטהר ולתקן את חובי, וסלח נא אנכי מבקש, וזכות אבותינו הקדושים מכל הצדדים, תעמוד לי ולבתי שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם, ונזכה לראות בנים ובני בנים ת׳׳ח אמיתיים גדולים בתורה ויראה ממשיכי דרך אבותינו הק׳ באמת ובאמונה אמן.

פי המדבר: לכבוד אבא מארי זי״ע ולכבוד כל רבני וגאוני משפחתנו הקדושה זיע״א. החו״פ עיר חיפה יע״א, חודש נתבש״מ צדיק כתמר בתמ״ר, כאן שנה רבי ״ואבן יקרה לא בא בבשם ההוא עוד" לפ״ק. נאם דוד בן לאו״צ קדוש ונורא הרב הדומה למלאך פניו כפני שרף כמוהר״ר יצחק אביחצירא. נו״נ למרן קה״ק הרב פחד יצחק זי״ע מסטרא דדוכרא. ומסטרא דנוקבא למרן קה״ק המלך דוד. למעלה בקדש מרן מו״ז גאון יעקב אביחצירא זי״ע.

יבנה וחכמיה

מימות עולם גידלה ארץ מרוקו בין ברכיה, גדולי עולם ומצוקי תבל. החל משלהי האלף החמישי – תקופת רבנו ניסים ורבנו חננאל, אשר עפ״י הוראתם עקר גדול תלמדיהם רבינו יצחק ב׳׳ר יעקב אלפסי, ממקום לימודיו בעיר קירואן, לישב על כס הרבנות בעיר ׳פאס׳ שבמרוקו, ולהקים שם ישיבתו. גם אדוננו הרמב״ם שנולד כשלושים שנה אחר פטירת הרי״ף נטל את מקל הנדודים מעיר מולדתו ׳קורדובה׳ שבספרד וקבע משכנו בין תחומיה של העיר ׳פאס׳.

עד לדורות האחרונים: הגאון רבי יעקב ששפורטש זצ׳׳ל, מגדולי התורה ועמודי היראה אשר לאישיותו הנשגבה יש לזקוף את שמירת גחלת התורה והאמונה הטהורה. הגאון רבי חיים ן׳ עטר בעל האור החיים. רבי אברהם אזולאי זצ"ל מהעיר פאס. בעל החסד לאברהם וזקינו של של החיד"א.

זקינו רבי אברהם אזולאי הראשון זצ"להנמנה עם גולי ספרד, שהגיעו לעיר פאס בזמן מוהר"ש לביא. הגאון רבי יצחק אבן וואליד זצ"ל מהעיר טיטואן, מגדולי הפוסקים בדור האחרון, בעל שאלות ותשובות ויאמר יצחק. הגאון רבי דו הכהן סקאלי זצ"ל מהעיר דבדו, בעל שאלות ותשובות קרית חנה דוד. הגאון רבי דוד כנאפו זצ"ל, ראש בית דין העיר מוגאדור בנו של הגה"ק רבי יוסף כנאפו ועוד.

משפחות מיוחסות יצאו מבין תחומי עיבורה של ארץ מרוקו, מהם: משפחת בירדוגו המיוחסת דור אחר דור עד לתקופת הגאונים, כמפורט באורך בשלשלת היחוסין של המשפחה מהרי״ח בירדוגו. וראה ביקר סהדותא שבראש הספר הק׳ מים עמוקים:

יקר סהדותא שבא לידינו כו׳׳ח (כותב וחותם) מידי הרה״ג מעו׳׳מ (מעוז ומגדול) כקש״ת (כבוד קדושת שם תפארת) משה פארדו זצ״ל אשר היה אב״ד בע"ת (בעיר תהילה) נא אמן יע״א (יחונן עליה אלוקים) אשר כתבה לראיה ביד מר בריה דרבינא הרב הכולל בנש׳׳ק (בנן של קדושים) כמוה״ר מרדכי בירדוגו ז״ל הוא א׳ מבניו של הרב המחבר זלה׳׳ה מידי עוברו בנא אמון לעלות לדור בא״י (בארץ ישראל) וז״ן (וזה נוסחה) תב׳׳ת (תיבה בתיבה): הנה אנכי הבא על החתום הן בעודני בעוב״י (בעיר ואם בישראל) מקנאסא יע״א בשנת שש ליצירה עיני ראו מגילת עור קלף מעובד ישן והיא מגלת יוחסין למשפחת בירדוגו המהוללה לקדושים אשר בארץ זלה״ה איש בשמו על בית אבותיו רב פלוני בר״פ (בן רב פלוני) וכוי וכן עזה׳׳ד היו מבוארים למשפחותם לבית אבותם ועלה היחוס למעלה עד הגאון הידוע והמפורסם רב בוסתאי גאון שהיה מזרע דוד המלך ע״ה ממשפחת זרובבל בן שאילתיאל. ולמטה דור דור עד הרה׳׳ג נר המערבי גאון יעקב בירדוגו זצוק״ל ר״מ בעוב״י מקנאסא יע״א וחתומים הראשונים כמלאכים הי״ו רבני קאסטילייא זיע״א ובי דינא בתר בי דינא לדור דור מקיימי חתימות הראשונים ומוסיפין לבאר לאנשי דורם אשר נולדו אח"כ בזמניהם ומכלל רבני קאסטילייא האחרונים, היה חותם תשיעי הרב משה אלשקר זלה׳׳ה אשר היה רב במצרים בזמן מהר״י בירב זצ״ל ע״כ נהירנא כד הוינא שד׳׳ר(שליח דרבנן) מעיה״ק טבריא תובב״א וש״ר (ושלום רב). ע״ה משה פארדו ס״ט.

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

 

 דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

האוכלוסיה היהודית נחלקה לשכבות חברתיות לפי הפרנסות השונות. הסוחרים ובעלי־המלאכה, שלא נאלצו לנדוד למלאכתם, עמדו בראש. כן יצאו מקרבם בני הקהילה המלומדים. אחריהם באו בעלי־המלאכה הנודדים, ואחרונים בסולם החברתי היו חסרי הרכוש ומחוסרי האומנות. על היחסים שבין המשפחות והשכבות החברתיות השונות באסאמר ועל אורח־חייהן למדים אנו מסיפוריהם בהווה של הסוחרים ושל בעלי־המלאכה, המשלימים זה את זה. כך, למשל, סיפר לי אחד מבני ביטון על מקרה שאירע לו:

פעם, שעה שעבדתי (כנפח) בביתו של השיח׳ שלנו, הגישו לפני חמאה ודבש. בדיוק באותו זמן נכנס לבית השיח׳ אחד מנכבדי משפחת סבאג (סוחר), וביקש מהשיח׳ שישפוט בינו לבין מוסלמי שסירב, לדבריו, לשלם עבור כבשה שמכר לו. השיח׳ ציווה לכבד את האורח בלחם ובזיתים. בן סבאג נעלב ושאל את השיח׳: ׳מדוע מכבדים את הנפח בחמאה ודבש, ואילו את בעל הכבשים בלחם וזיתים ?׳ להפתעתו ענה לו השיח׳: ׳אני צריך את בעל־המלאכה כמו שאתה צריך אותי למשפט שלך׳!

לענייננו לא חשוב הדבר אם אמנם אירוע זה התרחש לפרטיו, או שמא נשתלבו בו גם מחוויותיו ותחושותיו של המספר. מכל מקום, מעבר לאמינות העובדות שבו, הסיפור מבטא באופן ציורי את הבדלי המעמד, הדימויים העצמיים והמתחים החברתיים ששררו באסאמר. במידת האפשר נהגו גם בני אותה קבוצת־שארות להינשא זה לזה, או לבחור בני־זוג מבתי־אב אחרים, הקרובים להם ביותר במעמד הכלכלי והחברתי. האמידים שבבני הקהילה נהנו גם מיתרונות בתחום הדת.

 זמנם היו פנוי יותר ולפיכך יכלו להתמסר לפעילות בבית־הכנסת וללימוד תורה. גם ספרי־התורה של בית־ הכנסת היו בבעלותם. אולם מחוץ לגורמים המבחינים בין בתי־אב ושכבות חברתיות היו גם הזדמנויות, שבהן הופגנה אחדות הקהילה כולה. כך, למשל, נחוגה כאן בקהל רב המימונה האופיינית ליהודי מרוקו בכלל. ביום האחרון של חג הפסח, עם תום תפילת מוצאי החג, היו כל הגברים — צעירים וזקנים, עניים ועשירים — יוצאים מבית־הכנסת בתהלוכה חוגגת, כשהם נושאים בידיהם אלומות תבואה, מבקרים בכל בתי הקהילה היהודית ומברכים את דייריהם בשנת ברכה. בפתח כל בית כיבדו הנשים את משתתפי התהלוכה בחלב, יין, חמאה, דבש ואגוזים. וכך, פעם בשנה לפחות, היו כולם אורחים של כולם. היה זה ביטוי סמלי לשוויון הבסיסי ולאחריות המשותפת של כל יהודי המקום.

לדמותה של יהדות הרי האטלס

יהודים ומוסלמים, שדומים היו זה לזה באורחות־חיים מסוימים, היו גם שותפים באמונות שונות, כגון בכוחם המאגי של שדים, עין רעה וגורמים על־טבעיים אחרים. אולם על אף הפיזור והריחוק הגיאוגרפיים, הדרכים הקשות, חוסר הביטחון, ולמרות המגע ההדוק עם שכניהם המוסלמים — נשתמרה מסורת יהודית עשירה בחלק־עולם נידח זה.

 בהיותם מנותקים במידה רבה ממרכזי מסורת הלמדנות התלמודית, נתבלט כאן במיוחד נוהג הקריאה בספר הזוהר. האמונה בכוחות הסוד הטמונים בספר הזוהר היתה מקור חשוב לקיום הקהילה היהודית בתוך עולם עוין ורב־סכנות, וחוגי־לימוד הזוהר שימשו השלמה בעלת־משמעות לעיון בספרי התורה, למסורות, לדרשות ולסיפורי־העם. הללו נמסרו בעל־פה מדור לדור על־ידי חכמי המקום, ומפי חכמים נודדים ושליחי ארץ־ישראל, שבאו לאסוף תרומות בשם הכוללים בירושלים ובצפת.

בית־הכנסת היה המוסד המרכזי לפעילות ציבורית, אולם בית־הכנסת כמוסד לא תמיד הוגדר בבירור כמוסד קהילתי על־אישי ומשותף לכול. במקורות נמצא עדויות על בתי־כנסת שנהגו בהם כברכוש פרטי של משפחות, וחכמים מבני המשפחות ניהלו אותם דור אחר דור. הכנסות בתי־הכנסת מ׳מכירת מצוות׳ היו לעתים בסיס קיומם של חכמים אלה(בנש, 118-116:1949). גם ההנהגה הדתית בהרי האטלס לא היתה מובחנת מן הציבור על־ידי הגדרת־תפקידים רשמית, כפי שהתפתח ביהדות אשכנז מסוף ימי־הביניים, עם גיבוש הרבנות ושאר תפקידים ומוסדות מובחנים של הקהילה (כ״ץ, תשי״ח).

 החכמים והשוחטים המקומיים לא קיבלו בדרך־כלל במרוקו משכורת מקופת־קהל ציבורית בעד שירותיהם(זעפרני, 122:1972). הם גם לא היו תמיד משוחררים ממיסי הקהל (זעפרני, 1969: 140-138). הרבנים היו משולבים בחיי המסחר והמלאכה (בנש, 1949: 133), או שנתמכו על־ידי משפחותיהם, ופוצו בעד שירותיהם לפי נדבת ליבם של הנזקקים להם, או על־פי המנהג. גם הבקיאות וההתמחות בתחום הפעילות הדתית עברו תכופות מאב לבן, או לנכד. המפורסמים שבין המנהיגים הדתיים היו ידועים ב׳זכות־אבות׳ המיסטית שלהם (גולווין, 1927: 101; זעפרני, 1972: 124). אל ׳זכות אבות׳ נלוותה גם ה׳שררה/ היא הזכות החוקית למלא תפקידים של מנהיגות ציבורית (זעפרני, 1972 : 126-123).

מושגי השררה וזכות־אבות מבטאים תכונה כללית של תרבות מרוקו המסורתית, הן היהודית והן המוסלמית, והיא הענקת מעמד דתי תקיף ליחיד המצטיין בכריזמה אישית או משפחתית. בקהילות היהודיות במרוקו נוטה היחיד המתבלט באופן זה להיות הכוח המנהיג והמלכד. לתכונה זו של תרבות מרוקו המסורתית יש השלכה סוציולוגית מפליגה. ההכרה בסמכותו של היחיד יוצא הדופן מונעת את הפיתוח העקיב והנמשך של מוסדות וסמכויות של הקהילה כגוף, העומד מעבר לכל יחיד בן הקהילה.

האמונה המשיחית מעוגנת היתה עמוק בהוויית חיי הרוח של היהודים בהרי האטלס. כוחה של אמונה זו מסביר אולי את ההתלהבות הרבה, שהקיפה אותם עם גילוי האפשרות לעלות לארץ. תוך שנים מועטות נתרוקנו הרי האטלס מאוכלוסיה יהודית בת דורות רבים. קהילות הרי האטלס הגיעו רובן לישראל קודם שחלו בהן שינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, שהיו מנת־חלקם של אותם יהודי מרוקו, אשר הושפעו מתהליכי העיור וההתמערבות, שחלו בעקבות השלטון הצרפתי (ראה: וינגרוד, תש״ך).

אם מצד אחד אפשר שהיו חסרים קצת מן התכנים והסמלים של ההתמערבות, שאותם נשאו עולים אחרים מבני ארצם מיוצאי הערים הגדולות, הרי מצד אחר לא עבר עליהם תהליך ההתפרקות החברתית והתרבותית, אשר אחיהם עברו זה מקרוב, קודם שעלו לארץ. העלייה לארץ החריפה במקרים רבים את משבר חילופי התרבויות, שכבר היו שרויים בו חלקים מסוימים של יהדות מרוקו, ואילו קהילות הרי האטלס הגיעו לישראל כשצביונן הוא עדיין צביון מסורתי מובהק.

דרום־תוניסיה הוא אזור מדברי־למחצה. האוכלוסיה הכללית שם נטתה בעבר להתפרנס מכלכלת רועים נוודים וכן מדיג וממלאכות הנובעות מן הקירבה לים. במסגרת זו השתלבו גם היהודים. נוצרו התקשרויות בין קבוצות ושבטים ברברים נוודים־למחצה לבין יהודים שסיפקו להם מוצרי מסחר ומלאכה. יהודים אלה נדדו בעקבות לקוחותיהם וחזרו לבתיהם רק לעתים מזומנות.

 מסוף המאה התשע־עשרה השתנה דפוס־חיים זה לחלוטין. שלטון החסות הצרפתי פעל לביצור כוחו באזורי־הספר של דרום־תוניסיה, ויסד תחנות־גבול מינהליות ומשטרתיות רבות ברחבי האזור. מקצת מתחנות אלו התפתחו והפכו לערים חדשות, שמשכו אליהן אוכלוסין יהודים שעסקו במתן שירותים, במלאכה ובמסחר זעיר. ערב העליות הגדולות לארץ ישבו קהילות האזור הגדולות ביותר באי ג׳רבה (כ־6,000 נפש), ובעיר גאבס שבחוף־היבשה הסמוך (קרוב ל־4,000 נפש).

בשאר קהילות האזור ישבו עוד אלפים אחדים, ויש לשער שמספר היהודים בכל דרומ־תוניסיה היה קרוב ל־15,000 נפש. באי ג׳רבה התקיימו שתי קהילות, שהיו למעשה עיירות יהודיות עצמאיות. אלו היו הקהילות המנהיגות של האזור, ועיקר ידיעותינו עליהן. מזה כמאה שנה לפחות אין כלכלת האי הקטן, ששטחו כ־500 קמ״ר, מספיקה לכלכלת אוכלוסייתו, אשר מנתה בראשית שנות החמישים יותר מ־60,000 נפש. כתוצאה ממצב זה מקיימים הברברים של ג׳רבה כלכלה וחיי משפחה וחברה מיוחדים במינם.

 הגברים יוצאים אל אזורים אחרים של תוניסיה, מבלים שם את מרבית שנות־העבודה שלהם, ורק לאחר חודשים רבים הם שבים הביתה, אל נשותיהם ומשפחותיהם, לחופשות של שבועות מספר. הברברים של ג׳רבה נמנים עם כת מוסלמית סגפנית. עובדה זו, בצירוף נהגי־העבודה שלהם ופרישותם מחיי משפחה, הופכים אותם לעדת סוחרים מצליחים מאוד. בהתקרב גיל הזיקנה, בתום עשרים עד שלושים שנות־עבודה, נוהגים הסוחרים לפרוש מהמסחר, ושבים לג׳רבה לצמיתות. הם משקיעים את חסכונותיהם בבתיהם, ופונים לעיסוק קל ורגוע, כגון החזקת עדר־צאן קטן, שהכנסתו קטנה אך מספקת בצד החסכונות. על אף ההון המרובה לערך הזורם אל האי, הרי עד לשנות החמישים לא היה בו כדי לשנות בדור הבנים מן הנהגים הכלכליים של דור האבות. תחילת דרכו של אדם היתה עדיין זו של סוחר מהגר.

במסגרת אוכלוסיה כללית זו של סוחרים ניידים ומהגרים נעשו דווקא היהודים לאלמנט המיושב והיציב יותר. בעוד הברברים היו סוחרים בקנה־מידה ארצי, עסקו היהודים במסחר המקומי המוגבל ובענפי־הלוואי לגידול צאן, שבו עסקו הברברים הקשישים המבוססים. כלכלת אחת הקהילות היהודיות, חארה זגירה, היתה מבוססת במידה מכרעת על מלאכות הקשורות בעיבוד צמר גולמי. היהודים עסקו גם במסחר המקומי ובמלאכה בענפי מותרות לפי צורכי האוכלוסיה הכללית האמידה. הסדרים אלה היו יציבים והתקיימו במסגרת יחסים רגועים, בדרך־כלל, בין יהודים וגויים. כלכלת הקהילה האחרת, חארה כבירה, היתה מגוונת יותר. בנוסף למלאכות עיבוד הצמר, והמסחר הקשור בכך, עסקו במלאכות המסורתיות ליהודים בארצות האיסלאם, מלאכות שהיו קשורות בעיבוד מתכות יקרות. כן עסקו בחייטות והחזיקו בחנויות רבות.

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc…RABBI DAVID HASSINE

 Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc

RABBI DAVID HASSINE

LE POETE DU JUDAISME MAROCAIN

La vague de creation litteraire qui avait illustre le regne de Moulay Ismael, se poursuivit pendant plusieurs decennies. Elles cesserent avec la mort de celui-ci. Les interminables guerres entre les nombreux pretendants a la succession au trone du plus grand Sultan de l'histoire du Maroc engendrerent trente annees de troubles dans les populations, et toucherent encore plus cruellement le maillon le plus faible de la societe, les communautes juives dispersees a travers tout le vaste empire. Rabbi David Hassine, par sa vie et par son oeuvre, est le symbole de cette periode tourmentee.

Rabbi David est ne l'annee meme de la mort de l'Empereur, a Mekhnes, la nouvelle capitale, qui avait vu sa population juive grandir et prosperer au point de disputer la primaute a Fes, qui etait depuis toujours la capitale intellectuelle de la communaute juive du Maroc. Son pere, rabbi Aaron, etait le guide spirituel de la communaute de Safed. Les trente premieres annees de la vie de rabbi David Hassine s'ecoulerent sous le signe de la misere et de l'insecurite, constamment menacees parla Garde Noire.Cette armee, instituee durant le regne de Moulay Ismael, etait devenue un terrible fleau, qui avait le pouvoir de couronner et de destituer les sultans.La Garde Noireenvahit a plusieurs reprises le mellah de Mekhnes, le pilla de fond en comble et ruina totalement sa laborieuse population. Le regne du bon roi Sidi Mohammed Ben Abdallah (1757- 1790), qui selon les chroniques de l'epoque «aimait beaucoup Israel», fut une periode de convalescence pour la communaute juive. Le nouveau Sultan aida en particulier les negotiants a retablir des relations commerciales avec l'Europe. Son carrosse, ecrit rabbi Moshe Elbaz, «etait toujours precede des montures de ses dix conseillers juifs somptueusement vetus». Mais a sa mort, son successeur Moulay Lyazid prit le contre-pied de sa politique, jurant de purifier definitivement le sol marocain de toute presence juive. Sur les conseils d'un imam qui lui rappela l'adage selon lequel le sort d'un pauvre est pire que celui d'un mort, il convertit finalement cet arret en un ordre de depouiller la population de toutes ses richesses. Heureusement, la brievete de son regne sanguinaire (1790-1792) ne lui permit pas de detruire definitivement la communaute juive du Maroc.

Temoin de ces tragiques evenements, rabbi David Hassine les retraca dans son immense ceuvre poetique, a cote des themes religieux classiques, de la celebration des fetes du calendrier hebrai'que, des ceremonies familiales, de la nostalgie dela Terre Sainte, de l'arrivee du Messie, des chants de louanges pour les grands de la communaute et aussi pour les emissaires d'Eretz Israel, tels rabbi Amram Ben Diwan dont le tombeau a Asjen, pres de Ouezzane, devait devenir un haut lieu de pelerinage au Maroc.

Heritiere del' Age d'Or espagnol, la tradition poetique hebrai'que marocaine s'est enrichie des influences kabbalistes de Safed qui y ajouterent de nouveaux themes et de nouveaux motifs. Cet enrichissement trouve sa plus parfaite expression dans l'ceuvre de rabbi David Hassine. II n'a jamais pu, malgre tous ses efforts, publier de son vivant son recueil de poemes, Tehila Ledavid (Amsterdam,1807. Celui-ci, des sa parution posthume, connut une immense diffusion dans toute l'Afrique du Nord, dans l'Orient sefarade et meme jusqu'en Eretz Israel. En temoignent ses deux poemes chantes dans le monde entier jusqu'a nos jours, Aarokh mahal nibi, dans les ceremonies de circoncision, et Ohil yom yom estahe, dedie a la gloire de Tiberiade. Apres epuisement de sa premiere edition, le livre de rabbi David Hassine fut recopie a la main dans toutes les communautes marocaines, jusqu'a la publication d'une nouvelle edition, a Casablanca en  1931 par l'un de ses descendant, rabbi Aaron Hassine. Deux professeurs de linguistique, Ephrai'm Hazan de l'Universite de Jerusalem et Andre Elbaz de l'Universite d'Ottawa, viennent d'en publier une edition scientifique commentee ( Jerusalem, 1999 )

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

רבי דוד חסין דמויות

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

רבי דוד בן אהרן חסין

גל היצירה הרוחנית בכל התחומים שגאה בימי השגשוג של שלטון מולאי איסמעיל, לא פסק לפתע בימי הפורענות הנוראים שבאו לאחר מותו, ב׳׳שלושים שנות הבלבול״ של מלחמות הירושה, ועד לשלטונו האכזר מכל של מולאי יאזיד. בתקופה זו חי ופעל רבי דוד בן־חסין, גדול משוררי יהדות־מרוקו. הוא הסמל המובהק לתקופה זו של פורענות פוליטית ויצירה רוחנית.

עוד מימי ׳תור״הזהב', הייתה לשירה הספרדית השפעה רבת עוצמה על מורשת השירה והפיוט בצפון אפריקה. לאחר הגירוש, ראו עצמם משוררי יהדות מרוקו, כממשיכי השירה העברית הספרדית המהוללה, לצד השפעות השירה שהתפתחה במזרח לאחר הגירוש, ועברה תקופת פריחה מחודשת, במפגש עם תורת הקבלה של האר״י, אשר העשירה את השירה במוטיבים חדשים, המבטאים כיסופים לגאולה ולביאת המשיח.

רבי דוד נולד בבירה מקנאס לאביו רבי אהרון, בשנה שמת המלך מולאי איסמעיל. הסתלקותו, לאחר השלטון הארוך ביותר בתולדות המדינה, מוטטה את האימפריה האדירה שהקים. מלחמות הירושה, בין עשרות בניו, נמשכו מעל שלושים שנה. תקופה זו נחקקה בתודעת יהודי מרוקו ׳כשנות הבלבול׳, שרוששו את הקהילות, בעיקר מקנאס ופאס. תקופת התאוששות, כלכלית ופיזית, התקיימה תחת שלטונו של סידי מוחמד בן עבדאללה 1757 – 1790המתואר ״כאוהב ישראל עד מאד״. לאחריה, חשכו חייהם של יהודי מרוקו בתקופת שלטון בנו הסורר מולאי יאזיד1790 – 1792.. יאזיד שנשבע תחילה, למחוק את זכר ישראל מאדמת מרוקו, "הסתפק" בגזילת רכושם ובגירושם מבתיהם בפאס, כשהשתכנע שגורל עני גרוע מגורלו של מת, ובהריגת מנהיגי הקהילה שהיו יועצי אביו.

למרות המאורעות הטרגיים ועל אף קשיי פרנסתו של המשורר, המוצאים ביטוי בשירתו, הצטיין רבי דוד בלמדנותו. בשנת 1776, הגיע למקנאס השד״ר המפורסם מחברון, רבי עמרם בן־דיוואן, שנתקע בעיר לשמונה שנים, בגין מלחמות השבטים הברברים. מידי יום ביומו למדו רבני העיר וחכמיה עמו, ובהם הרב דוד בן־חסין.

ר׳ דוד קיבץ את שיריו והשתוקק להוציאם לאור באירופה, ואף גייס כספים לשם כך, בקהילות מרוקו ובגיבראלטאר. אלא שלא עלה בידו בשל המאורעות. קובץ שיריו'תהילה לדודי, ראה אור לראשונה באמסטרדאם ב-1807. שניים משיריו התפרסמו בפזורה הספרדית: ׳אוחיל יום יום אשתאה', שיר הלל לטבריה, ו׳אערוך מהלל ניבי', ששרים בטקסי ברית המילה, ומשוררים במזרח כתבו שירים דומים בהשפעתם. הספר נדפס מחדש ב-1931. לאחרונה, הוציאו שני חוקרים מירושלים ומקנדה, פרופ' אפרים חזן ופרופ׳ אנדרה אלבז, מהדורה מדעית של ׳תהילה לדוד׳ לוד 1999).

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו

 

 שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו – בתפוצות הגולה

9 – אל תאמינו בגוי

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז.

במימרה אומרת : אל תאמין בגוי, גם אם הוא ארבעים שנה בקבר. מי אינו מכיר מימרה זו כיום ? אך מהו מקורה ? שמעו ואספר :

רב מפורסם היה במרוקו, שהיה הולך מכפר לכפר ומלמד תורה. פעם איחר חהגיע לכפר, שבו התגוררו יהודים, והעת – ערב שבת, ובצרורו גם כסף. לא ידע היהודי מה לעשות כדי לא לחולל את השבת.

בינתיים הוא קרב ובא לכפר, והנה הוא רואה בית קברות ערבי. הוט ניגש לאחד הקברים, חפר בו גומה קטנה והכניס לתוכה את צרור כספו. שמח ועליז נכנס הרב לכפר, ובו נתקבל בכבוד גדול על ידי תושביו היהודיים.

בלילה הזה חלם אחד המוסלמים שבכפר, כי אביו מצווה עליו לבוא אל קברו ; כי למראשותיו של המת טמון צרור כסף גדול. תחילה חשב הבן, כי חלומות שווא ידברו. אבל באותו לילה עצמו הופיע אביו בחלומו פעם שנייה ושלישית, עד שהאיש שוכנע כי נכון הדבר.

הוא נטל לידו את חפירה, בא לקבר של אביו וחפר עד שמצא את צרור הכסף. שמח חזר האיש לביתו. למחרת השבת, ביום ראשון, בבוקר השכם, נפרד הרב ממוקירי פניו, שנהגו בו הכנסת אורחים, ויצא לדרכו.

הוא ניגש למחבוא כדי להחזיר לעצמו את כספו, והנה, שוד ושבר ! הכסף נעלם ואיננו.

מאז, בבוא הרב בין היהודים היה נוהג לומר : " אין אמונה בגוי, גם אם הוא ארבעים שנה בקבר. 

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד'ר אלישבע שטרית

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה - הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה – הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

על השאלה כיצד הצליחו הגורמים המיישבים להפנות רבבות משפחות להתיישבות חקלאית קיימת התשובה הקלאסית: איש לא שאל לדעתם. אולם, יחזקאל זכאי, וכמוהו גם חברי מושבים שונים, ציינו שאיש לא אילץ אותם להישאר. כמו כן, היו מקרים שבהם הרצון להתיישב במושב וההתארגנות החלה עוד במרוקו, כך היה לגבי המושבים יד רמב״ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה, שבהם התארגנו החברים עוד בהיותם במרוקו.

חלקם בחרו את המקום ואף את השם שישא המושב. על הקמתו של מושב ישרש לדוגמא, הוחלט עוד במרוקו בתחילת שנת 1949. מייסדי הגרעין היו חבורה של זוגות צעירים שהחליטו להתארגן כדי לעלות לארץ. הם בחרו בוועד שקבע את הקריטריונים לקבלה, כגון: משפחות צעירות שלהן לא יותר משני ילדים וזוגות צעירים העומדים להינשא.

 הגרעין התגבש והוא כלל על פי התכנון 70 משפחות. הגרעין בחר בצורה דמוקרטית את הנהגתו שכללה ארבעה איש: שמעון לוי ז״ל ויבד״ל גוריון משה, אבוטבול דוד ואלקבס דוד. הוועד שלח נציגות בת שלושה חברים לארץ כדי לבחור, ביחד עם הגורמים המיישבים בארץ, את המקום שעליו יעלה היישוב.

מרכז הגרעין היה בקזבלנקה, אולם היו לו נציגים גם בערים אחרות, כמו מראקש שנציגה היה ברשישת חיים. במרוקו הם בחרו להם את השם ״קדימה״, וכך זה הופיע בתעודות שלהם, אולם בבואם לארץ נודע להם שהשם כבר ״תפוס״ ולכן בחרו בשם ״ישרש״ על פי הכתוב בספר ישיעהו( כז׳/ ו׳): ״ הבאים ישרש יעקב יציץ יפרח ישראל "

יד רמב"ם

יד רמב"מ הוא מושב במועצה האיזורית גזר, סמוך לעיר רמלה.המושב הוקם ב-6 בנובמבר 1955 – כ"א בחשון תשט"ז – ונקרא על שמו של הרמב"ם – רבי משה בן מימון – במלאות 750 שנה לפטירתו. מקימיו היו 78 משפחות אמידות מהעיר פאס שבמרוקו ושצאצאיו מהווים עיקר מניין תושביו גם כיום.

תושבי המושב התפרנסו בעבר מחקלאות, אך חלק ניכר מאדמות המשפחות הופקעו ויועדו מחדש לבניית כביש חוצה ישראל. בעקבות תביעתם של התושבים את הוועדה המחוזית של המועצה האזורית,הוענק להם ב-2009 פיצוי גבוה משהיה מקובל בעבר על האדמות שהופקעו. כיום עוסקים חלק מהתושבים בחקלאות וחלקם במקצועות חופשיים.

ישרש הוא מושב בשפלה מדרום לרמלה (כביש 431 מפריד ביניהם), בתחום המועצה האזורית גזר. המושב משתייך לתנועת המושבים. שטחו כ-500 דונם. מקור השם בפסוק "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל" (ישעיהו, כ"ז, ו'), ממנו נלקח גם שם המושב הסמוך, יציץ.

המושב נוסד בשנת 1950 על ידי עולים ממרוקו. במושב, אשר היה פעם חקלאי ברובו, נשארו משקים חקלאיים מועטים ורוב הכלכלה מבוססת על עסקים פרטיים ושכירים, בהם: מוסכים, נגריה, משתלה גדולה, בריכה, מיזוג.

סמל המושב הינו עץ בעל שורשים.

רינתיה הוא מושב שנמצא בין פתח תקווה לבין יהוד )על יד כביש 40)

השם רינתיה שפירושו שירת ה' הוא שינוי קל משמו של הכפר הערבי ‏רַ‏נתיה שהיה קיים במקום ונכבש במלחמת העצמאות במבצע דני.

המושב נוסד בשנת 1949 על ידי עולים ממרוקו וכיום יש בו 72 משקים חקלאיים. בשנת 1997התוספה הרחבה בתוך המושב של 72 יחידות בניה. במושב רחבה גדולה ובה אנדרטת זיכרון לחייליצה"ל בני המקום שנפלו במערכות ישראל.

ילדי היישוב מתחנכים בבתי הספר שבישובים הסמוכים (שוהם, יהוד, בני עטרות).

רוב התושבים מתפרנסים במקצועות חופשיים. לכבוד יובל החמישים למושב רינתיה הובא לדפוס ספר המגולל את סיפור העלייה והבניה של המושב לאורך 50 שנות עמל ויצירה, בליווי תמונות וסיפורים מאז ועד היום.

דבורה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך ליד העיר עפולה, השייך למועצה אזורית הגלבוע.

היישוב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים ממרוקו במבצע אכלוס חבל תענך.

שמו של היישוב הוא כשם דבורה הנביאה שכפי הנראה ניצחה את סיסרא במקום הזה.

מר משה אסולין, ממייסדי ישרש ובין מייסדי ברית יוצאי מרוקו בישראל ( כיהן מספר שנים כמזכירה הכללי), שימש בשורה ארוכה של תפקידים וביניהם: סמנכ״ל אמרכלות בשירות התעסוקה, מנהל מחלקה להכשרת פעילים במושבים, ניהול משאבים במדרשת רופין ועוד, מצביע על כך שמה שקסם לחברים, בנוסף לחזרה לעבודת האדמה כערך בהגשמה הציונית היה עקרון המשפחתיות שהציבה צורה זו של התיישבות. למושב יכלו להתקבל רק זוגות צעירים ולא בודדים. ״המושב במהותו״ אומר אסולין ״הוא משפחתי. הרעיון הבסיסי שלו הוא משק משפחתי שצריך לעבור מדור לדור, מכאן גם המושג של ׳בן ממשיך׳ ״. סביר להניח שבין הגורמים שתרמו להצלחת צורה זו של התיישבות בקרב יהודי מרוקו נעוצה גם כעניין הזה, שכן ההתיישבות במושב לא רק שלא סתרה את עקרון המשפחתיות המקודשת כ״כ אצל יהודי מרוקו, אלא אף שמרה עליו. לפיכך, גילם המושב את הגשמת החלום הציוני ברמה הטובה ביותר.

זאת ועוד, חלק מהחברים היו בוגרי ביה״ס החקלאי [ section agricole] שנוסד במראקש בשנת 1936 ואשר ראו בחקלאות את מיצוי ההגשמה הציונית. חביב בר כוכבא (זריהן), אחד מבוגרי ביה״ס החקלאי של מראקש מעיד על עצמו שהסיבה המרכזית לכך שהוא ו – 40 צעירים מבני כיתתו בחרו ללמוד חקלאות, עוד במרוקו, נבעה מהרצון שלהם לעסוק במקצוע פרודוקטיבי ולהתרחק ממקצועות גלותיים (מסחר או מלאכה זעירה) ובכך להכשיר עצמם לקראת עלייתם ארצה. בכל שנות עבודתו בארץ עסק חביב בנושא החקלאות וכמנהל החווה לחינוך חקלאי בירושלים הוא העמיד תלמידים רבים בתחום שהיה עד לפני שנים לא רבות שם דבר בארץ. על מפעלו החינוכי בתחום זה הוא זכה במספר פרסים: פרס החינוך מטעם עריית ירושלים, פרס חינוך ארצי ופרס ארצי של העובד המצטיין. כמו כן יש להזכיר את המדיניות הממשלתית שדגלה בהעלאת יהודים כפריים מאזורי האטלס ישירות אל המושבים (מ״האונייה אל הכפר״).

על הגורמים שצוינו לעיל יש להוסיף עוד גורם שיכול להסביר את המספר הגבוה של יוצאי מרוקו בהתיישבות החקלאית, למרות שמרביתם לא היו אמונים על עבודת האדמה ולא הועידו עצמם למשימה זו, והוא תום הלב של העולים, מה שמכונה בלשון יהודי מרוקו: ה ״נייה אוחדה״.

על אותה ״מיה׳׳- תום לב- יכול להעיד הסיפור על ״המשוגע״, אותו שמעתי מפי מר יחזקאל זכאי:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר