ארכיון יומי: 6 בפברואר 2013


ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

נוגה לפרידה

מאת: דוד אלמוזנינו

25/07/2001 מתוך: סיפור קצר

העיר אצווירה היא מוגדור שוכנת לחוף הים בדרום מרוקו. לעיר קוראים גם "העיר הלבנה" כי כל בתיה לבנים לפי הוראת הסולטאן, לכל עיר במרוקו יש צבע משלה ול"מוגדור" נתנו את הצבע הלבן שהולם אותה מאוד, בתיה הלבנים בולטים על רקע הים הצבוע טורקיז,  מרפסות הבתים צבועים ורוד וחלונותיה בכחול עמוק כמו השמים המלאים שחפים לבנים שמנים וצעקנים.

 "מוגדור "נחשבת ליפה בערי החוף היא מוקפת חומה ופתוחה רק לכוון הים. הפורטוגזים כששלטו במרוקו בנו את החומה והמצודה הימית המפוארת "סקלה" .על המצודה למעלה כמה תותחי ברונזה גדולים וכבדים מאותה תקופה.

"מוגדור "על אף היותה מטרופולין צעירה היא נהלה חלק נכבד ביעוד הגדול של יהדות מרוקו כולה,  היהודים במוגדור במאה שעברה היו מתקדמים מאוד בכל התחומים לעומת ערי מרוקו האחרים. באמצעות סוחרי הסולטאן "תוזאר אס סולטן"  שהם היו לא רק סוחרים ממולחים ומצליחים אלה גם מאוד נבונים יידעו ליצור קשרים מסחריים ותרבותיים טובים מחוץ למרוקו  ולקדם בכך את הקהילה היהודית בכל התחומים ,שירה, כתיבה ומוסיקה . במוגדור הוקם אז בית הספר האנגלי הראשון, אחד הדמויות המפורסמות מהמאה שעברה הוא הרב דוד אלקיים, שהיה ממש עילוי כתב פיוטים, צייר, פיסל, הכין שופרים לקהילה וחצב שמות על מצבות והיה גם העיתונאי הראשון בשפה העברית החדשה שכתב לעיתונים בלונדון ואף בארץ. וזה רק חלק קטן ממעשיו הרבה ציורים ויצירות אומנות בבתים של יהודים אמידים במוגדור היו מעשה ידי דוד אלקיים.

מרוקו היא מדינה מאוד מסטיית, המיסטיקה הייתה שזורה בחיי היום יום .מרוקו מקום מפגש של כישופים אמונות תפלות כמעות וצדיקים. יש בה אינפלציה גדולה מאוד של צדיקים. אין לך עיר במרוקו שאין לה את הצדיק שלה או כמה צדיקים. את הצדיקים מזכירים בכל שיחה   בתדירות גבוהה. קבריהם הפכו לקדושים גם ליהודים וגם למוסלמים. אין לך אדם במרוקו שלא האמין בצדיק.
מהיכן הגיעו כל כך הרבה צדיקים? אלה היו רבנים שהגיעו לגדולה בחייהם שהם עזרו לתושבים וכשמתו נהפכו לקדושים. חלק מהצדיקים אלה רבנים שבאו מארץ ישראל, לבקש תרומות ונפטרו במרוקו. גם למוגדור יש צדיק רבי חיים פינטו.

אבי רפאל נולד לאחת המשפחות היהודיות הותיקות בעיר. לסבי היה פטיו רחב ידיים שחלקו העליון היה מחולק לדירות קטנות עבור הילדים ובני משפחותיהם בהם גידל בגאווה את שלש עשרי אחים ואחיות מתוכם ארבע אחיות ,הבית היה כל הזמן מלא ופעיל , בעל הבית סבי חסדיי עסק במסחר ובמיוחד סחר בתבואה היה קונה מהכפריים הערביים הקרובים לעיר תבואה ולרוב שמר אותה במחסנים עד שעלה מחירה, ומכרה לכל המרבה במחיר ,לא הייתה בעיית פרנסה .

שליחים רבים מארץ ישראל היו פוקדים את העיר ואת בית אבי, מירושלים באו , כדי לאסוף תרומות עבור הישיבות, חברון ,צפת טבריה וירושלים .השליחים העייפים מתלאות המסע המפרך היו מתאכסנים אצלם בבית.

השליחים מארץ הקודש התגוררו יחד עם אבי שהיה אז רווק והצעיר מבן האחים בדירתו הצנועה, מהשליחים למד עברית ,הם סיפרו לו את כל הקורה אותם בדרך למרוקו, שסבלו מאד עד שהגיעו למרוקו מדינת השפע, דרכם לא הייתה קלה כלל וכלל הם יצאו מירושלים ליפו על פרדות ,משם הפליגו על סיפון אוניה עד סרדיניה באגן הים התיכון ,עברו מעיר לעיר ומכפר לכפר ואספו תרומות , השתתפו באספות שערכו לכבודם בקהילות השונות ,לעיתים התבקשו לתת יעוץ בענייני דת ומשפחה , וכך היה גם בדרום אטליה ,ביוון ,סלוניקי ואיסטנבול , הם היו פוקדים את כל הקהילות היהודיות העשירות והעניות  במזרח התיכון . יש לזכור שלפעמים הם היו הקשר היחידי של היהודים בתפוצות עם ארץ ישראל ותושביה הרי לא היו אז יחסים דיפלומטיים בן מדינות ולא היו שירותי דואר תקינים, השליחים מארץ הקודש התקבלו כגיבורים אף על פי שלא היו כאלה באמת. תמיד היו מספרים לאבי על מעשה נסים רבים שראו במו עיניהם. אם נפטרו במרוקו הפכו לקדושים ואת קברם פקדו יהודים רבים עד עצם היום הזה.

אבי, אולי בהשפעת סיפורי המסע המרתקים ששמע מפי השליחים מארץ ישראל אולי אלה מעשה הנסים שספרו שראו במו עיניהם הוא לא תמיד האמין להם אך הם הצליחו לעורר בו את יצר הנדודים, הדמיון וההרפתקאות. גם הם אהבו את בבתים היפים ומסוגננים ברובע היהודי הנחשב ליפה למפואר ביותר בקרב יהדות מרוקו.

השמש  שוקעת  בים וצובעת את השמים בכל צבעי הקשת, כמה דייגים מתחממים ליד מדורה שעליה מתבשל קפה ,בנמל הדיג נמכרים על שולחנות עץ כל סוגי דגי הים וכל מיני שרצים, סרדינים טריים על האש רצוי לאכול במקום וללקק את האצבעות .

אבי כמה חודשים אחרי שהתחתן נוסע לנסות את מזלו במקום אחר , הוא חש מחנק בעיר מולדתו , הוא צמא לחידושים לידע, להשכלה, על כן הוא נוסע לעיר נמל שפתוחה להשפעות בלאומיות הוא נפרד ממוגדור . זאת הפעם הראשונה שהוא עוזב את עיר מולדתו והוא מגלה מחדש את יופייה , תרמילו על גבו שאמו דאגה למלא בציידה לדרך בחתיכות בשר מטוגן עטוף בשומן בקר שנשמר טוב בכל מזג אויר מושחל במקלו אשר בידו , הוא מהלך ברחובותיה הישרים כסרגל שניבנו עוד בתקופת הפניקית ושופצו על ידי מהנדס צרפתי שהיה אסיר של הסולטאן לפני שני דורות , הרחובות כמעט ריקים מאדם , לידו עוברות מספר נשים ערביות לבושות בלבן שיערן כפשתן עיניהם גדולות ושחורות ,הלאה משם הוא מבחין ליד הנמל בבית קפה קטן לדייגים, כשאורותיו עמומים , הוא נכנס פנימה אחרי שהסיט הצידה וילון צדפים לבנים, המקום צר מלהכיל את כל שחקני הקלפים .

השחקנים לבושים "גלביות" צמר חמות ויושבים צפופים וצמודים אחד לשני ,ריח הזעה ,עשן סיגריות ונרגילה ממלא את בית הקפה הצר ,עששיות האצטון מאירות באור דל את המקום. באחת הפינות נגן מנגן ב"גימברי" כלי נגינה בעל שלושה מיתרים ,ולידו המלווה הקבוע שלו עם ה"דרבוקה", המנגינה רעשנית ומונוטונית , והיא עושה לאבי כאבי ראש, הוא יוצא לרחוב, פנסי הנחושת דולקים בלאט ומפזרים אור קלוש ועגום. ענן אבק מעורב בריח דגים שרופים מגיע ישר לנחיריו. "גלביית "הצמר הצמודה לגופו , עבה וחמה, טובה לשעות הקטנות של הבוקר כשקר מאוד .

 הלבנה במלואה, מאירה את הרחוב באור חיוור ומבליטה את צבע הסיד הלבן והגס שעל הבתים. הכוכבים נוצצים מעל ,לאבי זה הלילה האחרון בעיר הוא יוצא לאזור הספרדי  של מרוקו לעיר הנמל "טאטואן ", השעה נוגה לפרידה, אפלולית צוננת ירדה על הרחוב, אבי שומע מרחוק קול שעטת פרסות סוסים ,כרכרה מתקרבת ,הוא מהרהר באשתו הטרייה שנשארה לבד ,הכרכרה מתקרבת ,כרכרה שחורה רתומה לשני סוסים היא משמיעה חריקה מחרישת אוזניים והסוסים נעצרים הוא מבחין שעליה כבר זוג נוסעים ,העגלון איש גדול ממדים לבוש ברישול ,יורד , שוטו בידו ,לוקח מאבי את תיקו והזמין אותו להיכנס פנימה.  אחרי כשעה בנסיעה מתחיל להיות קר העגלון יורד ממושבו ופותח במשיכה את גג העור השחור המעוגל שהיה מקופל בגג המרכבה וקבע אותו במקומו, הוא מטפס ועולה למרומי מושבו ,שורק שריקה ארוכה לסוסים ומניף שוטו באוויר ,נשמעת חריקת קפיצים ,והכרכרה על נוסעיה נעה הם עוברים ליד רחבה גדולה המשמשת במשך היום כשוק ועכשיו עומדת בעיזבונה ,ריקה ושקטה , בפנים בכרכרה התחיל להיות חם ונעים אחרי שהעגלון סגר את הגג ,הצינה נעלמה כלא הייתה ,אבי היה עייף מכל תלאות היום והמחשבות ושקע בתוך המושב העמוק והרך והתחיל מנמנם , כך עשו גם שני הנוסעים האחרים ,כאשר הכרכרה החלה להתרחק מהעיר אבי נתן לעצמו להירדם לכמה שעות , כשפתח עיניו היה כבר אור בוקר ,הסוסים מנענעים אחוריהם, הכרכרה טלטלה מצד לצד את שני הנוסעים שישנו שנת ישרים אור הבוקר לא הפריע להם כלל ,רוח קרירה וחרישית נשבה ואבי הרגיש רק נועם ומרגוע , כאשר הגיעו לפרברי העיר "טאטואן" הסוסים היו כבר עייפים ומשכו את הכרכרה בכבדות. והעגלון היה צריך להצליף בהם מידי פעם כדי שיתקדמו בכניסה לעיר ,נשמע קול המואזין המזמין את מאמיניו לתפילת הבוקר: "אללה וכבר",  "אללה וכבר" סמוך לרחוב "מולאי אדריס" הכרכרה נעצרת והנוסעים ירדו ממנה בכבדות ,אבי יורד ממנה אחרון ,העגלון הצליף בשוטו בשריקה עזה והכרכרה נעה משם , אבי לוקח את תרמילו והחל ללכת לכוון הרובע היהודי.   הוא מהלך בכבדות,  העייפות נתנה בו אותותיה, פניו מכוסים עוד באבק לבן שהעלו הסוסים שמשכו את הכרכרה. לא היה לו כל צורך לשאול היכן הרובע היהודי. כל הרובעים היו דומים זה לזה. על פי חושיו החדים ידע למצוא בקלות את הרובע. והוא מהלך בכבדות ,הוא מגיע לשער ברזל גדול ורחב במרכזו מגן דויד גדול זה היה שער הכניסה ל"מלאח" כמצוין במכתב האחרון שקבל מיעקב חברו בכתב ראשי מסוגנן ויפה להפליא.

השער היה פתוח אבי נכנס פנימה ושאל היכן גר יעקב ברדוגו השעה הייתה מוקדמת כדי להעיר את בני המשפחה שישנו את שנתם , אבי מתקדם כמה מטרים ורואה דלת כחולה הכניסה לביתו של יעקב הוא מתיישב ליד ומיד נרדם ומתעורר בבהלה.. מולו עמד בעל הבית, אביו של יעקב ששאל למעשיו ליד ביתו ,אבי לא היה ער לגמרי וגמגם "אני מחפש את יעקוב" ."אתה רפאל", "בני סיפר לי עליך " כנס לביתי יעקב ער ומתפלל, הוא ישמח לראות אותך ,אני יפגוש אותך יותר מאוחר, הוא דפק קלות על הדלת הכחולה ,מבפנים שמע תפילה חרישית , הוא נכנס פנימה ומצא את יעקב מתפלל ,יעקב מחייך אליו ועושה לו סימן ביד שהוא כבר מסיים, אמו יושבת במטבח על שרפרף נמוך ומנסה בעמל רב להחיות את האש בגחלים בתוך ה"מזמר" כדי להכין את תה הבוקר ,אבי בוחן את הבית, כתלי הבית צבועים לבן, התקרה מאד גבוהה נתמכת בקורות עץ רחבים,על אחד הכתלים נשקפו פני "חכם" מזוקן מתוך מסגרת זהב, בכותל ממול מסגרת זהב גדולה ועליה מפה רקומה באותיות זהב "מזרח "כל הבית חדר אחד רחב ידיים ,צמוד לכתלים מסביב , מזרונים עבים מכוסים בכיסוי מיטה צבעוני מבהיק , באמצע החדר שטיח צמר מרוקאי "ברברי" טיפוסי ,עבודת יד ועליו באמצע מגש כסף עם רקועים יפיפיים בסגנון העיר "טאטואן ".יעקב הביא קערה גדולה מלאה מים לאבי לרחוץ פניו ורגליו שהיוו עדיין מכוסים אבק לבן מהמסע , ואחרי חיבוק ארוך ונשיקות , התרווחו להם שני החברים ועל המזרונים ליד הכתלים ,אימא של יעקב הגישה תה מנטה וגם תפוזים צוננים, יעקב הכיר לאמו את אבי

– "איך הייתה הנסיעה "? שאלה ,

– "היה נוח מאד בכרכרה ,אך הדרך ארוכה מדי" ענה אבי.

-"תנוח קצת ונצא ל"מדינה " היפה בעולם" אומר יעקב .

אבי בקושי הספיק לנמנם רבע שעה וכבר הופיע יעקב וביקש שינעל נעליו

– "יוצאים למרכז העיר ל"מדינה" חבל לבזבז את הזמן בשינה .אומר לו יעקב בחיוך.

 מחוץ לבית היה חם ,כתלי "המלח" צבועים בסיד גס ומחוספס ,כאן מתגוררים יהודים רבים הצפיפות רבה זה דורות , בהמשך הסמטה כמה חנויות קטנות ובהם רוכלים יהודים לבושים "גלביות" חומות ונועלים "בבוטשות שחורות". לאחר הליכה קצרה הם מגיעים "למדינה" "המדינה של "טאטואן" נחשבת בצדק ליפה ומפורסמת מכל ה "מדינות" בערי מרוקו היות והיא מיוחדת במינה , היא משמרת בתוכה את נפש אנדלוסיה ובניה מרוקאית טיפוסית ב"מדינה", הבתים קטנים ונאים עם חלונות עגולים מרפסות מקושטים בפיתוחי ברזל שחורים יפיפיים עליהם עציצים מלאים לעייפה בשיחי גרניום צבעוניים .

השוק הוא מקום המפגש האידיאלי לכל הבאים בשערי העיר כל העמים ומכל הצבעים כאן אתה שומע בליל של שפות בפנים אפשר לקנות כלי חרס מכל הסוגים והמינים הקיימים במחוזות מרוקו , בכיכר השוק עמוסה בפרחים מכל צבעי הקשת בסמטה במרחק כמה מטרים משם חנויות הבדים הצבעונים החוטים וכפתורי הצדפים משולבים אחד בשני ונראים כציור מעשה ידי אמן ,באור החמה, כלי הנחושת מבהיקים , רקועים בפסוקים מהספר ה"קוראן" הקדוש למוסלמים ,חנויות הצורפים נמצאים בסוף הסמטה הצרה והצבעונית , צבע הזהב במרוקו נוטה לאדום היות והצורפים נוהגים להוסיף לו נחושת ולא פליז, אבי חושב לקנות צמיד לאשתו החדשה יעקב מספר לאבי תוך כדי הליכה על העיר ותושביה ,היא כל כך אהובה על ידי העם שנקראה בשרי משוררים ערבים "ירושלים הקטנה", בעיר משולבים תערובת של תרבויות צבעוניות ים תיכונית הערבית והאירופית , האנדלוסית ואחרות ,מעשירות את תרבותה כל הזמן , נחשבת לעיר מחוז חשובה בצפון מרוקו ,העיר נבנתה על ידי הפניקים והסולטאן "מרימוז" חיזק את חומות העיר לפני כחמש מאות שנה ומאז העיר לא מפסיקה להתפתח ולהתייפות זאת עיר מכניסה אורחים ,היא מחוזקת באופן תמידי בקשר עם החוץ בתנאי שזה לא פוגע בייחודיותה האנדלוסית הצבעונית המיוחדת .

לתושבי העיר "טאטואן יש קשרים תרבותיים ומסחריים לא רק עם עמים ותרבויות אחרות אלה גם עם מחוזות וערים בכל מרוקו . אנשי העיר ידועים, בהכנסת האורחים החמה שלהם ההשפעה החזקה והבולטת ביותר היא הארכיטקטורה האנדלוסית הבאה לידי ביטוי בקירות ה"קסבה ",בבתיה הקטנים, במסגדים הבנויים בסגנון ה"מורי "ובארמונות המלך שנבנו במאה השבעה עשר בסגנון "המורי-ספרדי ", בבתי הפטיו הקרירים בקיץ החם ,המזרקות והגנים רחבי ידיים . אל העיר הגיעו בגירוש ספרד כל אלה שסבלו וברחו מזרועה הארוכה של הנצרות בספרד בזמן האינקוויזיציה ,מאות יהודים וערבים הגיעו לעיר חלקם התיישבו בה או המשיכו לערים אחרות במרוקו "פז" "מקנס", "רבאט" "סלה" ו"מגדור" .

לקהילה היהודית היה תפקיד חשוב ומכריע ,מאות שנים בפיתוח המסחר והתרבות עם ספרד אטליה ואנגליה .האוניות עמוסות סחורה הפליגו מ"טאטואן" לגיברלטר, מרסי ואלג'יר והיו חוזרים עמוסים בכל טוב , קשריהם החזקים והקבועים של היהודים עם הקהילות השונות תרמו בעקיפין גם להתפתחות המסחר של המוסלמים ועמים אחרים, בעיר ובמרוקו בכלל, והתעשרת התרבות היהודית בכתובים מהקהילות סלוניקי קושטה ואיסטנבול.

 על אחד השטחים החשופים לשמש היוקדת נערים משחקים בכדור ברגלים יחפות ומעלים אבק ,ביציאה מהמדינה הבתים לבנים ונאים בסגנון ספרדי קלסי ,מסביבם גינות מלאים שיחי וורדים אדומים ורודים ולבנים , יעקוב סח לאבי "כאן גרים כמה סוחרי בדים יהודים אמידים שעזבו את הסמטאות העלובות של ה"מלאח", מלאות הבוץ והלכלוך שחייבים לסייד כל יום שישי בסיד טרי כדי לגרש ריחות רעים של כל השבוע, הבתים מתפוררים , שני חדרים קטנים ומטבח משותף לשתי משפחות ואם היה להם מזל יהיה גם בית כיסה פרטי .בדרך כלל העשירים מצניעים את עושרם ובעלי אמצעים ממעטים לדבר על רכושם אך במרוקו זה ההפך אם משהוא היה מתעשר הוא היה מעוניין שכל הקהילה תבחין בעושרו" "העשירים החדשים " "נובו ריש "כך היו קוראים להם בלגלוג היהודים מה"מלאח " היות ולא באו ממשפחות מיוחסות ומתורבתות אלה מפשוטי העם ואפילו שהתעשרו התנהגותם הסגירה אתם. לאחר הביקור בעיר הם חזרו הביתה לנוח, בבוקר מוקדם אבי מתעורר, התלבש בבגדי שבת ויחד התקדמו לכוון בית התפילה ב"מלאח" אבי, פוסע על שביל בוץ יבש ומתקרב לבית התפילה הרגשתו הכללית לא טובה ,אך הוא לא מודאג ,קורה לו לפעמים בדרך לתפילה ,הוא מנסה להירגע ומתאמץ לא לחשוב על כך ,הוא מבחין מרחוק בחלונות בית תפילה הבנויים בצורת לוחות הברית, בכניסה לבית הכנסת מסדרון צר מוביל פנימה, הוא מרגיש בחוזקה את דפיקות ליבו המתכווץ בקרבו, הוא מפלס דרכו בקושי פנימה , ויחד עם יעקב מתקדם למקום המיועד לאורחים. מצב בית התפילה ניראה לו רע ממקום מושבו רואים שהסייד לא ביקר כאן זמן רב ,טיח הכתלים תפח והיה מתפורר ,היו לו כנראה ימים טובים יותר בעבר, הספסלים וכסאות העץ רקבו מרוב שימוש.

התיבה, מושבם של הפייטנים והחזנים רעועה וחורקת כולה, ההיכל ארון הקודש היה כבר ישן נושן , והפרוכת מעליו דהויה ובלויה ואותיות הזהב הרקומות נראו בקושי רב , אבי צונח לתוך הכיסא הפנוי ומנסה להירגע ,בית התפילה מלא מתפללים ,מושך את תשומת ליבו זקן מרושל בלבושו שישב לצידו,כתמי טבק חומים מסביב לאפו ,אבי מביט ביעקב ומתפעל ממנו, הוא לבוש גלבייה לבנה ועטוף בטלית לבנה ,נינוח ורגוע ובידו ספר התפילה ,הוא מתקרב לאבי ולוחש לו :"כל חג זה חוזר על עצמו אין מקום בבית התפילה הכל מלא", לרוב המתפללים אין מקומות ישיבה הנשים בחוץ במטפחות צבעונית לראשן מציצות מהחלונות לראות בעליהם המתפללים, מתנועעים כמו לולב , רחש התפילה מתגבר ,גברים ממלמלים : "לכו ני רננה לה" אבי מצטרף "לכו נרננה לה", נשמעות לחישות עצבניות מקהל המתפללים כאן מתחילה קניית המצוות ,"דאן" "דאן" השמש הכריז על מכירת מצוות ההקפה עם ספר התורה "דוס"!, טראז! קואטרו " קולו ממלא את בית התפילה הוא מתקרב לארון הקודש ראשו מכוסה בטלית והוא קורא בקול, הקול הגבוה מעביר באבי צמרמורת בכל חלקי גופו ,הוא פותח את ארון הקודש מוציא את אחד הספרים ומוסר אותו לנער שאביו נתן את המחיר הגבוה ביותר ,שיעשה את ההקפה עם הספר הפתוח מתפללים ממהרים לנשק את הספר לאחר ההקפה הניח אותו הנער על הטבה לפני השמש בזה הרגע מתחילה המכירה הפומבית לעליה לספר התורה ,בחגים מציעים מחירים גבוהים במיוחד אולי יקנו פרוכת חדשה לבית התפילה ."דאן" "דאן" "דוס" טראז "קואטרו" ,מראשון עד שביעי להפטרה הנכספת, אבי "כאורח" מקבל רשות לעלות לתורה במקום שישי ללא תשלום, המתפלל הראשון עומד ליד הספר הפתוח "דאן "דאן" ,השני ,השלישי, הנה אבי, הגיע תורו והוא עולה לטיבה הרעועה קורא בקול רועד: "השם עמכם" והקהל עונה במקהלה "יברכך השם" אבי קורא קטע קטן מפרשת השבוע ושוב בסיום הוא אומר "ברכו את ה' המבורך "הקהל עונה :"ברוך ה המבורך לעולם ועד" השמש שואל את אבי לשמו ובני משפחתו כדי לברך אותו אבי אומר: רפאל אלמושנינו זה שמי ושם משפחתי השמש חוזר על השם רפאל אלמושנינו ,הוא לא האמין למשמע אוזניו והוא שואל שוב: "זה שמך אתה בטוח" אבי ענה: "זה שמי כל החיים ",אבי לא ידע מה הבעיה.

המתפללים הזדקפו במושביהם ,השמש נרגש מאוד חלק מהמתפללים מקיפים את אבי ודוחפים אותו לאחת הפינות בבית התפילה . השמש מצביע על אבי ואומר לו בקול :"אתה גנב ,אתה גנב, אתה אפיקורוס ,אתה רוצה לגנוב את קופת הצדקה של החכם, רבנו יצחק אלמושנינו הקבור כאן בטטואן "אבי ניסה לקום והקהל לא נתן לו, הוא רעד בכל חלקי גופו ועמד להתעלף מהחום הרב וחוסר האוויר ,הייתה לו הרגשה רעה מתחילת התפילה. שמעון חברו כשהבין שמדובר באבי ניסה להתקרב אך לא נתנו לו להתקרב אבי היה חוור כסיד שעל הכתלים, יעקב הצליח אחרי מאמצים רבים להגיע לאבי והתיישב לידו אך לא היה יכול להושיע .בית התפילה הפך לבית סוהר ,רבע שעה חלפה עד שהמתפללים נרגעו מעט והחלו להתפזר כל אחד לביתו .

קומץ מתפללים סקרן והשמש נשארו אחרי התפילה לבדוק את העניין , החזן נטל מקטורנו לבש אותו במתינות ובאיטיות ,רכס גם את הכפתורים ,אחר כך החליק פעמיים את זקנקנו לקח את רשות הדיבור ואמר בקול מלא חשיבות : "קבור כאן אצלנו ב"טאטואן" החכם הקדוש רבי יצחק למשפחת אלמושנינו ובקופתו כשלוש מיליון "דירהם "ואם אתה באמת כמו שאתה אומר ממשפחת אלמושנינו הכסף יהיה שייך לך ולמשפחתך אך קודם כל עליך להוכיח זאת, "אבי נסה לדבר אך לא נתנו לו , בינתיים הגיע לבית התפילה "השיוש" האחראי מטעם הסולטאן על הסדר בעיר ואחרי ששמע את המעשה לקח את אבי למעצר ארבעה ימים וארבעה לילות היה אבי במעצר עד שהיגיעה האיגרת הנכספת מקהילת יהודי "מוגדור "על ידי שליח מיוחד וזה דבר האיגרת : בע"ה חברי היקרים והמכובדים בני קהילת "טאטואן" אדונים נכבדים אני רבה הראשי וראש הקהילה היהודית של העיר המכובדת "מוגדור" יעקוב אלפסי מצהיר בזאת כי היהודי הנמצא אצלכם בבית הסוהר הוא אדם ישר בר לבב ומכובד מאד בעירנו ושמו בישראל רפאל אלמושנינו הוא בנו של הרב הגאון הקדוש והמכובד חסדאי אלמושנינו , אנו גם מצרפים את "הכתובה" של האיש כדי שתראו זאת במו עינכם ,אנה מכם שחררו את האיש משפחתו דואגת לו מאד . על החתום "חבריכם הנאמנים תמיד בני קהילת "מגדור" ורבה הראשי" יעקוב אלפסי .

לאחרי קבלת האיגרת הוציאו את אבי מבית הסוהר הוא הלך להתרחץ וללבוש בגדים נקים אצל יעקב חברו , כל קהילת "טאטואן" בקשה סליחה וכפרה, המתפללים שדחפו אותו בבית התפילה , נישקו חבקו אותו וביקשו שוב סליחה. הקהילה היהודית התארגנה כל אותו שבוע ,המבשלות שתפו פעולה הפעם ביניהם היו אופות ומבשלות במטבח צריף העץ הצמוד לבית התפילה כבר כמה ימים , עד שעלו ריחות ניחוח מהתבשילים , קציצות בשר ,תרד -בר וקישואים , השמש דאג לקנות כמה מצרכים יקרים שלא נראו קודם בסעודות כדי להעשיר את ההילולה וצפייה גדולה הורגשה היטב לקראת המאורע , הותקן אוהל גדול ממדים ליד בית הקברות שישמש את הבאים ,את ההילולה הגדולה פתח נציג המלך שעמד במרכז האוהל הצבעוני ובירך את אבי וכבוד החכם רבי יצחק אלמושנינו ז"ל שהיה קבור זה שלש מאות שנה בעיר ורבים סיפרו נפלאותיו .

בסוף ההילולה אחרי שכל הקהל אכל ושתה . במבנה ליד הקבר של הרב בבית הקברות המקומי פתחו את קופות הצדקה של הקבר בפעם הראשונה זה שלוש מאות שנה ונתנו את הכסף שנאסף , לאבי , אבי שמר לעצמו חצי מהסכום ואת הסכום הנותר השאיר בידי ראש הקהילה היהודית ב"טאטואן" ובידי יעקב חברו כדי לשפץ את בית התפילה המוזנח ב"מלאח" . הרי אמרנו חכמנו: "כל ישראל ערבים זה לזה "בתחילת הסיפור סיפרנו לכם הקוראים שבגירוש ספרד חלק מהיהודים נשאר" בטאטואן" וחלק המשיך לערים אחרות במרוקו וכך הסתיים לו סיפורינו ,עד היום הזה שבעים שנה אחרי הנינים ובני הנינים של רפאל מקבלים כל שנה בהילולת הרב יצחק.א. את הכסף שנאסף בקופות הצדקה של החכם . 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

מרקש ובנותיה. 

לתיירים מסוגו הוקם בעיר בית מלון ממדרגה ראשונה, " ממוניה ". ביקרנו בו. מותרות כאלה לא ראיתי מימי. בנסיעה למרחק70 ק"מ, בדרך פתלתלה, מגיע אתה למגלשת שלג בהרי האטלס. גם אנו ביקרנו ונהינו למראה התיירים הגולשים.

בדרך למרקש חש אתה שינויים באופי השלטון. נוסף לשוטרים הצרפתיים ושומרי המלך, כפי שראיתי בקזבלנקה, הופיעו כאן לעינינו אנשים מזוינים מזוג חדש. שני ערבים נמוכי קומה, לבושים בבגדיהם הלאומים ובאצטלה שקיקה של משי כחול, יחפים, קרבינים על כתפיהם, מגולחים למשעי עם שפמים קצרצרים.

נקיים ויחפים, עצרו את האוטובוס שנסענו בו, ונכנסו בחן רב לבדיקת התעודות. לאירופיים שבנוסעים לא שמו לב. הם התרכזו בבדיקת ערבים בלבד. בדקו ויצאו בשקט, מבלי להוציא הגה מפיהם. היו אלה אנשי צבאו הפרטי של גאלאב-פחה, השולט בחבל מרקש מטעם המלך, או מטעמו הוא.

כמו שליט פרסי מימי קדם, בן שמונים, משתתף אישית בקרבות עם מתנגדיו. שוטריו לוחמים במפלגת העצמאות במרוקו פיאודל, סמל הריאקציה.

הארץ מלאה צרפתים ותיירים מארצו אחרות. השלטונות הקימו למענם לאורך הכביש הראשי למרקש מזנונים ובתי קפה. כדרכם של הצרפתים מגישים שם משקאות מכל המינים, קלים וחריפים. צרפתי המכבד את עצמו רגיל להתעכב לאחר עשרות קילומטרים של מסע וללגום משהו לטעמו.

אך דא עקא, זהו גם פיתיון למוסלמים העוברים בדרכם. ולכן, על דלות כל בית קפה מודבק שלט ועליו, באותיות מאירות עיניים : " בהתאם לדהיר – פקודה – אסור לאנשי הדת המוסלמית ליהנות מהמשקאות החריפים ".

בוקר אחד יצאנו בשעה מוקדמת מקזבלנקה למרקש. לפני שהגענו למטרתנו הופתענו למראה צבא ערוך כטור קרבי מתקדם לקראתנו לרוחב כל הכביש. בראשונים סיירים, אחר כל במכונית מפוארת רב הסרן עם שלישו, ואחריו טור צבא ממוכנים מתקדים לאט, לאט. אלה היו יועצים אמריקניים לצבא מרוקו שנסעו לבסיסים ליד הכפר בן גריר.

כאשר הגעתי למרקש בפעם הראשונה עם חברי לעבודה הייתה השעה מאוחרת. למרות השעה הבלתי נוחה לביקורים רשמיים, ולמרות שלא הודענו מראש על בואנו, החלטנו לבקר אצל ראש הקהילה בביתו. בעל הבית יצא לקראתנו והכניסנו לסלון : חדר גדול מרוהט בסגנון ערבי, ספות נמוכות לאורך הקירות, כריות, שטיחים על הקירות ועל הרצפה, קישוטים בכל. 

הצגתי את עצמי וסיפרתי על תוכנית הוצאת היהודים ממרוקו. הדגשתי את בעיית אותם יהודים שלא יעברו את הסלקציה הבריאותית והסוציאלית. הבודדים שיישארו בכפרי הסביבה לאחר שנוציא משם את הבריאים והצעירים, יתרכזו ודאי בעיירות שבסביבה, ובעיקר בבירת המחוז – מרקש.

שאלתי את מארחי א כראש הקהילה היהודית יוכל ליטול על עצמו את הדאגה ל " פליטים " אלה, והאם יוכל לספק להם, לכל הפחות, מזון. הוא הסכים עמי מיד והוסיף : " הם לא ימותו מרעב ! הודיתי לו, ויצאנו לדרכנו.

לאחר זמן נודע לי מהו היקף העזרה שנתנה הקהילה : חמישים פראנקים ליום לנפש, זאת אומרת, קילוגרם אחד לחם. לא שכר דירה, לא חלבונים לבוגרים ולילדים, לא ירקות, לא סבון.

בית המלון שלי, למרות שמו היומרני, " פראנס ", הוא צנוע ולא כל כך נוח. עומד הוא בכיכר המרכזית המשמשת גם שוק, וגם מקום בילוי ובידור. כל היום מצטופפים בו המוני אנשים בגלימות צמר כבשים או גמלים, וחגורים פגיונות.

אין סימן של פעילות מסחרית, אבל ההמונים האלה סובבים שם הרבה. הנה מתקבצת קבוצה קטנה של אנשים מסביב לנחש רוקד. קרבתי לשם וראיתי קוברה רוקדת ומתפתלת על קצה זנבה. בעליה המרוקני מחלל בחליל והנחש מתנועע בריתמוס נפלא.

מדי פעם מתפתל הנחש על מלווהו ומכיש אותו. אני רואה סימנים ברורים של שיניו אבל הבחור אינו מתרגש. מוצץ את הדם ויורק. גופו כבר מחוסן נגד הרעל, או שנעקרו בלוטות הרעל הממית מפי הנחש. הקהל חוזה בהצגה ונהנה, וגם משלם מפרוטותיו.

במרקש מצויים שרידים של מבנים עתיקים, וגם בתים חדשים הבנויים בסגנון המקרא " מאורי ". חלונות גבוהים וכפולים שראשם חצי עגול, וביניהם עמודים דקיקים נישאים כלפי מעלה. שכיחות השכבות החוצצות בין החלונות ובין הרחוב.

הן בנויות מחימר או מטיט. נשי המקום רעולות פנים בקפידה רבה. הראש עטוף כולו אריג והפנים – ברעלה שחורה וסמיכה מאוד. לבושה של אישה מן המעמד הבינוני הוא שמלה ארוכה עד הקרסוליים ועליה מקטורן ארוך עש הבכרים. מצוד לגוף, השרוולים ארוכים ומסתיימים הרחק מעל קצות האצבעות. אין הן מתהלכות ביחידות, אלא בקבוצות, בחבורה.

ביקרתי בקברט עממי דל מראה ומיוחד במינו, במרתף. במורד המדרגות יושב שוטר במדים צרפתיים באדום וכחול, מימי מלחמת העולם הראשונה, חגור אקדח. באולם היחיד יושב עוד שוטר באחת הפינות. שאלתי לתופעה זו ונאמר לי שזה נחוץ לשמירת הסדר הטוב.

על רצפת הבטון הפשוטה ניצבים שולחנות אחדים מול במה קטנה, מבנה רעוע של קרשים ולוחות ועליו פרוש בד פשוט. בתוכנית שני חלקים : תחילה ריקוד של נשים ברבריות מבוגרות המחוללות מסביב לבמה הקטנה.

מהצד עומד נגן ופורט על כלי בעל מיתר אחד. בחלק השני של המופע רקדה צעירה מצריה נאה, יחפה, וליוותה את ריקודה בזמר ערבי. היא רקדה במשך כחצי שעה ולא פסקה לשיר. הקהל שישב בקברט היה תיירים בעיקרו.

הרקדנית הפריחה חיוכים לעבר האורחים. ערבי אחד ישב לידנו ואכל סרטנים כשהוא בגילופין. מדי פעם ניגש למזון ולמרות איסור השתייה על המוסלמים לגם מפעם לפעם לגימה הגונה. משהשתכר כדבעי ניסה לעלות על הבמה אל הרקדנית המצרית.

מיד הופיע שומר גבה קומה ובעל שרירים שהרחיקו משם. מאחורינו, לאורך כל הקיר היה תלוי מסך. הצצתי לשם עם מלווי וראיתי תמונה מיוחדת במינה : בשטח צר ומאורך, על ספסלים פשוטים ישבו זוגות, גברים ונשים מכוסות ורעולות והחזיקו ידיים, שתקו ולפעמים פלטו אנחות.

הוסבר לי שאלו זונות שהכניסה לקברט אסורה עליהן. הגברים, חיפשו מעט רוך נשי וחברת נשים. היה זה הקברט היחידי בו ביקרתי במרוקו. משניסיתי לבקר בקברט המפואר של קזבלנקה הנקרא " חסן הללי " יחד עם חברי לעבודה אמר לי אחד הפקידים הבכירים : " אתה ראש מחלקה שלנו, ולא יאה שתופיע במוסד מסוג זה עם עובדיך…". 

ד"ר דן מנור – מאמרים

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

ג

המסורת על הגואל כנצר מבית דוד נעוצה עוד בספרות הנבואה, אך רק בספרות חז״ל הגיעה לגיבושה המלא, ומכאן ואילך היא נקלטה בתודעת העם כערך לאומי, שאין עליו עוררין. על סמך מסורת זו נטו חכמי דור הגירוש להמעיט בחשיבותה המדינית והרוחנית של מלכות ישראל בימי בית שני, לנוכח העובדה שמלכי החשמונאים לא היו מבית דוד, ובכך ניסו להפריך את הטענה הנוצרית בדבר התגשמות האסכטולוגיה הנבואית בימי בית שני.

גם הרא״ס, כרוב חכמי הדור, מקדיש למסורת זו דיון רחב, בעיקר בפירושו לברכת השבטים ולמגילת רות. בפתיחה לפירושו הוא קובע, שעיקר מגילת רות הוא להורות על מוצאו הקדום של בית דוד, שממנו עתיד לצאת המשיח: ״זאת המגלה נכתבה בין הכתובים לפי שיש בה יחם ושורש ישי אשר עומד לנס עמים הוא מלך המשיח״, בהמשך הפתיחה הוא מבהיר יותר את כוונתו על מוצאו של המשיח מרות המואביה: ״עד שבאה זאת המגלה היא מגלת רות והודיעה אותנו שהוא [המשיח] מהגדולים (…) ומשפחת אמו היא בת מלכי קדם בת עגלון מלך מואב הוא רות המואביה. מסורת זו על מוצאו של המשיח מזרע נוכרי מנומקת על׳ידי המחבר בשני טעמים:

א.  התערובת של זרע נוכרי וזרע ישראל נועדה לצקת בדמות המשיח כישרון בן שני פנים בתחום המשפט. אחד מופנה כלפי ישראל, ואחד כלפי אוה״ע: ״מצד אביו ראוי שידין עמך בצדק(תה׳ עב  ב(…)! מצד אמו(…) וידכא עושק (שם ד), הם אומות העולם העושקים בני ישראל״. המחבר רואה בכך תוכנית אלוהית, כפי שנוסחה בפי הנביא: ״מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ (ישע׳ מ יז).

ב.       נימוק אחר הוא, שגם מוצאו של עם ישראל נעוץ בעבירה על איסור הלכתי – נישואי יעקב עם שתי אחיות. לעבירה זו התכוונו הזקנים בברכתם לרות, שתהיה כרחל וכלאה – שתי אחיות אסורות על־פי ההלכה: ״אע״פ [אף־על־פי] שעשו שלא כהוגן״.

מוצאם של משיח וישראל, המוחזק בעיני המחבר כמוצא מפוקפק, הוא מן הסודות האלוהיים, שאינו בד השגה, לפי דעת המחבר: ״שכל זה דבר נסתר ואין השכל יכול להגיע עד תכונתו״. על יסוד המוצא המפוקפק וסודו הנסתר נוצרת זהות בין משיח וישראל.

אכן, הזהות בין משיח וישראל מוצאת את ביטויה גם בסגולותיהם השוות. הכינויים המקראיים: צדיק, מלך, אור וזית, מתייחסים הן למשיח והן לישראל, ומזה מסיק המחבר על ״דביקות ישראל במשיח״. ולכן ישראל דבקים בו ובשמו. מדברי המחבר כאן משתמע, שעם ישראל הוא משיחי ביסודו. ולולא דמסתפינא הייתי מגדיר, על־פי דברי המחבר, את היהדות במשיחיות. 

דיונו של המחבר על המשיח מנוסח בסגנון מליצי ובנימה פתטית, המעיבים על ההבחנה בין תיאור מעמדו המדיני של המשיח כגואל לאומי וכמכונן מלכות ישראל, לבין תיאור דמותו הרוחנית, כדמות על־אנושית. הרעיונות משחזרים זה בזה, תוך ביאור המקורות בדרך אסוציאטיבית. בצד תיאור השגתו העיונית של המשיח, העולה על זו של הנביא, מופיעה גם דמותו כלוחם את מלחמות ישראל, כשהכתוב ״מלך ביופיו תחזינה עינינו״ (ישע׳ לג יז) משמש מקור לשני התיאורים.

 בדימויו של המשיח לעץ התמר המיתמר למעלה לא ברור אם המחבר מתכוון לחוסנו הרוחני או המדיני של המשיח. אם נשפוט לפי הכתוב ג ״ואתה תרד מטה״ <דב׳ כח מג), שהמחבר מסמיך לרעיון על עליונות המשיח, הרי מדובר על עליונות מדינית, משום שכתוב זה עוסק במצבה המדיני של האומה ; ואולם סמוך לו מובא כתוב אחר המתפרש על שתי תורות, שבכתב ושבעל־פה, ומהן נובעת עליונות המשיח: ״לפי שבאותו זמן קומתו כתמר שמתמר ועולה למעלה למעל הפך ממ״ש [ממה שאמר] ואתה תרד מטה מטה (שם) וכל זה מצד שני שדיך שנדמו לאשכולות [שה״ש ו ט] הס שני תורות שבכתב ושבע״פ " הוא הדין כשהמחבר משתמש בביטוי ״צמח צדיק״ ככינוי למשיח, ומהמשך דבריו אין להבין במפורש אם כוונתו לדמותו הרוחנית של המשיח או למעמדו המדיני.

עם זאת, יש קטעי פרשנות, שמהם ניתן לעמוד באופן ברור על כוונתו של המחבר. והדברים אמורים בקטעי פרשנות, שבהם הוא נוטה להבליט את דמותו הרוחנית של המשיח. באחד מהם הוא מוצא גזירה שווה בין לידת משה ללידת המשיח. הסיפור על לידתם פותח בביטוי: ״וילך איש״(שמות ב א,• רות א א). הכתוב: ״ותרא אותו כי טוב הוא״(שם ב) מתפרש כאורו של משה, והביטוי: ״אור זרוע לצדיק״ (תה צז יא) מתפרש כאורו של משיח. השוואת המשיח למשה מלמדת על כוונת המחבר להעלות על נס את דמותו הרוחנית של המשיח. ולפי דבריו במקום אחו, המשיח אף נושא עליו חותם אלוהי: ״ולכן תמצא כי מלך המשיח שמו כשם רבו״.

אמנם, הדעה שלפיה המשיח נושא את שמו של האל מקורה בספרות חז״ל, אך הביטוי ״שמו כשם רבו״ מתייחס על־פי רוב רק למטטרון ( ראש המלאכים ) המוחזק כדמות מעולם המלאכים, ולפי הזהר, כדמות מעולם האצילות. מסתמנת איפוא אצל המחבר נטייה לראות במשיח דמות על־אנושית.

אכן, המחבר מפליג אף מעבר לזה בקובעו, שהשם ״משיח״ שווה שם ״ה׳ אחד״, ומבסס את הרעיון על־פי חישובי גימטריא. המילה ״שילה״ (בר מט י) המתפרשת ככינוי למשיח, עולה בג׳ שם הי: ההפרש בין סכום אותיות ״משיח״ לסכום אותיות ״שם ה״ הוא מספר שלוש עשרה – גי׳ של ״אחד״. בסך הכל יוצא, שהשם ״משיח״ הוא הביטוי: ״שם ה׳ אחד״. המשתמע מן הדברים האלה הוא, שהמחבר מייחס למשיח יסוד אלוהי, ואם נזכור, שהמגמה להאלהת המשיח הייתה הציר המרכזי בתיאולוגיה הנוצרית, ובשל כך נדחתה על־ידי חכמי ישראל- הרי דבריו של המחבר כאן מעוררים תמיהה, לאור העובדה שהוא מודע לתיאולוגיה הנוצרית ביחס למשיח, ואף נטל חלק בהתנצחות נגדה, כפי שראינו קודם. אין זאת אלא שבדיון על המשיח היה המחבר שרוי בתהליך אכסטאטי, תוך הסחפות אחר המקורות הקדומים.

תפיסת עולם אחרת בספרות הדור, שרישומה ניכר ככתבי הרא״ס, היא הכללה של ״עולם הבא״ במציאות של הגאולה הלאומית, תוך הבחנה בינו לבין ימות המשיח. תפיסה זו מקורה בספרות חז״ל, אך המושג ״עולם הבא״ אצל חז״ל אינו חד־משמעי: לעתים הוא מוגדר כמדור הגמול האישי שלאחר המוות, ולעתים בעידן החירות המדינית." לעומתם נוטים אחדים מחכמי ימה״ב להגדיר חד־משמעית את עוה״ב, כעידן שעתיד להתחדש לאחר ימות המשיח.

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

8        קהילת גרסיף

על יהודים בגרסיף אנו יודעים עוד משנות ש׳ הראשונות: בשנת ש״ט (1549) נודע למלך ספרד שהשליט מוסלמי בגרסיף נוהג כבוד ביהודים .

בראשית המאה היו בגרסיף מאה ושבעים יהודים ובשנות הארבעים חמש מאות וחמישים יהודים. מרכז ללימוד עברית נפתח על ידי שליח מא״י א,. הכרמלי ב־1947.

שתי חברות קדישא: אחת למשפחת בן שושן ואחת למשפחת בן חמו.

רבי יעקב בן גיגי שירת כרב הקהילה ושאלה ממנו מוזכרת בשו׳׳ת ישמ״ח לבב, יורה דעה, סימן אי.

9        קהילת מיסור:

בסוף המאה ה־19 היו במיסור 10 משפחות יהודיות. בתרצ״ט באו למיסוד שמונים משפחות מדבדו וכן מאיזור תאפילאלית. בשנות הארבעים היו שם קרוב ל־760 יהודים. חסידי חב״ד פתחו תלמוד תורה. רב הקהילה הוא ר׳ דוד מרציאנו. הרשכ״ז כתב: …חכם עצום, מתנהג בחסידות יתירה ורוח אלקין קדישין אישתיכחת ביה. והר׳ שמואל מרציאנו כתב: מתהלך ביראת ה׳ פנימית…

בתי כנסת: יהודי אוטאט, אולאד ענקונינא, קהל דבדו. קבר של הקדוש ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא. ההילולה שלו נערכה במוצאי חג הפסח, ביום המימונה. שיר לזכר הצדיק ידוע אצל יהודי אוטאט, מיסור ומידלת ועוד.

מחנה עבודה ומעצר ליהודים ופליטים בימי מלחמת עולם השניה היה באיזור מיסור.

10         קהילת ברגנט

העיר ברגנט היתה הראשונה שנכבשה על ידי צרפת במרוקו, בסיון תרס״. בראשית המאה ה־20 היו שם ב־300 יהודים ובשנות הארבעים 600 יהודים. שירתו בה הרבנים שלמה כהן, ר׳ דוד כהן, ר׳ דוד מרציאנו. היהודים עסקו בעיקר בגידול צאן ובקר. כבשים מברגנט היו מגזע מעולה ״בני גיל״. בקהילה היה קיים ״בית עניים״ לנזקקים.

בתי כנסת: הכחנים (אולאד ברמליל), מרציאנו, של אנשי פיגיג. מקוה מים חיים כדוגמת מקוה האר״י ז״ל בצפת, קיים בקהילה.

מחנה עבודת פרך ומעצר לבני ישראל בימי מלחמת עולם השניה קיים בסביבה.

11        קהילת מרטנפריי (היא אחפיר)

בראשית המאה ה־20 היו שם 250 יהודים ובשנות הארבעים 625 יהודים חיו בקהילה. נוסדה בה חברת מגן דוד ללימוד תורה ולשפה העברית. רבני הקהילה היו ר׳ מסעוד חזיזה ור׳ יוסף בן שושן. בקהילה היו 2 בתי כנסת.

12) קהילת ברקן

קרוב ל־500 יהודים היו בעיירת ברקן במאה הזו. ר׳ יוסף חיים ילוז השד״ר מטבריה התאכסן בה. הרבנים שכיהנו בה היו ר׳ אליזרע (היום רב אשדוד), ר׳ מישאל דהן ר׳ ראשי של באר שבע. נשיאי הקהילה היו ר׳ אהרן שוקרון ור׳ אליהו כהן.

13 – קהילת מריג׳א

בראשית המאה היו בעיירה מאה יהודים. ובשנות הארבעים 200 יהודים. בית כנסת נוסד שם על ידי משה בן שושן. שירתו שם ר׳ משה מרציאנו ור׳ יהודה מרציאנו.

14    – קהילת ג׳ראדה

בראשית המאה ה־20 היו שם ב־100 יהודים ובשנות ה־40 ב־200 יהודים שם. רב הקהילה הוא ר׳ משה הכהן אשר נהרג בטבח ג׳ראדה. בית כנסת אחד בעיירה. בימי מלחמת עולם השניה היה בסביבה מחנה עבודה ומעצר ליהודים ולזרים.

15                   קהילת נאדור או וילה נאדור (מרוקו הספרדית)

מספר היהודים בקהילה היה 592 בשנות הארבעים. רב הקהילה היה ר׳ יהודה כלפון לימים רב הקהילה של תיטוואן וכן ר׳ יוסף בן חמו מדבדו. קבר הצדיק הנקרא מול באב זמעא: הצדיק קבור במערה: אשה עם נרות ביד נכנסה למערה, וראתה אדם שוכב ומכוסה סדין. התקדמה ואז הסדין נעלם ולפתע ראתה הרבה עצמות, וגם הן נעלמו ובמקומם צמחה שן. אביה קבר את השן במקום

16) קהילת פיגיג

בפיגיג אשר בדרום מזרח מרוקו היו בשנת ת״ר קרוב לחמש מאות יהודים. יהודי פיגיג התיישבו בערי הצפון אוג׳דה ווהראן ותלמסאן ועוד. בפיגיג עיקר פרנסתם היתה בצורפות כסף ומעבודות ברזל. גם תוצרת הבד והביגוד נמצאה בידם. יהודי פיגיג גרים בשכונות אל אודאגיר, זגאגא, וולאד סלומאן.

הצדיק ר׳ אברהם בן סאלם קבור בפיגיג. 3 בתי כנסת בפיגיג. ר׳ דוד אמסלם הוא איש פיגיג.

קהילות ישראל במזרח מרוקו שהזכרון היחיד ששרד לנו מהם הוא רישומם בשטרות דבדו או ממצבות הבתי עלמין הם:

דאר בן משעאל, נתיסדלת, בני כולאל, קלעייא, למרס, קדארא, מוזכרים כולם בקונטרס. יחם דובדו.

פרק 5 : קשרי דברו עם קהילות ישראל במרוקו, בצפון אפריקה, בארץ ישראל.

הקשר של דבדו עם קהילות הבת, קהילות צעירות שהתפתחו רק במאה העשרים, או עם קהילות גדולות אוג׳דה, מליליה או מידלת היה חזק, רצוף וטבעי, קשרים משפחתיים הדוקים, וקשרי מסהר.

קשרי דבדו — פאס

אלה יחסי קירבה מיוחדים ומן המאה השבע עשרה, ימי הרב יעב״ץ התקיימו בכיוונים שונים:

א)         חוקרים גילו כי במאה החמש עשרה התיישבו בדבדו יהודים מקהל פאם.

ב)         מאידן הר׳ עובדיה מזכיר ״…תושבי פאס ליקוטאי נינהו… יש מהם מן המגורשים… ויש מהם מצפרו… יש ממכנס, ויש מתאזה ויש מדבדו וכד״ וכן שם: כהנים מדבדו נשתלו בפאס והפכו נטיעותיהם פירות גינוסר וגם הרש׳׳ך כתב שכמעט רוב הכהנים בפאם רובם מיוצאי דבדו הם!

ג)          הקשר התקיים בפניות רבות בהלכה מרבני דבדו לחכמי פאס.

ד)         קשר מסחרי עם יהודי פאס.

ה)         בעת מצוקה או סכנה פנו יהודי דבדו לקהילת פאס יהודי דבדו הם תחת פיקוחו הישיר של מושל פאס.

ו)          תלמידים מדברו למדו תורה בפאם. הר׳ אברהם בן שושן בנה בית כנסת משפחתי לפי דוגמת אחד מבתי כנסת בפאס.

ז)          ר׳ מימון בירדוגו קבע: אנשי דברו כל מנהגיהם בתר פאס גרירי.

הקשרים הרבים של יהודי דבדו עם קהילת פאס נבעו מזה שהיתה להם דרך לשלטון המרכזי במרוקו. יהודי דבדו קיבלו הכרעת גדולי ההוראה בפאם ופנו אליהם בשאלות חשובות הנוגעות לכלל הצבור. מאידן קהילת פאם הכירה במעמד הרם של כהני דבדו ובמוצא השיביליאני של בני הקהילה.

 

קשרי דברו עם מבנאם, צפרו, ותיטוואן

היו קשרי מסחר ביניהם אך במידה קטנה מאשר עם פאס. כמו כן היה קשר הלכתי. משפחות רבות מדבדו התיישבו במכנאם (משאש משנות ת' מרציאנו בשנות תר״צ) משפחות אדבדובי בצפרו, ענקונינא בתיטוואן.

קשרי דברו עם תאפילאלית

תלמידים מדבדו השתלמו בלימוד תורה בתאפילאלית בעיקר בימי רבנו יעקב אביחצירא ז״ל. קשר מסחרי קיים בין שתי הקהילות.

קשרי דברו וקהילות אלג׳יריה (תלמסאן, ווהראן)

בשנת ש״ה—1545 יהודי תלמסאן והנגיד בראשם ברחו מהמהומות שם וכנראה התיישבו בדבדו. מאידך יהודי דבדו התיישבו בערים כמו תלמסאן, ווהראן ועוד״. יהודי דבדו פנו בשאלות לחכמי תלמסאן ר׳ יוסף משאש או לראב״ד ווהראן ר׳ דוד הכהן בן אזהור (שעזב את דבדו בשנים תרץ). כלי קודש רבים מדבדו ששימשו במחוז תלמסן ווהראן מוצאם מדבדו. קשרי מסחר בין דבדו לבין תלמסן ווהראן היו קיימים.

הניב הדבדובי בערבית המדוברת של יהודי דבדו קרוב יותר לשפה הערבית יהודית של יהודי אלג׳יריה מלשפתם של יהודי פאם או מכנאם.

דבדו—גירבה (תוניסיה)

חוקרי דבדו גילו דמיון רב בין קהילת ג׳רבה לקהילת דבדו. כמו כהני ג׳רבה כהני דבדו הצהירו והדגישו את ייחוסם הישיר לצדוק הכהן. יש לכהני דבדו ספרי יוחסין.

שני בתי כנסת נתקדשו ביותר בג׳רבה ובדבדו: בג׳רבה בית הכנסת המקודש הוא לגריבה או לדיאגאת. בדבדו בית כנסת המקודש הוא לדוגם.

בדבדו ובג׳רבה היתה אמונה עממית על סכנה ללויים שמתחייבים בנפשם אם התעכבו בקהילה יותר מיממה. ובדברו טענו שאם לוי יתגורר בקהילה לא יסיים את שנתו.

בשני היישובים עלה מספר תושביהם היהודים על המוסלמים (כן מדגיש הרב איזנבט בספרו.

שתי הקהילות הורכבו משני מעמדות — מהכהנים והעם.

יהודי דבדו וכן יהודי ג׳רבה שחיו חוץ לקהילתם היו קשורים מאד לקהילת האם ועלו לרגל אליהן: יהודי ג׳רבה באו לזייארה גדולה לבית כנסת לגריבה המקודשת. יהודי דבדו עלו לרגל בשלוש רגלים.

בעיר ג׳רבה לא נהגו הנשים לשתות יין שר״ף מנהג דומה קיים בדבדו.

בדבדו ובג׳רבה לא עלה בידי חברת כי״ח לפתוח בית ספר. צדק מי שכינה את דבדו ג׳רבה של מרוקו. שתי הקהילות זוהו בצפון אפריקה קהילות קדושות ומיוחסות.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר