ארכיון יומי: 13 בפברואר 2013


פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

מנהגי שמד: מנהגים שנוגדים את ההלכה ושנתקבלו כרע במיעוטו בזמן שמד. ואמנם הנוצרים רדפו את היהודים בא״י החל משנת 311, אחרי שהתנצר הקיסר הרומאי קונסטנטיוס ימ״ש. אסרו עליהם ללמוד תורה, אך התירו להם להתפלל. החכמים התחכמו וכתבו פיוטים שהכילו דברי תורה, כדי שיאמרו אותם בתוך היוצר ובתוך העמידה. וזה מקור הפיוט של ר׳ אלעזר הקליר, יניי וחבריהם. כמה ממנהגי א״י – כגון ראש השנה יום אחד, פיוטים בתוך היוצר והעמידה, קולות בסירכות – נתפשו ע״י חכמים אחרים כמנהגי שמד שנבעו ממיעוט לימוד התורה.

כמו כן, מסתבר שגם הנוסח הירושלמי אינו אחיד בכלל. להלן כמה דוגמאות:

א.  יש סידורים רבים של עדות המזרח שהודפסו בארץ לפני קום המדינה שמכילים את ברכת ההלל בראש חודש.

ב.         בספר ילקוט יוסף חלק ״מועדים״(עמוד קפו, סעיף ט), נפסק שיש לבטל את המנהג של אלו שאומרים ״בסימנא טבא״ לפני קריאת פרשת בראשית. הטעם הוא משום שזה הפסק בין הברכה לבין הקריאה. והנה דוקא ר׳ יוסף חיים (שו״ת רב פעלים ח״ג סימן מב), מעיר שאמירת ״בסימנא טבא״ אינה הפסק, דקי״ל שאלת תלמיד לרב לא הוי הפסק (שהיא שלש מילים: ״שלום עליך רבי״). הוא גם שאל את הרב אליהו מני ראש רבני חברון בזה, והלה השיב לו כי בירושלים וחברון נוהגים לומר בסימנא טבא קודם קריאת בראשית. הרי לך הוכחה שלא מדובר רק במנהג צפון אפריקה, אלא במנהג המכונה ״ירושלמי״.

ג.  הראשל״צ הגרע״י נר״ו ערער על אמירת ״ברוך הוא וברוך שמו״ בברכות שאדם רוצה לצאת בהן (ראה חזון עובדיה, הלכות סדר ליל פסח, אות יד; ילקוט יוסף ח״ג, עמי קז; ילקוט יוסף ח״ד כרך א׳ עמי רסח). אך רבי עמרם אבורביע זלה״ה בס׳ נתיבי עם (סי׳ קס׳׳ז) כתב שמנהג ירושלים לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה, גם על המוציא וקידוש, וגם על שופר ומגילה וכו'. והפר״ח שישב על כסא הרבנות בירושלים, מצא יסוד לזה מהתלמוד (סי׳ קכד). המסקנה שהמנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה, הוא מנהג שנמצא גם במה שנקרא היום ״נוסח ירושלמי״. וא״כ לא מדובר במנהג צפון אפריקה טיפוסי.

ד.  הראשל״צ הגרע״י נר״ו פסק שיש לחתום את ברכות ההפטרה בשבת חול המועד בחתימה: ״מקדש השבת״, ולא בחתימה ״מקדש ישראל והזמנים״ (מועדים עמי קמח, מדיני התפלה בסוכות, סעיף ב). אך במדינת בבל ואגפיה וכל ערי הודו ופרם וערי אשור היו חותמים ״מקדש השבת וישראל והזמנים״ בשבת חול המועד של סוכות (כף החיים סי׳ תצ, אות עח). ובעל כף החיים מעיר (שם) שמה שאמרו שמנהג ירושלים הוא לחתום רק ״מקדש השבת״ אינו לגמרי נכון, אלא היו מנהגים מחולקים בתוך ירושלים עצמה.

פאס העיר-א.בשן-המשפחה ומעמד האישה.

 

המשפחה ומעמד האישה.

נישואין בין קרובים לעתים בין בני דוד היו מצויים גם כן, ולפי דעה אחת זה גורם לניוון הגזע היהודי.

ביגמיה. לדברי המיסיונר גינצבורג, אצל יהודי פאס מותרת הפולגמיה, והרב הראשי עצמו נשא שתי נשים. ארבע שנים לאחר מכן דיווח שרבני מרוקו נושאים שלוש עד ארבע נשים. מידע דומה נמסר על ידי הדברת פריאר, ועל ידי ככת העיתון בשנת 1881.

לדבריו, יהודי כמו מוסלם רשאי לשאת עד ארבע נשים ואף הוא חוזר על כך שלרב הראשי שתי נשים. הרופא רוברט קאר חלק על קודמיו. לדבריו יהודי פאס נושאים בדרך כלל רק אישה אחת, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל. לפי עדותו של גרמני מתחילת המאה ה-20 חיי המשפחה של יהודי פאס יותר נאים מאלה של המוסלמים, הנושאים נשים רבות.

במקורות רבניים בתקופה נידונה ואילך יש אישור לנישואי אישה שנייה בפאס, לפי הכללים המעוגנים בתקנות, ולפי פסקיהם של חכמים. היה נוהג שבכתובה רשום התנאי שאין הבעל רשאי לשאת אישה שנייה אלא ברשות הראשונה.

תנאי זה פקע. א. אם הייתה עקרה. ב. לא הביאה זרע זכר. ג. הילדים מתו והבעל רצה צאצאים נוספים. ד. האישה חולה ואינו יכול לקיים אתה יחסי אישות. ה. נסמית ( התהפך עליה הזמן ) ואינה מסוגלת לנהל את משק הבית. ו. אשתו רחוקה וכתוצאה מזה הוא חולה על פי חוות דעת רופאים. ז. אישה שמרדה. גם שאר התקנות נהגו כבעבר, למשל שהקידושין ייערכו במעמד עשרה מישראל וחכם. 

המשפחה והחברה הקדישו הרבה מרץ וממון לטכס הנישואין, והשמחה הייתה ביטוי לשאיפת ההמשכיות נוכח המצוקות בידי אדם ובידי שמים. כדי לשמח את חתן וכלה, היו מעבירים את החתן לבית הכלה בשבת שלפני החופה בשווקים בשירה, ובליל הטבילה לבית הטבילה בפיוטים וקול רינה.

ובני החברה לגמילות חסדים מטפלים בנושא זה כמו בפעולות אחרות. בבית הכנסת הייתה נערכת תפילה חגיגית. המשפחות היו מבקרות זו את זו ומעניקות מתנות בעיקר תכשיטים, שהבטיחו את מעמדה הכלכלי של האישה במקרה של משבר.

האישה בכלכלה. הנשים היהודיות עסקו בדרך כלל בניהול משק הבית, בביצוע שירותים לבעל ולילדים, והיו תלויות בבעל כלכלית, אבל היו נשים שעזרו לפרנסת המשפחה על ידי מלאכות שונות, בייחוד אלה האופיינית למלאכת הנשים : תפירה, אריגה, סריגה של חוטי זהב או כסף לשמלות ולנעליים. היו גם מקרים יוצאי דופן בהם נשים גילו עצמאות כלכלית. למשל לפי מקור משנת תרמ"א – 1881 :

טופס התנאים שהתנו איש וביתו בעיר ואם פאס בפאתי מערב…האישה אסתר הפרישה מממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות מהם ומפרותיהן ומפירי פירותיהם עד עולם…

ורשאית היא לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאווה נפשה לא יכנסו לכלל חלוקה במיתת אחד מהם בשום און שבעולם, אלא תטלם היא או יורשיה.

לפי איטלקי שביקר בפאס בשנות ה-70, הגישו נשים יהודיות עצומה לשגריר. יש להניח שגבר כתבה, אבל עצם המעשה מעיד על יוזמה ומעורבותה של האישה היהודית בפעולות החורגות ממשק הבית.

חיי הכלכלה.

פאס הייתה מרכז למסחר מקומי ואומנויות מסורתיות. קשרי סחר התנהלו בין פאס להרי האטלס, בהיותה שוכנת על מסלול הסחר בין הדרום לצפון. חומרי הגלם שהובלו מהדרום לצפון ולאלג'יר, עברו דרך פאס. אולם בשנים אלה חלקם של היהודים בסחר אינו רב ורק מיעוט בסחר הפנים ארצי ועוד פחות בבינלאומי.

כמו במקומות אחרים, שכבת הסוחרים היא בדרך כלל המבוססת מבחינה כלכלית. לדברי רבי אבנר ישראל הצרפתי בשנת 1879 חיים בפאס רק עשרה יהודים העוסקים בסחר של סחורות מיובאות, והם כמו המלוים בריבית מבוססים.

גינצבורג כותב על מכה מהם שהם עשירים. כ-12 שנים אחריו כתב ש. בן עוליל על כמה מאות סוחרים יהודים בסחר עם אירופה והם אמידים. דומה שיש הפרזה במספר זה. סוחרים עסקו בסחר יינות, משקאות חריפים, דגנים ויצואם לאירופה.

התיירים הנוצרים כותבים שלמרות ההשפלה, יש במקום יהודים עשירים והם חיוניים למסחר. סוחר יהודי עשיר זכה לחסותה של ארצות הברית.

חיי הכלכלה.

במשלחת הגרמנית שהגיעה לפאס בשנת 1877 הועסקו יהודים בשירותים שונים. ובדו"ח על המשלחת משבח לודויג פיטש את יעילותם וחריצותם של היהודים. בדו"ח של א. לנץ, שביקר במרוקו בשנים 1879 – 1880 מטעם החברה האפריקנית הגרמנית נאמר, שיהודים בפאס עוסקים ביבוא סחורות מאירופה.

היו סוחרים יהודים בפאס, שנהנו מחסותה של גרמניה, ביניהם האחים אפלאלו. בארכיון משקד החוץ הבריטי נזכר ב-17 באפריל 1882 אשר לוי, סוחר יהודי בפאס הנמצא בקשרי סחר עם שלמה פרייאנטה ושות, סוכני פירמה אנגלית בטנג'יר.

הקצין הצרפתי פוקר, שסייר במרוקו בשנים 1883 – 1884 כותב על סוחר יהודי הגון בפאס בשם שמואל בן שמחון שהוא אחד הסוחרים הטובים ביותר בעיר. דומה שיש הפרזה בדברי הרופא רוברט קאר שיהודים בפאס סוחרים גדולים, והם עשירים יותר מאשר בכל מקום אחר. רבים מהסוחרים היו נודדים בעיר ומחוצה לה ומוכרים את מרכולתם לכפריים, פעולה שכרוכה בסיכונים.

לפי ידיעה משנת 1892 הסוחר היהודי בעל הפירמה הגדולה ביותר בפאס הוא משה בן עמור בן אזולאי, המכהן גם בתור הסוכן הקונסולרי של ארצות הברית. את רכושו העריכו בחצי מיליון דולר. בשנה זו היה בן 60, ולמרות מעמדו לא הורשה לרכב על פרד ברחובות פאס.

באותו מקור גם נזכר משה בו עמור עסולי סוכן קונסולרי של בריטניה בפאס. בעל חסות בריטית היה גם שמואל קונקי. במקור ממאי 1896 נאמר שסוחרים גרמנים וספרדים יסדו סניפים במללאח של פאס. התחרות עם המוסלמים בענפים מונופוליסטיים גררה עוינות ומתח. כל היה בשנת 1897 כאשר הסולטאן מכר את המונופול על הסחר בטבק ליהודים.

באפריל 1899 נפתחה חראשונה סוכנות דואר במללאח, שהוחזקה על ידי סוחר יהודי. אותה שנה פתחו גם הגרמנים שירות כזה במללאח, בתעריפים זולים יותר. בשנת 1900 עשתה זאת הקונסוליה של צרפת בפאס שמינתה לשם כך מנהל יהודי ודוור מוסלמי.

עסקי כספים. חלפנות וכל הקשור בכספים היו עיסוקים שיהודים עסקו בהם דורות רבים ובכל המקומות, והגיעו לרווחים, אבל היו גם סיכונים. בשנת 1885 נרצח חלפן יהודי בפאס, כנראה על רקע קנאה. לפי ידיעה משנת 1896 הפסידו היהודים שהילוו למוסלמים, כי אלה כתבו תעודות מזויפות כאילו החזירו את ההלוואות.

במקור מתחילת המאה ה-20 נאמר שבפאס שולטים יהודים בעסקי כספים, והודות לעושרם הם יכולים לעזור איש לרעהו. היו משפחות של בנקאים וסוחרים בפאס ביניהם בן שמחון, אפלאלו ועוד, הקשורים עם הסולטאן ועוסקים בסחר בינארצי.

עם האמידים יש למנות גם את הרופאים היהודים המועטים שהיו בפאס, ונוכח המחלות והמגפות הם היו מבוקשים. לפי מקור משנת 1888 היה לקהילה רופא, ב-1903 היו חמישה רפאים יהודים מבוססים בפאס, ביניהם היו שניים מתורכיה. האחרים מרוסיה, מגרמניה ומצרפת.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

חוזר מטעם קק"ל

ביום שבת בשעת קריאת התורה בבתי כנסת קרא החזן את החוזר שנשלח מדי שבוע מטעם קק"ל בקזבלנקה. באותו חוזר שלשונו ערבית מוגרבית וכתוב באותיות עבריות, היה משרד הקק"ל מעביר לקהל המתפללים ידיעות מהארץ ודברים הקשורים בענייני עליה

החוזר היה מתחיל " אילא כוואנה אל עזאז " – אל אחינו היקרים. באותה שבת שעשיתי בקזבלנקה הופיע החוזר הרגיל ובו נאמר בין היתר : " בשלהי אוגוסט 1954 הגיע מישראל שליח מטעם תנועת המושבים, יהודה גרניקר מראשוני המתיישבים בנהלל, מושב העובדים הראשון בארץ שנוסד בשנת תרפ"א.

מטרת בואו של מר גרניקר היא לארגן כאן במרוקו ארגונים להתיישבות מושבי עולים  במסגרת תנועת המושבים. ארגונים אשר יתארגנו פה באישורו יעלו מיד על הקרקע  בהגיעם ארצה.

בעיר סאלי, בירת הפירטים לשעבר.

ד' באלול תשי"ד – 2.9.1954

עזבתי את קזבלנקה עיר הנמל הגדולה והסואנת, ופני לקהילות אחרות בלתי נודעות לי והטומנות בחובן אוי הפתעות רבות בשבילי. הגעתי לסאלי ביום חמישי 2.9. מיד לשמע בוא שליח מארץ ישראל התארגנה אסיפה בבית הכנסת שהשתתפו בה בשלוש מאות איש וביניהם נשים וילדים.

נודע לי אחר כך שבעיר קטנה הייתה סקציה ציונית מהמאורגנות ביותר שהיו במרוקו. רוב המשתתפים עמדו על רגליהם כי הספסלים והכסאות לא הספיקו.

כשרק התחלתי לדבר, וכולם מבינים עברית, נקרא מארגן האסיפה החוצה. לאחר כמה דקות חזר והודיע כי עלינו להפסיק את האסיפה, הואיל וקבוצת ערבים התאספה מסביב לבית הכנסת ויש מקום לחשש לדברים לא רצויים. הפסקנו את האסיפה ודחינו אותה למחר.

בעיר הדובדבנים, צפרו

ח' באלול תשי"ד – 3.9.1954

 כשלושים קילומטרים מבירת אידריס – פאס, נמצאה העיירה צפרו הידועה בשטפונות הנהר שחוצה אותה, ושלא מעט אסונות בנפש הביאה על הקהילה היהודית.

מצפרו הקטנה הזו יצא המשורר הידוע רבי רפאל משה אלבאז. בצפרו נערכת מידי שנה חגיגת קטיף הדובדבנים, פרי הגדל בשפע באזור זה. כבר בהגיעי למקום מצאתי שיש כבר 35 משפחות מאורגנות המצפות לעליה.

בבית ספר " אליאנס " נפגשתי עם מנהל בית הספר מר תמרון אשר לא מזמן חזר מביקור בישראל. פיו היה מלא שבח ותהילה לארץ ולקצב התפתחותה, אך מתח ביקורת די קשה על מדיניות הממשלה אשר לפי דבריו שותפה ב51 אחוז בכל מפעל שיקימו בארץ.

על אף מאמצי המרובים לא עלה בידי להפריך טענותיו הבלתי מבוססות ולהעמידו על טעותו.

ללא מנוחת שבת וחג.

ב' בחשון תשט"ו – 20.10.1954

ככל שנכנסתי לעומקה של העבודה, הלך והתרחב שטח פעולתי גם מבחינת ההיקף הגיאוגרפי וגם מבחינת הכמות. על אף שלא ניתן לי לנוח בשבתות ובחגים, ולו גם יכולתי להגדיל את כוח עבודתי פי שלוש, כי גם אז היה נשאר הרבה מה לעשות – הזמן קצר והמלאכה מרובה…והעניינים דוחקים ואינם סובלים כל דיחוי.

היום למשל עבדתי במללאח של קזבלנקה. כיתתי רגלי בסמטאות הצרות והאפלות, וביקרתי עשרות משפחות בבתיהן כדי למיין אותן ולארגן מתוכן אלה המתאימים להתיישבות.

התחלתי את העבודה בשעה מוקדמת בבוקר וסיימתי אותה בשמונה בערב כי למחרת היה עלי לצאת לכפרים. היו ימים שהעבודה העסיקה אותי עד חצות הלילה.

נוסף לכך פונים אלי מכל קצווי מרוקו בקשר לעליה ואין בידי וביכולתי להיענות לכל הדרישות והפניות ( תשאל את בן גוריון, אם הוא וכול לענות לך, או לוי אשכול, או גולדמן שכולם היו " חסידי העלייה ממרוקו ) את דינם הם נותנים שם למעלה בפני בורא עולם.

ז' במרחשון תשט"ו – 3.11.1954

ביקתרי בכפרים שבהרי האטלס : איית תוגלה ואבו חאראזאו. רשמתי מתוכם שמונה משפחות באבו חאראזאן וחמישים ושתיים באיית תוגלה בצירוף הערות הקשורות בחוקי העליה ( אוי לחוקים הללו, שהם בושה למדינת ישראל )

משם נסעתי לאזילאל, למושל המחוז. לאחר ציפיה ממושכת קיבלתי רשיון לבקר באיית בוגמאז. בכפא איית מוחמד השוכן בדרך לאיית בוגמאז נאלצתי להופיע אצל מפקד האזור הכפוף למושל המחוז. הלא סירב להרשות לי לבקר באיית בוגמאז על אף הרשיון שקבלתי לפני כן ממושל המחוז, אך הרשה לי לבקר באיית בולי דרך איית בוגמאז.

בהגיעי בערב לאיית בוגמאז כשכבר ירה החשיכה, עמד מולי נחשול של ערבים מאנשי הכפר ומנע ממני לעבור דרך איית בוגמאז. בנס לא קרתה התפרצות או קטטה בין היהודים והערבים תושבי כפר זה.

לא עצרתי בכפר מחשש שמא אגרום למהומות אך הצלחתי להמשיך בדרכי עד לכפר תירזה, ומשם המשכתי ברגל לאיית איברהים ( בכפר זה היו עשרים וחמש משפחות אשר רשמתי אותן מאוחר יותר ).

רכוב על הפרדה אשר קיבלתי בכפר המשכתי את דרכי במשך שלוש שעות וחצי עד לכפר טיסיניט אשר באזור איית בולי, משם המשכתי לכפר אסמר השוכן באותו אזור. כל אנשי אסמר נרשמו לעליה. מאיית איברהים ועד לטיסיניט עברתי ברכיבה במשך ארבע שעות תמימות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר