ארכיון יומי: 1 בפברואר 2013


פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

 

היהודים תחת שלטון הממלכה השריפית.

פרק חדש בקורות מרוקו קשור בעלייתם של המלכים השריפים. ( השושלת מכונה בשם שריפית על שום טענתם שהם מתייחסים אל אבות האסלאם ) מעמדו של שלטון זה ואי יציבותו השפיעו על תולדות היהודים , עתים במישרין עתים בעקיפין, לפי שהיו תלויים לא מעט בחסדי המלך. יש לזכור כי בניגוד לשכנותיה במזרח כגון אלג'יר ותוניס, לא נשתעבדה מרוקו לאימפריה העותמנית.

על אף ניסיונותיהם של העותמנים לנגוס חבלי ארץ ניכרים ממלכת מרוקו. ואולם הלחץ על מרוקו השריפית בא גם מצד הספרדים, הפורטוגזים, האנגלים והצרפתים שלטשו עיניהם אל חופי מרוקו בתקופות שונות, וביקשו לקנות בה דריסת רגל. כל אלו תרמו לשלטון הבלתי יציב בימי השריפים, שלטון החייב להיאבק על חייו מול אויבים קשים.

ואולם קשה מכל הייתה מכת המריבות והמרידות הפנימיות בתוך חצר המלכות. אלו היו מרובות והכבידו על התפתחותה הפנימית של ממלכת מרוקו. בנסיבות אלו קשה היה שבעתיים סבלם של היהודים, והגם שעריצות השלטון לא כוונה רק כלפי היהודים אלא כלפי כלל האוכלוסייה המקומית, סבלו היהודים גם בגלל החוקה המפלה, היא חוקת הד'מי, שהופעלו כנגדם משום שהיהודים אינם כופרים אך גם אינם בני דת האסלאם.

כך למשל נאסר עליהם לנעול מנעלים ולרכב על סוסים, חייבים היו לפנות דרך בפני מוסלמי, ועוד. יהודים סבלו מפרעות והתעללויות ולא רבות הן תקופות שלווה בחיי היהודים. ואולם עלינו לזכור כי באותו פרק זמן יכולים היו יהודי מחוז אחד להיות קורבן לפרעות או לנגישות מיסוי כבד, ואילו אחיהם שבשאר המחוזות הוסיפו לישב בשלווה. כך יובנו נדודי רבי יעקב אבן צור שעוד נשוב ונדון בהם להלן.

מבין השליטים השריפים נתעכב מעט על דמותו של מולאי איסמאעיל, השליט העריץ בתקופתו של רבי יעקב אבן צור, אשר שלט בין השנים 1672 – 1727. עריץ זה הצליח אמנם להשליט סדרים בממלכתו, אך היה מלך אכזר ואלים מאין כמוהו, שופך דם נקי ובעל תאוות בשרים כבירה.

מפעל הבניה הקשור בשמו כרוך ניסיונו להעתיק את הבירה למכנאס אותה ביקש לבנות במתכונת תפארת ורסאי, תוך חיקוי הדגם המלכותי של לאוי הארבעה עשר. לצד אלו יש לציין, כי השליט הנלחם הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, הפגין פקחות מדינית, החלטיות מלווה בביצוע מהיר וחדות ראייה שבעזרתם הביא רגיעה יחסית לארצו, ובמיוחד יש לציין את הצלחתו בביעור קיני השודדים.

בכל הנוגע לתולדות היהודים, נראה כי לצד גזירות המיסוי הכבדות והמעיקות, היה גם צד נוסף והוא השגת ביטחון יחסי תוך אפשרות תנועה חופשית ברחבי הממלכה. אף זאת יש לציין כי היהודים עלו לגדולה בחצרו ושימשו בה בתפקידי מפתח. כן יש לציין כי מקורותינו מזכירים את ידם הכבדה של בני איסמאעיל בגביית המסים וההיטלים, וכן מנהגי פראות, משחקים אכזריים ואף מעשי רצח של איסמאעיל עצמו במקרים אחדים.

אולם נעדרים בהם תיאורי פרעות מאורגנות. עם מותו של מלך זה החלו שלושים שנות מהומה של מלחמות ירושה, האנרכיה וחוסר היציבות גברו, והמצב הכלכלי החמיר לבלי נשוא. מצבים קשים אלו ניכרים היטב בספר השאלות והתשובות של רבי עקב אבן צור " משפט וצדקה ביעקב " שהוזכר לעיל.

Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

il-etait-une-foisIl etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

LES ASSISES DU POUVOIR AU MAROC

Comment définir le pouvoir du sultan au Maroc?

Qu'en était-il des Juifs?

Minoritaires, ils eurent à payer cher pour leur rôle de bouc émissaire de service pendant les périodes de crise et de famine, et notamment suite au décès d'un souverain. En période de troubles, le pillage des quartiers juifs était quasiment de mise : il en fut ainsi durant les bombardements de Mogador en 1844 ou durant les émeutes de Fès en 1912 par exemple. A quelques exceptions près, les souverains alaouites ont eu des relations d'affection envers leur communauté juive qui leur était dévouée sans condition. Les sultans pouvaient en tout temps compter sur l'intégrité et les talents de nombreux notables juifs dans le domaine de la diplomatie et du commerce. 

En ce qui a trait aux Juifs berbères, il est bon de mentionner que la fonction de rabbin se transmettait de père en fils tout comme s'il y avait un certain mérite des ancêtres à léguer cette charge, ce qui n'est pas sans rappeler le statut du chérif musulman. Le plus clair du temps, le Juif dépendait d'un seigneur ou caïd.

Revenons à l'autorité du sultan

Le sultan bénéficiait d'une aura religieuse incontestable : « Le pouvoir appartient à Dieu seul. Il le donne à ceux de ses serviteurs qu'il choisit » (Coran, 12-56). Par le biais du Makhzen, le sultan s'appuyait sur toutes les composantes susceptibles d'avoir un pouvoir politique et dans un sens, il constitua l'arbitre suprême capable de donner sa légitimité à tel ou tel groupement. Les sultans qui ne furent pas fermes se contentèrent souvent de demander que l'on ne transgressât pas la loi coranique, ce qui, dans certains cas, constituait une réponse ambiguë. 

Mais en bout de ligne, le sultan était Chérif, cadi suprême, chef des armées, administrateur en chef par le biais du Makhzen. Il arrivait qu'il consultât son entourage mais il requérait obéissance et fidélité. Il était supposé être infaillible. La tâche était loin d'être aisée car il fallait prendre en considération des groupements tribaux, religieux et  economiques, ainsi que differentes personnalites incluant les privilegies que sont les cherifs. Les dimensions du sacre, du religieux, du civil et du militaire se recoupaient en sa personne. Cependant, c'est a lui qu'il incombait de faire en sorte que ces forces demeurassent sous son controle. II etait ultimement responsable du maintien de l'ordre.

Le sultan pouvait-il disposer de la vie de ses sujets comme bon lui semblait?

Le sultan se sentait libre d'appliquer ou non le chatiment conforme a la sourate 5-37 du Coran : « La juste retribution de ceux qui se rebellent contre Dieu et son messager sur la terre et fomentent sur la terre le desordre est seulement d'etre tues ou d'etre crucifies, ou d'avoir les mains et les pieds coupes en sens alternes ou encore d'etre chasses de la terre. » En outre, il y a un hadith (parole attribute au Prophete) qui dit: « II est de votre devoir d'ecouter ceux qui vous commandent et de leur obeir, tant qu'ils ne vous ordonnent pas de faire quelque chose que Dieu desapprouve. S'ils 1'ordonnent, il n'y a plus qu'a executer et a obeir. » Bien que la legislation qui derive de ces prescriptions soit autrement complexe, il n'en demeure pas moins que dans les faits, la soumission aveugle au souverain a ete observee par ses sujets comme etant un devoir et que par ailleurs, bien des souverains se sont comportes en monarques absolus envers le peuple. Du temps du sultan Hassan Ie, le journaliste britannique Walter B. Harris decrivit ainsi la veneration vouee au souverain : « II etait facile de voir combien tous, depuis le plus grand des vizirs jusqu'au dernier des soldats, avaient crainte et aussi presque de l'adoration pour leur sultan. »

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

קטנה שלא ילדה במשך עשר שנים – האם רשאי הבעל לשאת אשה שנייה?

על פי הדין, אם אשה אינה יולדת במשך עשר שנים, מותר לבעל לשאת אשה שנייה בגיל הפוריות, למרות שבעת הנישואין התחייב לאשתו כי לא יישא שנייה אלא בהסכמתה. בעיה זו עולה בכמה מקרים. המגמה אצל החכמים היא להתיר לבעל לשאת אשה אף בניגוד לרצונה של אשתו הראשונה, משום שהוא רוצה ילדים. ואכן לפי מקור משנת תקי״ב (1752) היה מעשה בקטנה שנישאה ובמשך עשר שנים הפילה, ובעלה רצה לשאת אשה שנייה כדי שתלד לו. הראשונה סירבה להתיר לו, אבל לבסוף נשא אשה שנייה (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ נג).

במחצית הראשונה של המאה ה־19 נשאל חכם על קטנה שסירבה לקיים יחסי אישות עם בעלה, והבעל רצה לשאת אשה שנייה. תשובתו היא כי הדבר תלוי בהחלטת בית הדין, וכי למרות שחתם בעת הנישואין [שלא יישא אשה שנייה], ״יכולים בית הדין ליתן לו רשות לישא אחרת״, ואם רצה לגרש את הראשונה, אין לה תוספת אלא רק עיקר כתובה (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ קה).

בנושא זה היו חילוקי דעות בין חכמי פאס לחכמי מכנאס: חכמי פאס פסקו שאסור לו לשאת אשה אחרת, אלא יגרש את הראשונה [שאינה יולדת], ואחר כך יישא אשה אחרת. חכמי מכנאס היו בדעה שיש להתיר לבעל לשאת אשה נוספת, מבלי לגרש את הראשונה. ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו, הצדיק את חכמי פאם, בתשובה שכתב בשנת תרל״ה (1875) (׳הלכה למשה/ אהע״ז, סי׳ מג). החכם הנ׳׳ל דן בנושא גם בתשובה שנכתבה בשנת תרנ״א (1891): מעשה בכלה קטנה שהלכה לבית אביה ושהתה שם במשך ארבע שנים, והבעל רצה לגרשה. החכם כותב כי ״הטוב והישר לפשר״, ואם סירבה לקבל גט, ״רשאי הוא לישא אחרת״(שם, אהע״ז, סי׳ סא).

האם מונים עשר שנים מעת שנישאה או רק מזמן שהייתה בשלה ללידה?

אחת השאלות שעלו היא האם מונים את עשר השנים מעת הנישואין עם הקטנה, למרות שאז עוד לא יכלה ללדת, או מהזמן שהייתה בגיל הבגרות והפריון – כלומר, לעתים מספר שנים לאחר שנישאה.

מעשה בנערה במחצית הראשונה של המאה ה־18 שנישאה שנתיים לפני גיל בגרותה, ואחרי עשר שנים עדיין לא ילדה. הבעל רצה לשאת אשה נוספת כדי להיבנות ממנה. נציג האשה דרש בפני בית הדין שידחה רצונו לשנתיים. אבל בפסק הדין, עליו חתמו חכמי פאס ר׳ יהודה בן עטר ור׳ יעקב אבן צור, הצדיקו את הבעל, ולא הסכימו לדחות את נישואיו בשנתיים (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ כו). החלטה זו מבטאה את הרצון לעודד את הילודה, כבר בגיל צעיר.

שאלה דומה הופנתה לחכם כשלושה דורות לאחר מכן, בקשר לאדם שנשא קטנה כבת שש שבע. לדברי ר׳ יוסף בירדוגו ״חכמי פאס הראשונים פסקו שמונים [שסופרים] מעת הנישואין״, בהתאם לפסק הקודם (׳דברי יוסף/ אהע״ז, סי׳ ב).

חכמים דנו גם בשאלה על קטנה שנישאה ומחלה על כתובתה – האם מחילתה תקפה, וכן בנושאים אחרים הקשורים לגירוש הקטנה. התקלות שנגרמו כתוצאה מנישואי בוסר היו חוסר יציבות של הזוגיות, אי התאמה ומריבות בין בני הזוג, והדבר חייב התקנת תקנות להעלאת הגיל של הנערה הנישאת.

תקנות לגיל הנישואין

בתקנה שתוקנה על ידי חכמי מכנאס בתרס״ח (1908) נאמר:

בענין נשואי בנות בלתי מבוגרות שאנו רגילים בהם, ראינו שזה דבר רע בעיני אלקים ואדם… עוד זאת, אנו רואים בעינינו כמה תקלות יוצאות ממנו, ועל הרוב אינו מתקיים אותו זוג כי אם זמן מועט, ואפילו אותו זמן מועט שנשארים נשואים אין בו אלא חיי צער ומריבות בין משפחת הבעל ומשפחת האשה, ובפרט אם הבעל מבוגר יותר ממנה, והיא אינה נשמעת לו מקלות דעתה… לכן ראינו לתקן… שמהיום הזה והלאה לא תנשא הבת רק אם תהיה בת עשר שנים ויום אחד לפחות, ופחות מזה לא תוכל להנשא כלל זולת מן האנשים שכבר סיידו הבית לצורך נישואין… ובלעדם לא יוכל אף אחד לחתן בתו פחות מגיל זה שאמרנו(מרדכי עמאר, ׳תקנות חכמי מכנאס׳, עמי שסז). מהעובדה שהחכמים תיקנו שגיל 10 יהיה הגיל המינימלי, ניתן להסיק כי בנות היו נישאות אפילו מתחת לגיל זה.

בשנת 1916 הגיש הרב יהושע בירדוגו מכתב למושל מכנאס, חתום על ידי מספר חכמים, ובו בקשה לקבוע את הגיל המינימלי לנישואין: 14 לבת, ולבן – 18. המושל ענה שהעניין אינו מסמכותו. המתנגדים לבקשה הגישו אף הם עצומה, חתומה על ידי 150 אישים. בסופו של דבר קבע ממשל החסות הצרפתי שהגיל המינימלי יהיה כפי שביקש הרב בירדוגו. ב־1937 הוציא המלך מוחמד החמישי הצהרה מלכותית נגד נישואי בוסר, למרות התנגדותם של רבנים.

במועצת הרבנים השלישית של חכמי מרוקו שהתכנסה בעיר רבאט בשנת תש״י (1950), הוחלט ש״גיל הבת לנישואיה הוא עד שתהיה בת חמש־עשרה שנה שלמות ולא פחות״. בהקדמה לתקנה נאמר: לפנים כמעט בכל ערי מרוקו שהבנות נשואות בקטני קטנותן אשר לא כברכת אלקים ״פרו ורבו״, ואף שלעת כזאת נשתנו הדעות בהערים הגדולות, עוד רעה חולה זאת בהערים הקטנות ובכפרים, בקטני הדעת אשר אינם שמיס לב לכל הנזקין הנגרמים בנישואי הקטנה, ובפרט לאיש גדול (מ. עמאר, תש״ם, עמי 273).

בג׳רבה נישאת הבת בגיל 14 כפי שכתב נחום סלושץ בביקורו שם בשנים 1906 ושוב ב־1928 (׳האי פליא׳, 1957, עמי 83). הנ״ל כתב על אמהות בגילים בין 13 ל־15 ובעל בן 18 בטריפולי(מסעי בארץ לוב, א, עמי 39, ב, עמי 97).

היה מעשה בג׳רבה במאה ה־20 ביתומה צעירה שקרוביה רצו להשיאה. ר׳ כלפון משה הכהן התנגד ופסק: ״אין ראוי להשיאה כעת, רק אחרי מלאת לה חמשה עשר שנה״. בתשובתו התייחס לעובדה שבדורות עברו היו משיאים בגיל נמוך, כמו 11. אבל עתה – ״שהדור חלש״ – אין להשיאה. בדבריו יש אידיאליזציה של דורות העבר, בהם נישואי בוסר היו רגילים. בטיעון ״שהדור חלוש״ – אין הכוונה לחולשה פיזית, אלא אולי הסבר לשינוי שחל בעקבות השפעות מודרניות, ״ואנו חלשים בשמירת המסורת״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ תמט).

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

 

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

חג המימונה של יהודי מרוקו

הקשר בין מנהגי־מים אלה והיציאה לטבע קיים בקרב עדות שונות. על דרכם של האנוסים בפורטוגל נוכל לעמוד מתאורו של פרופי נחום סלושץ: ״בכל ימי החג נוהגים כל בני הקהילה לצאת לשדה ומסדרים חגיגה על שפת הנהר או הנחל.

יציאה לטבע קיימת במקומות רבים. ישנם אזורים בהם התפריט ביום המימונה קבוע. באזור תאמזרת שבסביבות מארקאש נוהגים לקחת ביצים שלוקות, תפוחי אדמה, לחם, כוסכוס עם ״אלקרדאס״ (אלה מעיים ממולאים של כבש שמכינים אותם כמו נקניק). כשתייה משתמשים ב״מאחיא

הכל סועדים ושותים יחד ואחר כך אומרים פיוטים ומרקדים ריקודים. מקום בראש תופס ׳שיר המים׳ ( כך קוראים לו ) עם ניגונו המזרחי היפה. השיר הזה מצטיין בנעימה מיוחדת, קדומה ומזרחית באמת, והוא נחשב לקדוש מאוד, ומחוץ לחג־הפסח הם מסרבים לזמרו״.

מנהג מעניין, שלא מצאתי לו הסבר, קיים בכמה קהילות: ביום המימונה נוטלים עצמות (האם אלו מסעודת ליל הסדר ? ) ומשליכים אותן למים.

ביום המימונה מוציאים אנשי דאדס בשעת התפילה את ספרי־התורה ומרקדים אתם. העשירים שבקהילה נהגו לפזר אגוזים, שקדים, תמרים, תאנים, והילדים הזדרזו לאסוף את הפירות בשמחה רבה. יהודי לאראש שבאזור הספרדי נהגו ללכת אחרי התפילה לגן ולברך את גרכת האילנות. גם אנשים שלא נהגו להתפלל כל השגה הקפידו לעשות זאת. בעל הגן היה נותן לכל אחד פרח או ירק.

יהודי מאראקש נהגו לעמוד בבוקר ליד שער המלאה וברגע שהשוער פתח את הדלת שרו: ״פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה…״.

מסורת מעניינת הנהוגה אצל כמה משפחות היא להימנע מאכילת חמץ עד ליום המימונה (ולא בערב המימונה), ויש שנמנעו אפילו שבוע שלם לאחד חג הפסח לא לאכול חמץ. כי היו אופים לחם ללא שמרים, שמחמת דקותו נראה כמצה. בכך מבקשים להוכיח את אהבתם למצה, שקשה להיפרד ממנה.

זהו מנהג היכול להסביר את אכילת ה״מופליטה״ בערב המימונה, מאכל האופייני אך ורק לחג זה. יש כאן רצון להוכיח שאין השתוקקות ללחם גם אם מותר לאוכלו והמעבר העדין הזה דרך מאכל הדומה למצה משקף מחשבה מקורית ומעניינת.

מקור החג

בידינו מצויות כמה עדויות המוכיחות את קיום המימונה במאה ה־18, ולא מן הנמנע שקיימות עדויות קדומות יותר. אדיסון, שהקדיש בספרו פרק לפסח במאה ה־17, לא הזכיר את המימונה, אך אין להסיק מכך שהיא לא הייתה קיימת אז.

מהו מקור המימונה ? לפי גירסתם של יהודי מרוקו, ההסבר המקובל והנפוץ כורך את המימונה עם ״מימון״, שפירושו בערבית אושר, מזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר. ריבוי הסמלים הקשורים במימונה יכולים לאשר את הנאמר במשנה, שבארבעה פרקים העולם נדון… ובפסח על התבואה. מייחלים לשנה שתבורך בשפע של פרי־הארץ.

הסבר שני, נפוץ לא פחות, רואה במימונה שיבוש של המלה ״אמונה״. ואמנם, יש המשתמשים ב״אמונה״ במקום מימונה, ואמונתם היא שכשם שבני ישראל נגאלו בניסן, כן עתידים הם להיגאל בניסן. מסורת זו מגבילה את חודש ניסן לחג הפסח עצמו. הנה תם החג ובני ישראל לא נגאלו. ואף על פי כן מוסיפים להאמין לה וכדי להוכיח זאת לה׳ ולהפגין את אמונתם העמוקה, הם מציינים זאת על־ ידי חג מיוחד, חג האמונה.

הסבר מקובל נוסף מייחס את המימונה לרבי מימון, אביו של הרמב״ם. לפי המסורת, נפטר רבי מימון באיסרו חג של פסח. ומכיוון שאין מקיימים הילולא בחודש זה, עורכים את המי­מונה לזכרו.

רבי אברהם כלפון, חכם מלוב מהמאה ה־18, מציין ״כי בשנת פטירתו של הרמב״ם שנת ד׳ תתקס״ח הגיעה השמועה על פטירתו לקהילות טריפולי בימי חג הפסח, וכל הקהילות רצו להתאבל עליו כהתאבל על אב או קרוב משפחה, ולאכול סעודת הבראה הנהוגה באבלות — לחם וביצה.

 אך מכיוון שכאמור הגיעה השמועה בימי חג הפסח ואסור להתאבל בימי חג, דחו את סעודת ההבראה למוצאי החג, וזהו היסוד למנהג לאכול את המימונה ״לחם וביצה קשה״— מובא בספר יהדות לוב, בהוצאת ועד קהילות לוב, ישראל תש״ך, עמי 379. כדאי להוסיף כאן שבלוב, ״באיסרו חג, נוהגים ללוש לחם עם תוספת כמון, כיכר כיכר לכל אחד מבני המשפחה. לפני משלוח הכיכרות לכבשן תוקעים ביצה בכל כיכר. את הלחם אוכלים עם הביצה הקשה… ללחם זה קוראים ׳מימונה׳״. ספר יהדות לוב, עמי 378 (ע״פ הרב פ׳ זוארץ).

הסבר רביעי: ״שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים אח ההלל משום: ״מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ?״ (סנהדרין ל״ט, ע״ב).

טעם נוסף המקובל על יהודי מרוקו הוא שרק לאחר החג הייתה אפשרות לבני ישראל, יוצאי מצריים, לראות ולבדוק את הביזה שלקחו מהמצרים ולכן כל אחד מברך את השני בברכת ״תארבאח או תאסעאד״

קנטרוביץ מביא במאמרו ״פסח בגיטו מרוקאי שני הסברים המתייחסים למימונה־ אמונה: המסורת מספרת להם כי ה״מימונה״ באה מן השם ״אמונה״ והיא נצטוותה מרבם אברהם אשריקי שנהרג ערב פורים על קדושת השם. לפני מותו ציווה את בני עדתו לקיים את המנהג הזה: כשם שמשמח אתכם הסדר בניסיו ונפלאותיו, כך תשמח אתכם סעודת ה״אמונה״ במוצאי החג״.

 יש המספרים כי ה״מימונה״ נוצרה עוד בשנת תרי״ג (1853) על־ ידי המקרה שקרה ערב החג הזה: בעיר אגדיר חי ר׳ משה עמאר. הוא היה איש מקובל ובקי בש״ס אף גם התפרסם בקרב הערבים ע״י שיריו השנונים והריגשיים שנכתבו בערבית.

 הם קראוהו המשורר האגדירי או מוסה עמאר. רבים חשבו אותו למשורר ערבי, כי גם בקרב הערבים ישנה משפחת עמאר. בשנת תרי״ג בחר ר׳ משה עמאר את מקום שבתו בעיר וויזאן, שבה קבורים רבנים קדושים. פעם השתטח המקובל הזה על קברו של צדיק.

זה היה בכפר קטן לפני חודש ניסן ומה גדל תמהונו, בשמעו קול קורא אליו בשמו: משה, משה, ויפן כה וכה ואין איש. ושוב שמע את הקול המצווהו לשוב מהר אל אגדיר, כי היהודים שם בצרה גדולה. ואחרים אומרים, שנרדם על־יד קבר צדיק אחד, וחלם את החלום הזה.

 ר׳ משה האמין בחלום, וימהר ביום המחרת לשוב אל אגדיר. וכשהגיע לשם ראו עיניו פרשים שחורים בגיטו וקצינם פוקד עליהם לאסור את נכבדי היהודים. כשראה הקצין את ר׳ משה עמאר, ירד מסוסו ונגש אליו, הושיט לו את ידו וקרא: מוסה המשורר, מה לך ב״חרת אל יהוד״ ?

ויען לו בחיוך: הן יהודי אנוכי ודורש כל חיי רק טוב לאחי היהודים. ויספר לו הקצין: כך יצאה הגזרה מן הפחה. וימהר משה ויתייצב לפני הפחה. הוא נתקבל אצלו בכבוד גדול. כשביקש מן הפחה להעביר את הגזירה שאלהו: מה לך וליהודים? הן משורר ערבי הנך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר