ארכיון יומי: 17 בפברואר 2013


נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..

ויקח לקח מפיהם משך זמן מה בידיעת הלשון והדקדוק, אך רבו המובהק של רבי שלמה פרחון, היה רבנו אפרים, שהוא כנראה רבנו אפרים הידוע, תלמיד הרי"ף.

כבר ידענו כי התקופה הזאת, דל ממשלת האלמורביטין, נחשבה להיותר מאושרת בקורות ישראל במרוקו. ואמנם גם אז בימים הטובים האלה, לא נקו יהודי מרוקו מצרה, פעם אחת בשנת תתפ"ז עברה רוח עועים על יהודי אחד בפאס לקרוא לעצמו מבשר ושולחו של המשיח בעצמו לגאלם, כנראה מצא לו בקרב יהודי המערב מאמינים רבים אשר נהרו אחריו, והמקרה הזה העלה חמת עם הארץ כאשר נגלו כזבי המבשר ההוא ויתחדשו על היהודים בגללו צרות רבות.

כן בעת ההיא הייתה עת צרה והרס נורא ליהודים אשר בחבל וואד דרעא, הזיק האחרון של תקות יהודי מרוקו, הנסיכות היהודית של וואד דרעא אשר עוד טפחה וגדלה יותר בימי המושלים יעקב ובנו שמואל, אחרי שישיבו בטח זה רבות בשנים מקנאת הנוצרים ותגרותם, ואחרי רדותם בהתושבים החדשים המושלמנים, יותר ממאה שנה, כאשר זכרנו כבר ( סוף פרק שלישי ).

אחרי כל ההתבצרות הגבוהה הזאת שעמדה עליה הנסיכות היהודית אז, באה רוח רעה סוערת, ותהפוך משורש את כל עמדתה וחסנה ואת תקפה, השפל עד לעפר, במשך הזמן ההוא, כמאת שנה לבוא המושלמנים שמה ויהיו תחת חסות היהודים.

ראו כי מספרם רב, ויחלו, לדרוש מאת השולטן היהודי לחלוק את הארץ. וכן, מבלי לסרב נאות השלטון לתת להמושלמנים את כל חבל הארץ שישבו בו הנוצרים לפנים, ובכן נחלקה המדינה היהודית הזאת כאשר בראשונה בימי השולטן יעקב, והחלק המזרחי שהיה אז להנוצרים נמסר עתה לידי המושלמנים.

שבע שנים היו שתי האומות אחרי חלוק הארץ בשלום ובמישור, אף מקץ שבע שנים הרימו המושלמנים ראש ויחפצו לא להסתפק בחלקם, כל אחד גם לקחת את השלטון בידם, פעם כפעם נסו להתקומם על היהודים, אך הם הוכו בכל עת וישובו מנוצחים.

בתגרה הראשונה הרגו מהם היהודים מאה איש ויאלצו להשלים אתם משך ארבעה חודשים, ובתגרה השניה משכה המלחמה ביניהם כשלושים יום, ולבסוף שבו המושלמנים בפחי נפש.

אז עשו ברית שלום לזמן מאה שנה, שלא יכלו אחד משני הצדדים להתגר מלחמה בהצד השני. אמנם אחר כמה שנים לכריתת ברית השלום הזה, קם איש קנאי וחפץ קרבות אברהים לברדעי לגרגרי, הוא בא ממקום רחוק לכבוש ארצות, וידבר תחתיו גם את המושלמנים שבחבל וואד דרעא המשרחי והלאה צפונה.

ואז המשיך את מלחמתו עם היהודים היושבים במדינת לחזר עשרים שנה, שנה שנה חודש וחודש, עד כי נגף לפניהם, וכראותו כי לא יכול יותר להלחם אתם, השלים עמהם, ואמם הוא עשה כן במרמה למען יכול יותר להחליף כח ולרכוש לו עוד חיל חדש.

וכה אחרי זמן קצר בא עוד פעם לברדעי, ובכל זאת נלחמו היהודים גם אז במרץ ויהרגו מחילו ארבעת אלפים איש, כלם מדוקרי חרב, ויהי לברדעי נאלץ עוד לעשות שלום זמני לששה חודשים, ושוב, אחרי עבור ששה חודשים נלחם אתם וינגף עוד.

ויפול אז מאנשים עוד שלשת אלפים, אך הפעם הזאת נשאר לברדעי זמן מה, כארבע חדשים מגביר חיילים ומאסף צבא רב למען יוכל עמוד נגד היהודים, וכן אמנם, בא לברדעי אז בלווית צבא רב וישתער עליהם וכמעט נצח אותם, לולא מיהר השולטן היהודי שמואל וישלח לעיר פאס וישכור מהם שנים עשר אלף פרים מאת משפחות הקירוואנים, ןיערוך אז מלחמה נוראה עם חיל לברדעי.

איומה ומשכלת הלכה המלחמה ההיא ותתלקח בין המושלמנים אנשי לברדעי ובין החיל של השולטן שמואל, עד כי לאחרונה גבר שמואל על איש מלחמתו לברדעי וימת מאנשי חילו עם רב מאד, וגם נתק מעיר תאמגרות מקום מושבו וילך עד נפת תאפיללת שפ קבע לברדעי את משכנו מני אז, אחרי אשר היה מוכרח לכרות ברית שלום עם הולשטן שמואל, ואמנם צאיבתו ועברתו אשר קנה בלבו, שמר נצח.

ויהי יושב ומצפה בכליון עיניים לעת בה ימצא לו שעת כושר להכחיד מארץ את היהודים אנשי ריבו, אהה . כי שעה כזאת סוף סוף נמצאה לו, ימים אחדים עברו והשולטן היהודי ההוא הגבור הנעקץ שמואל בא קצו למות, ואז לא אחר לברדעי לבוא בגדודי חילו השואפים נקם.

ויקרע בסערת מלחמה את רוב חבל וואד דרעא מיד היהודים, ועוד לא אמר די בקחתו את ארצם ויחפוץ גם לאנוס אותם להמרת דת לשוב לדת המושלמנית. אך אז אספו הם את שארית כחם וישתגבו במדינות לחזר, במקומות שמצד התבצרותם הטבעית אפשר להם להלחם נגד רודפיהם, כאשר באו חיל לברדעי לא יכלו להסתער על היהודים ויהיו צריכים לשם מצור עליהם.

עשרה חודשים ארכו ימי המצור ההוא, ובכל זאת נבצר מחיל ברדעי לחדור למחנה היהודים, אז שת לברדעי את המרמה פניו, וישלח לראשי היהודים להציע לפניהם לכרות ברית שלום, וגם הועד הועיד אותם לבוא את מישור החול איסיל ששם יכרת ברית השלום למחרת היום ההוא ביום השבת.

ראשי היהודים נפתו להאמין לדברי האיש הבוגד והרמאי לברדעי, וביום השבת, יום הנועד לכריתת הברית התפרקו את נשקם, ויבואו לאיסיל המקום המיועד לכריתת שלום. אמנם לברדעי ואנשיו למען לא יבינו היהודים את תרמיתם, הקדימו לבוא ולהחביא את נשקם בתוך ערמות חול, ולכן כאשר שלחו היהודים ויראו כי אנשי לברדעי גם הם באו לא מזוינים, יכלו לבטוח כי שלום אמת בלבבם.

אך, רק נאספו היהודים במישור איסיל, ולברדעי החל לדבר אחרת, בני ישראל ! – כה היו דבריו – מטרת בואנו הלום היא רק למען תשובו לדת האסלאם ונהיה כולנו אנו ואתם לעם אחד, את זאת הננו מבקשים מכם עתה לעשות. אך היהודים שחשבו עד אז כי אין נשק לחיל ברדעי פה באיסיל, הסבו את פניהם לראשי החיל ויענו להם, הוי, בוגדים, בוגדים, הלמען זאת נועדנו לבוא הנה, לשלום כזה לא נאבה לכם ולא נסכים לעולם.

הושלמנים שחכו למענה כזה מצד היהודים מהרו ויוציאו מתוך החול איש איש את נשקו, ובבט עברתם התנפלו על כל היהודים שנמצאו אז באיסיל, האצילים והורי הארץ שבאו להיות נוכחים בדבר השלום, ויהרגו שבעה עשר אלף איש, אחרי כן עלו חיל לברדעי למדינות לחזר ויבקיעו את מבצרי היהודים ובלי חמלה הרגו וטרפו ביהודי חבל וואד דרעא אנשים נשים וטף, רצח נורא אשר הכחיד לא רק את שם המדינה היהודית שלטונם וחפשיותם, כי אם גם את זכר קהלותיהם.

ונצולו רק מספר מה מהיהודים אשר מצאו מפלט להם אצל מכריהם מקרב התושבים המושלמנים, כן היו גם עבדים, אלה אשר הביאו סוחרי מדבר סחרא פעם כפעם מארץ סודאן וימכרום לאצילי היהודים בוואד דרעא, העבדים האלה רבים מהם אחרי שבתם אצל היהודים אדוניהם, למדו תורת דת ישראל ומנהגם ויתנהגו כיהודים.

ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטובממזרח וממערב כרך ה

תקנה זו היא אישורו של מנהג שהיה מקובל מקדמת דנא בקהל אלבאלדיין, שלפיו ניכו בשעת הגבייה שליש מהסכום שהיה רשום בכתובה. אמנם חתומים עליה רק חכמי התושבים וטובי קהלם והיא נוסחה בערבית המדוברת ביניהם, אך לתת לה תוקף, חתום אתם הנגיד יעקב רותי מקהל המגורשים, ואילו נגיד התו­שבים שאול אבן רמוך לא חתום כלל, ועוד, חודשיים בלבד לאחר התקנה נזקקים הדיינים לפסוק דין הלכה למעשה באותו עניין.

 המעשה היה בגביית כתובתה של אלמנת הנגיד שם טוב, ושישה משבעת הדיינים החתומים על פסק־הדין הם מראשי חכמי המגורשים. אין זה אלא שאז כבר לא היה בית־דין מיוחד לתושבים, בית־ הדין היחיד שבעיר הורכב כמעט על טהרה המגורשים, וביניהם רק נציג אחד מחכמי התושבים ואף הוא יתכן ששורשו מהמגורשים, הוא ר׳ שמואל ך דנאן בן רבי מימון. אף סופרי בית־הדין בעניין זה האחד היה מהמגורשים, ר׳ אברהם באלנסי, והשני כנראה מן התושבים, ר׳ דוד ך סלימאן ך ר׳ סמחון.

ויתירה מזו: בפסק־דין זה מצפים היינו למצוא בו אזכורה של התקנה שנתקנה בקהל התושבים רק חודשיים לפני־כן בנושא גביית הכתובה, ומן הראוי היה להסתמך עליה ולהתייחס אליה, אך אין הדיינים זוקקים עצמם אליה ומסתמכים רק על חקירתם: ״מאחר שנתברר ע׳׳פ עדים שמיום שישבו בעיר הזאת ידעו שמנהג פשוט וברור הוא שכשמגבין התושבים לאלמנה שטר כתובתה, הם פוחתים לה שליש״ וזה מצביע בבירור, שבשנת ש״י לא רק שלא היה בית־דין מיוחד לתושבים, ולא רק שבית־הדין היחיד שבעיר הורכב כמעט כולו מחכמי המגורשים, אלא שיש כאן התכחשות וביטול למה שנעשה עד כה במסגרת קהל התושבים. מצב זה לא נתחדש בשנת ש״י. עוד בשנת ש״ה, כשחידשו את תקנות רנ״ד רנ״ז הנוגעות כמעט כולן לכתובה כמנהג המגו­רשים, והוסיפו רק פרטים מספר הנוגעים לצוואת שכיב־מרע ולגביית חובות, מצאו לנכון להקריא את התקנה כולה אף בבית־הכנסת של התושבים », שכל עניין כתובה לפי תקנת המגורשים לא נגע להם, ולא עשו זאת כנראה אלא כדי להפגין את אחדותה ואיחודה של הקהילה.

הפגנת האיחוד ניכרת גם בניסוח פסק־הדין של אלמנת הנגיד. לכאורה מקרה קל הובא לפני הדיינים. אין צורך בהתעמקותם לא בתלמוד ולא בספרי הפסק כדי לחרוץ משפט. כל שיש לעשות הוא לברר מהו מנהגם של התושבים, מה־גם שחודשיים לפני־כן נתברר הדבר ונכתב ונחתם בספר התקנות של התושבים: ״כתבנו זה לזכות הקהל, במאמר הקהל יצ״ו ובפני ראשי הקהל הקדוש ראשי התושבים. באש תכון [כדי שתהיה] כתובה וחתומה כמא כאנת מן קדים [= כמו שהיחד, מקדם] כימי עולם וכשנים קדמוניות״

. ומה צורך עתה בחקירה מיוחדת בבית־דין של שבעה חכמים ? האם אין זו טרחה יתירה בדבר פשוט שיכול להיחרץ בבית־דין של שלושה ? גם הניסוח הסמכותי של הפסק: ״אנו גוזרין שלא תגבה… חנה כי אם שני שלישי… וכסדר הזה אנו גוזרין על כל שטר כתובה שיהיה כתוב בו כדת… לפי שכל זה עשינו אחר הדרישה והחקירה והעיון שדרשנו וחקרנו ועייננו שכך הוא הדין וכן היו דנין בכל בתי דינין מקדם קדמתה וכן יעשו לדורות ולא יהיה רשות לשום ב״ב [בן ברית] לשנות ממה שכתוב בפס״ד זה בשום זמן׳׳— מה צורך בו ? וכי יש חולק בדבר ? והרי הם כמתפרצים לדלת פתוחה? אין זה אלא שיש כאן מגמה מיוחדת: להבליט סמכותו של בית־הדין הזה. ודווקא בעניינה של אלמנת נגיד התושבים בכבודו ובעצמו, שגביית כתובתה אינה צריכה להיות מעניינם של המגורשים כלל, דווקא כאן מצאו מקום להתגדר בו ולהפגין סמכותם, להודיעך שבית־דין זה הוא הקובע בכל דבר ודבר 

דומה שייסודו של בית־דין אחד בעיר הוא לקח שהפיקה הקהילה מפולמוס הנפיחה. הם נוכחו לדעת שחילוקי־דעות וסכסוכים בין הקהלים אינם תורמים לחיזוק הקהילה ולטובתה, ועוזרים רק להפנות את עיני השלטונות לכיסם של היהודים ולהטיל קנסות על כל הצדדים, והסיקו שטובתם דורשת לאחד את מוסדות הקהילה. וייתכן שהתושבים שהכירו בגדלותם וחכמתם של רבני המגורשים ויתרו מרצונם ללא מאבק על מעמד הבכורה שהיה להם, ולא ראו בכך פגיעה בכבודם.

מסקנה זו הגיעו אליה בפאס זמן לא רב אחרי הגירוש, וכך ניתן להסביר מדוע איננו מוצאים בפאס ובמארוקו בכלל ״קהלים״ המאורגנים לפי מפתח ארצות המוצא, כמו אלה שהיו מצויים בשאלוניקי, קושטא ושאר ערי הבאלקאן. ואף בפאס דומה שהיו התחלות של ארגון קהלים בכיוון זה. התקנה הראשונה של שנת רנ״ד נושאת חתימת ארבעה נכבדים והוקראה בארבעה בתי־כנסיות, וקרוב לוודאי שארבעת הנכבדים החתומים הם נציגי ארבעה קהלים שנתגבשו בבתי־כנסיות נפרדים, ונקראים ״קהילות הקודש״ בלשון רבים .

המקובלים במרוקו-זכרי משאש.

 

זכרי משאש. רבי דוד חסין, בשם אביו תיאר אותו בקינה כמי שבחדרי תורה בקי ובסתרי גורי ארי. וראה עליו משאש יוסף " אוצר המכתבים " חלק ראשון, לפיו נפטר בערב ראש השנה תקמ"ב בהיותו בן 42 בעיר פאס.

רבי זכרי היה ידידו של המלומד בנסים רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל. גם היה חריף ובקי בחכמת האר"י ז"ל, וזאת בנוסף לבקיאותו בש"ס ספרא וספרי.

להלן הקינה של רבי דו חסין מתוך הספר " תהלה לדוד "

קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב זכרי בן משאש ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר.

פנה הודי הדרי.

פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי.

ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי.

כבודי גלֹה גָלָה / משושי שמחת גילי

אור חשך באהלי / נדעך וכבה לי                       פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

זה שמי וזה זכרי : כולל את שם הנפטר

אהה לי : לשונות של צער

כבודי …..גילי : כינוי חיבה ואהבה של האב לבן שהיה שמחת חייו

 

נפעמתי לא אדבר / לי הוגד חזות קשה

 איך נגדע נשבר / מקל תפאָרָה יָבְשָה

בָאֵפֶר אתפלשה / ושק אשית חגורי                פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

נפעמתי ולא אדבר : כמו ותפעם רוחו כל כך הוכיתי עד שלא יכולתי לדבר

לי הוגד חזות קשה : נתבשרתי בשורה קשה

מקל תפארה : סמל לאדם יקר ונעלה

באפר חגורי : אתגלגל באפר ואלבש שק לאות אבל

 

יֶחֶרד לזאת לבי / ויִתַר ממקומו

בזָכרי על משכבי / אמָרָיו כי נעמו

על יומו השתוממו / אַחָ בְּכוּ על שברי               פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

בזכרי על משכבי : על פי התפיחה של הסליחה לרבי יהודה אבן בליעם

אמריו כי נעמו " דבריו נעימים

על יומו : על יום מותו

על שברי : על אסוני

 

דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון

יום יצא מלפָנַי / מת וקראוהו אסון

לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מֶה חֳרי             פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי 

יום …מת : ממראה הלוויה

 

ועמלו בתורה / לא ימוש מן האוהל

כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יָהֵל

מֵי מנוחות ינהל / בעיון שָקֵיל                           פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

ועמלו בתורה  : על פי ברכות י"ז, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה…ונפטר בשם טוב מן העולם

לא ימוש מן האוהל : מאהלה של תורה, שדברי תורה חביבין עליו ביותר

כחשכה כאורה : הוגה בתורה ביום ובלילה

נרו לא ידעך יהל : נרו דולר כל הלילה לעסוק בתורה

מנוחות ינהל : לומד בשיקול דעת וסברא

שקיל טרי : נושא ונותן בתלמודו.

 

דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה

כגיבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה     

במשנה בגמרא / תוספתא סִפרא ספרי               פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

דבר טוב רחש על לבו : מהרהר בדברי תורה

כגיבור חגר חרבו : שנדרש על עיסוק בתורה בשבת

ובמלחמתה של תורה : הוא נושא ונותן, על פי מגילה " משיב מלחמה – שנושאין ונותנין במלחמה של תורה

במשנה…..: כל ענפי ההלכה

 

חכם בֳּנִי ושִׂמֵח / לבי ומִלא חשקי

גיבור ובידו רומח / משנתו קַב ונקי

בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי אֲרי                 פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

גיבור ובידו רומח : ציור נוסף למלחמה של תורה.

משנתו קב ונקי : מדויקת ושלמה

בסתרי גורי ארי : רמז לבקיאותו גם בקבלת האר"י

 

זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי

בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי

לא החציף פניו נגדי / שומע אל דברי               פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

בו מתעטר : מתכבד בו כעטרה

כסות עיני : שהיה לי מקור כבוד וגאוה

לאט החציף פניו נגדי : זהו מוראו של האב

 

קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה

לא נצרכה אלא ל / קבולינהו בשמחה

כזבח וכמנחה / יֵרָצה לפני צורי                   פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

במר רוחי אשיחה : אדבר במרירות נפש על פי איוב.

לא…..בשמחה " זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה

כזבח…צורי : שמיתתו תחשב כהקרבת קרבן לפני ה'

 

נרו הלל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו

תוריד עליו טוּב שפעָךְ / בנעימים שׂים חבלו

יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא               פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

בעולם שטוב כולו : בסוגיה שדנה בשכר כבוד אב ואם

טוב שפעך : זיו שכינתך

בנעימים שים חבלו : תן חלקו להתענג הנועם ה'

יעמוד לגורלו : לקץ הימים בתחיית המתים והוא מנוסח האשכבה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר