ארכיון יומי: 9 בפברואר 2013


הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אישה עם אלף שדיים

האמת שאני מעדיף את יום חמישי. החמוקים שמתגלים אז בין האדים הם עגלגלים וריחניים יותר. העכוז של בת האופה הוא ממש תפוח. השדיים של בת מוכר היין זה תפוח בתוך אגס ועליו דובדבן שחור. כל פירות העונה בפרי אחד. החזה של התלמידה החדשה של אמא כמו שקד פורח.

ביום ששי בחמאם עם אבא? מה יש לי לראות שם, שאני לא רואה בבית הכנסת?

מה יש לראות אצל מוכר הצבעים, או מוכר הגלידה, או מוכר הגרעינים? כל מה שיש להם יש לי. החמאם ביום חמישי בלילה הוא גן עדן מסתתר בערפל, מלא פירות סודיים ויצורים לא ידועים. המון שדיים גדולים, שדיים קטנים, ירכיים, מותניים, אישה אחת גדולה עם אלף שדיים!

הקירות העבים נוטפים מים, הרצפה חלקלקה, קולות מים זורמים וצחוק של נערות ובין קרעי הערפל מבצבצים חלקי גוף, אותם אני משתדל לחבר לשלם. הנה אני מצליח לחבר את חלקיה של אשת הרב, גדולת החזה והחלציים, ועכשיו גם את הישבן והרגליים של גרסיה הרזה, אשתו של השמש, הנה אלה הם חמוקי הבת התמירה וארוכת הרגליים של הגביר טובאלי, ואלה חלקיה של המשרתת הערביה השחומה והצחקנית שרוחצת לה את הגב.

הנה שדי השוקולד של השכנה חנה אלעלייל שהתארסה השבוע עם הדוד מתתיה, ואלה של בת הפחמי שנראים כמו כדים מצוירים מוארזאזאת, שפיהם תמיד צבוע שחור. הנה רגלי האילה של עזיזה אסולין צבועות חינה בדוגמה של נעל רקומה, וגם כפות הידיים שלה צבועות בחינה כמו כפפות עם חורים. הנה השיער של זכורה, הג׳ינג׳ית היחידה בעיר. אלף נמשים זרועים על גופה, והיא רוחצת את הסבתא הקטנה שלה, שכבר כל הצבעים אבדו לה. אצל זכורה אני יכול לראות אפילו את נקודת החן השחורה ליד הפטמה הימנית וגם לשמוע איך הגוף העסיסי שלה מאיים להתיז דבש וחלב על כל העיר.

לפעמים אני אוהב לערבב ולחבר שדיים של יהודיה לפנים של ערביה ופנים של צעירה לגוף של זקנה. או שד אחד קטן ואחד גדול בגוף אחד. הנה עכשיו אני רואה מולי את האישה עם שלושה שדיים ושתי לשונות. ודמות אחרת עם רעמת שיער על הגב, היא אישה עד המותניים, ומהמותניים למטה היא סוסה. וההיא ליד המקווה – חצייה העליון אישה והתחתון גבר. וזאת מתחת למנורה חצי אישה, חצי אל. כל המללאח זה חצי אישה חצי אל. חצי חמאם, חצי בית כנסת. גם בסמטאות, כשהן לבושות אני רואה את כל העושר מתחת לשמלות. ואני מתפלא, איך הן כל כך רציניות, כאילו שוכחות לגמרי מה שיש להן מתחת לבגדים.

אני הילד של כולן. בן שלוש או ארבע, כולן מלטפות ומנשקות. הנה עכשיו החברה של אמי מסבנת אותי, היד הרכה והמתוקה שלה מחליקה על עורי, והאצבעות מתגנבות לכל מיני מקומות שלא ידעתי שיש לי. מדגדג לי ואני צוחק, ממש מתפקע מצחוק. מביט אל תוך העיניים הכחולות שלה ומתפוצץ מצחוק והיא גם. אחר כך היא שוטפת אותי במים חמים, ואני לא רואה כלום, מנסה להחזיק בגופה ומתחלק, פוקח עיין, מגיע לה עד הירכיים, מנסה לתפוש באיזה זיז ושוב נופל. ביד החמה שלי אני מסבן לה את הגב, יד שתועה ונעלמת בכל מיני מקומות מחבוא מוזרים וחמים שלה, ואני רואה את הדובדבנים הגדלים בחזה פורחים מול העיניים שלי. אני רוצה לקטוף, אבל הם גבוהים מדי בשבילי.

מפעם לפעם החמאם נעשה לי יותר מסתורי והנשים יותר מקסימות, הפירות שלהן פחות מובנים ויותר מפליאים. בגיל חמש ושש, אני לא כל כך רואה את הפנים, רק את הישבנים והירכיים. עכשיו בגיל שש-שבע הפסקתי להסתכל להן ישירות בעיניים, האברים שלי מתקשים, המבטים קצת מבוישים, החברות של אמא מלטפות לי רק את הפנים והראש, אבל עכשיו אני רואה את כל החמאם בבית הכנסת, כשאני שר את שיר השירים בערב שבת, והן יוצאות אחת אחת מארון הקודש, צוחקות ומדגדגות אותי ואני כמעט מתפוצץ מצחוק. כשאני אומר ״אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו ויהיו נא שדייך כאשכלות הגפן וריח אפך כתפוחים״, אני רואה פרדס של נשים, הרגליים באדמה, הראש בשמים, ואני מטפס בין הענפים, קוטף פטמות ואוכל. בתוך התפילה אני מריח ריחות סבון, בושם וחינה.

זה לא סתם שאני רוצה כל הזמן לראות את הבריכות בחשבון, את העזים בגלעד ואת הצבאים של ארץ ישראל, כי שדיים ראיתי הרבה, אבל צבאים אף פעם לא. וקשה לי להבין את הפסוק שני שדייך תאומי צבייה. האם השדיים של זוהרה שרביט הם כאלה? יצורים שלמים כמו צבאים עם פה ולשון ועיניים, ואולי יש להם גם רגליים ואולי גם מדברים? בחמאם אפשר להבין מה זה ירושלים וארץ ישראל כמו אותו רב שנזדמן לבני ברק וראה עזים שאוכלות תחת תאנים והיה דבש נוטף מן התאנים וחלב מטפטף מן העזים ומתערבים זה בזה ואז הבין מה זה ״זבת חלב ודבש״. אם המורה בוזמימה היה מסביר לי כך, מה זה ארץ הצבי הוא לא היה צריך לצעוק ולתת מכות בענף הזית על כפות הרגליים. היה פשוט אומר: ארץ ישראל כמו החזה של זוהרה שרביט והייתי מבין, או שהיה לוקח אותנו לחמאם, מצביע על מה שצריך ומסביר. חבל שאין לו אמא שלוקחת אותו לבית המרחץ.

ביום שישי עם הגברים זה לא אותו דבר. גם בחמאם הם עסוקים בתקנות ובחוקי ה״שלחן ערוך״ ו״יורה דיעה״ ו״חושן משפט״. מה דינו של כונס בתולה חייב או פטור מקריאת שמע של מיטה? שהרי אם עדיין לא עשה מעשה הוא עדיין טרוד במחשבתו ולא נאה לערב את הטמא עם הטהור. ומה דין שניים שישנים עירומים ומתכסים בטלית אחת ובשר שניהם נוגעים זה בזה? האם יקראו קריאת שמע? כי הרי נגיעת בשרם מביאה אותו לידי הרהור וכר. במקום להתעסק בגופם, הם עסוקים בראשם. הכל רציני תמיד. כאילו גם כשהם ערומים – הם לבושים. מורידים בגד ולובשים מסיכה.

הנשים משתחררות לגמרי. השמלות נופלות והשדיים מתפרצים החוצה כמו כנפיים, הירכיים מזנקות, הכל משקשק כמו פירות עסיסיים על עצי הגן. כל השבוע הן יושבות ליד הנול אורגות לעד את שטיח הנישואין ורוקמות לנצח את שמלות הנדוניה וכלי המיטה, הזמן לא זז, גם המקום תמיד אותו מקום, לא משתנה. ביום חמישי, לקראת שבת, הכל בתנועה. הבגדים נזרקים. כל היצרים, כל השתיקות, כל הצחוקים, מתפרצים החוצה, הגוף מזנק מחוץ לבגד, בלי איפור, בלי תסרוקת, בלי מטפחת ראש, בלי רעלה. הכל פרוע, פתאום השדיים המשוחררים הופכים כנפיים, לשון ששוחררה כמו מוכפלת ומתרבה ומקשקשת: מי מתה, מי יולדת, מי מתחתנת, מי מתאלמנת, מי גמרה שטיח, סוודר, מי נסע לארץ ישראל ומי חזר, אהוב שמת, שד״ר צעיר שהגיע.

ואני מתבשם מפרי הגן כמו בבוסתן האגוזים והתותים של סבא חיים, כשחראזם עולה למעלה, מנער ואנחנו מלקטים ואוכלים. אני מתבונן בדובדבנים של האחת, באגוזים של השנייה ובתותים של האחרת אבל זה עוד גבוה מדי בשבילי. בקושי מגיע למותניים, אבל נהנה לשוטט, לא יודע טוב ורע. מסביב כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ומעיינות ונחלים יוצאים ומשקים את הגן. ולפתע – אסון. מתוך העננים מבצבצת זקנה מצומקת, עורה מקומט והחזה מידלדל עד המותנים, היא מביטה בזעף על הגן הפורח, כאילו היתה שליחה של הגהינום. זאת לא פעם ראשונה שאני רואה אותה. מפעם לפעם היא מציצה מתוך העננים כמו מזמן אחר, כדי לנזוף במישהי שצחקה יותר מדי, או להשתיק, או לאיים. אף פעם לא חייכה למישהי או אמרה מילה טובה. והנה עכשיו, כשאני עומד ליד אמא ומביט בגן העדן שלי, היא פורצת מהערפל, שולחת אלי אצבע מאשימה וקוראת כשכולן שומעות: ״תראו את זה! יא, אחותי! הוא כבר גבר! תסתכלי! עד מתי?״ והיא מצביעה על האבר הקשוח שלי זקור לכיוונה כמו ענף דובדבן וכולן צוחקות ורואות את מה שאני מנסה להסתיר ולא מצליח.

כך גורשתי מגן העדן ולא שבתי אליו עוד. ואף אחד, גם לא אמי, לא עמדה להגן עלי מפני הזקנה המפחידה. תאמרו לה שאני משלכן, שייך למשפחה, שאני לא זר, אני הילד של כולן. כן, אני הילד של כולן! למה לעקור אותי משם ? למה לסגור בפני את הדלת?! תפתחו! זה אני! אני!

ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

ממזרח וממערב כרך שלישי.ממזרח וממערב

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

בין הרבנים הבולטים ביותר שחיו בתקופה זו, ואשר הטביעו את חותמם על הספרות הרבנית ההלכתית שנוצרה במרוקו במשך הדורות הבאים, יש לציין את הרב יהודה בן עטר המכונה ארבי לקביר ( רבנו הגדול ) ואת הרב יעקב אבן צור.

עוד בימי חייו של רבי יהודה בן עטר, קיבלו כל רבני מרוקו את פסקיו, כמעט כדברי קבלה, מתוך הכרה מלאה בגדולתו בתורה ובאישיותו, ולא העזו לחלוק על דבריו אלא במקרים בודדים, וגם באלו תוך הבעת הכנעה ויראת כבוד מלפניו.

אלא שרבי יהודה בן עטר לא הרבה לכתוב, והמעט שכתב מפוזר בחיבורים של חכמי מרוקו בדפוס ובכתבי יד. שונה בכך היה הרב יעקב אבן צור, שהיה סופר פורה והשאיר אחריו ספרות ענפה, שחלק גדול ממנה נמצא עד היום בכתבי יד, מפוזר בספריות ובאוספים ברחבי תבל ומחכה לגואל.

כגורלה של התקופה כן גורלו של הרב יעקב אבן צור. במשך ימי שנותיו ידע נדודים רבים מפאס למכנאס וממכנאס לפאס, ובשנות הרעב של שנת התצ"ח נדד והגיע עד לעיר תיטואן. נוסף לנדודויו הרבים ידע גם כאב ושכול.

תולדותיו.

היעב"ץ נולד בעיר מכנאס לאביו הרב ראובן ביום השבת כ"ז באייר התל"ג – 1673. אביו ידוע כחסיד ובעל מעשים, ולדברי בנו, היה מעוטר בטלית ותפלין ועוסק בתורה כל היום. בערב שבת היה טובל במקווה טהרה, מתלבש ומתעטף בציצית ומקבל עליו שבת מבעוד יום.

את הטלית היה מסיר מעליו רק כשישב לסעוד סעודת שבת. לא אכל אורז בפסח והיה פורש מכליהם של אוכלי אורז. כנראה לרוב חסידותו לא כיהן ברבנות. הוא ישב תקופה ארוכה במכנאס והרביץ תורה ברבים, ולדברי בנו היה רבם של כל חכמי העיר מכנאס.

חיבר ספר דרושים בן כמה מאות דפים וספר חידושים על הש"ס בשם " פלגות ראובן ", בכתב יד. לרבי ראובן היה בית כנסת והוא התפרנס כנראה מהכנסותיו. הוא נפטר בד' באלול התמ"ד – 1684. בעת לידתו של היעב"ץ נפטרו שני רבנים :

מצאתי בכתב הרב יעב"ץ שבאותו היום שנולד הרב נתבקש בישיבה של מעלה החכם שליחא דרחמנא החכם השלם החסיד הרב הכולל מורנו כבו הרב שמעון בן סעדון זכרו לחיי העולם הבא, ובאותו יום שנימול נתבקש בישיבה של מעלה שליחא דרחמנא החכם השלם החסיד כבוד הרב אלישע אשכנזי במכנאס יע"א ונתקיים בהרב השלם מקרא שכתוב וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של הרב שמעון ושל הרב אלישע הנזכר וזרחה שמשו.

הרב שמעון בן סעדון היה חכם מעיר פאס, הוא חיבר ספר דרושים " כתונת תשב"ץ ", המצוי עדיין בכתב יד, והיעב"ץ כתב הסכמה לספר. רבי אלישע חיים אשכנזי , אביו של נתן העזתי, הגיע כשד"ר למרוקו לראשונה בשנת הת"י – 1650, ובשליחות השנייה כנראה שהה זמן מה במרוקו ואף הרביץ בה תורה ברבים. עם תלמידיו נמנה רבי חיים בן עטר הזקן, סבו של רבי חיים בעל " אור החיים ".

הוא זכה להערצה גדולה מאת רבני מרוקו וחכמיה. הרבה מחידושיו של רבי אלישע אשכנזי נעתקו מרוב הערצה על ידי חכמי מרוקו. גם רבי רפאל עובד, בנו של העיב"ץ, מתפאר בכך שאביו נימול ביום פטירת רבי אלישע והתפארות מעין זו נשמעת מכתבי היעב"ץ עצמו, לדברי רבי יוסף בן נאיים.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו

מתוך הספר " יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם

יששכר בן עמי – הוצאת ראובן מס, ירושלים תשל"ו

5 – אוזה. זדידא ווקלב בלא חסיפא

פנים חדשות ולב ללא נקם

נאמר על אדם שרוצה להתחיל דף חדש ביחסיו עם האחרים.

6 – אהה סארפא מא תכפא וואכא תוקפהא בלחלפא

פני זקנה לא יסתרו, אפילו תעמיד קמטים בקיסם

נוסח אחר: ״תייפה״ במקום ״תעמיד״.

7 – אוחידה מעא אללאה, וולא מיא מעא לעבד

אחת מאת ה׳ ולא מאה מהעבד

נוסח אחר: פגישה אחת עם ה׳ ולא עם העבד. ה׳ סולח לעוון אדם אך לא כן העבד.

8 – אזי יא יממא, נורילק דאר בוי

בואי, אמא, אראה לך את בית אבי

הפתגם נאמר על אדם המגלה אמת גלויה וידועה לכולם.

9 – אוחידה בוחידא, כא יתכלו זבייבאת

אחד אחד נאכלים הצימוקים

10 – אידא אתאק לכסאד, אתיה בלפסאד

אם יבוא משבר, עזור לו בבזבוז

נאמר על אדם הטובע בחובות ומעמיס על עצמו עוד.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

מבוא

. הם עזרו להקים קופת גמ״ח, לסייע לנזקקים בהלוואות ללא רבית, למסחר. בראשה העמידו את אברהם חיים שלוש, שהיה מראשי גרעין עזה למרות שנקרא על-ידי אביו לסייע בהקמת שכונת נוה- צדק. אומרים שכאשר אזל הכסף בקופה, היה אברהם חיים שלוש מסייע לנצרכים מכספו הפרטי.

במאמציהם למצוא פתרונות כלכליים-מסחריים בשווקים ובסביבה, הם הגיעו למסקנה כי אין בכוחם להתחרות עם הסוחרים הערבים ששלטו בשווקים; רק אם יעקפו אותם וייצאו לסחור במסחר חליפין עם הבדואים במתנותיהם שברחבי המדבר, להביא את הסחורה, לבדואים, באוהליהם, שלא יהיה כדאי להם ללכת מהלך שעות רבות לשוק כדי למכור שם טלה ומעט ביצים, או חצי שק שעורה.

 הם יצליחו להתפרנס במחנות אם יוכלו להחליף עימם כאפיה תמורת כמה פרגיות, קפה וסוכר תמורת טלה, חרוזים תמורת חמאה, דברי סידקית תמורת קטניות או שק שעורה. במחנה אפשר לקנות עשר תרנגולות מעשר נשים, מאה ביצים מחמש-שש נשים וכמה טלאים תמורת כמה כאפיות ועקאלים, ללא מתחרים.

במרוצת הזמן התברר, שאפשר גם לקנות במחנות שקים שלמים וגם חצאי שקים של שעורה וחיטה, כמויות שלא היה כדאי לבדואי להוביל לשוק הרחוק. במחנה אפשר לאסוף מעט מיצרכים מכל אוהל, והכמויות הקטנות של שעורה יהיו לכמות גדולה ראויה ליצוא על-ידי הסוחרים היהודים ולתעשיית הבירה באנגליה: והחנדל שהם אוספים ומייבשים במדבר – ישלחו לתעשיית התרופות בגרמניה, מסחר שבעת ההיא היה רק בידי הסוחרים הערבים העשירים

. הם רכבו למחנות הבדואים על פרדות, והחליפו שם סחורה בסחורה, וכל אחד חזר משם כשאחריו אתון או שתיים עמוסות סחורה. כיתות רגליהם בשבילי המדבר למחנות היה כדאי כי חסכו מהבדואים לקחת סחורתם לשוק, והם הרוויחו מהחליפין וגם ממכירת סחורתם לסוחרי עזה, וזה העניק להם הכנסה טובה ללא מתחרים. הם גילו אפשרויות גדולות במחנות הבדואים. במשך הזמן גדל מספר הסוחרים רוכבי הפרדות והיו להם המשאבים לקנות כמויות גדולות.

באותו זמן שרוכבי הפרדות התפרנסו ממסחר חליפין עם הבדואים, גילתה קבוצה שנייה אפשרות הכנסה עם הפלחים הכפריים של רצועת עזה. הם פיתחו תעשיית מזרנים, שמיכות וכרים, והתארגנו לקבוצות בעלות חמישה אנשים כל אחת! תפרו, חידשו וייצרו מזרנים, שמיכות וכרים לפלחים, והרוויחו לא פחות מרוכבי הפרדות.

לנוכח  מציאות זו של פרנסה מצויה בשפע בעזה, הם החלו לבדוק מדוע אין מגיעים העולים מרוסיה לפתח יחד את הישוב ואת המוסדות הראשונים כמו תלמוד-תורה, בית-עלמין ובית-מרחץ. הם לא הירפו מלחצם על חובבי-ציון לשלוח עולים כדי להגשים הקמת ישוב היהודי.

 הם החלו חשים בהזנחה, באוזלת-יד ובתשובות מתחמקות. חובבי-ציון טענו כי העולים אינם נענים להתישב בערים ערביות אלא רק אם יבנו עבורם שכונות יהודיות, ולזה אין עדיין בסף. רק אנשי גרעין עזה, שישובם הלך וגדל, הוסיפו להאמין כ׳ המוסדות לא יוותרו על ישוב בעזה בדרך למצרים ויתחילו לבנות שם שכונה בהקדם. יותר מכולם חיזקו את ידיהם של אנשי עזה אליעזר בן-יהודה וז. ד. לבונטין, שהיה מנהל בנק אפ״ק, ויחקזאל סוכובולסק׳.

יחיאל בריל

תיאור העיר עזה בשנת 1882

"העיר עזה שוכנת בקצה הגבול המערבי והדרומי של ארץ הקודש. היא לא נתקדשה בקדושה שנייה, כי לא החזיקו בה עולי בבל (כשם שלא החזיקו בכל הערים שבמדינות הים אשר על שפת הים הקרוב לו). בכל זאת מצאנו בדברי הימים משנות המאות האחרונות, שהיה בה מושב בני ישראל, ומאז שנת תקע״ע לא תיזכר עוד עדת ישראל בעיר הזאת. עד שנת 1881 לא ברכו בני ישראל "ברוך ה' המבורך" בציבור בעיר עזה.

"ב-1881 התיישבו בעזה ארבע משפחות מאלו אשר העפילו לעלות מנגב רוסיה לארץ הקודש. האנשים האלה היו בארץ מולדתם סוחרים או סרסורים ויעלו לאה"ק להיות עובדי אדמה. ויהי כי ארבה להם העת ביפו ולא מצאו אדמה לקנות, שלחו אחד מהם לאודיסה וקנו שם מכונת קיטור ושני זוגות ריחיים ורכב גדולים, ובהיותם ביפו ושמעו כי העיר עזה והסביבה מרובה באוכלוסין – הביאו את המכונה ואת הריחיים לעזה.

"והנה לא היו האנשים האלה עשירים בכסף ובדעת, במי שרב ושרב, בחפץ ובתשוקה נמרצה לשבת באה״ק ולהועיל לישובה, כ י אז היטיבו מאוד לעשות בהתישבם בעזה אשר יש בה בארבעה ועשרים אלף נפש אדם, וכפרים רבים סביב לה. אבל המה נהגו באה״ק בקולי המקום אשר יצאו לו משם: כמו הסוחרים בארץ רוסיה, זה דרכם לשלוח ידם במסחרים ובעסקים גדולים בטרם ידעו העסקים על בוריים; ואף כי בידם נמצא כסף אשר הספיק רק לשליש הצורך של העסקים, בכה עשו האנשים האלה שעלו לשבת בעזה. מעודם לא היו בעלי טחנה ולא הבינו המלאכה הזאת מה היא, והכסף אשר בידם הספיק רק כדי מקנת המכונה והריחיים. יגעו ומצאו ביפו איש אשר ערב עוז בנפשו להלוות להם כסף לתיתו בעסק המוטל בספק. והמה התחייבו לתת לו 20 למאה והביאו את צווארם בעול חוב העולה בתשעת אלפים פרנק.

"ביום ו' לחודש שבט לעת ערב עלו בעגלה ללכת לעזה. כמה שעות אחרי בוא השמש באו למושב ראשון-לציון, העומד לא רחוק מהדרך העולה מיפו לעזה, ולנו שם בלילה.

"באשמורת קמו לנהוג עגלתם בכבדות והדרך מראשל״צ עד ואדי חנין הלכו בשתי שעות בגשם. נחו והלכו שעה אחת ליבנה. שלוש שעות אחרי חצות באו לאשדוד אבל כאשר לא מצאו שם מקום ללון, קמו והלכו לאיטם עד ליציאת הכוכבים, למגדל.

"המקום הזה נחשב לעיר כי יש בו בית תפילה לישמעאלים, וגם בית שמבשלים בו קאפע, ואל הבית הזה סרו ללון. בעלות השמש קמו והלכו לדרכם, ובשתי שעות לפני חצות באו אל יער עצי זית גדולים ועבים מרוב שנים, ועברו בתוכם עד בואם בחצות היום לעזה.

"בהביאם בהוצאה מרובה ובעמל גדול את המכונה והריחיים לעזה, התיצבה הממשלה לשטן ואסרה איסור על כל תושבי העיר להשכיר להם בית להעמיד בה מכונת קיטור. כי אמר הקאימקם כי לא יוכל להקים מכונת קיטור בעיר, רק ברשיון מפורש מקאנסטאנטינאפול.

"ויקם ה' שפירא (מבני המסיאן הבריטית) ויושיעם. הוא, בהיותו אירופאי וביתו וחצרו עומדים מובדל מבתי העיר, לא שם ליבו לפקודת הממשלה והשכיר להם מקום בחצרו ובנו להם בית מקרשים, והעמידו בבית הזה את המכונה והריחיים. ובימי חודש תשרי העבר החלו הריחיים לטחון חיטים מאשר הביאו בני העיר, אבל כאשר עין יושבי העיר שבעה מראות מכונת הקיטור, חדלו מהביא החיטים לטחינה, ונשותיהם או שפחותיהם קמו שנית בחצות הלילה לטחון בריחיים ורכב שליד הנמצאים בכל בית ובית. ורק הערבים היושבים באוהלים סביב עזה המה, אשר עד כה הוליכו החיטים והשעורים עד בית הטחינה אשר אצל מי הירקון, מהלך שני ימים בגמלים, החלו להביא חיטים ושעורים לטחנם בעזה.

"הקומץ הזה לא השביע את המכונה, אשר בכוחה (מעשרה סוסים) לטחון עד תשעת אלפים פונט חיטים בכל יום; וכאשר התחילו ימי הגשמים חדלו גם הערבים מהביא חיטים לטחון ושבתה המלאכה בבית הטחנה. ורק פעם אחת או שתי פעמים בשבוע הובאו מעט חיטין לטחון, ושכר הטחינה לא הספיק אף למחיר הפחמים ששרפו.

אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.אנוסים בדין האינקויזיציה

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

הדיון הפומבי בשאלת האנוסים, דרכים ותוכניות לפתרון שאלתם.

כיוון שבדעתנו לדון במעשהו הרשמי של בית דין אחד, ברצוננו להביא עתה אותם רעיונות שהועלו לפתרון שאלת האנוסים באמצעותה של האינקויזיציה. ואם נמצא טוענים, מחוגי האנוסים ותומכיהם, שיש להתיחס אל האנוסים בסוֹבלנות ויש לחנכם בנצרות ולקלטם בכח מערכות החברה הנוצרית, נמצא לעומתם דורשי צעדים חמוּרים נגד האנוסים, המנסים לשוב לעמם ולקיים את דיני תורת משה.

התובעים בנקיטת אמצעים חמורים נגד האנוסים ראו שרק בדרך זו יצליחו לפתור את שאלת דתם ואמונתם של האנוסים. הם לא ביקשו פתרון מתוך עיון בצדדים החברתיים והציבוריים של הבעיה.

 בסופו של דבר, באמצעותו של מוסד אינקויזיציה לאומי, שיטפל בשאלת נאמנותם של אנוסים לאמונתם החדשה, נתאפשר לאותם אישים שטענו לכך לפתור את שאלת מקומם של אנוסים בציבור הנוצרי, שהרי מי שנידון על ידי האינקויזיציה נדחקו ממילא הוא וצאצאיו ממקומם בציבור הנוצרי.

משום כך נראים בעיניהם של הקיצונים הללו הצדדים החברתיים והציבוריים שנבעו מן המשפטים שערכה האינקויזיציה רק כתוצאה של אי נאמנותם לדתם החדשה. לוּ היו נאמנים לדתם לא היה בית הדין נותן דעתו עליהם, והם היו מגיעים לכלל טמיעה בציבור הנוצרי. וטבעי הדבר ששיקולים מסוג זה מקורם בחוגי הכנסיה, והזרע שהם זרעו בגישתם הוא שעתיד היה להצמיח את פעולת המלכות נגד האנוסים המתיהדים.

הצעות ותוכניות הועלו עוד בימי אנריקו, אך המעשה נתקיים בימיהם של המלכים הקתולים, שעה שהכמורה והמלכות חָברו יחד לעניינים אחרים כלעניין הזה.

נוטים אנו לראות באלונסו די אספינה את אביה של שיטת הפעולה הנמרצת באמצעות חקירת מינות, והוא עצמו נזיר פרנציסקני ממומר או בנו של מומרים.

די אספינה לא היה ממוצא יהודי וכל ידיעותיו בענייני יהדות הן מכלי שני. כל דרכו וצורת התקפתו נראות בעיניו כמעשה של נוצרי. הנחתו אינה נראית, שכן כבר בימי המלכים הקתולים נראתה פעולתו כפעולה לדוגמא של מי שבא לנצרות.

 מסתבר שהמקור שממנו שאב היה מסוג ספרו של רימונודוס מרטיני " פגיון האמונה " שעוסק בעקרונות האמונה ובהוכחת אמיתותה של הנצרות מן התלמוד. להלן יסתבר שספרו של אספינה מוסיף ודן בפתרון מעשי בשאלת היהודים. אין ספק שהיו לפניו מקורות שונים שהוא ניצלם להוכחת טענותיו. 

הוא שהעלה תכנית שלמה לארגונה של חקירת מינות נגד האנוסים, שפן לדעתו כולם חשודים הם על דתם ועל אמונתם. את תכניתו העלה בימי אנריקי הרביעי, אבל רק בימיהם של פרנאנדו ואיזבל נמצא האיש תומס די טורקימדה, שהיה בכוחו להלבישה בשר וגידים ולהגשימה. אלונסו די אספינה חיבר לצורך ענינו ספר בשם ״מבצר האמונה׳ שאפשר לכנותו, לאותם ימים, בשם ״ספר הספרים של שנאת ישראל״, והוא כולו שופע שנאה ליהודים ואנוסים גם יחד.

צביון מיוחד לספר כולו, המתחלק לספרים נפרדים, שכן נוסף על הדיון בארבעה ספרים נפרדים על המינים, היהודים, מטאורים והשדים, הוא מביא הצעות מעשיות לפתרון שאלות אלה. בכל אלה נתן דעתנו להשקפותיו בשאלת פתרון בעיית האנוסים. הוא, כאמור, הראשון שהעלה הצעות מעשיות לפתרון מרחיקות־לכת. אך תחילה ניתח, לצורך ליבון תכניותיו, בפרטות את דרכם היהודית של האנוסים המבקשים לשוב לצור־מחצבתם.

וזוהי כוונתו בשעה שחיבר את ספרו: ״למען קנאתו לאמונה הקתולית ועל הרעה והנזק שגרמו לה יהודים, מאורים ושדים; ספר שהוא כתוב לכבודו של האל, וכל הטוב שבו הוא למענו״. וכבר מעיד שמו של הספר על כוונת מחברו: ״מבצר האמונה לנהמת המאמינים ולהגנתה של האמונה הקדושה״. אולם השאלה העיקרית, נדמה שכך ניסוחה: מהו החוג אשר לו מיועד ספר זה ומי הוא שהמחבר מציע לו את פתרונו בשאלת האנוסים? נראה שבראש וראשונה נועד הספר להכנת דעת־ציבור בחוגים בעלי־משפעה מן החצר והכנסיה להכרה בדחיפות בעיית האנוסים ולהוכחת חוּמרתה.

בולטת בספר מגמה אנטי־יהודית, המוצאת את ביטויה באמצעים לשוניים פובליציסטיים מובהקים, והדעת נותנת שדרך־ביטוי זו היא שעוררה התעניינות בספר גם מחוץ לגבולות ספרד. כבר בשנת 1485 נדפס מחדש, וכמה מהדורות ממנו נדפסו בראשית המאה הט״ז. ואם באים אנו להשוות את תכניתו בשאלת האנוסים לדרך ביצועה על־ידי השלטון, נמצא שאפשר לטבוע בחיבור זה חותם של ״שולחן ערוך׳/ לכל מי שטיפל במלכות ספרד באנוסים ובכל הכרוך בדרך חייהם היהודית. תחילה תיאר אלונסו די אספינה את מידת כפירתם של האנוסים באמונה הקתולית, ותוך כדי תיאור שירטט קוים לדמותם שלהם ולאורח־חייהם שלהם.

בכך ערכו המיוחד של הספר לגבי נושא דיוננו, שכן הוא מראה ומאשר את העדויות שניתנו לפני בתי־דיניה של האינקויזיציה על דרכם היהודית של האנוסים והתנגדותם הפנימית לסביבה הנוצרית שבתוכה הם יושבים. אין הוא מעלה כל פולמוס אם מותר לאנוסים לתפוס משרות בציבור הנוצרי או לאו. בעיה זו שוב לא העסיקה אותו ואת בני דורו, והיא נחלת ימי מלכותו של חואן השני. ומכלל שתיקתו נמצאנו למדים ששאלת היחס אליהם ברורה היתה לפחות לכותב עצמו, ושאין האנוסים ראויים, כמובן, לתפוס משרות ציבוריות.בתחילה הוא מתאר בהרחבה את דרכי הכפירה שהאנוסים נתפסים להן, ומסתברת מידת פעילותו הרבה שגילה נגד האנוסים במקומות שונים בקסטיליה. הוא מספר על אנוסים שנימולו במקומות שונים, והוא מתאר בפרוטרוט את האמצעים השונים שנקטו אנוסים כדי לקיים מצוד, זו והאמתלאות שנתנו למעשיהם.

כבר הוכיח בער,מניתוח המאורעות שאירעו, כי תיאוריו של אלונסו די אספינה שאובים מן המציאות שראה והכיר. תיאור דברים אלה מוצא ביטוי נאמן ומדויק באותן עדויות שהובאו במשפטיהם של אנוסים, והן מתארות אותם ימים עצמם שתוארו על־ידי אלונסו די אספינה. קיום מצוות המילה הוא בעיה מרכזית בדיוניו, והוא מאשים בו אנוסים רבים. הוא ראה צורך להעמיד את יני דורו על הניגוד שבין המילה והנצרות, בהסתמכו בעיקר על דברי פאולוס, ונדמה שרצה להסביר לקוראיו את גודל העבירה הנוצרית שבמעשה זה.

על המשכילים מבין האנוסים יצא וטען נגד הויכוחים שהם עורכים וחיפושיהם אחר זיופים באונגליונים וכפירתם בהישארות־הנפש. למעשה היה אלונסו די ספינה הראשון, מן הכותבים על האנוסים, שביטא בחריפות כה רבה את חוסר אמונתם של המשכילים שבהם! טענה שהשמיעוה גם חכמי ישראל על משכילים יהודים בדורות שקדמו לשמד, והיא שהביאה אותם לידי ספקות ושלילת כל אמונה והתכחשותם לשתי הדתות כאחת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר