ארכיון יומי: 20 בפברואר 2013


הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

רבי יעקב משה עייאש

כוללות ירושלים התב"ב

שנת התק"ם – 1780

בנו של ר׳ יהודה עייאש ז״ל שעלה לארץ בשנת תקט״ז (1756) והיה בעיר צפרו בשליחות כולל ירושלים בשנת תקמ' 1780, כשהיה בעיר מקנאס שר לכבודו שיר תהלה ר׳ דוד חסין, והיה באלגיר עיר מולדתו, ושם הדפים ספר מאביו מטה יהודה על שוע׳ או״ח ואח״כ נשתקע באטליה משך 20 שנה ונתמנה לרב בעיר סיינה ופידרה וכנראה שבשנת תקס״ג עלה שוב לארץ ובשנת תקס״ו 1806 נתמנה לרב ראשון לציון ונשאר בכהונה זו עד שנת פטירתו טבת תקע״ז 1817. המסמך הרצו״ב כהמלצה מר׳ שאול אביטבול ששמו נזכר בר"ת בראש ההמלצה.

אלה הדברים הנקנים באמירה בכתיבה ומסירה בפנקסו של החכם השלם שריד מעיר הטהורה כמוה״ר יעקב עייאש

שש אנכי ומצפה ליראות ייתר שאת ויתר עז הדר, אהל יל יצען טעמו בו וריחו לא נמר, ובא האות. ציון היא מלכה הן בה, לא זזה שכינה מכותל מערבה. לטובה אות. ממנה השלוחים יוצאים במראות הצובאות. מלכי צבאות, ידדון ידדון וחלים בכרמים. כרם ה׳ צבאות, לחזק בדקה, מלקחיה ומחתותיה שואות ומשואות. חזו דאתא מרבבות קדש. עיר וקדיש. מדלג על ההרים, מקבץ על הגבאות. והוא באחד ציר המעלות. רמות ונשאות. והאיש משה ענו מאד. גדולה ענוה למופת ולאות. בר אוריין הוא ובר אבהן. יאי ויאי מורה הוראות. החכם השלם עצום ורב. זרע רב. כמוהה״ר יעקב משה ע״אש יזיי״א

אתא ואייתי בידיה שני כתובים הבאים כאחד, הן מלמדין מן המודיעות ולפנים בשערי ירושלים פלאי פלאות. ונשמע וימס לבבנו, ופקודת כל האדם במרה אפקוד. חשבו הרואות, ואנן בדידן בסובלי חולאים, מצער לצער. באש תבער יער, משיאין משואות, והרעב כבד מאד. וכלתה פרוטה מן הביס, איקור חיטי ואיקור וווי במספר שני תבואות, ונוספה נחלתינו. העיר סוגרת, וליוצא ולבא אין שלום. היו שם מחמאות, ארם מקדם ופלשתים מאחור, הצד השוה שבהם שדרכם להזיק. אכלונו הממונו, בדיני נפשות ומכות לולי ה׳ צבאות. עכ״ז קמנו ונתעודד. וחסרון הוליד את עמינדב, מחיבת הקדש עיר עת לנו הבת ירושלים ולכבוד רבניה שמה ישבו כסאות. ולכבוד האי שליחא מהמנא. אשר בדברו מעריב ערבים. המה דברי דודים ערבים בזאת נאות, ולכבוד אבותיו הקדושים שרי צבאות, ונקריב את קרבן ה׳, סך כו"כ יש בכללן מה שהיינו גובים מידי שבת בשבתו נדבה חדשה מאת כל איש אשר נדבו לבו. לזכור את ירושלים תובב״א, והיה מעשה הצדקה שלום, וארמון על משפטו ישב. עתידה ירושלים להוציא גלוסקאות. וישראל ישכון לבטח בהצמח קרן לבית דוד. ייתי ונחמיניה. ומלך מלך והשכיל יראינו נפלאות כי״ר.

בחדש מרחשון משנת להטות לבבנו אליו לפ״ק החותם פה צפת יע״א אכי״ר

שמו של שד׳יר זה שנוי במחלוקת כי בם׳ שא״י ( שלוחי ארץ ישראל ) יערי עמי 554 נזכר בשם יעקב משה עייאש מרבני אלג׳יר שהיה במרוקו שנת תקל״ט, והוא הוא שהדפיס ספרו דרב אבהו מטה יהודה. ובשנת תקס״ו 1806 נתמנה בירושלים לראשון לציון ונשאר בכהונתו זו עד פטירתו טבת תקע״ז. ושם עמי 709 מביא שבשנת תק״ע 1810 לערך סיבב בשליחות ירושלם במרוקו רבי משה עייאש נכדו של ר׳ יהודה עייאש, שעלה לא״י מאלג׳יר. והזכיר מכתב(שיבוא הלאה) מר׳ בצלאל מאנסאנו אל רבי עמור אביטבול אודותיו(נדפס ג״כ ברבעון ירושלים שם), ולבסוף כתב וז״ל שליח זה לא נודע ממקור אחר.

ברבעון ירושלים שנה א׳ עמי קס״ג-קס״ד כתב ר׳ יעקב משה טולידאנו (בעל המחבר נר המערב), בקובץ אגרות שליחים מירושלים למרוקו, וז״ל ״מיהו רבי משה זה?(שנזכר במכתב של ר׳ מאנסאנו) האם הוא רבי יעקב משה עייאש בנו של רבי יהודה שהיה ראשון לציון בירושלים      וסיים, ורבי יעקב עייאש זה (השני) היה במרוקו, וביחוסו (במכתב ר׳ מאנסאנו) נאמר כי ״בא מבית לחם יהודה …. וכי רבי יהודה היה זקנו ולא אביו…. ע׳׳כ.

לפי כתב המלצה שמסר בידו ר׳ שאול אביטבול רב העיר צפרו אז בשנת תק״ם אחרי שתאר אותו בתוארים גדולים וחשובים, הזכיר את שמו במפורש כמוהר״ר יעקב משה עייאש יזיי״א (יראה זרע יאריך ימים). נראה כי שד״ר אחד הוא ולא שנים. מ״מ צדק ר׳ טולידאנו באומרו כי ר׳ יהודה עיייאש הנודע היה זקנו ולא אביו של השד״ר ועיין במכתב הרב מאנסאנו נזכר במפורש ״וכ״ש למען זקנו שמו נודע בשערים….״

ידי״ן כהה ״ר ע מור אביטבול נר״ו…

אבקשה מאת שאהבה נפשי לעמוד עמידה שיש בה סמיכה, על דבר ידידינו, ידידות זרע קדש האי נברא דכא דאתי ממערבא. קול דודי הנה זה בא מבית לחם יהודה . גור אריה יהודה, אריה דבי עילאי הייה החכם השלם משה ע ייאש נר״ו אשר בא ממחנ״ק, בידים ריקניות אחר במה הרפתקי רעדו עליה, והוא סר וזעף ומפומא ללבא לא גלי כי אם אחר כמה פיוסים ורצויים, ומאד תמהתי עליך אחי על זה עד כי הוא אמר שאתה סלקת עצמך לצד אחד ואין לך מבוא בקופת השרצים, אבל מ״מ אמרתי אני אל לבי כי עדיין יש לך פה להליץ בעדו ולללמד סניגורייא עליו לפני כמה״ר אביך נר״ו עד שיצא זכאי בדינו. כי האיך יעלה זה על הדעת שלא תחושו לכבוד צורבא מרבנן, ואם לא עשיתם בנינו עשו בנין ירושלים עיר הקדש תובב״א ובפרט בגין אבותיו ומשפחתו וכ״ש למען מר זקינו…. שמו נודע בשערים. וכבר אנכי שמעתי מחכם לבב זקן ונשוא פנים דיין ומצויין ששמע מפי שליחא דרחמנא ימים מקדם שהוא היה מצוי במצב קבורתו והיה ענן קשור על מטתו, וזה דבר גדול שלא שמענו כיוצא בו. כי אם בימי התנאים והאמוראים. ואחייב ראיתי שכן הוא בא בהסכמת קול יהודה. וראוי לך ולדכוותך לעורר לבות בני אדם נם בני איש לעשות ולעשות ולשלוח לו מנה יפה לא נצרכה אלא להעדפה והכל מתוקן ועל צד הממעיט על עשרה זהב מליאה, והחכם עיניו בראשו ודברי קדשו על אשר ננעלו ממך חייו שערי תשובה על אגרת אשר היא שלוחה מאתי לאדוני ביום ששי בשבת שעבר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם. ואכן פלא לחכם שכמותך שלא להשיב מפני הכבוד. נם כתבתי לך לשלוח מעט פתילים וכוי ולעת עתה תשובתך מהרה תצמח עם הבא הראשון. נצרה באישון. ברחמים וברצון, נם תדרוש שלום כמ ״ר מאיר צבע ישצ״ו משמי ותבריחהו לעשות משפט כתוב כי איש חכם אתה ועשית בחכמתך, ואין להאריך בי אם בשלומך וטובתך, –

כה דברי הצעיר נאמן אהבתך ע״ה ב״ה צעיר צאנו בצלאל מאנסאנו ס״ט

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחים שלא מבני העיר

 בדרך־כלל השליח הוא תושב העיר שממנה הוא נשלח! איש ירושלים נשלח בשליחות ירושלים ואיש צפת נשלח בשליחות צפת וכו'. אולם יש אשר גם בן עיר אחרת נשלחבשליחות, ביחוד אם כבר נתנסה בהצלחה בשליחות עירו. כך, למשל, יצא ר׳ יוסף הכהןאיש ירושלים, בשליחות חברון לתורכיה בשנת תל״ד, (1675) ובשליחות צפת לאותה ארץ בשנת תמ״ד (1684) ; ר׳ חייא ב״ר יוסף דיין יצא במחצית השניה של המאה השבע־עשרה לא פחות משש פעמים בשליחות א״י, פעם בשליחות חברון ופעם בשליחות ירושלים, ולא היה כמעט אזור־שליחות שלא פעל בו.

 הוא עבר את אירופה, צפון־אפריקה, תורכיה ופרס. ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, איש ירושלים, נשלח כשליח ירושלים לארם־נהרים בשנת תקל״ז(1777), כשליח טבריה לאיטליה ולצרפת בשנת תקמ״ה (1785), ושוב כשליח ירושלים לאיטליה בשנת תקנ״ט (1799) ר׳ חיים ברוך מאיסטרו, איש צפת, היה שליח צפת באיטליה בשנת תק״ס (1800), ובשנת תקס״ח (1808) היה שליח ירושלים, ואחר־כך שליח חברון באשכנז ובהולנד בשנת תקע״ד (1814)! ר׳ יוסף ן׳ וינישטי יצא שבע פעמים בשליחות ירושלים או חברון במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, ועבר בשליחויותיו השונות את סוריה, ארם־נהרים, כורדיסתאן, צפון־אפריקה, הודו זארצות המזרח הרחוק. יש גם אשר שליח אחד יצא בשליחות אותה עיר פעמים אחדות, כגון ר׳ אברהם רוויגו שיצא שלוש פעמים בשליחות ירושלים, או ר׳ אברהם רובייו שיצא שלש פעמים בשליחות חברון ורבים כיוצא בהם.

אין השליח מקבל על עצמו בבת־אחת שליחות שתי ערים בארץ־ישראל, כי יש תמיד מעין התחרות בין ערי הקדש בקיבוץ תרומות א״י. רק מקרה אחד ידוע לי שבו פעל שליח בבת־אחת בשם שלש ערי הקודש שבארץ־ישראל, ירושלים חברון וצפת (בטבריה לא היה אז ישוב יהודי), והוא ר׳ שבתי באר, שיצא בשליחות ירושלים בשנת תל״ג (1673). הוא חותם; ״שליח ירושלים, מורשה של חברון ומשתדל בעד צפת תוב״ב״, או; ״שליח ירושלים ומורשה של צפת וחברון״.אולם אף הוא, כנראה, עיקר פעולתו היתה למען ירושלים שבשליחותה הלך, ובשם שאר הערים פעל רק כ״מורשה״ לגבות כספי הקדשות וחובות.

זוגות שליחים

בדרך־כלל נשלח לאזור אחד רק שליח אחד, אולם אם האזור חשוב ביותר או במקרה של דחיפות מיוחדת לשליחות או בשעה שיש הכרח לקבץ סכום למעלה מהרגיל שולחים שני שלוחים בבת־אחת, כדי שיוכל האחד למלא מה שהחסיר חברו, או כדי שיוכלו בשעת הצורך להתחלק ולפעול בערים שונות. עתים מצרפים ספרדי ואשכנזי, כדי שזה יוכל לפעול ביותר בגלילות יהודי ספרד, וזה בגלילות יהודי אשכנז. מטעם זה, היו בשליחות ירושלים באירופה בשנת תקל״ה (1775) ר׳ יעקב בורלא הספרדי יליד הארץ, ור׳ יקר ב״ר אברהם גרשון מקיטוב האשכנזי מיוצאי פולין. ידועים לי שלשים ושמונה זוגות־שלוחים כאלה מירושלים, חברון, צפת וטבריה. מצפת נשלח זוג־שלוחים כזה עוד בסוף המאה השש־עשרה, בשנת שנ״ט (1599), והם ר׳ יוסף ב״ר משה מטראני ור׳ אברהם שלום השני, שנשלחו לתורכיה. מירושלים נשלח זוג־השלוחים הראשון עוד בשנת שס״ג (1603), והם רבי שלמה בן חגי ור׳ מאיר מאימראן, שנשלחו למרוקו. מחברון נשלח זוג־השלוחים מראשון בשנת תע״ח (1718), והם רבי דוד מלמד ורבי ישראל הכהן, שנשלחו לאירופה.

מטבריה נשלחו זוגות־שלוחים רק במחצית השניה של המאה התשע־עשרה.יש שאחד מבני־הזוג נשלח כמה פעמים, אלא שבכל פעם צירפו אליו בן־זוג אחר. כך, למשל, נשלח ר׳ מאיר די שיגורא שלש פעמים בשליחות צפת, בכל פעם עם בן־זוג אחר, וכן נשלח ר׳ אברהם רוביו שלש פעמים בשליחות חברון, בכל פעם עם בן־זוג אחר.

כאן ראוי להוסיף, שעוד בתקופת הנשיאות נשלה לפעמים יותר משליח אחד.כך אנו מוצאים את רבי אליעזר ורבי יהושע ור׳ עקיבא יחד בשליחות מגבת חכמים בחולת אנטוכיא (ירושלמי הוריות, דף מ״ח ע״א), ושוב אנו מוצאים את רבי עקיבא בשליחות ״וחד מן רבנין עמיה״ (ירושלמי פסחים, דף ל״א ע״ב).

 גם שליח שיצא יחידי לדרכו, אם איש חשוב הוא, צירפו לו אדם מיוחד למשרת בדרכו. במחצית השניה של המאה התשע־עשרה אנו מוצאים מקרים אחדים שבהם נשלחו אב ובנובשליחות יחד, ואז היה האב השליח העיקרי והבן היה לו מסייע ומשמש גם יחד.

לגבי אלה שמצאו בשליחות מקור עיקרי לפרנסתם, מתהוה ברבות השנים מעין חזקה על השליחות במשפחת השליח. כך אנו מוצאים במשפחת אזולאי ארבעה דורות של שלוחים; ר׳ יצחק זרחיה אזולאי, בנו ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, ובני בנו ר׳ אברהם אזולאי ור׳ רפאל ישעיה אזולאי, ונכדו של האחרון ר׳ יהודה זרחיה אזולאי ב״ר משה אזולאי. ממשפחת זאבי בחברון אנו מוצאים לא פחות מתשעה שלוחים החל מהמאה השבע־עשרה ועד אמצע המאה התשע־עשרה; ממשפחת ישראל יש לפנינו שוב שלשה דורות של שלוחים; ר׳ משה ישראל, שני בניו ר׳ אברהם ישראל ור׳ אליהו ישראל, נכדו ר׳ ידידיה ב״ר אליהו ישראל; ממשפחת מיוחס בירושלים יצאו, בשליחות ירושלים וחברון, לא פחות משלשה־עשר שלו­חים בזמנים שונים; ממשפחת נבון בירושלים יצאו, בשליחות ירושלים וחברון, לא פחות משנים־עשר שלוחים.

בסוף המאה התשע־עשרה, כשסכנת הדרכים מתמעטת והשליחות נעשית קלה יותר והיא איפוא זכות יותר מחובה, יש ששליח מוריש את הזכות לבנו. כך עשה חכם מטבריה, שהיה רגיל לצאת בשליחות העיר לצפון־אפריקה, וכשנתמנה לרב בטבריה העביר את זכות שליחותו לבנו. ועוד משנת תקצ״ב (1832) נשתמרה שאלה ותשובה בדבר שליח חברון שמכר את זכות שליחותו לצפון־אפריקה לאיש אחר. 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-תשרי תרי"ט – אלול תרל"ג 1859 – 1873, ימי מלכות סידי מוחמד בן עבד רחמאן

תעודה מספר 23

ידידינו אור נערב, מושיע ורב, גודר גדרי ועומד בפרץ, למסתור ולמחסה, הלא המה החכם השלם והכולל, אור גולל הדיין ומצויין, עצום ורב כמוהר"ר עמרם אלבאז חשצ"ן ואתו עמו החכמים ויחידי הקהל קטון וגדול ה' עליהם יחיו, דשנים ורעננים יהיו אמן כן יהי רצון.

 מן השטים שניים הם המדברים החיים והשלום יהי שלום בחילכם, שלווה בארמוניתכם, והניח ה' לכם מכל אויביכם ורעה לא תמצא ולא תאונה עליכם, ה' צבאות יגן עליכם, אל תראו תחזקנה ידיכם, ומציון ישלח עזרכם, אמן כן יהי רצון.

אות לטובה כי כן באה אלינו האישה אשת רפאל ברוך ואתה עמה קצת יחידים והיא מרת נפשבוכה ומבכה, ובקשה ממנו לכתוב למעלתכם ואם הוא עשה שלא כהוגןחסדיכם יגבר, וכבר מלתייהו אמורה לעולם יהיה אדם מכת הנעלבים ואנחנו זרע ישראל ציווינו ה' לא תקום ולא תטור והקב"ה אריך אפיה.

ודברים כאלו לא נעלמו ממעלתכם וכבר קדמה לכם ידיעה כי זה הכוס עבר עלינו ןעם כל זאת לא עשינו עמן שןם רעה ולעת עת הוא שקט ובטוח וכבר אמרו שרין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם, ועוד אמרו היכלא בידינו היא.

אבל מה נעשה שהרי גדולי הדור נטמעו בה, אם לזאת אחינו אתם אין דבר חוצץ בינינו לביניכם נגילה ונשמחה  בישועתכם העבירו על מדותיכם, ומי לנו גדול מיוסף צדיקא שומר הרבית שזן את אחיו הם ונשיהם ובניהם לחם לפי הטף בזמן הרעבון ובבקשה  מכם חסדיכם יגבר עליו וכבר קיבל על עצמו שמהיום הזה לא יוסיף עוד ליכנס בענייני הקהל כלל ולא יבוא לפתחו שום שוטר ומושל.

ואם עבר על זה הנה ידיכם תהלות לאל ידיכם לא אסורות לו וכו…..ובבקשה מכם שלא תנהגו עם בעלה כפעלו מידה כנגד מידה, שבר זה יכתב עליו בערכאות ובעידי ישראל בקנס גדול כאוות נפשכם וכפי אשר יראה בעיניכם, כב דברי דורשי שלומכם וטובתכם בלב תמים, כל הימים החתומים פה פאס יע"א ואתם שלום ורוב שלומות

ראובן סירירו סי"ט – וידאל צרפתי סי"ט – ידידיה מונסונייגו יס"ט

גם אנוכי דורש בשלומכם וטובתכם ואחת שאלתי ממעלתכם אחינו אתם לא נעלם מכם משרז"ל הנעלבים וכו….וכל המעביר על מדותיו וכו

נאם רפאל יעקב בן סמחון סי"ט – מרדכי וואעקנין יס"ט – הצעיר חיים מסעוד בן עמרם סי"ט

סוף תעודה מספר 23

תשרי תרי"ט – אלול תרל"ג 1859 – 1873, ימי מלכות סידי מוחמד בן עבד רחמאן

כדיינים בצפרו שימשו אז רבי רפאל משה אלבאז, רבי חיים אליהו אביטבול בנו של רבי עמור, רבי יקותיאל אלבאז, רבי רפאל מאמאן ומר זקיני רבי אליהו בן הרוש. רבי רפאל משה כותב על מלך זה בספרו " כסא המלכים " : ובשנת התרי"ט בחודש אלול מת המלך מולאי עבד ארחמאן וימי מלכותו ל"ח שנה ומלך בנו המלך החסיד והרחמן סידי מוחמד. היה אוהב ישראל ומכבד את החכמים. וכל ימיו ימי שמחה וששון ליהודים וריבוי הברכה והשפע עד שהעשירו רוב היהודים שבמדינת מלכותו.

במכתב שכתבו חברת " כל ישראל חברים " " ליהודים היושבים במדינת מרוקו בראש חודש כסלו 1874, הם אומרים : " וגם מלכי ארצכם זכורים לטוב כי לא נמנעו משמוע תפילתכם ומהציל צדיקים מיד רשעים.ובפרט הסולטאן האחרון עשה עמכם אות לטובה וזה חודשים מעטים יצא מלפניו כתב הפירמאן בגלל היהודים אשר במלכותו שיבטחו באהבתו ובחמלתו..וה' ישלם שכרו וישמור גם כן את הסולטאן החדש אשר קם תחתיו ".

נמצינו למדים מכאן שבסוף ימיו הוצא הפירמאן הנ"ל " ליהודים שיבטחו באהבתו ". איננו יודעים באילו מסיבות הוצא הפירמאן ומה תוכנו המדויק. אך מבין השיטין ניתן להבין שהיו מעשים או לכל הפחות עלילות שנתנו ליהודים מקום להרגיש שהם אינם רצויים ועל כך הוצרך המלך לעודדם ולהבטיח להם אהבתו.

במכתב הנ"ל מוסיפים ראשי כי"ח " שמעו נא את דברינו…הסירו נא ממעלליכם את כל אשר ירע ביני יושבי ארצכם…ויותר מכל מוצא שפתיכם תשמרו ותזהרו מאוד פן תדברו באוזני העם דברים לא יוכלו להלמם ויחר בכם אפם ויסירו מכם רצון המלך ויועציו ויוסיפו שנא אתכם ויאמרו כי עם נבל ועז מצח העם הקטן הזה…וחדלו מהתהלל בעזרת הממשלות ובתשועה הבאה מרחוק.. אל תצאו מגדר התבונה להתפאר לעיני הגויים, כי מהר כגלי הים יהפוך לב העם ומנהיגיו ואנחנו שווא נעמול בשבילכם..אם תשמעו לקולנו תמצאו חן בעיני כל אדם. והמלך בחסדו ירחב לכם בצר, וכצינה יעטור אתכם רצון.

מדברי תוכחה אלו ניתן ללמוד קצת על הגיגיהם של יהודי מרוקו בתקופת מעבר זו. אירופאים רבים נמצאו במרוקו. ובשיתוף עם ארגונים ומוסדות יהודיים באירופה, התערבו רבות אצת השלטונות למשעם שפר את מצבם של היהודים. הללו, שלמדו כי יהודי אירופה יש לאל ידם לעזור להם, נפנפו בטענה זו במריבותיהם וסכסוכיהם עם השכנים הערבים. איימו שהנה יכתבו לאחיהם שבאירופה ויגידו להם את הקורות אתם.

איומים אלו עשויים היו לסכל כל אפשרות של התערבות מבחוץ, מחשש שהמלך יראה בכך משום פגיעה ביוקרתו וסמכותו, שבלאו הכי לא היו חזקים אצל השבטים שהתקוממו נגדו לא פעם ולא פעמיים.

ובשנת 1862 נראה כוכב אחד ברקיע עם זנב ארוך ועמד כן כמו חודש ימים וסמוך ונראה קם מורד אחד בשם ארוגי שהיה מכשף גדול וקיבץ חיל לרוב אנשים ריקים ופוחזים והרעיש את העולם בכשפיו והיה שונא היהודים וגם הגויים כל הנקרא בשם שריף. וגם המלך נכנס פחד גדול בלבו ולא ידע מה לעשות ובכל מקום שהיה הולך משתחווים לו ונשמעים לעצתו עד שהגיע לעיר זרהון שאז עמדו גדולי העיר ונמנו וגמרו להורגו כי בלבל העולם והמלכות בכשפיו וחבליו ובלכתו להשתטח על קבורת מולאי אידריס שבזרהון ושלחו לו גלח אחד לגלח את שער ראשו וציוו עליו להורגו וכן עשה ואחז בזקנו ושחט אותו כן יאבדו ותשקוט הארץ.

בצפרו איננו יודעים אילו מאורעות חשובים היו. אך אנו יודעים שבשנת 1864 תוקנה תקנה שלא יפתחו חנויות נוספות עד שיתנו שליש בחנות לעניים דבר המצביע על קידום כלכלי, שנתן מקום לפתיחת חנויות חדשות. באותה שנה ביקר השר משה מונטיפיורי ז"ל במרוקו והשתדל להטות לבב המלך לטובת היהודים. בשנת 1867 היה רעב וארבה, תלמידי חכמים רבים עזבו את צפרו בגלל שלא השגיח הקהל עליהם לתמוך בם ולפרנסם. חכמי פאס שלחו אגרת תוכחה על כך לרבי יקותיאל אלבאז אחרי מות המלך סידי מוחמד מלך בנו.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

החי נושא את עצמו

מרגלא בפומיה דרבנו, שמשפחת משאש שונה משאר המשפחות שבמרוקו. ישנם משפחות שכיון שזכו והיו בהם חכמים גדולים, דחקה המשפחה ורוממה אף את הרקים שבהם, וכך היה אומר ״אנחנו משפחת משאש פה, מי שאין בו תורה אין ליחוסו כל ערך״.

כל ימי גדלתי בין החכמים

תשוקה עזה השתוקק רבנו להתוודע אל חכמי התורה והיראה משובבי נתיבות שבעירו, ללמוד משיטותיהם בהלכה וביראה כמיטב יכולתו והזדרז לשחר פניהם, ותוך כדי משא ומתן שערך עימהם נגלו לו אופקים חדשים בחקר ההלכה והתלמוד, והאורחות החיים ואוצר הערכים שינק משחרית ימיו, הם שעיצבו את גאונותו וכבשו לפניו מסילות בתורה. אחד מן הדברים המיוחדים בהן זכה רבנו זצ״ל משחר ילדותו ועד ליומו האחרון, הוא שזכה לגדול בין החכמים איתני הארץ קדושי עליון, שאין לך מוסר גדול מזה, ומהם שאב את כוחותיו הכבירים לעסק התורה לתפלה ולאהבת ישראל, ואכן עוד בהיותו צעיר לימים, מנהלי בית הספר ורבותיו ניבאו לו כי לגדולות נוצר, וכידוע שהראב״ד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל כשעקב אחריו וראה בו את חשק התורה והתפלה, החל לקרוא עליו: את הפסוק ״נזיר אחיו קדש קדשים הוא״ ׳ושהוא קודש קדשים מבטן׳ כשרונותיו בלטו לכל אשר בא עימו במגע, הוא ירד לעומק הסוגיא בהבנה ישרה קולע אל השערה, ולא יחטיא המטרה, כל דבר הקשה היה מפרקו לפרטי פרטים ומגישו בעריבות רבה, תלמיד המחכים את רבותיו היה, הליכותיו הליכות מלכי בקודש, בענווה ובצניעות יתירה, אהוב ואוהב את הבריות.

וכפי שרבנו מספר שבבית הכנסת שהיה מתפלל בצעירותו היו בערך כשבעים תלמידי חכמים, הלא הם מקצתם הגאונים רבי יעקב טולידאנו ובנו רבי רפאל ברוך, רבי ברוך ב״ר אברהם טולידאנו, רבי אהרון אסודרי, רבי יהושע בירדוגו, רבי חיים מוריגן, (מריזי׳ן) רבי יוסף משאש, אבי רבנו, רבי אהרון חסין, רבי יצחק סבאג, רבי יצחק בן דוד אוחיון, רבי יוסף אלקובי, רבי משה ויזגן, רבי יעקב ורבי רפאל בירדוגו, רבי ידידיה טולידאנו, משפ׳ הדיין רבי רחמים בן עמרא, רבני מש׳ בן שמחון, מש׳ שלוש, מש׳ בן עמרם, רבי מרדכי עאמר ועוד. (רשימה חלקית זו מלמדת לדורות, שהתורה והקדושה ששררה בעיר מקנס היתה בדרגה גבוהה מאד, לא יאומן כי יסופר.) כמו כן היו לו קשרים עם אבות בתי הדין שבכל ארץ מרוקו והתכתב עימהם בד״ת בפלפולא דאורייתא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. במרוקו היו כעשרה בתי דין המוסמכים מטעם המלך והממשלה: בקזבלנקא, רבאט, מראכש, מקנס, צפרו, פאס, תיטואן, צווירא, בני מלל, מוגאדור, ארפוד, טנזי׳ר. (בנוסף לעוד עשרות בתי דינים שהיו בכל כפר ובכל ישוב)

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

בשבתו עם זקני ארץ

גם כל השנים שהיה בירושלים הקשרים היחידים שהיה לו זה היה עם תלמידי חכמים, חוץ מקשרים שנוצרו עם אנשים מתוקף משרתו בהיותו מנצח על כל המחלקות הקיימות במועצה הדתית. ובדרך זו של חיפוש אחר הבני עליה המועטים הצליחו כל גדולי ישראל שחיו ושחיים עמנו הן בארץ והן בגולה. וכך

מספר הרה״ג חיים אמסלם שליט״א: שפעמים רבות היה מבקש רבנו ממנו שימצא לו דירה בשכונת הר נוף שהיא שכונה מלאה ישיבות ותלמידי חכמים. אמנם הדבר לא יצא לפועל כיון שלא נמצאה דירה בגודל שרבנו רצה ובסביבה בה רצה, ופעמים מסיבות אחרות.

עיין בוחנת

עוד מקטנותו היה מתבונן רבנו בכל דבר לעמקותו, וגם פעולות שהיו אנשים עושים, שנראות לכאורה פשוטות, גם בהם היה מתבונן בעין חדה. ואכן מדה זו עזרה לו לענות על המון שאלות, כשהתשובה היא עפ׳׳י מה שראה שכך נהגו רבותיו, ושכך ראה לגדולים חסידים ואנשי מעשה, בכל הערים שעבר בהם. וכמה פעמים מוצאים אנו, שגם בהנהגות שבסעודה היה משים עינו, לראות מה עשו הרבנים והדיינים.

אשרי עין ראתה כל אלה

שליח ציבור בעם ישראל הוא שם דבר של יוקרה, שליח ציבור זו אחריות וגם אומנות, שליח ציבור זו אחריות ־ ובפרט בציבור של בני תורה. שליח ציבור זו אומנות ־ ובפרט אצל יהדות מרוקו שאצלם כל שבת אינה דומה לחברתה בנגוניה, כל שמחה מלווה בשירים משלה, אומנות – ובפרט אם הוא צריך להיות המסדר של התפלה מראש ועד הסוף בקול, כולל קריאת התורה בדקדוק גדול. וכפי שסיפרנו שכבר בגיל יג׳ הגישוהו לתיבה לשמש כחזן. ולאחר שנתמנה רבי רפאל ברוך טולידאנו לדיין העיר בסוף שנת תרצ״ט מינוהו לרבנו לש׳׳ץ הקבוע עם כל סידור התפלה עם כל תורת ההנהגה המנהגים השירה והפיוט כידוע אצל יהודי מרוקו, בשחרית היו מתפללים בנץ החמה הן בחול והן בשבת, שזה כידוע הזמן המהודר ביותר לתפילת שחרית, ושימש באותה הבית כנסת בחזנות, עד שעבר לכהן כדיין בעיר קזבלנקא, בהיותו בן 40.

תפלותיו שהיו יוצאים מתוך לב טהור, ושהיו כבן המתחטא לפני אביו, תוך שהוא סופר את מילותיו כמונה מרגליות, היו מעוררים את הצבור לחיזוק בתפלה, ולתשובה גמורה.

כבר בגיל שש עשרה ידע את כל החמישה חומשי תורה, עם הטעמים שלהם על בוריים, באותה התקופה החזיר אותו אחד מן הציבור בדקדוק איזה מילה, אמר לו רבנו תסתכל בתוך הספר ותראה שהאמת איתי, וכך היה.

גדולה תורה שיש עמה יראת שמים היה רבנו מספר בערגה על אותם הימים בימי בחרותו כבן טו׳, שהיה קם יום יום באשמורת הבוקר לסליחות, והוא היה הש״ץ, והיו עושים כל שבוע תיקון כרת כל הלילה, בבית הרה״ג החסיד המקובל רבי יוסף אלקובי זלה׳׳ה (נפטר יא׳ חשון תש״א) וכך אומר רבנו ״ואעפ״י שהייתי בחור ישיבה, (והיה חשש שזה יפריע ללימודים במשך היום) אף על פי כן גדולה היראת שמים והחרדה שהוספתי לעצמי, שעד היום הרושם מאותם הסליחות לא סר ממני, וזה עוזר לי להתחזק בעסק התורה ולא לאבד הזמן בבטלה, והכוונה שקמים לשם שמים עוזרת הרבה. וכל אחד שיש בכוחו לקום, חובתו להתאזר בגבורה. והריוח שירויח מזה לכל ימיו, עדיף הוא מול ביטול תורה שנגרם עי״ז לימים קצובים, דכל תורה שאין עמה יר״ש בטלה. (שמש ומגן ח״ג/צז).

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-חילול בית כנסת

בתקופת החסות של צרפת.

בימי מלחמת העולם השנייה, נבזזו או חוללו בתי כנסת. ב -11 בנובמבר 1942 נבזזו בקזבלנקה שני בתי כנסת, של הקהילה ובית הכנסת " רבי אליהו ". ( שאותו אני מכיר אישית – אלי פילו ) בשנת 1943 חולל בית הכנסת באוג'דה הושכנת קרוב לגבול אלג'יריה.

חילול בית כנסת

לפי מכתבו של שלמה כהן בפאס בט"ו מרחשון תש"י ר בנובמבר 1949 על מצבם של היהודים בעיירה תאזה. נאמר לו על ידי הרב של הקהילה בין השאר הביזיונות שהם סובלים מהמוסלמים כי עברים באים ועושים את צרכיהם על פתח בית הכנסת, ואנחנו מנקים את זה מבלי להגיב.

בית הכנסת ב BOUJARD במרוקו חולל בשנת 1963 לאחר שהיהודים עזבו את המקום. בעקבות חיסולם של קהילות בשנות ה – 60 של המאה ה-20, נמכרו בצי כנסת פרטיים לנוכרים. רבי יהושע מאמאן נשאל האם מותר למוכרם ולהוציאם לחולין. תשובתו חיובית

פקר ג' : איסור על הרמת קול בתפילה ובתקיעת שופר.

כל הפגנת דת שאינה מוסלמית, ביניהן הרמת קול בתפילה, תואמת את הנאמר ב " תנאי עומר " שהנוצרים קיבלו על עצמם, לפי הנוסח של אבן חלדון 1322 – 1406 " שלא נפגין את דתנו…ושלא נרים את קולנו עם הלווית מתינו.

החוק המוסלמי איפשר חופש דת במידה ואין הדבר פוגע באסלאם, תקיעת שופר, למשל, ברובע המוסלמי היא פגיעה בעיקרון זה.

לפי מכתב משנת תקכ"ז – 1767 שכתב יהודי בקהילת צפרו לדיין מתתיה סירירו על " מה שאירע פה ערב חג הסוכות ששלח פליל – מושל – אומות העולם אחר קצת תלמידי חכמים ואסרם לאמר, למה תרימו קול. בהמשך מסופר שאחד מהקהל שנבחר כנגיד לאותו חודש הלך למושל כדי לפייסו להתיר האיסור, והוא היה קרבן לעלילה שקילל את דתם.

המחבר מביא כאן הערה אודות תעודה מספר 146 מתוך ספרו של רבי דודו עובדיה זצוק"ל, ובה מפרט רבי דוד ז"ל את פרטי האירוע עליו כתב פרופסור בשן. זו כבר תוספת שלי לספרו של פרופסור בשן. להלן נוסח התעודה הנזכרת.

 תעודה מספר 146

התקכ"ז – 1727

המלך המשפט אור תורתו זורח, כשמש וכירח והוא ניהו אדוני החכם השלם הדיין המצויין חדות מעוזי וציץ נזרי הרב המובהק כמוהר"ר מתתיה סירירו יזיי"א.

אחרי נשיקת עפר ארץ הדום רגלי מורי שיחיה וארחי דרישת שלומם כל הנלווים לאדוני השם עליהם יחיו ובפרט אחי וראש כהה"ר שאול יהי שלום בחילו שלוה בארמנותי, ישאו ברכה האותיות הכתובים בנחיצה רבה יתיצבו לפני אדוני ישאלו אודות מה שאירע פה ערב חג הסוכות ששלח פליל ( מושל ) אומות העולם אחר קצת תלמידי חכמים ואסרם.

לאמר למה תרימו קול, ולהיות שבעוונתינו הרבים נשארו בני קהילנו כצאן אשר אין להם רועה לא שר ולא שוטר ומושל, עשו ביניהם שכל אחד מיחידי הקהל יהיה לנגיד חדש ימים, חודש תשרי היה לנגיד ידידנו הרב מרדכי אלבאזלעת שומע שאסר הפליל תלמידי חכמים, הלך הוא קצת מיחידי הקהל לפליל כדי לפייסו ולהתיר האסורים.

 בעת ההיא בעיו שם גויים ובעוונותינו הרבים גרם החטא והעלילו על רבי מרדכי הנזכר לאמר שקלל והתריס נגד דתם והוא לא הוציא שום דבר.

על כך העידו העדים והוציא כמה הוצאות עד שסייעוהו מן השמים והייתה לו נפשו לשלל וכעת רצה לקחת הוצאותיו הנזכרות מהקהל י"ץ באומרו שאלולי שהיה עליהם לנגיד לא היה לו ללכת ולא היו מעלילים עליו עלילות ברשע.

ואם כן אחר שהוא שלוחם לכל דבר ובסיבתם  הלך למה תלקה מדת הדין כנגדו, ובקהך אומרים האמת שהלך לשם בסיבתם ומזלו גרם להתעולל עליו ובפרט שהגוי שהעליל עליו הייתה לו טינה בלבו עליו כי כך אמר הגוי הנזכר ובהדא מילתא לא שלוחם הוא, והרבי מרדכי הנזכר טוען שהגוי שקר דבר.

ולי אני עבדך נראה לומר דאין הקהל כלום שהרי הנתפס בפירוש בשביל חבירו פטור חבירו כדכתב מרן קכח ב' ושפח ו' וכמו שכתוב זה שלא נתפס בפירוש בשביל שום אדם אלא מזלו גרם וכמו שכתוב שאומרים שהגוי אמר שהיה נוטר לו איבה אם כך, הוא מזיק לעצמו כדכתב הרשב"א הביאה מרן בביתו קסג מחו' ט', ואי משום שהיה לו לנגיד עליהם האמת אלו תפסוהו בפירוש בשביל שום דבר מהקהל יפה כחו כי זה כל האדם שהוא לנגיד על הציבור.

אבל בדבר שהעליל עליו מי יאמר שבשביל הקהל נתפס שהרי המסים שותפים ולא בעלילות כדכתב מורם ס"ס קס"ג, ואדוני יסיר מחשך מעיני להוריני הדרך אשר אלך ותשובה מה' נאם השואל מאדוני מחילה וסליחה עבד ה' אדוני מורי שיחיה

יהושע ס"ט 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר