גירוש ספרד-ח.ביינארט
גירוש ספרד – ח. ביינארט
משפט פריז היה דיון משפטי שהתקיים בארמון מלך צרפת, לואי התשיעי, ב-25 ביוני 1240 בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד. ביהדות הוא מכונה גם "ויכוח פריז".
הרקע
בשנת 1215 התכנסה הכנסייה לוועידה מכרעת בשאלת היהודים והמוסלמים – ועידת לטראנו הרביעית. בהחלטות נקבע שיש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים וכן שיהודים ומוסלמים ילבשו בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדילם מן הנוצרים. עקב כך חויבו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי בצבעי אדום ולבן. בהתאם להחלטות ועידת הכנסייה החליט האפיפיור לפעול ביד קשה כנגד המוסלמים והיהודים וגם כנגד הנוצרים שסטו מדרך הישר, המינים.
באותה תקופה העבירו יהודים מומרים לעיונם של חכמים נוצריים כמו פטרוס ונרביליס קטעים מהתלמוד ומהברייתא, הצביעו לפניהם על מספר רב של אגדות המכילות הגשמת אלוהים ועל דינים שבהם יחס שלילי ביותר למי שאינם יהודים. מובן שגם דברי האגדה שבהם מוטחים דברים קשים בישו ובנוצרים זכו לתשומת לב.
בוועידה הוחלט להעמיד את היהודים לדין על הכתוב בתלמוד. הנוצרים לא יכלו לשפוט את היהודים על הכתוב בתנ"ך הואיל והתנ"ך הוא גם חלק מכתבי הקודש הנוצריים.
בה בעת, התחזקו שני מסדרים נוצריים חשובים, של הפרנציסקנים ושל הדומיניקנים, שהרבו לעסוק בפעולות של הטפה וכפייה דתית והיו בעלי מאפיינים של שנאת היהדות.
המשפט
ב-1236 שלח ניקולס דונין, תלמידו של רבי יחיאל מפריז, שהמיר את דתו והצטרף לפרנציסקנים, איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, בה האשמות רבות כנגד התלמוד. רק שלוש שנים אחר כך התקבלה התשובה. האפיפיור קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי הכנסת ויועברו לעיון המסדרים. לשם ביצוע הוראותיו הוא הפנה את ניקולס דונין לבישוף של פריז ולמלכי אירופה.
רבי יחיאל ברבי יוסף מפריז (נפטר בשנת 1260 או 1264), בעלי התוספות ומחשובי רבני דורו. מכונה בפי בני דורו "החסיד".
תולדות חייו
נולד בצרפת בעיירה בשם ביאו. למד אצל רבי יהודה בן יצחק שירליאון מפריז. בין תלמידיו היו המהר"ם מרוטנבורג, רבנו פרץ ברבי אליהו מקורביל, חתנו רבייצחק מקורביל ועוד. שימש כראש ישיבה. לקראת שנת 1257 יצא בדרכו לעלות לארץ ישראל, ולדעת חוקרים רבים אף הגיע לשם ונפטר שם. בספר מובא בספר כפתור ופרח.(לרבינו אשתורי הפרחי עמוד תשצ"ו) כתוב שהוא התיישב בעכו ונפטר בחיפה. עם זאת על פי מחקר של פרופ' שמחה עמנואל זוהי טעות: עלייתו ארצה כשלה, והוא נפטר בצרפת, כמוכח מהאמור בכתבי יד של ספר הפסקים של רבי יצחק מקורביל, זמן לא רב לאחר ניסיונו לעלות ארצה – בשבת,י"ד בניסן ה'כ' או ה'כ"ד. בפריז אף נתגלה שבר מצבה שבו נותרו המילים:
אפשר כי זוהי מצבתו של ר' יחיאל עצמו ולא של מי מבני משפחתו, כפי שהיה מקובל אצל החוקרים שהיו סבורים כי ר' יחיאל נפטר בארץ ישראל
דבריו של רבי יחיאל מובאים בתוספות במקומות רבים. פירושיו למקרא מובאים בפירוש בעלי התוספות על התורה. מעט מתשובותיו מצויות כיום בידנו. רבי יחיאל אף כתב פירוש משלו למסכתות מסוימות בתלמוד הבבלי. בשנת 1937 (תרצ"ז) נדפס בירושלים פירושו של תלמידו למסכת מועד קטן. ידוע שחיבר ספרהלכה אך הוא לא הגיע לידנו.
רבי יחיאל מפריז, בהסתמכו על יהודה בן ברוך, מסר לראשונה על ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה" שמברך אבי הנער בהגיע הנער לגיל בר מצווה. רביאשתורי הפרחי בספרו "כפתור ופרח" מציין שרבי יחיאל דגל בחידוש עבודת הקורבנות בהר הבית בירושלים, בהסתמך על הכלל ההלכתי שלפיו טומאה דחויה בציבור.
בנו בכורו, יוסף, עלה לארץ ישראל, ותלמיד הרמב"ן שסייר בארץ ישראל העיד שקברו של "הרב רבינו בן רבינו יחיאל מפאריש המכונה שיר דילשוש זצק"ל" מצוי למרגלות הר הכרמל. בספר כפתור ופרח מופיע כי הוא היה חותנו של הר"י מקורביל, בעל הסמ"ק והמרדכי.
הוויכוח על התלמוד
משפט פריז
בשנת 1240 נאלץ רבי יחיאל לעמוד בראש חכמי דורו בוויכוח פומבי מול חכמי הנוצרים. ויכוח המכונה משפט פריז. נושאו של הוויכוח היה התלמוד הבבלי את הוויכוח יזם תלמידו לשעבר של רבי יחיאל, המומר ניקולס דונין. בספר כפתור ופרח בעמוד תשצ"ו לרבינו אשתורי הפרחי מופיע השם ניקוליש די לירא דונין, שהצטרף למסדר הפרנציסקני, כתב ספרים אשר מגנים את התלמוד. בשנת 1236 כתב אגרת לאפיפיור ובה טען שהתלמוד מכיל ביטויי הגשמה של האל וכן שמצויים בתלמוד ביטויים קשים כנגד מי שאינם יהודים. כמו כן לחץ דונין על האפיפיור גרגוריוס התשיעי והמלך לואי התשיעי לשרוף את התלמוד.
בשנת 1239 קבע האפיפיור שכתבי התלמוד יוחרמו ויועברו לעיון. לואי התשיעי הסכים לקבל את הוראתו של האפיפיור ובלבד שיהודים יוכלו להגן על עמדתם. בשנת 1240 נערך הוויכוח הפומבי בין חכמי היהודים לבין חכמי הנצרות על אודות התלמוד. לצד רבי יחיאל בוויכוח עמדו גם רבי משה מקוצי, רבי יהודה ממילוןורבי שמואל משאטו טייר. רבי יחיאל וחבריו טענו שהביטויים השליליים בתלמוד כנגד מי שאינם יהודים כוונו כלפי הגויים עובדי העבודה הזרה בזמן כתיבת התלמוד. לביטויים אלו, כך טענו, אין שייכות לנוצרים בני זמנם. כמו כן טענו שללא התלמוד אין קיום לדת היהודית ואם הותרה היהדות בעולם הנוצרי כדת נסבלת הרי שיש להתיר ליהודים ללמוד את התלמוד. למרות טיעונים אלו הסתיים הוויכוח בניצחונם של המתנגדים לתלמוד. בשנת 1242, עקב הוויכוח הנ"ל, נשרף התלמוד ברחבי צרפת.
הקרבת קורבנות בארץ ישראל בזמן הזה
רבי אשתורי הפרחי (בספר כפתור ופרח, פרק ששי) מספר על יוזמה של אחד מבעלי התוספות, רבי יחיאל מפריס, לחידוש עבודת המקדש: "רבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי (לבריאת העולם. 1257 לספירה), ושיקריב קרבנות בזמן הזה". רבי אשתורי הפרחי מעלה את השאלה: "מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס", ומשיב שמותר לחדש את עבודת הקרבנות באופן חלקי גם בטומאה, על פי הכלל שטומאה דחויה בציבור. לא ידוע מה עשה רבי יחיאל מפריס להגשמת רעיונו.
ישיבה בפריז או ישיבת "פריז" בעכו
ידוע להיסטוריונים על אדם בשם רבי יעקב השליח. רבי יעקב השליח שמש כשד"ר של הישיבה של רבי יחיאל מפריז. רבי יעקב השליח התפרסם בזכות רשימת קברי צדיקים בארץ ישראל שהכין בעת מסעותיו. בפתח רשימת הקברים מצוי הציטוט הבא:
אלו סימני כתבי הקברות אשר הביאם רבי יעקב השליח, נאמן מהרב רבינו יחאל מפריש אשר לו בשיבתו שלוש מאות תלמידים… והלך בכל גלילות ארץ ישראל… להוליך נדבה גדולה למדרש הגדול דפריש
למקור היסטורי זה ניתנו מספר פירושים שונים ולאור הכתוב בו נחלקו ההיסטוריונים ביניהם לגבי מיקומה של ישיבתו של רבי יחיאל. יש שגרסו שישיבתו של רבי יחיאל הייתה בפריז ורבי יעקב השליח נשלח מפריז לארץ ישראל על מנת לגייס תרומות. הבעיה באפשרות זאת היא שתושבי ארץ ישראל היהודים היו עניים מאוד באותה העת. לאור זאת לא ברור מודע נשלח יעקב השליח לגייס כספים דווקא בארץ ישראל.
אפשרות אחרת היא שיעקב השליח נשלח מעכו לגייס כספים עבור ישיבתו של רבי יחיאל מפריז ששכנה בעיר עכו. את התרומות קבץ מקהילות יהודיות באירופהובמזרח התיכון וגם בארץ ישראל גופה. החוקר אברהם יערי בספרו "שלוחי ארץ ישראל" אוחז באפשרות השנייה. את רשימת הקברות שהכין רבי יעקב השליח מסביר אברהם יערי כחומר תעמולה שנועד לסייע לרבי יעקב בגיוס התרומות.
לכאורה כינויה של הישיבה מדרש הגדול דפריש מלמד על כך שישיבתו של רבי יחיאל הייתה ממוקמת בפריז. כינוי זה מוסבר על ידי יערי בכך שהישיבה בעכונקראה על שם הישיבה של רבי יחיאל מפריז שנסגרה ועברה לארץ ישראל.
לשיטתו של יערי ניתן לראות דוגמה לכך ששמה של הישיבה משמר את שמה של ישיבה קודמת בשמותיהן של הישיבות הליטאיות שקמו בארץ ישראל במאה ה-20. ישיבות אלו משמרות את שמותיהן של הישיבות בליטא שחרבו בשואה (כך למשל ישיבת פוניבז' ועוד).
מכל מקום, על פי מחקרו של עמנואל שהובא לעיל, ר' יחיאל לא הגיע ארצה כלל, ועל כן ברור שלא הקים שם ישיבה.
על התלמוד כתב האפיפיור באגרתו:
רק מלך צרפת, לואי התשיעי, הסכים לשתף פעולה עם דרישותיו של האפיפיור, ובתנאי שתינתן ליהודים האפשרות ללמד סנגוריה על דרכם.
את היהדות ייצגו ארבעה נציגים של יהודי צרפת ובראשם רבי יחיאל מפריז ועימו רבי משה מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול, רבי יהודה ב"ר דוד ממילון ורבי שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער. ייתכן שאת כתב ההגנה חיבר רבי יוסף המקנא בן נתן.
המשפט התנהל בחודש יוני, שנת 1240 בפריז לעיני מלך צרפת. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלאנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה כמו ההגמונים משאנץ, משגליץ ומפריש.
מראכש העיר-חביב אבגי
אבני זכרון לקהלת מראכש – חביב איבגי
מולאי סלימאן המלך החסיד 1792 – 1822.
ויהודים רבים מצאו את עצמם פליטים בלי בית, כיוון שנאסר עליהם לגור בקרבת שכיניהם הערבים. תחילה זה היה בתיטואן, שם החליט לבנות מסגד בקרבת כמה מבתי היהודים, וציווה להעביר את היהודים משם.
אמנם העניק להם גן כפיצוי להקים עליו את שכונתם, כי הוא האמין שעל היהודים לגור בנפרד רחוק ממגורי מוסלמים. יהודי רבאט וסאלי היו עדיין גרים בסמיכות לשכונות המוסלמים וגם בתוך השכונה עצמה, וגם שם הרחיקם לשכונה נפרדת.
אפילו הערבים לא ראו בעין יפה הרחקתם של שכיניהם מדורות, כי רבים מהם מצאו פרנסתם אצל היהודים. נראה שגם במראכש כזה היה המצב. אמנם בניית המללאח במראכש הייתה לעובדה כבר מתחילת שנת ישב"ע – 1652, ונמשכה כחמישים שנה לאחר מכן. במראכש שכונות יהודיות מעורבות, היו תמיד בסמיכות למגורי מוסלמים מסביב למללאח, זנאן בן זגרא, ברימה, טוארג, וקסיבת נחאס.
העברת היהודים ממרכזי האוכלוסייה לאזורים נפרדים, השפילה את מעמדם והורידה אותם לתחתית הסולם, מבחינה חברתית וכלכלית. הכניסה לגטאות, כפתה עליהם תנאי חיים אשר לא היו רגילים להם לפני כן. בערי החוף שם היהודים עשו חיל והצליחו, הצלחתם הייתה להם לרועץ, בכך שעוררה קנאתם של המוסלמים. הניצנים של חזרה לימי החושך התחילו לצוף, החל מראשית המאה התשע עשרה.
בשנת תקנ"ג – 1793, היה מרי נגד מולאי סלימאן בניצוחו של אחד המצביאים מולאי סלאמה, שהיה מורד באחיו. באו עד מכנאס בחליל שמנה כארבעת אלפים, ושם, כמו חרדת אלוקים נפלנ עליו וברח. חיל " המהאוסים " שלו הוכה שם שוק על ירך, חייליו של המלך הפשיטו אותם ערומים כביום היוולדם, היהודים גמלו להם טובה תחת רעה וזרקו להם בגדים לכסות את ערוותם.
למרות כל האמור לעיל, יחסו הטוב של מולאי סלימאן ליהודים לא האריך ימים, ומצבם לא היה מזהיר. השפעתם של צוררי היהודים לא פגה ולא חלפה, ויהודים עדיין נהרגו על קדוש ה'. נוסך לכך בשנת תקנ"ט – 1799, פרצה מגיפה במרוקו ויהודים ממכנאס וכנראה גם מערים אחרות, עזבו בתיהם ונסו אל מחוץ לעיר. בשנת תקע"א – 1811, ביום ד' כ' סיון, נשרפו שלושה בתי כנסיות במכנאס וארבעה ספרי תורה על ידי פורעים מאחת מערי המחוז.
המלך עבד ארחמאן 1822 – 1859.
המלך מולאי סלימאן מת בשנת 1822, ועל כסאו ישב בנו מולאי עבד ארחמאן, קשה לומר שגם בימיו של מלך זה או אחר שהכל התנהל על מי מנוחות. מבחינתם של היהודים הכל נמדד יחסי למלכות זו או לזו שלפניה.
בחצי האחרון של המאה הי"ט, התרחשן מאורעות שזעזעו את העולם היהודי, בשל רישומם הקשה יחסית. מולאי עבד ארחמאן גם הוא היה נחשב למלך נאור, אבל רצון לחוד ומציאות לחוד. המלך לא נראה שהיה בכוחו לשנות את מצבם העגום של היהודים.
לכאורה כלפי חוץ, מוצג מעמדם של השליחים הדיפלומטיים היהודים, כאזרחים בעלי זכויות, שתרומתם למדינה הייתה בעלת משמעות ממדרגה ראשונה, כך נראה לפחות בקשריה של מרוקו עם העולם החיצון. אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחוד.
וגם מלך כעבד ארחמאן הנחשב לחסיד, לא היה לו יכולת ולא רצון להסכים לשינוי במעמדם של היהודים. מפנייתו של קונסול צרפת למלך בטנג'יר, הקונסול ביקש ממנו להיטיב לבני חסות היהודים, והמלך השיב לפנייה זו :
" יהודי ארצנו המבורכת הם בבחינת " מעאהדון " ( בעלי ברית הכוונה, כנראה לתנאי עומר, לגבי ההגבלות שעליהם הסכימו המיעוטים יושבי מדינות ערב, כגון : מרוקו, מצרים, וסוריה. והם תנאי חסות משפילים ) אשר קבלו עליהם תנאי חוקינו הדתי.
בכל הקור למעמד העמים בני החסות קרי ( ד'מה ), וכל עוד הם מקיימים תנאים אלה, אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אבל אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות, לכם תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות, אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי.
יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם, אך אצלנו אין הדבר כך גם עם המציאות הזאת היהודים למדו לחיות ולתמרן עם הזמן, כמאמר החכם מכל אדם קהלת " עת לצחוק ועת לבכות ".
התערבות מבחוץ לא הטיבה עם היהודים. היהודים יושבי הארץ ידעו שהתערבות כזו רק תרע להם עוד יותר, לכן לא הם אלה שהיו בין יוזמיה. כפי שנאמר למעלה לא היה בהם חידוש, הכל היה מוכר וידוע ליהודים. ולמזלם הם למדו היטיב איך לחיות אתו.
מנהיגיהם עמדו בפרץ הזה דורות רבים, קרה לפעמים גם שילמו על כך בחייהם. וזה כמעט לאורך כל ההיסטוריה של היהודים במרוקו. את סבלם של היהודים ותחושותיהם מצאו ביטוי עז, בשירתם של פייטנים ומשוררים יהודים.
שירה זו, הייתה רוויה חצי לעג, על אלה הקוראים לנו בני חסות. איך משורר מיהודי מרוקו שלא עמד תוהה ושואל חסות ממה ? מי פה העבד " ומי החופשי ? המשוררים העברים גינו בשפתם המליצית והפיוטית, כל תופעה של התנכלות פיזית ורוחנית.
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
פתח דבר
הוחלט כי החלוקה לקהילות תהיה כדלקמן: עם קהילת התוניסאיים, המקומיים, ימנו כל היהודים שמוצאם מן הארצות המוסלמיות. עם קהילת הגורנים ימנו כל היהודים שמוצאם הוא מן הארצות הנוצריות. חלוקה זו כללה את כל האביונים הנודדים שצריך היה להאכילם או להשיבם למקום מוצאם וכן את קבורתם בעת שהלכו לעולם. החלוקה הייתה כה קשה עד כי היהודים חילקו את בית העלמין שלהם לשני בתי קברות מחולקים על ידי קיר.
בעת החדשה
בספרו "משכנות הרועים" מציין המחבר, ר' עוזיאל אלחאייק, כי בשנת 1824 אף השיגו הגורנים מה"ביי" מינוי קאיד (פרנס) נפרד כאחראי על ענייני קהלם. אמנם הקאיד שמונה היה בעל סמכויות פחותות ומצומצמות מאלו של הקאיד המקובל, אך עצם ההישג העיד על מעמדם הרם של הגורנים בעיני השלטון, ואף העיד על עוצמת הפילוג בין שתי הקהילות באותה תקופה.
על היחס המספרי בין הקהילות ניתן ללמוד מספרו של הנוסע ר' בנימין (ישראל בנימין, "מסעי ישראל"). הוא מתאר את הגעתו לתוניסיה, שם מצא כי לקהילה תשעה דיינים ובהם לגורנים שלושה דיינים: ר' דוד קטורזא, ר' יוסף לומברוזו, ור' דוד בונאן.
ב-1881 הפכה תוניסיה למדינת חסות צרפתית. בשנת 1899 הוצא על ידי השלטון הצרפתי צו לפיו תמוזגנה שתי הקהילות באופן רשמי. הצו קבע בית דין רבני אחד, בית מטבחיים אחד, רב ראשי אחד, נציגות אחת במסגרת ועדת הקהילות. הרב הראשי של קהילת הגורני באותה תקופה, הרב טאפיה, היה הרוח החיה מאחרי הנסיון לאחד בין הקהילות וגם עצם כינונה של חברת כי"ח – כל ישראל חברים בתוניסיה, הפיחה רוח אחדות בין שתי הקהילות שבניהן ובנותיהן נתכסו תחת שעריה ללמוד יחד בבתי הספר שהקימה.
נוהגי הגורנים
הקשרים המסחריים בין יהודי ליבורנו לבין קהילת יוצאי ליבורנו בתוניס לא הצטמצו בקשרים מסחריים. היות שלא היו כמעט נישואין בינם לבין יהודי המקום הם נאלצו לנסוע לעיר מוצאם על מנת למצוא שידוכים.
כמו כן, נהגו הגורנים לשלוח את בניהם הבוגרים לליבורנו על מנת ללמוד במוסדות התורניים בעיר, כמו הסמינר לרבנים ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בפיזה באוניברסיטה הנדסה ורפואה
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
הנגיד שמואל הלוי אבן יולי.
סיפור אחר עליו, המבליט את ראיית בני דורו אותו כצדיק שנעשו לו נסים, נמצא בכתב יד הנ"ל על גיליון " שיר ידידות " ונעתק להלן בנספח ב יש להעתיק את הנספח כאן
גיליון בדף של כתב יד מיץ' 1273 בספריית הסמינר התיאולוגי, בניו יורק.
" גם אנכי איש צעיר לא אחשוך פי מלספר רב גדולה ותהלות ראש נשיא נשיאים כבוד הרב שמואל אבי זצוק"ל. מעשה נורא אשר אירע לו כפי מה ששמעתי מפי מגידי אמת לא פעם ולא שתים. והוא כי אמרו עליו ז"ל שבוודאי היה בו ניצוץ פינחס הכהן והיה כל ימיו מתקנא קנאת ה' צבאות שלא לחלל ברית קודש.
והוא שהנשיא זלה"ה היה נשיא עם כל מלכות מסר"א והיה עושה משנים על ידו בכל מדינה ומדינה. ובכל אגרותיו שהיה מעלה למשנים שלו שבכל עיר, היה מזרזם שיבדקו חיפוש מחיפוש שלא להתחלל ברית קודש
אף אם לא נקבל את הסיפור כפשוטו, ונראה בו סיפור שנתהווה לאחר זמן, כשהילה אגדית הספיקה לעטר את דמותו של הנגיד, הרי ודאי שגרעין ואף יותר מגרעין של אמת נמצא בו. בסיפור, בוצע גזר דין מוות ביהודי שחילל ברית קודש, ללא העמדה בבית משפט, וללא פנייה לשלטונות ובקשת רשותם. שמואל סיכן את נפשו ואת מעמדו וניצל רק בדרך נס. ספר אם זה היה יכול לקרות כך, אך בשנים אלו במצב של תוהו ובוהו בממלכה, הכל אפשרי.
ממנו נלמד על השתדלותו של שמואל לעמוד בפרץ ולגדור את הפרצות, ובכל זה הפריצות שהלכה והתפשטה בעיקר בחוגי העשירים בשנים הללו, שנים של תוהו ובוהו ומלחמות על המלכות. הוא נהג בעניין זה ביד תקיפה וחזקה, והעניש את עוברי העבירה עונשים קשים.
הוא עצמו נהג בפרישות, בצניעות ובטהרה. בפעולותיו אלו שאב בוודאי עידוד וברכה מן חכמי הדור והמון העם שדבק בדתו, והם הוסיפו להעריכו ולהעריצו. דומה שמעשה זה אירע אחר שנת תצ"ה, כיוון שבשיר ידידות, אין שום רמז למאורע, ואילו אירע הדבר לפני כן לא יתכן שלא ימצא ביטוי להד לכך בשיר זה.
על פועלו של שמואל בשנים הקשות תצ"ז – תצ"ח, שנות הרעב הגדול, איננו יודעים מאומה. אנו יודעים רק שבסוף שנות הרעב, כשהיו בתים רבים שנהרסו ונחרבו, קנה אז שמואל כמה חורבות של חנויות וחצרות ובתים בזול.
ודווקא בשים קשות אלו היינו מעוניינים לדעת כיצד באה לידי ביטוי גמילות החסדים שלו ועזרתו לבני עדתו. ועוד מעניינן לדעת, למשל מה תפקיד מילא שמואל באותן רדיפות שנרדף רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים ". הרי בין שנת תצ"ב, שבה יצר לאור ספרו הראשון " חפץ ה' " לשנת תצ"ט, שבה ברח בן עטר ממרוקו, שמואל היה נגיד.
ורבי חיים בן עטר, מספר בהקדמתו ל " אור החיים " " נרדף דלקוני בתפיסה במסירה ועלילה ונגידה בידי שר צר אכזרי….ולא שבו הרודפים קיוויתי לשלום והנה מלחמה, רץ אחרי רץ לצר ולצורר, וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיעה "
ובמיוחד מה שמתלונן בן עטר על גובה המס שהטילו עליו, והרי הנגיד – אחד הקובעים בדבר, שהרי המס הוא עניין שהקהל אחראי לו. ובן עטר אומר " ולא שבת נוגש ומדהבה, ובאֶת שדרכו למדוד בגסה דנוני וקול הב הב לא פסק אף כי תם הכסך והמקנה, והעמידו גברא אחזקתיה ( כלומר העמידוהו בחזקת עשיר ), ואין חונן, וסוגרו דלתי תורה, כי האיש הבליעל הולך וחזק ויוסיף לחטוא איש ישראל ח"ו ".
במיוחד מעניין לדעת למי כיוון בן עטר במשט האחרון בכינוי " איש הבליעל ", " איש ישראל " החוטא, שנראה ברור כי מתכוון הוא ליהודי בעל עמדה שהיה מעורב ברדיפתו וצרותיו. ומי הוא זה ? קשה לומר שזה היה שמואל. אם דבריו מתייחסים לשנים שלפני שנת ת"ץ אפשר היה לומר שמכוונים למימון בן אפרים הנגיד, שהיו דעות שליליות עליו. אך בשנות התצ"א – תצ"ח הוא לא היה נגיד ואולי מתכוון לאיזה נגיד מקומי זוטר שהיה בסאלי או ברבאט.
עם חזרתו של מולאי עבד אללאה למלכות בשנת בשנת ת" ק – 1740, עדיין שמואל משרת כנגיד. הוא מוזכר בשטר מודעה שנעשה באייר תק"א כנגיד. אך באלול תק"ג כבר ניתן פסק דין אחר בתביעת אחיו נגד יעקב בן קיקי, על נזק שגרם לו בתפיסה, שתפס לו שמואל.
נראה שהדבר קרה בשנת תק"ג או בתק"ב. בזמן התפיסה היה הנגיד דוד בן קיקי, ולא שמואל. איננו יודעים כמה זמן היה נגיד דוד זה. כנראה תקופה קצרה ביותר. ונראה שתביעת יהודה לפיצויים לא הייתה אלא כשבני קיקי לא היו עוד בנגידות.
דומה שמיד אחר התפיסה, ואחרי תשלום החוב שהיה מוטל עליהם, חזרו שמואל ואתו עמו יהודה אחיו, למעמדם הראשון כנגידים. ודמות ראיה יש לדבר. בשנת תק"ח עדיין יהודה תובע פיצויים מידי יעקב. אך אין יעקב מוציא את קבלת הידות שבידו מן כסלו תצ"ח, על נזק שגרם יהודה לאביו.
ופסק הדין של חכמי מכנאס, םאס, סאלי, ועוד, ניתן רק על סמך העדויות שהציג יהודה. ואילו בשנת תקי"ו כשיהודה הלוי כבר נפטר לבית עולמו, והדיון בתביעתו נמשך על ידי בנו הצעיר אליהו, אז מציגים בני קיקי מספמכים לפסילת העדויות הקודמות, ובין היתר גם קבלת העדות משנת תצ"ה, המוכיחה שיהודה גרם נזק לראובן בן קיקי אביו.
פוטר ר"א דיאבילה את יעקב בן קיקי מתשלום הפיצויים. נראה שבחיי יהודה חששו להציג עדויות אלה, מפני שמעמדו היה אין כנגיד, ורק אחרי פטירתו – ובוודאי שגם שמואל לא היה אז בחיים – יכלו למצות את הדין ולטעון כל הטענות שבידם. נראה אפוא ששמואל הוחזר לנגידות אחר התפיסה עד מותו.
שמואל היה תפוס בידי השר מוחמד נגארי. עילת התפיסה של שמואל הייתה על רקע צודק פחות או יותר. חייב היה למלך חוב על " גפרית " שמכר לו, והמלך דרש את תשלום החוב. אוצר המלך עבד אללאה בשנת תק"ב – לאחר שחזר למלכותו – היה מדולדל.