ארכיון יומי: 24 בפברואר 2013


פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

דפוסי החברה היהודית.

נוסף על הנתונים החיצוניים שנקבעו על פי הנסיבות של הפוליטיקה החיצונית והפנימית של מרוקו, יש לציין את התפקיד החשוב של הגורמים החברתיים הפנימיים. בראש וראשונה יש לציין כי חלק מדפוסי החברה היהודית מושפעים מאורח החיים ודפוסי החברה של החברה המארחת.

ואולם אנו נדגיש שני צדדים שהם ייחודיים לחברה היהודית דווקא. לדפוסים אלו יש לעתים מקבילות בקהילות ישראל בגיליונותיהן שארגונן הפנימי הוא בעל מתכונת דומה. מן הדין לשרטט אי אלו קוים בחיי הקהילה היהודית במרוקו. בעיקר יש לציין את התפקיד החשוב שנועד לנגידים וחכמים בתוך הקהילה היהודית.

הנגידים היו אחראים על ביצוע המיסוי, אך לא זה היה תפקידם היחידי, יש לציין את העדר המיסוד המלא של תפקיד הנגיד, שאין בו תכונות של קבע, ומבחינה זו שונה מעמדו מזה של החכם או הדיין. תפקיד הדיין יש בו מעט יותר קבע, והוא מעוגן במסורת ההלכה מימים עברו.

ואולם בכל מקרה יש לציין את ייחודה של מרוקו שנגידיה על כורחם, היו כפופים להנהגה הרבנית שהייתה הסמכות העליונה בחיי היהודים במרוקו. אלא שיש להוסיף כי גם המשרה הרבנית לא הוגדרה עד תום וגם בה נותר תפקיד חשוב לאישיותו של החכם על פיה עיצב את מעמדו.

כמו כן נזכיר כי במרוקו מונו רבנים בתוקף ה " שררה " העוברת בירושה ומכאן נבין כי רבים מצאצאציו של רבי יעקב אבן צור נשאו בתפקידי הדיינות אחריו, כשושלת רבנים מפוארת, כפי שנראה להלן. היו שניים מצאצאיו המכובדים מעורבים בהדפסת ספר פיוטיו שך רבי יעקב אבן צור, תודות למשרה הרבנית הנכבדה אותה ירשו מאבותיהם.

מאידך גיסא יצויין כי המעמד האינדיבידואלי של תפקיד הדיין גרם לכך שלבעלי דין אשר קָבלו על פסקו של בית דין אחד, ניתנה אפשרות לפנות לבית דין אחר ולערער. תופעה זו קשורה במספר הליכים משפטיים והיא חזרה על עצמה בימי רבי יעקב אבן צור.

כמו כן יש לציין כי מוסד חשוב אחר הקשור לחיי היהודים, הלא הוא בית הכנסת, מתחלק במרוקו לבתי כנסת של יחידים ובתי כנסת של ציבור. אלא שלעתים הוגבלה פעילות בית כנסת של יחיד, ואפילו על רבי יעקב אבן צור שומעים אנו כי בבואו כפליט בטיתואן ביקש לפתוח בית כנסת ולא הרשהו לקבץ אליו פליטים שברחו כמוהו מפאס מפני חמת המציק.

בתחום היחסים עם הנוכרים מתרחש תהליך מיוחד כשהיהודים מתרכזים בפאס ברובע היהודי המיוחד הלא הוא המללאח. יש להוסיף כי חלק נכבד מן היהודים יושבים במרוקו בערים. מכאן שתרבותם היא עירונית. ומצוים בהם יהודים רבים העוסקים במסחר. והודים אלו נהנו מן ההגנה של המלך , ומן הדין להזכיר את עובדת היסוד, כי במרוקו היו שני אזורי שלטון, אזור הממשל היעיל, עליו חלה שליטתו של המלך הלכה למעשה ומשם גם נגבו המסים באופו סדיר, ומכן השם בלאד אלמכ'זאון, לאמור הייתה זו אדמת האוצר, באזור שלטון זה תקפה יד המלך לגבות מסים, אך היה ביכולתו גל להגן על נתיניו היהודיים.

לעומת זאת היו אזורים אליהם לא הגיע השלטון, שנקראו בלאד – אסביה, לאמור " אדמה ללא רסן ", ושם היה ראש השבט או תקיף מקומי פועל כשליט עצמאי, כשהיהודי נאלץ איפוא לצאת מעירו לצורך מסחר, למרחקי ארץ.

נתחייב לעתים קרובות להישען על עזרת תקיף מקומי. וכך נוצרה מערכת יחסים מעניינת מאוד שעברה לעתים בירושה מדור לדור בין יהודים לבין שושלת של ראשי השבטים מקומיים, אשר סיפקו הגנה לאותם סוחרים שהסתובבו ברחבי מרוקו בתחום שמחוץ לממשל הישיר של המלך.

כרקע כללי לפעילותו של רבי יעקב אבן צור עלינו ליתן את הדעת לתחומים נוספים. שכן אין היצירה הספרותית צומחת מתוך חלל ריק. וגם אם אין הדברים עולים ישירות מתוך כל שיר ושיר , והנה האווירה הרוחנית שברקע היא אחת. על מרוקו במאה הי"ח נוכל ללמוד מתוך ספר שאלות והתשובות של רבי יעקב אבן צור " משפט וצדקה ביעקב " .

מספר זה וממקורות אחרים למדים אנו על מקומם של אומנים ובעלי מלאכה בפאס. שאלת החינוך העסיקה את רבי יעקב אבן צור בכל חריפות והוא התמודד בכל כוחו עם שאלה זו מתוך ניסיון לתקן תקנות לשיפור מצב החינוך היהודי במרוקו. ואחרונה חביבה היא המשפחה היהודית במרוקו : על אף המבנה החברתי המיוחד שלה כמשפחה גרעינית משולבת במסגרת משפחתית רחבה יותר של בתי אבות, הנה גם בה נשאר מרחב יוזמה ליחידים.

לסיכומו של פרק זה יש לציין כי ככל שהננו מתבוננים במאה הי"ח על חכמיה היהודיים, יש להבליט את הפעילות הספרותית הענפה של חכמים שקמו באותה תקופה. ואין להשוות בין תקופה זו לקדמותה. מעל לכל יש להבליט את השגשוג הרוחני של דורו של אבן צור, הניצב בסתירה לתנאים הקשים שנכפו על היהודים מבחוץ בימי מולאי איסמאעיל, אך המבטא את חוסנה הפנימי של החברה בעלת מנהיגות דתית מפוארת, דוגמת רבי יעקב אבן צור שעל תולדותיו נעמוד להלן.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-פורים שני

ממזרח וממערב כרך ראשון.ממזרח וממערב - כרך א

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.

פתח דבר

פורים שני

פורים שני היה נהוג בקרב היהודים יוצאי ליבורנו בתוניס מראשית המאה ה-17.  תוניסיה מספר על מאורע שאירע לרב הסוחר ידידיה בן נחמן מיכאל בי"ב בשבט תק"ב (1742) שודד התנפל עליו והכהו מכות רצח. לאחר שניצל כתב מגילה בשם "מגילת ידידיה".

במגילה הוא מספר על נס ההצלה של כל הקהילה בשעת רעידת אדמה. הרעש חזר על עצמו פעמים אחדות. בימים שבין רעש לרעש גזרו היהודים תעניות והציבור וראשי הקהל קהל החליטו "לתקן תקנות ולגדור פרצות" כי ראו ברעש רמז על ג' פשעים: ריב, עריות, שבועת שקר. לזכר המאורע הזה קיבלו עליהם יהודי קהילת לוורנו את יום כ ב' בשבט ליום צום ותענית. הדיין ר' מלאכי בר יעקב ה הן חיבר לסדר היום תפילה בשם "קול תפילה" (ליבורנה תק"ג – (1743)) ו"שבחי תודה ". המועד הזה הפך לפורים שני שכן בסיומה של התענית והתפילה חגגו היהודים את הצלתם בשירה – רינה וזמירות.

היום המיוחד הזה מוזכר גם בשאלות ותשובות של הרב חי"דא "חיים שאל" שהודפס בליוורנו בתקנ"ב (1792) – בו הוא מציין: "ושבח אני את רבני ליוורנה שכאשר אירע להם תק"ב לתפ"ץ (לא תקום פעמיים צרה) צרת הרעש וניצלו, תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קודש לומר "הלל" הגדול כ"ו כל"ח (כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו "), במקום שתיקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה ובניגון יפה…" (חלק ב' סימן י"א עפ)

תרומת הגורנים

תרומתם של הגורנים ליהדות תוניסיה ולארצות המגרב בכלל, הייתה רבה. לא זו בלבד שקהילת הגורנים הייתה מעורבת מאוד בתחום המסחר והכלכלה, אלא שגם בתחום הרוחני והדתי היא הביאה לתוניסיה את הזרמים הגדולים של המחשבה הספרדית.

תרומה אחרת של קהילת הגראנה לקהילת תוניסיה, היא אומנות הפיוט הספרדית. אומנות זו טופחה ואומצה בחום על ידי יהדות זו, עד שיצרה לה סימנים משל עצמה, אולם תרומת הפיוט הספרדי לא נמחתה ממנה עד היום הזה.

ברם, תרומתם של היהודים הליוורנזים לא נבלמה במנהגי המסורת בלבד – מתוכם יצאו אנשי רוח משכילים רבים, בהם עיתונאים, רופאים ופעילים פוליטיים. בתחילתה של המאה העשרים המשיכו היהודים הליוורנזים לשמור באדיקות על זיקתם לאיטליה. הם השתקעו בערי החוף של תוניסיה בעיקר, רובם בעיר הבירה תוניס, ויתרתם בערי החוף – ביזרט, סוס וספאקס. הם למדו בבתי ספר איטלקיים ובסיום לימודיהם יצאו ללימודים באוניברסיטאות באיטליה ולמעשה היו הראשונים בהתמערבות הקהילה היהודית בתוניסיה.

בחלוף השנים, וככל שהמדינה התוניסאית התמערבה, עם קרבתה ועם הפיכתה למושבה חשובה של צרפת, הוסיפו בני הקהילה יוקרה וכבוד לעילית היהודית בתוניסיה בשל ידענותם והשכלתם האירופאית.

הקשרים עם איטליה

הקשרים של הקהילה האיטלקית בתוניסיה עם איטליה ארץ מוצאם, היו טובים. התוניסאים ממוצא איטלקי הגנו עוד בסוף המאה ה-19 על האינטרסים האיטלקיים בתוניסיה. הם נהנו מהזכות שניתנה לנתינים האיטלקיים להעביר את אזרחותם האיטלקית מאב לבן ולעסוק בתוניסיה בכל המקצועות החופשיים ולהקים בתי ספר ומוסדות עזרה. לאחר עליית בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, הניחו כמו שאר יהדות איטליה, ששלטונו החדש של הדוצ'ה ישרת את האינטרסים האיטלקיים. הם גם לא יכלו לעמוד בלחץ האדיר של הקונסוליה האיטלקית להציג אהדה כלפי המשטר החדש והם אף חששו כי הסתייגות ממנו תביא לנידויים ולחרם מצד האומה האיטלקית. לפיכך נפוצה בין יהודי הגורני התופעה של תרומה למען הצבא האיטלקי שיצא לכבוש את אתיופיה ואף נטילת חלק בלגיון הזרים שהיה מורכב ברובו מאיטלקים תושבי ארצות חוץ.

בזכות נאמנותם זו של הגורנים הם זכו לתפקידים ברשויות האיטלקיות ובקונסוליות. בשנות השלושים של המאה העשרים היו לליוורנזים נציגים בתוניסיה: במועצה המינהלית של הבנק האיטלקי – בנקה איטליאנה די קרידיטו (Banca Italiana di Credito), במועצת המנהלים המקומית של העיתון ליוניונה (L'Unione) ובהנהלת מוסדות צדקה ובאגודות תרבותיות.

לקראת סוף שנות ה-40 של המאה ה-20 החלה להתגלות ההתנגדות למשטר הפשיסטי. בקהילת הגורנים היו גרעינים קטנים אך בעלי השפעה של הבונים החופשיים, הסוציאליסטים והאנרכיסטים. כתגובה חלה ההתעוררות האנטי פאשיסטית לאחר שצעירים יהודים הגיעו אל הקומוניזם, וניסו להגשים בפועל את האידאולוגיה שלהם באמצעות התנגדות של ממש למשטר הפאשיסטי כפי שקבע אותה האינטרנציונל הקומוניסטי השביעי. הם נתנו את תמיכתם לליגה האיטלקית לזכויות האדם והיו היזמים העיקריים של הבטאון לאיטליאנו די תוניסי (l'Italiano di Tunisi) שהחל להופיע באוקטובר 1936. הקונסוליות האיטלקיות גינו את התנועה וכינוה "תנועה של בוגדים". הפשיסטים אף החלו במאבק אלים בפעילים בתנועה שבמסגרתו נרצח הפעיל מיצ'לי, אולם הבטאון האנטי פאשיסטי המשיך להופיע.

קהילת הגראנה הוכתה בתדהמה של ממש כשהחיל הדוצ'ה מוסוליני את חוקי הגזע שאסרו עליהם ללמוד במוסדות חינוך ציבורי, יסודי, תיכוני וגבוה. הם לא יכלו עוד להחזיק משרה ממשלתית וזכויותיהם ברכוש תעשייתי וחקלאי הופקעו. גם הנישואין המעורבים נאסרו עליהם ולמרות שהיהודים ממוצא תוניסאי היו רחוקים מארץ המוצא של הגזרות, הם נפגעו קשות מפרסום החוקים שלמעשה נידו אותם מכל קשר לאומה שאהבו כל כך.

לאחר חוקי הגזע פחת באופן משמעותי מספר היהודים שביקשו להתאזרח כאיטלקים. הקשר לאיטלקיות כמעט ונעלם, מאידך, הפעילות האנטי פשיסטית בתוניסיה של קהילת הליוורנאים גברה. הם הקימו עיתון יומי בשם איל ג'יורנלה (Il Giornale) אשר בו בלטו כותבים והוגים יהודים אינטלקטואלים שלחמו בלהט כנגד השלטון הפשיסטי.

לאחר מלחמת העולם השנייה הלכה ופחתה ההתבדלות הליוורנזית, בני הקהילה חברו לארגונים הציוניים ולתנועות הנוער ככל צעירי הקהילה היהודית, הנישואים המעורבים הלכו ונתרבו ולמרות הבדלי המעמדות היכרים בזכות הבלטותה של הקהילה הליוורנזית בחיי המסחר ובמקצועות החופשיים בתוניסיה, הרי שהציונות והאידאולוגיה הציונית הביאו להטמעות ממשית של קהילה זו ביתר בני הקהילה היהודיים, כשבראשי התנועות הציוניות עומדי בני הגורני בשורה הראשונה של המנהיגות הציונית המקומית

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

 

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

לעומת זאת, המורשת הרוחנית שהביאו אתם היהודים הללו מארצות מוצאם, באה לידי ביטוי בעיצוב הפנים. אלמנטים ארכיטקטוניים הזהים לאלמנטים מארצות מוצאם שולבו בבניין המשופץ באופן המבטא את העולם ה

רבי משה מלכא

רוחני, הצורני והחומרי העשיר, אותו השאירו מאחוריהם בבואם לישראל.

הצורך בשילוב בין הצנעה כלפי חוץ והעושר כלפי פנים יצר אתגר תכנוני ועיצובי יוצא דופן, ובמהלך תכנון הבניין נדרשנו לעמוד מקרוב אחר העולם העיצובי בארצות המוצא, כולל נסיעות למרוקו, פגישות עם אדריכלים, מתכננים ומעצבים מקומיים, וביקור בעשרות אתרים הרלבנטיים לעולם הרוחני, הצורני והחומרי של ארצות אלה.

המבנה במצבו כיום הוא התוצאה הסופית של הלימוד המעמיק, ההתלבטויות ויצירת השילוב הרצוי, כאשר נותרו עדיין השלמת הקומה השלישית וחלל גג הרעפים״.

מחנה ישראל – השכונה וראשית הקמתה

שכונת מחנה ישראל נוסדה ב־1866. היא נקראה גם שכונת ממילא משום קרבתה לברכת ממילא, או שכונת המערבים בפי תושביה, שמרביתם הגיעו מן המערב, ממרוקו שבצפון־מערב אפריקה. יש חוקרים המקדימים את ייסודה לשנת 1865, עם רכישת המגרש הראשון באדמותיה, אך השלב העיקרי לראשית בניינה נסתיים רק בשנת 1868. גראייבסקי כותב ב״ספר הישוב״: ״בשנת תרכ״ה (1865) נבנתה השכונה השניה (אחרי משכנות שאננים) מחוץ לחומות העיר, שכונת מחנה־ישראל לעדת המערבים בירושלים״.

במפת וילסון שכותרתה ״התפתחות השטח הבנוי בשכונת מחנה־ישראל 1864 – 1918״ (ראה עמי 20), מצוין כי המבנה הראשון בה נבנה כבר ב־1864, וייתכן שזהו ביתו של נוצרי ששמו יוראי שממנו נרכשה החלקה הראשונה. וילנאי בספרו ״אוצר יהודי ספרד״ אף מקדים את המועד וכותב: ״המגרש של שכונה זו נרכש בשנת תר״י – (1850). זהו המגרש הראשון שנרכש בידי יהודים מחוץ לחומות העיר־העתיקה. התושבים היו בהתחלה כולם מיוצאי אפריקה הצפונית ולפיכך הייתה מכונה

שכונת־המערבים״. נראה כי קביעה זו אינה מדויקת וכי קרוב לוודאי שהשכונה נוסדה ב־1866-1865.

מחנה ישראל הייתה השכונה הראשונה שהקימו יחידים מחוץ לחומות ירושלים. קדמה לה שכונת משכנות שאננים, שהוקמה ב־1860 והייתה השכונה הראשונה מחוץ לחומות. היא נבנתה ביזמת משה מונטיפיורי כבית מחסה לעניים ולימים נקראה לכבודו בשם ״ימין משה״. הייתה זו שכונה ציבורית שנועדה לכלל עניי ישראל, וטחנת הקמח שהוקמה שם קודם לכן ב־1857 נועדה להוזיל את מחיר הטחינה לעניים.

שכונת נחלת שבעה נוסדה סמוך לאחר הקמת מחנה ישראל ונחשבה משום מה במשך זמן רב השכונה הראשונה שהוקמה ביזמת יחידים מחוץ לחומות, אולי משום יחסי ציבור טובים יותר של תושביה. קרקעותיה של שכונה זו נרכשו ב־1867, אך בבנייתה הוחל רק בשנת 1869, ויש חוקרים המציינים כי בתיה הראשונים נבנו בשנת 1870.

את דבר היותה של שכונת מחנה ישראל השכונה הפרטית הראשונה מחוץ לחומות מציין גם אברהם משה לונץ במורה הדרך שלו מ־1891: ״השכונה הזאת (שכונת המערבים היהודים מול בריכת־ממילא) נבנתה לפני כל השכונות האחרות אשר מחוץ לעיר ובה בית־הכנסת ובתים אחדים להכולל״.

שכונת מחנה ישראל בגבולותיה המורחבים והבנויים עד שלהי מלחמת העולם הראשונה השתרעה בין הרחובות האלה של היום: רחוב אגרון בצפון־מזרח, רחוב דוד המלך במזרח, רחוב הס בדרום־מזרח ורחוב זמנהוף במערב. שטחי הקרקע שהוקמה עליהם השכונה היו על אדמות גבעת ניקופוריה. חלק מהם היו מוקפים במטעי זיתים של היוונים, והשאר היו אדמות שממה וטרשים, מרבץ למרצחים, לגנבים ולשודדי לילה ומקום ששוטטו בו תנים וצבועים.

אחדים מאמידי העדה המערבית רכשו שם קרקעות ובנו עליהם בתים ואחוזות. את הקרקע שנותרה בידם מכרו לאחרים מבני עדתם. תעודה משנת 1866 מעידה על רכישת קרקעות כאלה סמוך לברכת ממילא: ״לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידועה להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז׳(נזכרת) קנו שדה א׳(אחד) הח׳(החכם) המי(המופלג) כה״ר (כבוד הרב) מכלוף זירגואל יצ״ו(ישמרהו צורו וגואלו), והחי המי(…) מערבי הי״ו(השם יחייהו וישמרהו), ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ (גם־כן) שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והחי הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע (נוחו עדן)״.

כאמור, בהתחלה נרכשה קרקע מנוצרי ששמו יוראי ושהיו לו בית, חצר ובור מים מוקפים בשטחי מטעים של ניקופוריה וגם באדמות טרשים. העיתון ״הלבנון״ מחודש סיוון תרכ״ו(1866) מדווח על רכישה נוספת: ״בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו(השם יחיהו וישמרהו) לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתיישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה״.

כל השטח שנרכש עד אז, לרבות השטח שרכש הרדב״ש, שהחל בפעילותו ובמעורבותו בבנייה בשכונה רק ב־1869, הגיע לארבעה דונם. בין הרוכשים בלטו שלמה אוטבול (אבוטבול), מכלוף זירגואל ואליהו עזרא. על אליהו עזרא נכתב כי רכש קרקע מול ברכת ממילא ולימים נבנה עליה חלק משכונת מחנה ישראל. בתחילה בנה שם את ביתו והתגורר לבדו. בלילות היה יוצא ורובהו בידו כדי לירות ולהבריח את הצבועים ששוטטו בסביבות נחלתו.

Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints

Premier texte : metiers juifs a Taroudant

 

Les Israelites eparpilles un peu partout dansla Medina(quartier indigene) ont choisi toutefois leurs boutiques dans des fondouks, dans des places a proximite du Mellah 

Les grands commercants sont des marchands d'etoffes, de sucre et de the. Ils sont installes dans un vaste fondouk. Leurs boutiques [????] sont entourees de [???]. Le client [passe?] [???]' et s'arrete, examine un article, en discute le prix ; en bas, il choisit la marchandise qui lui a paru la plus avantageuse 

Aux portes des fondouks, les merciers s'installent humblement par terre. Sur un sac de chanvre, ils etalent boites d'allumettes, echeveaux de fil, epingles, aiguilles, savons, colliers de perles, bougies, bonbons et epices. Les passants sont nombreux. Ils demandent un sou d'allumettes, deux sous de sel, cinq sous de fil. Le marchand sert ses clients avec patience. II voit avec plaisir les modestes petites pieces d'argent remplir petit a petit son ecuelle cachee sous le sac de chanvre. Pendant deux ou trois jours, il aura de quoi nourrir sa grande famille. Un sourire eclaire son visage de vieux qui incarne, avec sa barbe blanche et longue, ses cheveux ebouriffes sortant de sa calotte toute crasseuse, le type du Juif du Sous. 

 Je le regarde un bon moment. Je m'approche de lui et lui demande des bougies, il m'en tend une et me dit: "Gib tlata soldi", apporte 3 sous. II me sert avec empressement et me comble de benedictions parce que je lui en achete une dizaine a la fois. Je m'engage ensuite dans la ruelle qui conduit au Mellah. La, assis dans la poussiere, une vingtaine de savetiers travaillent au seuil de leurs boutiques tres obscures et fort petites. Certains [d'entre eux?] sont borgnes. Ils raccommodent peniblement les babouches. Ils ont pour tous instruments une grosse aiguille, une alene de [???], un couteau ou plutot un rasoir. Le cuir dont ils se servent pour les reparations n'est autre que la peau de n'importe quelle bete qu'ils ont fait secher au soleil et ensuite raclee pour en enlever les poils. Tout ce qu'il y a de plus simple, de plus primitif. Nous vivons au milieu des gens surement en arriere de quelques siecles. 

Les selliers plus loin manient leur grosse aiguille et discutent entre eux. Ils ne sont pas nombreux. II y a la des peres de famille qui travaillent a la journee pour un salaire mediocre, de pauvres malheureux comme la plupart des Juifs de Taroudant : comme ces orfevres qui s'aveuglent a graver des poignards indigenes et autres bijoux en argent ; comme ces ferblantiers qui fabriquent en serie des lanternes et des cafetieres et qui sont tres heureux lorsque la journee leur rapporte deux ou trois francs

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר