ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

בחווה שנדמה שהזמן עצר מלכת זה 50 שנהארמונות ובוסתנים

זה מזל אני היום יודעת, כשאני יושבת לבד בשמש בקורסת הקש הישנה ליד ביתי אני לא מפסיקה לחלום….

"בחווה שלנו בכפר בסיביר, נדמה שהזמן עצר מלכת שום דבר לא השתנה בה זה חמישים שנה. הבית בחווה נמצא  ברשות המשפחה כבר 70 שנה. מתחת לגג אחד מחולק חדרים ועוד חדר אחד מרכזי. חיינו בבית כבר כמה  דורות, בבית  היינו שבעה נפשות. ילדים, הורינו, הסבא וסבתה, וגם הדודים והדודות הרווקות. כשזרים כשמתקרבים לחווה הם מתקבלים במקהלת קולות וריח חזק של רפת .קולות החיות מסמנים להם שכאן יש הכול כלבים, חתולים, עופות, אווזים , כבשים והרח אומר להם שבקרבת מקום יש גם פרות.

הכפר שלנו לא היה מפותח במיוחד, המבוגרים גידלו בעיקר תפוחי אדמה, היה גם לול לתרנגולות והיו גם מעט אווזים ופרות בודדות מפאת הקושי בטיפול בעדרים. בסביבה, בכל כיוון שתסתכל הייתה שממה, כלבים פראיים ותנים משחרים לטרף. כמו כן, אבק כיסה את הכפר ועכבישים ונחשים ארסיים נמצאו בו לרוב. היינו פלאחים, אהבנו לחיות מחוץ לבית . הגבעות היו מגרש המשחקים שלנו, כששתלנו עץ התפללנו לאלוהים שישמור ויגדל את העץ הזה כדי שילדי וילדי ילדי יוכלו ליהנות ממנו ומפרותיו.

אימי הייתה אומרת: "חיים בכפר זה לא משחק ילדים, מרק טעים והעשיר לא נעשה מעצמו, צריך לגדל את הירקות ולדאוג להם, וכן לטפל באהבה רבה בעופות ובאווזים, אחרת גם מרק לא יהיה".

ברפת שלנו היו שתי פרות, שאימי אהבה מאוד, הייתה אומרת: "הפרות האלה זה החיים שלי אפילו שהם נותנות לי עבודה רבה, אבל אני כבר רגילה", אימי המשיכה בוקר וערב לטפל בבהמות ובבעלי הכנף באהבה רבה כל עוד היה לה עוד כוח.

את הבית שלנו בחווה, אפשר היה להרחיב בצורה פשוטה לא יקרה ובלי מאמץ מיוחד, כך בנינו לבד את החדר הנוסף, מספיק שבני המשפחה היו מתגייסים ועוזרים, כמה עצים ואחרי כמה ימים חדר נוסף היה כבר מוכן לאכלוס, בפעם האחרונה שהקימו חדר בבית היה כשהורים שלי התחתנו, אך הדבר היחיד שהיה חסר בחדר זה חלונות . לא ידענו איך לבנות אותם כך שהבית היה אפל, גם כשמחוץ השמש חזקה הייתה וחמה.

כולנו ישנו על הרצפה. בחדר המרכזי היה תנור ברזל גדול עליו בישלנו ובחורף הארוך הוא שימש לחימום החדר.

חיינו בכפר היו מאוד פשוטים, תמימים ולפעמים משעממים הסתפקנו במעט והיינו תמיד שמחים, שעה של חופש שניתנה לנו מהעבודה הביתית היום יומית ומהעבודה בשדה היה נדמה לנו שזה שבוע. דברים פשוטים הקסימו והדהימו אותנו . מעוף הפרפר, עכביש תלוי על חוט בלתי נראה, למצוא קן של ציפור שנפל מהעץ ובו שלושה גוזלים רכים. תאנת- בר שאכלנו בשדה בדרך הביתה, או ענבים שריסקנו בפינו, או מים ששתינו ישר מהמעין מלא אותנו אושר לכל היום. אני עורגת לאותה התקופה, שבה יכולתי לשחות ערומה במעין קפו ללא בושה ללא פחד, על הטוב ועל הרע שבכך.

חיינו את חיי הילדות הפשוטים ללא פחד כלל כל הכפר היה ידידותי ולא פחדנו מאנשים סביבונו, אך שמענו על כל מיני סיפורים על מקרים ודברים רעים שעשו לילדים, אך אנחנו לא התייחסנו אליהם ברצינות ולא פחדנו, פחדנו יותר מהסיפורים שהיו מספרים לנו על חיות רעות האוכלות ילדים קטנים.

זיכרונות הילדות מלווים את כולנו. עולה מהם תמיד ניחוח של תום, אווירה של שלווה, של פיוס, של רוגע. בכפר, החיים לא השתנו ואני כילדה  הייתי מאוד מאושרת .

החיים של האדם הפשוט, עובד האדמה, לא היו קלים, בחווה שלנו לא היו מים זורמים. בכפר היו בארות מים שאסור היה לשתות את מימיהם הם שמשו רק לכביסה . מי ששתה מהם היה בסכנת חיים, יכול לחלות במחלות קשות ומסוכנות כמו קדחת הבארות. למי השתייה הייתה לנו בחווה לכל המשפחה חבית גדולה מעץ כל משפחה  הייתה ממלא מים מהמעיינות שהיו מפוזרים בכפר. באים הביתה ושופכים את המים לתוך החבית . היינו שמים כדורים מיוחדים שנתנו טעם טוב למים והרגו חידקים. החבית הייתה גדולה בגובה של אדם בינוני ואת המים הוציאו ממנה בספל פח גדול שהיה קשור אליה בשרשרת. המים היו קרירים ונעימים.

בחווה לא היה חשמל, גם כך לא היינו במשך כל היום בבית. בבית נשארה רק אימי והדודה להכין את ארוחת הצהריים.אפילו אנחנו הקטנים היינו כל הזמן עם המבוגרים,  עזרנו באסם בלול וברפת או בחיפוש צמחים שהיו ראויים למאכל שגדלו פרא בשדה לא רחוק מהחווה.

בצהריים התאספנו כולנו יחד קטנים וגדולים לארוחת צהריים, בדרך כלל מרק כרוב ותפוחי אדמה ולחם הכפר הגדול והטעים. הלחם היה המצרך העיקרי. בשר אכלנו רק כאשר אבי שחט כבש וזה היה בימי חג ימי הולדת וחתונות .

העבודה בשדות וטווית הצמר והטיפול בבהמות לקחו את כל הזמן הפנוי שלנו כך שלמעשה לא הייתה לי ילדות כלל אך הייתי בכל זאת מאושרת בחלקי.

בחווה היו לנו חוץ שני פרות גם תרנגולות וברווזים, חמור אחד וסוס אחד וכבשים שמגדלים אותם במיוחד בשביל הצמר אך גם בשביל שיהיה לנו בשר בחגים.

בערב היינו מתכנסים ויושבים יחד בחדר המרכזי מסביב למקור החום היחידי בבית, מספרים סיפורים, מספרים זיכרונות חיים ומבלים הרבה גם עם השכנים.

העבודה בחווה הייתה מפרכת כי הכלים שבהם השתמשנו היו מיושנים. עם השכמה היינו מתחילים לטפל בפרות מביאים להם עשב וגם תערובת של תירס וקמח. מעבר לביתנו היה שביל ומעבר לשביל השתרע שדה, ומעבר לשדה הייתה טחנת הקמח של הכפר בה הותקן מנוע קיטור כדי לספק כוח  לתחנה כאשר זרימת המים בנהר הייתה איטית, לפעמים הייתי מצטרפת לאבי על מנת לטחון קמח ותירס עבורנו ותערובת עבור הבהמות. על העגלה הישנה שלנו אבי היה מניח את שקי החיטה והתירס. היינו נוסעים יחדיו בשדות ומביטים בגלגלי הטחנה הענקיים המסתובבים לאיתם.בתחנה היו שני טוחנים, אב ובנו. לאב היה זקן שחור, אך היה זה דווקא הבן הצעיר שהפחיד מאוד את הילדים הקטנים בבגדיו המאובקים בקמח לבן. הוא היה מסלק אותנו בצעקות והיינו בורחים אל מאחורי הטחנה, שם הייתה הנחלה של איכר זקן.

בילינו קיצים נהדרים בקטיפת פרחים והשגת גבול. לא רחוק מהתחנה היה שביל שהוביל למקום נחמד בו היינו נוהגים לאכול אוכמניות אך חלק קטן מהשביל עבר דרך שדותיו של האיכר שלא אהב שעברנו בשדה שלו וחפשנו פטריות. וכל פעם שעברנו בשדה שלו הוא רודף אחרינו ומקלל. האיכר היה נוהג לאסוף את הנעלים של הילדים והותירו אחריהם כשברחו בפחד. הוא היה מראה להם אותם מרחוק כדי לאלץ אותם לבוא ולבקש אותם. ואז הוא היה מכה אותם. אימנו הייתה מכינה ארוחת צהרים לי ולאחותי הגדולה ממני בשנתיים והייתה באה אלינו לשדה. שנאכל ביחד במקום הנחמד הזה, לה הוא לא היה מפריע ומקלל כשעברה בשדה שלו. בהגיעה היא הייתה משמיעה קול עמוק ושנינו היינו בורחות מהמקום בריצה.

העבודה בכפר לא נגמרת, חולבים את שתי הפרות ומעבירים את החלב  במכלים מיוחדים כדי להכין ממנו גבינה.

בחודש פברואר היה צריך לחרוש את השדות ולזרוע את החיטה ואת התירס ,לחריש בשדות היינו משתמשים במחרשת העץ הישנה וקושרים אליה את שתי הפרות האהובות שלנו ואימי הייתה מתחילה את החריש. לאימי הייתה הבנה לפרות יותר טוב מאבי.  ביום הקציר היו באים לעזרתנו שכנים ומכרים, וגם אנחנו הולכים לעזור להם כשהם צריכים עזרה. מפרידים את השיבולים מהחיטה שמשמשת אותנו לכל השנה להכנת הלחם וגם לתערובת לפרות, את הקש היינו אוספים לחבילות ואחר כך חורשים את השדה שינוח עד לזריעה הבאה בשדה היו גדלים כל מיני עשבים ובקיץ היינו אוספים אותם ונותנים לבעלי החיים בחווה.

עצמאות

אני אהבתי במיוחד לרעות את צאן אבי , כי כאן הייתי עצמאית לא קבלתי הוראות מאיש ויכולתי  לשכב לחלום כמה שרציתי. כבר מגיל צעיר מאוד יצאתי לשמור עליהם יחד עם אחותי הגדולה. כשהתבגרתי מעט כבר יצאתי אייתם לבד ואהבתי כל רגע , אהבתי את הכבשים ועוד יותר את הגדיים שרק נולדו הייתי מרימה אותם כמו תינוקות ומתפעלת מהם.

הייתי נשכבת בשדה בצל אחד העצים ומשגיחה עליהם כשהם רועים בשדה הפתוח, היה לנו כלב שחור שרק אוזניו היו לבנות שידע טוב מאוד לעשות את העבודה. היה צורך מידי פעם לומר מילה וכבר היה אוסף אותם בשבילי. כך יכולתי לשבת על הדשה הרך ולעקוב אחר העננים המתגלגלים ומחליפים צורה.

עוד בילדותי חלמתי בהקיץ, הייתי קצת מעופפת ועכשיו זה לא היה חסר לי, הייתי שקועה  בלספר לכבשים ולי סיפורים על נסיכים ונסיכות, חלמתי תמיד בכל מצב, ונראה לי שזה לא עבר אפילו כשהתבגרתי,אך החיים למדו אותי שאי אפשר להאכיל ילדים על ידי חלומות, אבל החלומות עזרו לי בכל זאת,לעיתים יכולתי להעלם כשהעולם היה נראה לי מכוער מאוד ובלתי נסבל.

בילדותי לא רק העננים היו כל עולמי גם השמש שהאירה את העולם, את השדות ואת השיבולים הזהובות.

את השבילים מלאי הטל. בימי הקציר הייתי הולכת אחרי הקוצרים בשמחה, והייתי מוזגת להם מים כאשר נתנו לי סימן, בדרך חזרה הייתי דורכת על חתיכות קש זהובות מקרני השמש. כשהשמש הייתה באמצע השמים בשעה 12 הגברים היו מסיימים את העבודה ונכנסים הביתה לאכול, אני הייתי מצטרפת לאחותי וביחד היינו מגישים להם אוכל אני זוכרת עד היום את ספסלי העץ הרבים עליהם ישבו העובדים הרעבים ואנחנו לא נחנו לרגע כי כל הזמן בקשו אוכל ואוכל, באותו הזמן היה נדמה לי שהשמים כחולים יותר, היו אלה רגעים של אושר,אחרי הארוחה הגברים היו נשכבים על הקש הזהוב למנוחה קצרה ואחר כך יצאו שוב לקצור את החיטה עד הערב ואז היו יושבים לאורם של עששיות השמן לאכול ארוחת ערב שהייתה נגמרת רק מאוחר מאוד באמצע הלילה.

לא היה לנו אז שום בידור שום תענוג רק עבודה כל היום אך היינו מאושרות. מבלי לדעת יצאתי מהילדות, וכבר אבי חשב שאני מספיק גדולה, הכפר היה כל עולמי, שאט אט גדל איתי, נולדו לי עוד אחים ואחיות עכשיו היינו 7 אהבתי מאוד את אבי הייתי תמיד כל כך שמחה כאשר הוא לקח אותי בזרועותיו , כאשר בא הביתה אחרי יום עבודה בשדה , הייתי רצה לקראתו בשמחה. ביום שהבנתי שאני כבר לא הקטנה והמפונקת בבית . אבי  כבר לא הסתכל עלי באותה הצורה כפי שהיה מסתכל עלי קודם וזה כאב לי מאוד. היה נדמה לי שצבע השמים פחות כחול ושהירוק בשדה פחות ירוק.

לא חשתי שאני חיה בסביבה ענייה וגסה לא חיטטתי באומללותי, חיי המשפחה היו עלובים את הנשמה טיהרנו בתפילות ובצניעות מוזרה.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  
רשימת הנושאים באתר