מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
מורינו אברהם סקאלי זצ"ל
בן כבוד הרב יעקב ז"ל אחד מרבני דבדו והיה מורה צדק וחי במאה השישית והא אחיו של כבוד מורינו הרב חיים הנזכר להלן בס"ד, הרב הנזכר נתבש"מ לפני שנת תקצ"ו חוץ למקומו באחת מערי המערב.
מורינו הרב אברהם ישראל ז"ל.
מורה צדק בעיר אלקצר וראיתי פסק דין ממנו זמנו שבט תקס"ו פ"ק והסכימו על הפסק דין הנזכר מורינו הרב מנחם נהון ומורינו הרב משה הלוי ומורינו הרב משה אבן צור ומורינו הרב שיש"א ומורינו הרב אבהרם טולידאנו זצ"ל.
מורינו הרב אברהם אוזווילוס זצ"ל
אחד מרבני פאס וחתום בתקנות משנת ש"ה ונתבש"מ לפני שכ"ה.
מורינו הרב אברהם הכהן סקאלי זצ"ל.
בן הרב דוד נ"ע חי במאה השישית ונתבש"מ בכסלו שנת תרל"א לפ"ק, היה חכם גדול בתורה ובסוף ימיו היה רב ומורה צדק בעיר תאזא ושם הייתה מנוחתו כבוד.
וחיבר ספר ברית כרותה חיבור גדול בהלכות המילה, ובהקדמת הספר כתב שחיבר הספר על ידי חלום שחלם שהוא מלקט דיני מילה וקרא את שמו בחלום ברית כרותה וכשניעור משנתו קיים חלומו, וחיבר ספר באר מים חיים על מקצת מטור אורח חיים ובסופו איזה דרשות ואיזה שאלות ותשובות.
והספרים הנזכרים עדיין בכתב יד המחבר זצ"ל, והרב הנזכר לא הניח בנים כי אם בנות, והספרים הנזכרים הנן בידי נכדיו בני בתו האחים כבוד מורינו הרב יוסף הכהן נר"ו – הוא רבי ומורי אני הכותב – ואחיו כבוד מורינו הרב אברהם נר"ו, וכל גיליוני ספריו שהיה לומד בהם מלאים מכתב יד קדשו.
וכשהוא מסיים בדברו חותם נא"ה, וספר הסמ"ע שלו מלא וגדוש מכתב יד חידושים יקרים ועוד לו בכתובים כמה פסקי דינים מפוזרים בכל המערב זיע"א
כבוד הרב אברהם פציצה ז"ל.
הוא מפאס וחי בחצי הראשון מהמאה החמישית, וראיתי מכתב השלוח מאת החכם הנזכר למוהרי"ע ז"ל לשואלו זמן בעיר אחרת, עוד ראיתיו שואל למורינו הרב יעב"ץ בדין בועא.
ב ) לו, אך הרב סירב, ואמר להם כי הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם ולא לנשק את הצלב.
יחד עם הרב שהה בספרד הרב כליפא מלכה, גם הוא לרגל עסקיו. זה שמע על מה שנעשה לגיסו, ומיהר להתייצב בשער הארמון ולהיפגש עם המלך. שם דיבר איתו קשות, ואמר לו כי יש להפסיק לאלתר את מסכת העינויים ברב פינטו. ״אם יאונה לו רע נחדש את החרם שהטילו החכמים על ספרד, האוסר על יהודי להיכנס לתחומה. ההפסד יהיה כולו שלכם. הפסיקו לענות אותו, שכן דבר לא יעזור לכם. בוודאי ידוע לך כי אבותינו מסרו את נפשם במדינה זו, בכל מיני מיתות משונות, ולא המירו את דתם. איש באמונתו יחיה; עבורכם זו דת, ולנו היא עבודה זרה. שחרר את האיש מכלאו, והניחהו לנפשו״.
דברי הרב עשו רושם על המלך, הגם שקשריו של הרב מלכה עם הולנד, אנגליה ופורטוגל היו חשובים בעיניו. הוא מיהר להורות על שיחדור הרב פינטו מכלאו, ושב עם הרב מלכה למרוקו. מאותו יום ואילך הדירו השניים את רגליהם מאדמת ספרד, ואת מסחרם איתה ניהלו בעזרת שליחים.
בדרכם למרוקו שאל הרב מלכה את עמיתו מדוע לא התפלל על עצמו כדי להינצל מהעינויים, וזה השיב לו כי סוף סוף זימן לו הקב״ ה מצווה כה חשובה, של מסירות נפש, ״בכל לבבך ובכל נפשך״. ״אין זו מצווה המזדמנת בכל יום, ואתה מצפה ממני כי אברח ממנה ולא אקיימנה?״ – השיב לו בתמיהה. ״חייב אדם למסור את עצמו אפילו על מינהג וסימן הנהוג בישראל. מינהג ישראל תורה הוא, ובראשי תיבות ׳מיתה׳. על אחת כמה וכמה שחייב אדם למסור את נפשו על נישוק חפץ של עבודה זרה״.