פאס העיר-א.בשן
פרופסור בשן
הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900
בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.
בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעור
ההרס במללאח של פאס אחרי הפוגרום
בותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה.
דרומונד האי מאמין לגרסת המוסלמית.
במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ ב – 30 בספטמבר, יש כמה שינויים לעומת מכתבו כשבועיים לפני כן, שסיכמנו לעיל. לפי דבריו, נאסרו נוסף ליהודים גם גברים ונשים מוסלמים שהיו מעורבים בפרשה. היהודים שוחררו לפי הוראת הסולטאן, אבל לא המוסלמים.
בניגוד לאמונו בעדותו של היהודי כפי שביטאה ב -12 בספטמבר, שינה דרומונד האי את טעמו ואימץ את גרסת המוסלמים, לפיה היהודים אשמים ונאסרו בעקבות מעשיהם השליליים.
פניה לזקני קהילת פאס.
דרומונד האי הטיל על תורמנו היהודי אהרן אבנצור את המשימה דלהלן. – אהרן אבנצור סוחר ובנקאי, קיבל אזרחות בריטית , מחשובי הקהילה בטנג'יר וכיהן בתור נשיאה. לאחר מות אביו בינואר 1844 ירש את משרתן בתור תורגמן של הקונסוליה הבריטית בטנג'יר. בתעודה מה – 22 באפריל 1870 נאמר שהוא משמש בתפקיד זה כבר 26 שנים.
המשימה שהוטלה עליו : לבקש מזקני הקהל היהודי בטנג'יר שיכתבו לרב או לזקני פאס, ולהודיעם שאין היהודים יכולים לצפות להתערבותו של הנציג הבריטי לטובתם, אם הם עוברים על חוקי המדינה, או על ההוראות של המשטרה, ביחוד במקרה כזה כשקיים חשד שיהודים הצטרפו למוסלמים ולמוסלמיות למטרה בלתי מוסרית.
עליהם לזכור שהתערבותו של שגריר בריטניה אינה על בסיס רשמי, וכי לסולטאן זכות מלאה להעניש יהודים העוברים על חוקים אזרחיים או דתיים. עליהם להיות מאושרים שלא היו מהומות בזמן פטירתו של הסולטאן האחרון, הכוונה למוחמד הרביעי שנפטר זמן קצר לפני כתיבת מכתב זה.
וכן שמוסלמים באזורים הפנימיים של המדינה לא התנפלו על יהודים ולא שחטום, בזעמם על כך שהיהודים מבקשים חסותם שלך זרים, ובכך שוללים את השליטה של הממשל המרכזי המרוקאי עליהם.
אזהרתו של דראומונד האי באמצעות תורגמנו היהודי לזקני קהל פאס, קיבלה את אישורו של שר החוץ הבריטי. לא מצאנו את תגובתם של זקני הקהל הנ"ל, ולא ברור אם הגיבו.
לסיכום, האירוע הקשור ליהודי בודד וחבריו, מאיר כמה נושאים המאפיינים את מצבם של יהודי פאס ומרוקו בכלל. כמו באירועים אחרים קיימות גרסאות שונות, וקשה לדעת מהי האמת לאמיתה. מאלף יחסו של דרומונד האי, שמצד אחד גילה אהדה ליהודים, אבל הזהיר מפני מוקשים, והפרובלמאטיקה של ההתערבות הזרה והחסות שכמה יהודים נהנו ממנה עלולה להיות לרועץ לאחרים.
האיסור שחל על יהודים לרחוץ במרחץ ציבורי, וכן האיסור על בניית מרחוץ לעצמם, עלה בשנים הבאות. בשנת 1877 פורסם בג'ואיש כרוניקל שאסור ליהודים במרוקו להתרחץ במרחץ ציבורי ולא ליהנות ממקומות בידור בהם מבקרים מוסלמים.
באפריל 1885 הגיעו ידיעות ממוגדור ללונדון על התנגדות המושל שליהודים יהיו בתי מרחץ ציבוריים. בין 27 סעיפי ההשפלות וההגבלות שחלים על יהודי מרוקו, שנימנו על ידי ועד שליחי הקהילות באנגליה ואגודת אחים במכתבם לשר החוץ הבריטי ב – 3 בפברואר 188, מופיע המשפט כדלקמן.
Jews are not allowed to use public baths, and are even denied to use baths in the Ghetto יהודים אינם מורשים להשתמש בבתי מרחץ ציבוריים, וגם נמנע מהם השימוש של בתי מרחץ במללאח.
שגריר בריטניה במרוקו קיברי גרין שהגיב על כל הסעיפים תוך שהוא מנסה להמתיק את הגלולה המרה ולימוד סניגוריה על המוסלמים הגיב בלשון זו : This is the case in the towns of the interior. Christians, too, may not use Moorish baths in the towns of the interior.
זה המצב רק בערים הפנימיות, בניגוד לערי החוף, בהן לא חלות כל ההגבלות על היהודים. האיסור הנ"ל חל גם על הנוצרים, לכן אין זו הגבלה שרק היהודים סובלים ממנה.
לפי ידיעה משנת 1894 אין ברובע היהודי במראכש בית מרחץ, אלא רק מקוה לנשים. רק בטנג'יר קיים בית מרחץ ציבורי ליהודים.
סוף הפרק 3 – מאסר והתנכלות ליהודים בפאס בעקבות כניסתם לבית מרחץ מוסלמי.