ארכיון חודשי: דצמבר 2014


הספרייה הפרטית של אלי פילו

II etait une fois… Marrakech la Juive

marakesh la juive
Le roman demarre merveilleusement! Cette enfant va-t-elle grandir pour devenir Simone Weil? Cendrillon? Lire cette oeuvre, c'est comme lire un conte de fees et, en effet, l'apparition de Marie parmi les garnements qui peuplent les rues du Mellah, la presente comme une petite princesse de conte de fees. Le lecteur est immediatement enchante, et l'enchantement du recit de cette adolescence dans un pays etranger capture et seduit le lecteur tout au long du livre

Cette famille de Juifs marocains vivant durant des periodes troubles, son comportement et son mode de vie differents captiveront les lecteurs et eveilleront leur soif d'approfondir leur connaissance des diverses civilisations du monde. La vie des Juifs elle-meme est generalement extremement interessante. Une population decroissante, une judeite qui s'effrite devant la necessite de survivre dans un monde etranger, et la recherche de l'amour a Pexterieur de leur communaute. Cela permet aux lecteurs d'observer ce qu'il y a d'universel dans les problemes particuliers.

Barbara Ardinger, PhD. USA

L'auteur, Therese Zrihen-Dvir, nee

a Marrakech (Maroc), petite-fille du president de la communaute juive de Marrakech, rabbi Moche Zrihen, rabbin-juge. Apres la guerre des Six Jours, elle quitte le Maroc et s'installe en Israel avec sa famille. Elle vit une experience professionnelle au Canada de 1981 a 1985. Ses ceuvres couvrent le mode de vie de la communaute juive au Maroc, ses luttes de survie, son isolement et surtout son riche legs de traditions.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.גירוש ספרד

3 – דמותו של הארגון העצמי היהודי

השלטונות העותמניים איפשרו ליהודים מידה ניכרת של חופש פעולה. כל עוד לא נדרשו לכך על ידי היהודים עצמם, לא התערבו בענייניהם. טיבו והֶקפו של השיפוט העצמי היהודי לא היו ידועים להם, אף אם ודאי היו ערים לקיומו. כל עוד הכירו היהודים בסמכותם העליונה של השופטים ושל המשפט המוסלמי וקיבלו מהם אישור לפעילותם השיפוטית, וכל עוד לא עמד שיפוטם בסתירה לחוק המוסלמי ולמערך השיפוטי המוסלמי, הם לא הערימו מכשולים על דרכו.

השלטונות המרכזיים או המקומיים לא מינו את השופטים ואת מנהיגיהם, ואף לא התערבו בהתגבשות ההנהגה היהודית ובבחירתה. אולם כאשר קבוצות או גורמים מעוניינים מתוך החברה היהודית פנו אליהם לשם סיוע תמורת טובות הנאה, התערבו. מספרם של מקרים כאלה גובר במאה ה-17 וה-18 ועמם גם גוברת מעורבותם שלביורוקרטים, קאדים ואנשי צבא עותמנים בענייני היהודים.

דפוסי החיים ודפוסי הארגון העצמי היהודי עוצב על המישור המקומי. על אף שדגמים יסודיים של התארגנות וארגון עצמי נוצרו באיסטנבול ובשלוניקי, דגמים שזכו לחיקוי במרכזים נוספים וביישובים אחרים, לא נתפתחה שיטה אחידה לגמרי ברחבי האימפריה.

יתר על כן, כתוצאה מגודלה של האימפריה, מחוסר העניין של שליטיה בחייהם של היהודים ובהנהגתם, ובעקבות האינדיויזואליזם הקיצוני של יוצאי חצי האי האיברי – לא חרגו מערכות הארגון של היהודים באימפריה אל מעבר למישור המקומי עד סוף המאה ה-18.

אין לפנינו, בכל המקורות הפנימיים והעותמניים, כל רמז לקיומו של ארגון במישור הארצי – כלל האימפריה או מחוזות אירופה מזה ומחוזות אסיה מזה, או במישור המחוזי, בפרובינציה מסוימת. לכל היותר ניתן לדבר על ארגון מרכזי בעיר פלונית, המאגד בתוכו את כלל קהלי העיר, על חכם שהוא אב בית דין לכל העיר, ועל " מעמד " המנהיג את יהודי אותו מקום.

מציאות זו נמשכה עד המאה ה-19. היא איפשרה את צמיחתן של הנהגות מקומיות והצמיחה חברה רב גונית ודפוסים של חיים, בצד קשרים וולוּנטריים בין מרכזים לפריפריה.

כאמור, בשעה שנצרכנו לכך, נעזרו היהודים יושבי הפרובינציות באחדים בעלי ההשפעה בחצר הסולטאן בבירה, איסטנבול, אלה לא נהנו מכל מעמד רשמי של הנהגה ריכוזית, וזאת בניגוד גמור למצב אצל המיעוטים הנוצריים או הארמנים.

שם העומד בראש הכנסייה עמד גם בראש הציבור כולו. אף על פי כן, השפעתן של משפחות חצרנים אלה על היהודים בכל רחבי האימפריה ועל חייהם הייתה ניכרת. בשעת משבר טו צרה, לפרט או לכלל, הם גייסו את השפעתם לטובת אחיהם.

בני משפחת הָמון, אבן שאנְג'י, מֶנדֶס ( דוניה גראסיה ודון יוסף נשיא ) בן באנבנשת, אבן יחייא, אבן יעיש או אסתר קִיֶרָה במאות ה-16 וה-17 השפיעו לא רק על מעמדם של יהודי איסטנבול, אלא התערבו בצורה פעילה בענייניהם של יהודי כלל האימפריה.

אישים אלה היו רופאים, יועצים כלכליים, דיפלומטים, בעלי הון, ספקי סחורות, מקורבים ויועצים לביורוקרטים עותמניים, חוכרי מסים, יועצות סתר לנשות ההרמון או למלכת האם ועוד. השפעה דומה הייה בפרובינציות ליהודים המקורבים לשלטונות המקומיים, או לאלה ששימשו נציגים או מילאו תפקידים כלכליים מרכזיים מטעם השלטונות המרכזיים.

3 – דמותו של הארגון העצמי היהודי

כך למשל, אישים כאברהם קאשטרו, הממונה על המִטבעה במצרים במאה ה- 16, ויהודים אחדים ששימשו כחוכרי המכסים בנמל אלכסנדריה במאות ה-16 וה-17, או היהודים בשלוניקי שעסקו בחכירת המכרות בסידרוקאפסי, כל אלה היו בעלי השפעה ציבורית מכרעת באזור ישיבתם.

הקהילה באיסטנבול, בכללותה, הופכת בהדרגה לגורם היותר מכריע ומשפיע על חיי היהודים באימפריה, הן בזכות גדולה, הן בזכות קרבתה למרכז השלטוני, הן הזכות המקורבים לשלטון המרכזי והחכמים בעלי היוקרה, הגדלים בה והמתגוררים בתוכה.

בסיכום, המגמה להתארגנות ולחיים חברתיים קיבוציים הייתה חזקה ועמוקה מאוד בקרב יוצאי חצי האי האיברי. בעקבותיה לא נמצא כמעט אדם שלבד מהיותו חבר פעיל בקהל מסוים בעיר לא היה חבר בהתארגנות מִשנֶה.

אלה היו התאגדויות דתיות חברתיות, חברות גמילות חסדים, ביקור חולים, קַבָרים ועוד, לימודיות פולחניות, תיקון חצות, אומרי תהלים, לומדי משניות וכו…מיסטיות, חבורות של מקובלים מסוגים שונים, ומקצועיות, גילדות שלאומנים וסוחרים שהתאגדו על פי מקצועותיהם.

בד ובד, הדפים האינדיווידואליסטיים והפרטיקולוריסטיים שלהם הביאו לכך, שלא בנקל הצליחו ליצור אפילו תיאום בין הקהלים, שלא לדבר על הנהגה ריכוזית עירונית. הנהגה וארגון ריכוזיים מעל למסגרת המקומית היו חזון לעתיד לבוא.

דמותה של החברה היהודית.

בני דור המגורשים יצאו את חצי האי האיברי באווירת נכאים ובתחושה של משבר, משבר אמונה ומשבר ערכים. הגירוש פגע אנושות בתא המשפחתי, בתדמית הקיבוצית וביכולת הכלכלית. הוא גרם ייאוש וכניעה מזה והרג ואובדן מזה.

משבר הערכים העלה ביתר תוקף תביעות לשידוד מערכות בתחום האידיאי ולביקורת ואף לדחייה של נכסי התרבות והרוח של העילית המשכילה. יש מהם שתהו אפילו על עצם תכליתו ועל אפשרותו של קיום יהודי בעתיד ופקפקו בייעוד הנביאים.

המשבר בתא המשפחתי היה עמוק. לא רבות היו המשפחות אשר יצאו מחצי האי האיברי וגם הגיעו לאימפריה העותמנית לאחר טלטולים בים וביבשה וחניות ביניים, בנמלי דרום איטליה, בחופי אלבניה, בעיר רגוזה או באיי יוון, בלי שאיבדו בדרכן רבים מבניהן.

פעמים שהבעל או האישה המירו את דתם או שנאנסו לעשות זאת, ורק אחד ההורים יצא לדרך, במקרים רבים איבדו הורים את רוב ילדיהם אם מפני שנחטפו על ידי השלטונות ואם מפני שמתו ברעב ובמגפה או נפלו בשבי. 

גירוש ספרד-ח.ביינארט….נוסח הצו בספרדית

הגירוש 1נוסח הצו בספרדית

Don Fernando e donna Ysabel… al pringipe don Juan nuestro muy caro e muy amado hijo e a los ynfantes, prelados, duques, marqueses, condes, maestres de las hordenes, priores, ricos omes, comendadores, alcaydes de los castillos e casas fuertes de los nuestros reynos e sennorios, e a los congejos, regidores, alcaldes, alguasiles, merinos, caualleros, escuderos, ofigiales, e omes buenos de la muy noble e leal cibdad de Auyla e de las otras gibdades e villas e lugares de su obispado, e de los otros argobispados e obispados e diogesis de los dichos nuestros reynos e sennorios, e a las aljamas de los judios de la dicha cibdad de Auila e de todas las dichas gibdades e villas e lugares de su obispado e de todas la otras gibdades e villas e lugares de los dichos nuestros reynos e sennorios e a todos los judios e personas syngulares dellos asy varones como mugeres de cualquier hedad que sean e a todas las otras personas de qualquier ley, estado, dignidad, preeminengia, condigion que sean, a quien lo de yuso en esta nuestra carta contenydo atanne o atanner puede en qualquier manera, salud e gracia. Bien sabedes .0 deuedes saber que porque nos fuemos ynformados que en nuestros reynos auia algunos malos christianos que judaysauan e apostotauan de nuestra santa fe catolica, de 10 qual era mucha cabsa la comunicagion de 10s judios con 10s christianos; en las cortes que hesimos en la cibdad de Toledo el anno pasado de mill e quatrogientos e ochenta annos, mandamos apartar a los dichos judios en todas las cibdades, villas e lugares de los nuestros reynos e sennorios e dalles juderias e lugares apartados donde biuyesen, esperando que con su apartamiento se remediaria, e otrosy ouymos procurado e dado horden como se hiziese ynquisigion en los dichos nuestros reynos e sennorios, la qual commo sabeys, ha mas de dose annos que se ha fecho e fase, e por ella se han fallado muchos culpantes segund es notorio e segund somos ynformados de los ynquisidores e de otras muchas personas religiosas e eclesyasticas e seglares, consta e paresge el grand danno que a los christianos se ha seguido y sigue de la participation, conversagion, comunicagion que han tenido e tienen con los judios, los quales se prueua que procuran sienpre por quantas vias e maneras pueden de subuertir e substraer de nuestra santa fe catolica a los fieles christianos e los apartar della e atraer e pervertir a su dannada creengia e opinion instruyendolos en las gerimonias e obseruangias de su ley, hasiendo ayuntamientos donde les leen e ensennan lo que han de creer e guardar segun su ley, procurando de gircungidar a ellos e a sus fijos, dandoles libros por donde rezasen sus oragiones e declarandoles los ayunos que han de ayunar e juntandose con ellos a leer e ensennarles las estorias de su ley, notyficandoles las pascuas antes que vengan, avisandoles de 10 que en ellas han de guardar e haser, dandoles e leuandoles de su casa el pan gengenno e carnes muertas con gerimonias, ynstruyendoles de las cosas de que se han de apartar, asy en los comeres como en las otras cosas por obseruangia de su ley, e persuadiendoles en quanta pueden a que tengan e guarden la ley de Muysen e hasiendoles entender que non ay otra ley ni verdad, saluo aquella, 10 qual consta por muchos dichos e confisiones asy de los mismos judios commo de los que fueron peruertidos y engannados. por ellos, 10 qual ha redundado en gran danno detrimento e obprobio de nuestra santa fe catolica. Y commo quiera que de mucha parte desto fuemmos ynformados antes de agora por muchos y conosgemos quel remedio verdadero de todos estos dannos e ynconvinientes estaua en apartar del todo la comunicagion de los dichos judios con los christianos e echarlos de todos nuestros reynos, quisimonos contentar con mandarlos salir de todas las gibdades e villas e lugares del Andaluzia, donde paresgia que auian fecho mayor danno creyendo que aquello bastaria para que los de las otras cibdades e villas e lugares de los nuestros reynos e sennorios gesasen de hazer e cometer 10 susodicho; y porque somos ynformados que aquello ni las justigias que se han fecho en algunos de los dichos judios que se han hallado muy culpantes en los dichos crimines e delitos contra nuestra santa fe catolica, no basta para entero remedio para obuiar e remediar commo cese tan grand abprobio e ofensa de la fe y religion Christiana porque cada dya se halla y paresge que los dichos judios cregen en continuar su malo e dannado proposito a donde biuen conversan, y porque no aya lugar de mas ofender a nuestra santa fe, asy en los que hasta aqui Dios 11a querido guardar commo en los que cayeron, se enmendaron e reduzieron a la santa madre yglesia, 10 qual segund la flaqueza de nuestra humanidad e abstugia e subgestyon diabolica que contino nos guerrea ligeramente, podria acaesger sy la cabsa pringipal desto non se quita, que es echar los dichos judios de nuestros reynos, porque cuando algund graue e detestable crimen es cometydo por algunos de algund colegio e vniversidad, es rason quel tal colegio e vniversidad sean disoluidos e anichilados e los menores por los mayores e los vnos por los otros pugnidos. E que aquellos que peruierten el bien e honesto beuir de las cibdades e villas e por contagio puede dannar a los otros sean espelidos de los pueblos e avn por otras mas leues cabsas que sean en danno de la republica, quanto mas por el mayor de los crimines e mas peligroso e contagioso commo lo es este. Por ende nos con el consejo y paresger de algunos prelados e grandes e caualleros de nuestros reynos e de otras personas de giengia e congiengia de nuestro consejo aviendo avido sobre ello mucha deliberagion, acordamos de mandar salir todos los dichos judios e judias de nuestros reynos e que jamas tornen ni bueluan a ellos ni a algunos dellos. Y sobre ello mandamos dar esta nuestra carta por la qual mandamos a todos los judios e judias de qualquier hedad que sean que biuen e moran e estan en los dichos nuestros reynos e sennorios, asy los naturales dellos commo los non naturales que en qualquier manera e por qualquier cabsa ayan venido e estan en ellos, que fasta en fin del mes de jullio primero que viene deste presente anno, salgan de todos los dichos nuestros reynos e sennorios con sus fijos e fijas e criados e criadas e familiares judios, asy grandes commo pequennos de qualquier hedad que sean e non sean osados de tornar a ellos ni estar en ellos ni en parte alguna dellos, de biuienda ni de paso ni en otra manera alguna so pena que sy lo non fisyeren e cunplieren asy, e fueren hallados estar en los dichos nuestros reynos e sennorios o venir a ellos en qualquier manera, yncurran en pena de muerte e confiscagion de todos sus bienes para la nuestra camara e fisco, en las quales penas yncurran por ese mismo fecho e derecho syn otro progeso sentengia ni declaragion. E mandamos e defendemos que ningunas ni algunas personas de los dichos nuestros reynos de qualquier estado, condigion dignidad que sean, non sean osados de regebir regebtar ni acojer ni defender ni tener publica ni secretamente judio ni judia, pasado el dicho termino de fin de jullio en adelante para syenpre jamas en sus tierras ni en sus casas ni en otra parte alguna de los dichos nuestros reynos e sennorios so pena de perdimiento de todos sus bienes, vasallos e fortalesas e otros heredamientos. E otrosy, de perder qualesquier mergedes que de nos tengan, para la nuestra camara e fisco. E porque los dichos judios e judias puedan durante el dicho tienpo fasta en fin del dicho mes de jullio mejor disponer de sy e de sus bienes e hasienda, por la presente los tomamos e regebimos so nuestro seguro e anparo e defendimiento real, e los aseguramos a ellos o a sus bienes para que durante el dicho tienpo fasta el dicho dia fin del dicho mes de jullio, puedan andar e estar seguros e puedan entrar e vender e trocar e enagenar todos sus bienes muebles e rayses, e disponer dellos libremente a su voluntad e que durante el dicho tyenpo no les sea fecho mal ni danno ni desaguisado alguno en sus personas ni en sus bienes contra justigia, so las penas en que cahen e yncurren los que quebrantan nuestro seguro real. E asy mismo damos ligengia e facultad a los dichos judios e judias que puedan sacar fuera de todos los dichos nuestros reynos e sennorios, sus bienes e hasienda por mar e tierra con tanto que non saquen oro ni plata ni moneda amonedada ni las otras cosas vedadas por las leyes de nuestros reynos saluo en mercaderias, e que non sean cosas vedadas o en canbios. E otrosy, mandamos a todos los congejos, justigias, regidores, caualleros, escuderos, ofigiales e omes buenos de la dicha gibdad de Auyla o de las otras gibdades e villas e lugares de los nuestros reynos e sennorios e a todos nuestros vasallos, subditos naturales que guarden e cunplan e fagan guardar e cunplir esta nuestra carta e todo lo en ella contenydo, e den e fagan dar todo el fauor e ayuda que para ello fuere menester, so pena de la nuestra merged e de confiscagion de todos sus bienes e ofigios para la nuestra camara e fisco. E porque esto pueda venir a notigia de todos e ninguno pueda pretender ynorangia, mandamos que esta nuestra carta sea apregonada por las plagas e lugares acostunbrados desa dicha gibdad e de las pringipales gibdades e villas e lugares de su obispado, por pregon e ante escriuano publico. E los vnos ni los otros non fagades ni fagan ende al por alguna (manera), so pena de la nuestra merged e de priuagion de los ofigios e confiscagion de los bienes, a cada vno de los que 10 contrario fisyeren. E demas mandamos al ome que les esta nuestra carta mostrare, que los enplase que parescan ante nos en la nuestra corte doquier que nos seamos del dia que los enplasare, fasta quinse dias primeros syguientes so la dicha pena so la qual mandamos a qualquier escriuano publico que para esto fuere llamado, que de ende al que se la mostrare, testimonio sygnado con su sygno porque nos sepamos commo se cunple nuestro mandado. Dada en la nuestra gibdad de Granada, a XXXI dias del mes de margo anno del nasgimiento de nuestro Sennor lhesuchristo de mill e cuatrogientos e nouenta e dos annos. Yo el rey. — Yo la reyna. — Yo Johan de Coloma secretario del rey e de la reyna nuestros sennores la fize screuir por su mandado. — Registrada, Alaua. — Almagan, chanceller

עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקארעולים במשורה

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

יהדות צפון אפריקה

כדי לדון ביחסה של התנועה הציונית ליהודי צפון אפריקה יש לבחון תחילה את הרקע להיווצרות הקהילה שם ואת השפעתו של הקולוניאליזם הצרפתי על החברה היהודית.

הערת המחבר :   על ההיסטוריה של היהודים בצפון אפריקה נכתבו ספרים אחדים. החיבורים הקלסיים הם של הירשברג, תולדות היהודים; שוראקי, קורות היהודים. ספרים העוסקים בעיקר בעת החדשה: אביטבול, יהדות צפון אפריקה; לסקר, יהדות צפון אפריקה, ובגרסה מורחבת: הנ״ל, ישראל והעלייה; בשן, יהדות מרוקו; צור, קהילה קרועה; סעדון, מרוקו; הנ״ל: תוניסיה. ספרים אלו, שניים מתוך הסדרה קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים בעריכתו של חיים סעדון, מכנסים מחקרים על יהדות מרוקו ותוניסיה בתקופה המודרנית.

ראשיתו של היישוב היהודי בצפון אפריקה בימי דוד ושלמה לפי מסורות אחדות, ובימי התיישבות הפניקים וייסוד קרת חדשה(קרתגו) לפי מסורות אחרות. סביר להניח שמרבית יהודי צפון אפריקה הגיעו לשם בתקופת השלטון הרומי. לאחר הכיבוש הערבי קיבלו על עצמם הברברים, תושביה המקוריים של צפון אפריקה, את האסלאם ואילו היהודים, בתור בני עם הספר, זכו למעמד של בני חסות על פי אמנת עומר, שקבעה שעל היהודים ועל הנוצרים (שהיו גם הם בני חסות) לשלם מס גולגולת ומס קרקע ולהכיר בעליונות האסלאם. האמנה כפתה על בני החסות מעמד נחות אך הכירה בזכותם להתקיים ואסרה על פגיעה בהם, בין בנפשם ובין ברכושם. הלכה למעשה לא תמיד הקפידו על אכיפת התקנות ומעבר השלטון משושלת מוסלמית אחת לאחרת השפיע על מצב היהודים. למשל במרוקו, שנותרה עצמאית ולא הייתה תחת הכיבוש העות׳מאני (בניגוד לתוניסיה ולאלג׳יריה) היו המאות השבע עשרה והשמונה עשרה תקופת פריחה בחיי היהודים, אך בראשית המאה התשע עשרה הוכנסו יהודי מרוקו לשכונות מיוחדות להם – המלאח.

המעורבות האירופית בצפון אפריקה בעת החדשה הביאה לשינוי במצב היהודים. עוד לפני ההשתלטות הקולוניאלית נהרו יהודים רבים לערי החוף והחלו לעסוק במסחר עם מעצמות אירופה.43 הכיבוש הקולוניאלי הראשון בצפון אפריקה, כיבוש אלג׳יריה ב־1830, קשור באופן הדוק לחובותיה של ממשלת צרפת לסוחרים יהודים. לאחר הכיבוש חלה התקרבות רבה בין היהודים לבין השליטים הצרפתים באלג׳יריה וב־1870 זכו כל היהודים שם לאזרחות צרפתית מתוקף ׳פקודת כרמיה׳. התקרבות כזאת התרחשה גם בתוניסיה ובמרוקו, שהיו נתונות עדיין תחת שלטון מוסלמי. האירופאים הביאו אתם רווחה כלכלית ורעיונות של שוויון וחירות. יחסם אל היהודים היה בדרך כלל טוב לאין שיעור מזה של המוסלמים וחילץ אותם מן המעמד המשפיל של בני חסות. יהודים רבים החלו לספוג את תרבות אירופה ובעלי הקשרים שבהם אף זכו לחסות הקונסולים והיו לנתינים אירופאים. הקרבה בין היהודים לשליטים האירופאים עוררה את זעם האוכלוסייה המוסלמית, שחששה מהשתלטות אירופית וראתה ביהודים גיס חמישי.

הערת המחבר :   צור, קהילה קרועה, עמי 50; לואיס, שמים ואנטישמים, עמי 135-117. ראו למשל האיסור שהטיל סולטאן מרוקו עבד א־רחמאן השני ב־1836 על העסקת יהודים בתור סוכנים קונסולריים בטענה שבתפקידים אלה הם מתנהגים בגסות כלפי המוסלמים (בשן, יהדות מרוקו, עמי 42).

האירופאים ניצלו את ההתנכלויות ליהודים להגברת מעורבותם עד להשתלטותם הסופית על תוניסיה ב־1881 ועל מרוקו ב־.1912 בהכללה אפשר לומר שהמוסלמים ראו בצרפתים כובשים ואילו היהודים ראו בהם משחררים. אך בניגוד לאלג׳יריה לא נעשו תוניסיה ומרוקו מושבות אלא משטר חסות (פרוטקטורט) ולשליטים המקומיים – הביי בתוניסיה והסולטאן במרוקו – נותרו סמכויות מסוימות בעיקר בתחומי הפנים. היהודים לא היו לנתינים אירופאים ונשארו כפופים למערכת המנהל והמשפט של השליט המקומי. בודדים זכו לאזרחות. מדיניות צרפת בתוניסיה ובמרוקו(על אף ההבדלים בין שתי הארצות) הייתה לשמור על איזון חברתי ולא לתת ליהודים מעמד מועדף על זה של המוסלמים, אדוניהם בעבר. במרוקו הוגבל מאוד מתן האזרחות האירופית אולם בתוניסיה יצא ב־1923 חוק מרינו, שהסדיר את התנאים שיאפשרו קבלת אזרחות צרפתית על פי קריטריונים של השכלה ומתן שירותים לצרפת. הכיבוש האירופי אמנם לא שינה רשמית את מצבם המשפטי של רוב היהודים, אך הייתה לו השפעה ניכרת עליהם מבחינה תרבותית וכלכלית.

החלוקה החדה בין אירופאים לילידים, שיצרה בארצות תחת שלטון קולוניאלי שתי קטגוריות מובחנות, הייתה בעיקר בעלת משמעות משפטית. בתחומי הכלכלה והתרבות הייתה החלוקה מורכבת יותר. את המצב בצפון אפריקה אפשר להגדיר ׳חברת מגזרים׳."" בצד המגזר ה׳ילידי׳ והמגזר האירופי גרמה החדירה התרבותית והשלטונית של אירופה לצמיחתו של מגזר ביניים, המגזר ה׳מתמערב׳, שהורכב מ׳ילידים׳ (מבחינה משפטית) שאימצו רכיבים של התרבות האירופית והיו מעורבים במידה זו או אחרת בחיי הכלכלה האירופיים. בקרב יהדות מרוקו ותוניסיה של המחצית הראשונה של המאה העשרים היו למעשה שלושה מגזרים: אירופאים, מתמערבים ו׳ילידים׳.

האירופאים היו בדרך כלל יהודים צרפתים, שהתיישבו במרוקו או בתוניסיה במסגרת ההתיישבות הקולוניאלית, או יהודים אלג׳ירים (בעלי אזרחות צרפתית כבר מ־1870), שעברו להתגורר בארצות השכנות ונותרו במעמדם האירופי. בתוניסיה הייתה גם קבוצה גדולה של יוצאי ליוורנו שבאיטליה (שכונו ׳גראנה׳ בגלל שמה הערבי של ליוורנו – אלגורן), שגם לפני הכיבוש הצרפתי היה מעמדם המדיני שונה. היו גם מעט יהודים מרוקנים ותוניסאים שבגלל קשריהם הכלכליים וקרבתם לקונסולים קיבלו במהלך הזמן חסות ונתינות אירופיות. עם תום השלטון הצרפתי היו כחמישית מיהודי תוניסיה וכשישה אחוזים מיהודי מרוקו בעלי נתינות אירופית.

1        המגזר המתמערב הורכב מיהודים בעלי דריסת רגל תרבותית וכלכלית גם במגזר ה׳ילידי׳ וגם במגזר האירופי, בדרך כלל עקב חינוך במוסדות אירופאים. יהודים אלה התערו חלקית בתרבות הצרפתית והדבר התבטא על פי רוב בקבלת אחת השפות האירופיות, צרפתית בדרך כלל, כשפת התרבות הגבוהה שלהם. עם זאת מעמדם המשפטי נשאר כשל ׳ילידים׳. בני שכבה זו יצאו מהשכונות הנפרדות, רכשו השכלה פורמלית, שינו את לבושם, את שפתם ואת אורח חייהם. בתוך מגזר זה הייתה שונות רבה. היו מתמערבים שרק החלו את מגעם עם התרבות האירופית ומבחינות רבות היו קרובים למגזר ה׳ילידי׳. מנגד היו יהודים שהדבר היחיד שהפריד בינם לבין בעלי הנתינות האירופית היה מעמדם המשפטי. שפת אמם הייתה צרפתית ואורח חייהם אירופי.

המגזר ה׳ילידי׳ הורכב בראש ובראשונה מיהודים תושבי כפרים ועיירות בפנים הארץ שנותרו ׳ילידים׳, משפטית ותרבותית. בתקופת השלטון הקולוניאלי נהרו רבים מהם לערים המתפתחות במהירות. בדרך כלל הם התיישבו בשכונות היהודיות, במלאח (במרוקו) ובחארה (בתוניסיה). כך התפתח בערים מגזר ׳ילידי׳ שהדור השני שלו החל תהליכי התמערבות בתקופה הנסקרת כאן. אולם תהליכים אלה היו בדרך כלל שטחיים, ואותם צעירים דרי המלאח והחארה קלטו בעיקר את הסממנים החיצוניים של התרבות האירופית. מעמדם הכלכלי של ה׳ילידים׳ תושבי הערים הלך והידרדר במהלך התקופה הקולוניאלית עקב אי־התאמתם לשינויים ולמודרניזציה בכלכלה. לעומת זאת התפתחה בקרבם עילית דתית ומסורתית שעברה תהליכי מודרניזציה באמצעות המפגש עם התרבות העברית המודרנית ולא עם תרבותם של השליטים הקולוניאלים.

בתקופה הנסקרת היה שיעור היהודים האירופאים והמגזר המתמערב יחד  20-25 אחוזים מכלל יהדות מרוקו. בתוניסיה היה שיעורו של המגזר המתמערב גדול יותר, כ־35 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בצפון אפריקה כ־480,000 יהודים, מתוכם 130.000 באלג׳יריה, כ־100,000 יהודים בתוניסיה וכ־250,000 במרוקו. 65,000 מיהודי תוניסיה חיו בעיר הבירה תוניס. קהילות גדולות נוספות ובהן כמה אלפי יהודים היו בערי החוף גאבם, ספקם, סוס ונאבל ובאי ג׳רבה בדרום תוניסיה. 6000-10000 יהודים התגוררו בכפרים רבים בפנים הארץ בקהילות קטנות של כמה עשרות יהודים, שהיו מיעוט קטן במקומותיהם. במרוקו הייתה האוכלוסייה מפוזרת יותר. בקזבלנקה, העיר הגדולה בתקופה הקולוניאלית, חיו כ־80,000 יהודים, 50.000, מתוכם במלאה. ריכוזים גדולים נוספים היו בערים פאס, מרקש, רבאט, מקנם וטנג׳יר (כ־15,000 יהודים בכל אחת). ב־15 קהילות נוספות חיו כ־1,000 עד 5,000 יהודים בכל אחת. כ־40,000 יהודים חיו בכ־120 כפרים בדרום מרוקו ובמזרחה בקהילות שהקטנות שבהן מנו כמה עשרות יהודים והגדולות – עד 1,000 איש."

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

הכרוז הישראלי אחרי טביעת הספינה "אגוז"יגאל בן נון

ימים אחדים לאחר טביעתה של ספינת העולים "אגוז" הגיע ראש המוסד איסר הראל לפריס והזעיק אליו את השליח יהודה אלבוחר שנכח בעת ההפלגה וקיבל דיווח על האסון. אפרים רונאל, מפקד המסגרת בצפון אפריקה, שהרגיש אחראי ישיר לטביעה, הציע להתפטר. התפטרותו נדחתה בידי הראל, והוא המליץ להקים ועדת חקירה לבדיקת נסיבות האסון ונסע למרוקו לעמוד על המתרחש. העיתונות בצרפת דיווחה בהרחבה על אסון "אקסודוס החדש". כך עשה העיתון לה מונד אחרי שכתבו, ז'אן לקוטיר, קיבל את הידיעה מפנחס קציר. "הם לא יראו את הארץ", הייתה כותרת השבועון המצולם פרי מאץ'. למרות החשש לתגובה מצד משטרת מרוקו, הורה מפקד המסגרת במרוקו, אלכס גתמון, לכל השליחים להישאר במקום. השגריר לשעבר יעקב צור הצליח לשכנע את ז'ורז' דיהמל (Duhamel), ז'יל רומן (Romain) ואנדרה מורואה (Maurois), מבכירי הסופרים בצרפת, לפרסם גילוי דעת המטיל את אחריות הטביעה על שלטונות מרוקו.

גתמון טען כי הזעזוע מאירועי ביקור עבד אלנאצר בראשית ינואר 1961 לרגל ועידת הליגה הערבית בקזבלנקה לא נשכח בקהילה ויש לחץ מצד פעילי שלוחת "לביא" של "המסגרת" שעסקה בהגנה עצמית וחברי תנועות הנוער הישראליות ליזום תגובה מעשית מטעם "המסגרת" והם מחכים רק לפקודה כדי לפעול. לדבריו, רק נוכחות "המסגרת" מונעת מן הצעירים מלהגיב על העלבון. לעומתו טען שליח תנועת השומר הצעיר, דוד חבר, שבתנועתו איש לא הפעיל לחץ ואף לא ידע כלל על הכרוז ועל הפצתו.אחד מראשי הקהילה סיפר לגתמון על מכתב איום חתום בידי "קבוצת יהודים" שהתקבל אצל מפקד משטרת קזבלנקה עלי בלקסם ואצל מושל העיר מוחמד מדבוח שנאמר בו, "קיבלנו נשק נשתמש בו". הפעילים המקומיים היו משוכנעים שאסור להפסיק את ההפלגות עקב האסון, אך רונאל הורה לגתמון להפסיק את מבצעי ההברחה אף על פי שקבוצה של 18 יהודים שהייתה אמורה לצאת למחרת האסון, התייצבה במקום המפגש. אחד השליחים העיד שלמרות האסון גתמון הצליח לעודד את רוחם: "הייתה לאיש הזה איזו דרך, אני לא יודע איך, להפיג את חומרת החרדות ולבטל את הדאגות. כאשר אמר לנו: אנחנו נמשיך, נמצא דרכים אחרות, תהייה אנייה אחרת, תמשיכו בפעולותיכם כבר מהיום, כבר ממחר בבוקר, לא היה בקרבנו איש שלא האמין. אם אלכס אמר, הרי זה בטוח שכך יהיה".

מטעמי זהירות סירב רונאל לתת את הסכמתו למבצע ההרפתקני של הפצת כרוז המתקיף את השלטונות בשם הקהילה היהודית, שכן סבר שהמסגרת אינה צריכה לעסוק בנושאים שלא קשורים ישירות לעניין ההגירה. הוא גם חשש לסכן את ביטחון המתנדבים המקומיים, והעריך שאם המבצע ייכשל תתמוטט הרשת ויהיה קשה להקימה מחדש בניגוד לו גתמון ביקש ליזום מבצע ראווה נועז "כדי לעודד את רוח היהודים", ובעיקר כדי להפגין נוכחות ולהפיח רוח קרב בקרב השליחים והמתנדבים שהיו שרויים במצב רוח עגום אחרי הטביעה. לדבריו ראשי תנועות הנוער היו הראשונים שתבעו ממנו להגיב על הפגיעות ביהודיםבאותם ימים הוקרן הסרט מיין קמפף באחד מבתי הקולנוע בעיר וגתמון ביקש אישור להתנפלות מאורגנת במסווה של ספונטניות נגד צופים המביעים הערות אנטישמיות בסרט.

המניע המקורי למבצע "בזק" (מבצע הפצת הכרוזים) היה התנהגות המשטרה בוועידת קזבלנקה שבה השתתף עבד אלנאצר. לדברי יואל רון, מפקד שלוחת "בלט" של המסגרת האחראית על תנועות הנוער ישראליות, מבצע "בזק" עמד לוויכוח נוקב בחניכי תנועות הנוער וגם בין החניכים ובין מפקדי המסגרת. בשלב מסוים עלתה אף הצעה לחטוף קצין משטרה מרוקני שבלט באכזריותו ולתלות אותו, אך אפרים רונאל בפריס דחה את התכנית. ההצעה השנייה הייתה הפצת כרוזי מחאה חריפים. בשלב ראשון גם הצעה זו לא זכתה לאישור במטה המסגרת בפריס ובמטה המוסד בישראל.

בתגובה על הסירוב הודיע השליח יואל רון לגתמון בשם כל שליחי תנועות הנוער שאם המסגרת לא תיזום את הפצת הכרוזים, יעשו זאת תנועות הנוער, "ותהיינה התוצאות אשר תהיינה".במשך שבועות אחדים התנהל משא ומתן על פרסום הכרוזים ועל תוכנם וניסוחם. גתמון חידש את פנייתו לרונאל והדגיש את איום שליחי התנועות שביקשו להפיץ את הכרוז לבדם מבלי לערב שלוחות אחרות. רונאל לא קיבל גם הצעה זו. היה חשש שהיעדר החלטה יגרום להתיישנות הנושא, אך טביעת "אגוז" הכריעה את הכף. רונאל השתכנע מטיעון הרמת המורל של הפעילים ונכנע ללחצי גתמון.

דמנאת העיר-א. בשן

נוסח מכתבו של הקולונל מתיוס לסולטאן מרוקודמנאת 0002

ב – 29 בספטמבר 1884 פנה קונסול ארצות הברית הקולונל מתיוס היודע ערבית, לסולטאן בדברים אלה : יש לי הכבוד להודיעך כי לפני מספר ימים הגיעה משלחת של יהודים לטנג'יר וחבריה ביקשו התערבותם של דיפלומטים, כדי להגן עליהם מפני אכזריותו של המושל ג'לאלי.

אנשים מסכנים אלה נאלצו לעזוב את בתיהם בהם נולדו, ואת רכושם, ומצאו מקלט במקומות אחרים. הוד מלכותו בוודאי מודע לכך שאלה נתיניך ונתונים תחת חסותך כמו המוסלמים. מציע חו אפוא להחליף את המושל באדם אחר, אשר ילמד ממידת הצדק שלך, ויתייחס אליהם כמו שכל מושל מתנהג עם ניתיניו.

הדבר יעלה את יוקרתך בעולם, והיודים אלה יוכלו לחזור לבתיהם הנטושים.הארגונים היהודים בלונדון, " אגודת אחים " וועד שלוחי הקהילות כתבו מכתב תודה לקולונל מתיוס.

תשובת הסולטאן באמצעו הווזיר מוחמד בן אלערבי בן מוחתאר.

יהודי דמנאת כבר התלוננו בעבר בטנג'יר באמצעות נציגו של הסולטאן סיד מוחמד טוראס, שלקח את הנשוא לתשומת לבו ומיד כתב לקאיד של דמנאת שכתב על כך לסולטאן. לסיד מוחמד העתקי המכתבים של הסולטאן. הוד מעלתו שלח את הקאיד אלבשיר בן בריק אלחבשי – אתיופי – כדי לפתור את תלונותיהם. חיפש את היהודים אבל אלה נעלמו.

לאחר זמן רב שוב התלוננו על הקאיד שלהם ולמעשיו האכזריים, שקשה לשמוע אותם. רק אדם במשרה רמה מסוגל לבצע מעשים אכזריים כאלה. כשהסולטאן שמע על המעשים האלה שוב שלח כדי לקבל דיווח עליהם. אם יתברר שהתלונות מוצדקות, אז יטופל הנושא, שייודע בכל העולם. הסולטאן לעולם לא יסכים למעשי עוול ובוודאי כלפי היהודים שהם תחת חסותו.

תגובתו של מתיוס – מבקש שהיהודים יעזבו את דמנאת לאחר מתן פיצויים.

הוא אישר קבלת מכתבו של הסולטאן בו כתב לו על צעדיו בקשר ליהודי דמנאת, וכי הסולטאן הצהיר הצהרה מלכותית למענם, שלח את נציגו בשם אלחבשי לדמנאת לשם ביצוע ההצהרה. הדיפלומט כותב כי היהודים המסכנים לא העיזו לחזור לדמנאת בגלל התקדים כי כשאר מסרו למושל זה את העתק ההצהרה המלכותית, שנים עשר מהם נאסרו, ושוחררו רק לאחר תשלום של 4100 דולרים.

נוסף לכך הגיעו מכתבים מקזבלנקה ודמנאת לפיהם, מאז שהגיע הקאיד אלבשיר לדמנאת, דרש מיהודי בשם ישועה בן מסעוד שמועסק על ידי המושל, ומהיהודים נוספים – הצהרה כי כל ההאשמות אינן נכונות.

לארח שסירבו לדרישה הם נאסרו וכנבלו באזיקי ברזל, גם שני נכבדים שסירבו להעיד עדות שקר עונו. הכותב מבקש אפוא מהסולטאן להרשות להם לעזוב את דמנאת לאחר מתן פיצויים על רכושם לפי אומדנם של הממונים על ידי הסולטאן למטרה זו. 

תגובה בשם הסולטאן .

היהודים כבר התלוננו בפני הסולטאן שנתן להם הצהרה הכוללת את פקודת הסולטאן, כי ההשפלות שחלות עליהם כמו לשאר היהודים בממלכה יופסקו, אביו של הסולטאן כתב לקאדי של דמנאת בדרישה לבצע את פקודותיו ולדווח במקרה של חזרה על תלונות. הסולטאן גם הזהיר את הצדדים שאם לא ידווחו, ייענשו.

נוסף לכך הקאיד אלבשיר בן לבשי צווה ללוות את היהודים, אבל הם סירבו ללכת אתו ולאחר היעדרות קצרה חזרו, והתלוננו על המושל.

כתגובה בחר הסולטאן שלושה אנשים מהצוות שלו שהלכו עם הוראות למושל דמנאת לבדוק אם הוראותיו בוצעו, אבל היהודים סירבו ללכת אתו. הדבר מוכיח כי תלונתם לא הייתה מבוססת. לכן הסרנו מהם את פקודת הסולטאן ושלחנו אותה לנציגי הסולטאן בצירוף פקודות למסור אותו לקאיד שיקרא אותו בפני קהילת דמנאת, וישמרו זאת.

תגובת השליחים לא הגיעה לסולטאן, אבל נאמנו שנמצא שם ענה כי יהודי דמנאת הופיעו בפניו יחד עם קאדי והקאיד אלבשיר, וכן שני נאמנים ורבנים. התלונות נקראו בפני היהודים.

היהודים ענו כי כל התלונות חסרות בסיס עובדתי.

הוד מלכותו ציווה למושל שלא לאלץ יהודים לבצע עבודות כפויות חוץ מאלה שמבצעים לפי רצונם ותמורת תשלום, וכי אין לתת מטבעות להחלפה אלא לפי רצונם. הדו"ח של האמין עוד לא נמסר לנציגי המדינות הזרות ולא לווזיר מוחמד ברגאש, ומצפים לדו"ח של הקאיד אלבשיר והקאיד של דמנאת, כדי לוודא את האמת. חתום מוחמד בן אל ערבי.

17 בדצמבר 1884 מוחמד ברגאש פנה לקונסול ארצות הברית קולונל מתיוס.

כתגובה לשיחה ביניהם בקשר לגורלם של יהודי דמנאת ובקשתו של מתיוס לקבל את הנציגות שלהם לשמיעת עדות ממקור ראשון על מצוקותיהם בכתב, דבר שעשו. ועתה עדות זו נשלחה לסולטאן. ברגאש אמר לקונסול כי הוא בוודאי מודע לכך כי רצונו של הסולטאן שכל אדם יזכה ביחס הוגן וצדק.

ובייחוד היהודים, שהסולטאן המליץ עליהם שיזכו ליחס מיוחד. פורסם גם ב- TM 26 בינואר 1885. הקונסול הנ"ל כתב לווזיר ברגאש שיפגוש את המשלחת של יהודי דמנאת לפני שברגאש הולך לסולטאן הנמצא בפאס. 

הרב-א.אסולין-הפרשת ויגש

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר
אפך בעבדך כי כמוך כפרעה )מד, יח(.
כתב הגאון הצדיק רבנו ישראל אבוחציריא זצ"ל סידנא בבא סאלי, בספרו
אהבת ישראל, כשנגש יהודה לדבר עם יוסף, דיבר עמו בתקיפות, וזהו לשון:
ויגש – למלחמה. כמו שדרשו רז"ל )בראשית רבה צג, ו(. לכן כדי להרתיח את יוסף
אמר לו: בי אדוני – דע לך, כי באותיות שמי רמוז שם הוי"ה שהוא אדוני, ולכן
עליך להזהר בכבוד "אדוני" שהוא הוי"ה הנמצא "בי", ולהאזין לדברי בכבוד,
ולשמוע בקולי ולשחרר את באור חדשנימין.
כתב רבנו חיים בו עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי וראש ישיבה כנסת ישראל,
בספרו אור החיים, בסוף פרשת מקץ, כשבאו אחי יוסף לפניו ומצאו הגביע
באמתחת בנימין אמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצדק האלהים וכו'
זהו שאמרה התורה ויגש אליו יהודה ומה שאמר מה נאמר בי אדוני ידבר וכו'
ומה שאמר מה נדבר באזני אדוני ומה שאמר ואל יחר וכו' זהו שאמר ומה נצדק.
צריך לדעת כי בג' דרכים אדם מנצח את חבירו או בתחנונים מתוך שמתחנן
לפניו נותן לו בקשתו או באלומות וכח הדבור שמתוך חוזק דבריו גם כן ינצחוהו
או באמיתות הדבר. יהודה הלך לפניו יוסף בכל הדרכים האלו בתחילה אמר
ויגש אליו ויאמר בי אדוני בלשון תחנונים. ידבר נא לעבדך וכו' זהו הדרך השני
בלשון קשה אע"ג שאמר נא שהוא לשון בקשה, דבר קשה ואל יחר אפך וכו'.
אדוני שאל זהו אמיתות הדבר.
ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן וכו' ונאמר אל אדני לא יוכל
הנער לעזב את אביו וכו' ותאמר אל עבדך אם לא ירד אחיכם הקטן )מד, כ- כג(.
כתב הגאון רבי מרדכי אסבעוני זצ"ל בספרו פרשת מרדכי )עמוד קלח(, יש מן
הרגש קראוהו קטן, אחר כך נער אחר כך קטן. ואפשר שתחילת דבריהם
משראו שקראם מרגלים ואמר שלראות ערות הארץ באו, נתייראו ממנו שמא
יאמר להם שיביאו אביהם ואחיהם ע"כ. לו חכמו והשיבו על אומרו היש לכם אב
או אח, ואמרו יש לנו אב זקן, ר"ל שאי אפשר לצאת ממקומו, גם כן אח קטן ר"ל
קטן שלא ראוי לשום דבר כדי להפטר ממנו, וכאשר גמרו תשובתם שטענה
שאמרו על אביהם הספיקה, ועל כן לא שאל עוד שיביאוהו, אמנם על אח לא
נכנסו דבריהם באזניו ושאל מהם להביאו, ולפי שמתוך הענין נראה שחס על
אביהם, שינו ממה שאמרו שאחיהם קטן ואמרו שהוא נער לומר שהוא עומד
ומשמש לאביו הזקן, וזה דקדקו בלשונם ואמרו לא יוכל הנער לעזוב את אביו.
ר"ל שהוא עומד ומשמש, ואי אפשר לזה בלא זה וכאשר ראו שלא הועילו
בחכמתם שגם שאמרו כן חזר ושאל שיביאוהו. חזרו לדבריהם הראשונים וחזרו
הם לומר דבריו שאמר אחר שאמרו לו שהוא נער ועומד ומשמש, ואי אפשר
לעזוב את אביו, אמר לו היא ואת אחיכם הקטן הביאו אלי, לומר שתפש
דבריהם הראשונים שאמרו כי קטן הוא לומר שבעלילה הוא בא עליהם, ועל כן
הם מתרעמים עליו וקובלים עליו שעושה עמהם אשר לא כת.
ועתה אל תעצבו ואל יחר בעינכם כי מכרתם אתי הנה )מה, ה(.
כתב הגאון החסיד רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, יש להקשות למה
הוסיף תיבת הנה, אפשר רק כי מכרתם אותי, ואפשר לומר שיוסף הבין בהם
שמצטערים על שמכרו אותו למצרים שהיא קרובה לארץ כנענן, שעל ידי כן נודע
להם ואלו מכרו אותו לארץ רחוקה היה משתקע ולא היה נודע לעולם ולכן אמר
להם ואל יחר בעיניכם שמכרתם אותי הנה ולא למקום רחוק שלא היתי נמצא,
כי דבר זה הוא לטובתכם, כי למחיה שלחני אליהם לפניכם.
בשעה שביקש יוסף מאחיו להעלות את אביו למצרים, שלח יחד עימם עגלות
מליאות כל טוב מארץ גושן, וכך כתוב בתורה )בראשית מה, כג(,וּלְאָ ב יו שָׁלַח כְזאֹת
עֲשָׁרָׁה חֲמ ֹ רים נשְֹ אים מטּוּב מצְרָׁי ם וְעֶשֶר אֲתנֹתֹ נשְֹאתֹ בָׁר וָׁלֶחֶם וּמָׁזוֹן לְאָ ביו
לַדָׁרֶךְ. אמר הגה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל )אב"ד אולדמנצור, למד תלמידים
במשך שמונים שנה(,
האתונות נשלחו אחרי החמורים והילכו אחריהם בעדר, כדי שלא לעכב את
ההליכה, כי אילו היו מלפנים היו החמורים מחזרים אחריהם ולא היו דבקים
בהליכתם.
סגולות למוצאי חנוכה.
א. נהגו לקחת שיריות השמן הנותר לשמור לעת הצורך למשיחה במקום כאב
ובפרט לשושנה ברגלו. אבל יתנה שמה שישאר אינה חלק ממצות הדלקה. והרב
אברהם מוגרבי ראה בקודש אצל סדנא בבא סאלי זצ"ל שנהג כן.
ב. אחר החנוכה לוקחים את הפתילות ושורפים אותם ומדלגים מעל גבי העשן
הרווקים והרווקות וכן כתב בספר נוהג בחכמה (עמ' סא ס"א), וראו בכך סגולה לשלום
בית ושמעתי שכן מנהג העיר צפרו וכן נהגו במשפחה (מהרה"ג רבי פנחס עובדיה שליט"א ). וכן
מנהג העיר מכנאס, כמובא בספר ילקוט שבע (כסלו עמ' קמב). שאחר ששורפים את הפתילות
ומדלגים עליהם ושירים, מתורגם:
'כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מ-אלהינו,
לשנה הבאה יחיינו, ונחזור לארצנו, וארץ אבותינו,
ירושלים החביבה עלינו, ולתורה ולמצות יזכנו, וזכות
אור הנרות אשר הדלקנו, יאיר עינינו ועיני בנינו, באור
התורה שהיא חיינו ואורך ימינו, ובה נאבד שונאינו.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com
הודעה משמחת
ניתן לקבל את כל החוברות של
תורת אמך – מנהגי מרוקו
דובב שפתי ישנים – כל רשימת רבני מרוקו שהעלו עצמותיהם ארצה
ותורת אמך – פניני המידות ועוד

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

פה

ס׳ נח. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

ידידי החה״ש, כהה״ר ימין לגראבלי ישצ״ו, שלום, שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, ושמחתי מאד, כי מצאת מנוח בעוב״י פא׳׳ס יע״א, ורוב היום לומד בבית מדרשו של שם החכם כמוה״ר יוסף הכהן ישצ״ו, ה׳ ישלח עזרך מקדש, ועוד שמחתי על בשורתך, כי הראית לו אגרותי וישרו בעיניו מאד. עוד הפצרת בי למצא לך פשר להמאמר הקשה בעיניך, הובא במדרש פ׳ בראשית סו״ף ב׳ וז״ל, והארץ היתה תהו ובהו, אלו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו, ואם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, ואינו חפץ במעשיהם של רשעים, עכ״ל.

דע ידידי, כי לדעתי המעט, נר׳ לפרש המאמר הזה, בכמה פנים, הפן הא', פשוט הוא, שבעל המדרש המשיל מעשה הרשעים לתהו ובהו וחשך, ומעשה הצדיקים לאור, ומפני שאנו רואים שלות הרשעים בעוה״ז, יוכל בעל רפיון אמונה לטעות ולחשוב, שה׳ חפץ במעשיהם יותר, ולכן השפיע להם טובה, כמאמר אסף, כי קנאתי בהוללים, שלום רשעים אראה וכו׳ זכר, והקדים, ואני כמעט נטיו רגלי וכו' (תהלים ע״ג וע״ש במפרשים). ולכן גם בעל המאמר הנז׳ אמר, אבל איני יודע וכו׳, ואד כיון שאמר הכתוב, וירא אלהים את האור כי טוב, משמע שמעשה הצדיקים הוא הטוב בעיניו, ובו הוא חפץ, ושלות הרשעים היא כמש״ה, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, רח״ל.

הפן הב׳, בהקדים מ״ש שם במדרש ריש פ׳ בראשית, שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה, ע״ש, והקשו המפרשים, מאחר שהתורה היא צורך באי עולם, למה אחר ה׳ בריאת העולם אחריה כל כך שנים? ותרצו, שה׳ צפה והביט במעשה הרשעים ואחר את הבריאה, עד שעלה במחשבה לפניו אברהם וכל זרעו הצדיקים, וברא את העולם, כמ״ש אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אותיות באברהם, ע״כ. והתרוץ הזה הוא כלשון בני אדם, דלא שייך בו יתברך אחור מחשבה, ובפרט כל כך שנים ח״ו, והנה תחלת הבריאה הוא האור, וזוהי כוונת המדרש, והארץ היתה תוהו וכו׳, כלומר מי גרם לעולם שתשאר תהו ובהו אלפים שנה ? ואמר, מעשיהם של רשעים, ומי גרם אח״ך שאמר ה׳ יהי אור וכו', שהוא תחלת הבריאה? ואמר, מעשיהם של צדיקים. אבל אחר שנבראת העולם והיו בה רשעים גמורים, איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו שגרמו לעולם תחלה תהו ובהו, דהיינו שה׳ כביכול ניחם על הבריאה, או חפץ בה בשביל מעשיהם של צדיקים? ואמר כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, והרשעים כאפס ותהו נחשבו לו, ומ״ש וינחם ה׳ כי עשה את האדם

בארץ ? כבר כירשוהו המפרשים, עיי״ע.

 הפן הג׳, כי הרשעים הם העוסקים בישובו של עולם, חורשים וזורעים וכו׳ וכו', אבל הצדיקים אינם יודעים רק התורה והמצות, וא״כ נוכל לחשוב שה׳ חפץ בישוב העולם יותר ממעשה הצדיקים? והשיב וכו׳, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, כי בזכותם ישוב העולם מתקיים ביד הרשעים, שהם בעו רחמי על מטרא ואהא מטרא, ובלא מטר אין קיום לכל היקום, כמ״ש בכתובות דף ה׳ ע״א, מעשיהם של

צדיקים מי מגיד הרקיע, ומאי ניהו מטר, ע״ש. הד׳ כי הרשעים לפעמים נשמעים לעצת יצה״ט, ועושים איזה מצות, כגון צדקה וכיוצא, ועל זה הוא אומר אבל איני יודע באיזה מהם חפץ יותר, אם במעשה הטוב של אלו שכפו את יצרם, או במעשה הצדיקים שכבר הורגלו ביושר וצדק? והשיב כיון דכתיב וכוי, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, אבל הרשעים מאחר שחוזרים עוד לסורם הרע, הוא כטובל ושרץ בידו, דלא הועיל כלום. זהו הנר׳ לע״ד בזה, ואתה תבחר ותקרב, ובדרך אגב אודיעך איזה רמזים קטנים, שנים שלשה גרגירים שחדשתי עתה בהיותי עסוק בפי׳ המאמר הזה, בפי בראשית וכו', מצאתי בר״ת שלו גימטרייא כ״ב לרמוז שבכ״ב אותיות התורה נבראו שמים וארץ, כמ״ש במדרש בראשית ע״ש, וכמ״ש רש״י שם בפי׳ הפרשה שבזכות התורה (שיש בה כ״ב אותיות) נבראו שוא״ר, ע״ש. גם סופי תיבות ברא אלהים את הם אותיות אמ״ת, לרמוז שהעולם עומד על האמת. גם אר״ץ ר״ת אמצעי, רשע, צדיק, לרמוז על ג׳ סוגי האדם שיש בעולם. ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

. איגרת ר׳ גדליה בן דוד בן יחייא לדוו יצחק אברבנאל

איגרת היסטורית זו, בנתב ידו של רבי גדליה ב״ר דוד בן יחייא, מצאתי בעיר מכנאם שבמארוקו ורכשתיה בשביל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים במסעי בשנת תש״י. מספרה עכשיו 2057 HEB

רבי גדליה זה הוא רבי גדליה השלישי מחמשת השמות גדליה ממשפחת בן יחייא המפורסמת. הוא היה 'רופא למלך אלפונסו מלך פורטוגאל עד שנת רמ״א, 1481 –  שאז נסע לאיטליה ואחר כן לעיר קושטא. ובאותו זמן שרבי גדליה שימש רופא היה רבי יצחק אברבנאל שר בחצר המלך אלפונסו וגם הוא יצא באותה שנה, שגת רמ״א, שבה מת המלך אלפונסו. מאיגרת זו אנו למדים ששני גדולים אלה היו גם ידידים ורעים והחליפו ביניהם מכתבים. לא רק מכתבי ידידות אלא גם מכתבים דיפלומאטיים, כשני שרים יהודים בחצר המלכות, שיהדותם קשרה אותם בידידות. האיגרת ניזוקה בכמה מקומות, בשני צידי הגליון, ממנה מבואר, שעוד איגרת אחת שלח רבי גדליה לרבי יצחק אברבנאל, שהמדובר בה בענייני המלכות והמלך. וזו היתה האיגרת המשנה (השנית), שבה מודיע לו על החדשות, שרבי יצחק אברבנאל לא יכול לברר את אמיתתן ורבי גדליה מבהיר לו אותן. החדשות ההן נגער אל מלחמות המלך אלפונסו עם מלך סיציליה ומתאר את מלך סיציליה כמושמץ על ידי ההמון, שהוא סדומי וכוי. ״ותלו על החומה קרניים גבוהות״. כדי להבין דברים אלה יש להקדים, שבארצות המזרח, אדם שיצא עליו שם רע, או שנוצח, היו עושים כעין קרני שור גדולות, מעץ או מבגד, ותולים אותן במקום גלוי להכריז על ׳קלונו. וכך הולך רבי גדליה ומספר לאיש סודו וידידו האברבנאל את המתרחש בשדה המלחמה. וכנראה שרבי גדליה היה נוסע עם המלך כרופאו ויועצו. ובמסעו זה ביקר גם אצל אוהביו היהודים, שאחד מהם היה דון אברהם אבוהב אוהבו מקודם ויהי לו כאח קרוב לכל דבר. הוא מבטיח לר״י אברבנאל, שר׳׳א אבוהב הנזכר הוא מוכן לעבודתו כמו יליד ביתו ושר'"א אבוהב נלווה לרבי גדליה ושניהם עם עוד אחרים נסעו בששה עשר לחודש יוליו מעיר מוגדאגיגו, עירו של דת אברהם אבוהב, לעיר מיראנדה, לפי ששמעו שפיירד

לוריינצו די טאבארה, כנראה אחד משרי הצבא, רוצה לילד למלך בחיל גדול. והם, רבי גדליה ורבי אברהם, נסעו אתו ביחד. רבי גדליה מבטיח לר״י אברבנאל, שלא יעשה שום צעד ולא יפסע אפילו פסיעה אחת, אלא אחר השקפה ועיון נמרץ וכוי. את האיגרת הזאת שלח רבי גדליה עם איש ששמו יוסף ו" לדילוגו ומהירות עברו״, ז״א לנחיצות השליח הנזכר ומהירות נסיעתו, לא יכול ר״ג להרחיב הכתב והוא מודיע לידידו ר״י אברבנאל בסוף האיגרת, שיודיע לגברת אחת, שכתב גם לה עם הכתבים ששלח לקובילייאה.

חבל שלא נז׳ באיגרת,׳ התאריך ואולי ניטשטשה השורה הראשונה, שבה נרשם התאריך׳ אבל כפי שכתבנו נכתבה קודם שנת רמ״א – 1481 – , בזמן מלחמת אלפונסו מלך פורטוגאל במלך סיציליה בעוד ששני השרים רבי גדליה ור״י אברבנאל ישבו על כסאם בשירות מלך פורטוגאל.

. לאדון למש.. דון יצחק אברבנאל ישצ״ו. הלא כתבתי לד אגרת ממקה.. הארץ הג..

אל המלך על נכון ושלחתיה לקובהייאה׳ כי ידעתי שישלחוה לכבודך׳ תקבל…זאת האגרת המשנה ואל תהיה למותר כי שמץ חדשה נמצא בה. אדוני אל יונוך החדשות מקרוב או מרחוק ואפילו מפי המגידים׳ כי האמת שלא יכוונו המגידים יוכחשו… בדבר מה… לה קצת מהם אומרים פחות׳ בינאוינט הוא עם המלך ומינן[?] וכן מהאחרים׳ החדשות האמתיים הם אלו שהמלך … נתנו עם מחנהו ומלך שיזילייא רחוק ממנו כמו ה׳ פרסאות, המבצר מתו..נו.. הוא מוכן לימסר למלך בעל כרחו לאחר שחרפוהו אנשי המבצר ואמרו שהוא היה סדומי ואשתו בעולה וממזרת ותלו על החומה קרנים גבוהות. המלך התחיל ללחום כנגד המבצר וכמעט הוא כבוש. סמורה היה כנגד מלכנו המבצר ..נילה יש אומרים שהיה לעבודת המלך ולעזרו אין בזה צד ודאות׳ שאלאמאנקה נפלה היא ולא מבצרה׳ האדונים קאשטילייאנושי הם צבועים מורדים גדולים נאבדה האמונה ונכרתה מפיהם לא תאבה ולא תשמע שום טובה מהם. מרגלית; טובה היתה בינינו רצו לאבדה ממנו ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.. מלר שיזילייא לא ידעתי מה יהיה באחרית הזעם. ואני בעת כתבי זאת האגרת …. במקום מוגאמיינו בבית דון אברהם אבוהב אוהבי מקדם היו היה לי כמו אח קרוב לכל דבר ומוכן לעבודתך כמו יליד ביתך כי זוכר לי חסדים וטובות שעשיתי עמו והיום הזה יום י"ו לגולייו אני והו» ואחרים נפטרים מכאן למיראנדה׳ למה ששמענו שפירו' לורינצו די טאבארה רוצה לילך למלך בחיל גדול ואעבור עמו בע״ה׳ להיות על לב משכיל שאפסיע ואפי׳ פסיעה אחת אלא אחר השקפה ועיון נמרץ היוס הזה עבר כאן פירו דאלאקאצאבה ופרשים אחרים. והאיש הזה המוליד הכתיב שמו יוסף .. אל.. לדילוגו ומהירות עברו לא הרחבתי הכתב ודי בזה אחלי שתספר ל.?. כתבתי לה עם הכתבים ששלחתי לקובלייאה כל האהובים וחביבים בר…

גדליה בר דוד נ״ע

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

בנימין בר תקוה

פיוטי רבי יעקב אבן צורפיוטי רבי יעקב אבן צור

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

החלוקה למדורים ולסוגים בקובץ ׳עת לכל חפץ׳

קובץ הפיוטים ׳עת לכל חפץ" כולל כארבע מאות פיוטים. זהו יבול נכבד לכל הדעות בשביל משורר, שאין השירה עיקר עיסוקו, אלא תורתו אומנותו, ועיסקי ציבור עומדים בראש מעייניו. לשם דיוק, יצויין כי בספר ׳עת לכל חפץ׳ נדפסו 403 פיוטים. ארבע מאות חסר אחת(399) נדפסו קודם המפתח(הנדפס החל בדף קיב עמי א), ועוד ארבעה פיוטים נוספו במדור ההשמטות שבסוף הספר. בפיוטים ש׳נשמטו׳ שני פיוטים מסוג התחינה, המיוחסים לר׳ יעקב אבן־צור, ואין ודאות גמורה שמתחת ידיו יצאו, אך קרוב לודאי שהם משלו. כן מצאנו בפיוטים ה׳נשמטים׳ שני פיוטים נוספים, וברי כי אינם לר׳ יעקב אבן־צור. האחד מהם הוא מסוג התחינה, מאת בנו ראובן רבה (להבדילו מראובן זוטא, שני בניו אלו מתו בחיי המשורר), והשני הינו מסוג הבקשה ומחברו ר׳ חיים ביבאס. אולם, יש להדגיש כי גם בין 399 הפיוטים המופיעים קודם המפתח — שניים (מסוג הספדים) אינם לר׳ יעקב אבן־צור. האחד הוא הספד שכתבו ר׳ שלום אבן־צור ׳נפשי תנהי ותבכי׳(דף צט עמי ב), והשני הינו הספד על מותו של ר׳ יעקב אבן־צור שכתבו בנו רפאל עובד, ׳השליך משמים תפארת ישראל׳(דף קג עמי א). נמצאנו למדים, כי ב׳עת לכל חפץ׳ 397 פיוטים המיוחסים בוודאות גמורה לר׳ יעקב אבן־צור ע״י העורך האחראי של הקובץ הנדפס, הלא הוא ר׳ רפאל אבן־צור שכתב את ההקדמה הראשונה לספר.

׳עת לכל חפץ׳ כשמו כן הוא, ועריכתו מוסדרת כאמרו על־פי ה׳זמן היהודי׳. בראשו פיוטים למחזור הזמנים של האומה היהודית, לאמור בחלקו הראשון, ערוך הספר על־פי הסדר הבא: ימי החול, שבתות וחגים. מבחינה זו נראה שלנגד עיניו של הפייטן עמד ׳תקדימו׳ הפייטני של הקובץ ׳זמירות ישראל׳, לר׳ ישראל נג׳ארה המחולק כידוע ל׳עולת התמיד׳, ׳עולת שבת׳ ו׳עולת החודש׳. בהמשך הקובץ באים פיוטים שמקומם במעגל הזמנים של היחיד היהודי, כגון פיוטים לבר־מצוה, לברית מילה ולהבדיל להספדים.

 עתים שהסדר הפנימי של המדורים משתנה מעט ואינו ערוך על־פי סדר זמנים עקבי, אלא על־פי סדר זמנים אסוציאטיבי. כך יש להבין את צרופם של מדורים לשמחת תורה ולהכנסת ספר תורה, לפי שבמרכז השניים ניצבת שימחת מצווה בתורה הקדושה. על־פי הקישור האסוציאטיבי, נבין מדוע פיוטי תשעה־באב סמוכים אצל ההספדים לפניהם, ופיוטי עת־צרה ושאילת־גשמים סמוכים אצלם לאחריהם, לפי שכולם הם ׳ימים שאין בהם חפץ׳. כמו־כן יש ליתן את הדעת להעדרם של פיוטי ראש השנה ויום הכפורים, לפי שלימים אלו כבר נתקדשו פיוטי הקדמונים. בהקשר לשמו של הספר, יש לזכור כי שמו מחזירנו לספר קוהלת (ג א). ואכן התייחסות למעגל יומם של חיי אנוש אופיינית לפייטן, אלא שהיא מצטיירת בגונה היהודי. כבר צויין לעיל כי עוד קודם להדפסת הספר בשנת תר״א, יצא לאור בוינה קובץ הפיוטים ׳בינה לעתים׳ המחולק ל׳עת שחוק׳, ׳עת רקוד׳, ׳עת בכות׳ ו׳עת ספוד׳, ויתכן כאמור כי ספר זה שהחדירו ר׳ אברהם אנקווה השפיע על המהדיר שלנו ר׳ רפאל אבן־צור לקרוא לספרנו בשמו.

המדור הראשון בספרנו הוא מדור הבקשות הכולל תריסר פיוטים. ששת הבקשות הראשונות הינן בקשות היחיד. על גבי שלושת הראשונות מצויין כי הן ל׳דפיקת שער׳, ומתגלה כאן איפוא תכונתן היסודית הידועה של הבקשות לשמש תפילות הכנה, והן מכוונות לבקש מעם הקב״ה שיפתח שערי תפילה, בד בבד עם פתיחת שערי בית־הכנסת על־ידי המתפללים. שלוש בקשות נוספות מעבירות ברמז לנושא הלאומי, לפי שהן מדברות על נושא השחר ומעלותיו לתפילה, אלא שבאופן סמלי הן מתייחסות למעלותיו של שחר הגאולה הלאומי. חמש בקשות נוספות הינן בקשות לאומיות, ומזכירות לנו את הבקשות הספרדיות הלאומיות הנודעות. מן האמור לנו עד כאן מסתבר לנו כי אף שהתפתחות הבקשה בכיוון פיוטי הכנה לתפילה, הינה התפתחות מאוחרת, מכל מקום קשורה היא בסוג קדום, הלא הוא סוג פיוטי ׳הרשויות׳. כמו־כן רואים אנו בפיוטים שלפנינו את קשרי הבקשות עם טכס תקון חצות, שכן אחת הבקשות מיועדת גם לתקון חצות ׳יה שור אום נטושה׳, (דף ג עמי ב). הבקשות המיוחדות הללו, אינן קשורות, איפוא, רק עם התפילה שתבוא (שחרית), אלא הן נמשכות גם לתפילות שלפניהן, ובעיקר לקינות שעל צער החורבן. מבחינה תמאטית ניתן איפוא לראות בבקשות גשר בין תפילת הלילה האחרונה והמאוחרת, לבין תפילת השחר. אכן, במאות האחרונות ידוע לנו ממנהגן של עדות מספר בישראל, שנוהגים להשכים בלילי שבתות ולשיר בקשות באותן שעות שמדרך הטבע הינן פנויות מן התפילה. במדור הבקשות עוד בקשה אחת יוצאת דופן, והיא מעין ׳ברכת גומל׳ של הפייטן בקומו מחליו בחודש אדר תנ״ז.

כיצד נסביר את ארגון המדור? לבד מן העקרון הטכני, נראה שהעקרון התבניתי קבע גם הוא את הסדר(דבר הבולט גם במדורים אחרים). בקשה ראשונה שוות חרוז במשקל המתפשט, השניה שוות חרוז כמותה אך במשקל המרובה, השלישית בתבנית מיוחדת(הנדונה במדור התבניות), ורביעית בתבנית מעין אזורית עם מדריך, ולאחריהן שוב שתי בקשות במשקל המתפשט.

לאחר מכן חוזרים פיוטים בתבנית מעין אזורית ללא מדריך, פיוט מרובע במשקל הברתי, וכן פיוט במשקל המרובה, ופיוט בתשתית אזורית אך במתכונת מיוחדת, (׳יה שור׳ הנזכר לעיל) ולבסוף פיוט בתבנית מעין אזורית פשוטה. סקירה זו מלמדת על רפרטואר מגוון שהפייטן מגיש למתפללים. הוא הדין לגבי המדורים המתאפיינים גם הם בגיוון תבנית, אלא שאין יריעת הדיון מרשה לנו הרחבה יתירה בהדגמת הארגון הספציפי בתוככי כל מדור ומדור. מובן שלצד הגיוון התבניתי יש להביא בחשבון את הגיוון המוסיקלי המתבקש מכתיבה רב תבניתית. בפועל, לגבי מדור הבקשות, יש להבליט את יתרונו הכמותי של השיר שווה החרוז השקול במשקל קלאסי, ואף כי יתרון זה אינו אבסולוטי, הנה הוא דומיננטי במדורנו, דבר המלמד על זיקת הבקשות לרשויות הספרדיות, בעיקר לאלו הלאומיות.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

 יגאל בן-נון יגאל בן נון

פורסם בכתב העת "קשר" 42   אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

ביום השלושים לטביעת 44 נפשות בספינה אגוז, הופצו בעריה המרכזיות של המדינה כ-10,000 כרוזים שניסח גתמון:

לאחינו היהודים במרוקו. 44 מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל יחד מבכים את אבדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן שיד הארמון אינה מעורבת בגל הרדיפות האנטי-יהודי המציף אותנו בזמן האחרון. אנו יודעים שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האיסלם. אך יש שונאי ישראל שגמרו בלבם בחשאי לרודפינו ולהשפילנו עד עפר. על אלה נאמר שסופם יהיה מר כסופם של עמלק, המן הרשע, היטלר ואייכמן יד הגורל תשיגם. רשימת צוררינו ארוכה, אך אין אנו לבד. כל קהילות ישראל בעולם מבכים את מתינו ונאבקים על זכויותינו וחירויותיו. ראו את הסערה האמתית שקמה בעיתוני העולם כולו, בארגונים היהודיים והלא יהודיים ובבתי הנבחרים. מחר, לרגל השלושים למות יקירינו, נתייחד לשתי דקות לזכרם. זאת רק פעולתנו הראשונה. אל תיפול רוחכם, חיזקו ואימצו! המאבק למען זכויותינו וחירויותיו רק מתחיל!

 מנסחי הכרוז אמורים להיות לכאורה ראשי הקהילה היהודית הפונים לחברי קהילתם. הכרוז נפתח באזכור האסון שבו יהודים "נטרפו בלב ים". אין הכרוז מספק מידע על נסיבות האסון ולא מזכיר מי הם האחראים להפלגה. יש להניח שמנסחי הכרוז היו ערים לטענות על אחריות גורמים "ציוניים" להפקרת ביטחון מהגרים בספינה רעועה. כדי להזים טענה זו דאג המנסח להציב את האסון כחלק מן השאיפה המוצדקת לעלות לישראל מול כוחות רשע, שזהותם מטושטשת, המונעים עלייה לגיטימית זו. הניסוח עמד על שתי תקוות. מצד אחד תקוות היהודים שראו במרוקו את מולדתם, תקווה שנכזבה, ולעומתה כמשקל נגד "התקווה בת שנות אלפיים". כיוון שנציגי ישראל ניהלו מגעים עם יורש העצר, הפרידו בין ארמון המלוכה ובין אויב לא מוגדר שידו הייתה בגל הרדיפות האנטי-יהודי. גם דת האסלאם זכתה להערכה בהדגשה שעקרונותיה מנוגדים לאנטישמיות. בסוף הכרוז המנסח איים על "שונאי ישראל" שצפוי להם סוף מר כסופם של רשעים מן האגדות המקראיות (עמלק והמן) ושל צוררים נאצים (אייכמן והיטלר). הזיהוי של מתנגדי ההגירה החופשית ממרוקו עם צוררי היהודים יגרום להסלמה במאבק במתנגדי ההגירה, שכן דמויות אלה מזכירות אסון ושואה ליהודים. הכרוז סיים ברמז לדברי שרת החוץ במליאת הכנסת: "אתם לא לבד", הזכיר את הערבות ההדדית בין כל היהודים בעולם וסיים בתערובת של איום או אזהרה: "יבואו עוד פעולות".

ההיסטוריון ירון צור מבחין בניסיון להציג בכרוז את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. הכרוז מטפח, לדבריו, את זכר קורבנות העלייה "תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד שני לרעיון אחדות האומה". הוא עומד על זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים של הכרוז: "אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים". ברמזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור כי "הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות".

השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. ברור היה שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, הארוגנטיות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי הביטוי של היהודים. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפעל במדינה ועשה בה ככל העולה על רוחו.

השכנוע הפנימי העמוק בתודעת גתמון שכל היהודים נתונים לסכנה פיזית גרם לו להתעלם מן הנתונים האמיתיים במציאות המרוקנית ולהשליך את ניסיונו האישי במלחמה בפולין על כל דבר הקשור ביהודים, יהיה מצבם אשר יהיה. אחד השליחים שהיה מפקודיו העיד: "אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופהגם פנחס קצירשהיה ממעריצי גתמון זקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שעבר בילדותו.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

מתוך הספר "חכמת ערב " 1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים – רחמים רג'ואן 

18 – اناكل الكرفس حتي ناكل عضوضه

פתגם עיראקי

אנאכל אלכארפאס, חתא נאכול עצ'וצ'האוצר פתגמים

האם נאכל את הכרפס ואפילו את גבעוליו ?

כּרפס מריר וחריף. לא ניתן לאכול אותו עצמו וכיצד נאכל את גבעוליו ?

נאמר על אדם השנוא בחוג מסוים, ולאותו חוג רוצים לצרף את קרוביו.

איני אוהב את אשתי, ואתם מצפים ממני שאוהב את בני משפחתה ?

 

19 – الفتنة اشد من القتل

פתגם כלל ערבי

אלפִתנָה אַשַׁדֻ מן אלקאתאל

חרחור מדנים גרוע מן הרצח

 

19 – الكف الواحدة ما بتصفق

פתגם סורי-מצרי

אלכאף אלאוחידא מא ביתסאפק

כף אחת לבדה אינה יכולה למחוא כף

חשוב להתאחד נגד האויב המשותף כדי לנצחו

איש נעזר ברעהו כדי להגשים מטרה

לית ספר דמספר לגרמה – מארמית – אין ספר המספר בעצמו את שער ראשו

 

19 – كل عيش حبيبك ـ تسره ؛ وكل عيش عدوك ـ تصرهّ

פתגם מצרי.

כֻּל עֵייש חביבכּ , תסִרוה ، וכל עייש עדואכ , תצרה

האוכל מפת אוהבו ـ ישמחהו והאוכל מפת אויבו ـ ייסרהו

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתלהתריתל

עדות אחרת על תופעה אכזרית זו הובאה בדבריו של האב לאון ניקולה גודרד(Leon Nicolas  1825-1863 ,Godard), כומר צרפתי, ארכאולוג והיסטוריון. הוא ביקר בצפון אפריקה, במצרים ובארץ ישראל. תיאור מסעו למרוקו הוא מקור בלתי נדלה למידע על מדינה זו באמצע המאה התשע עשרה. עד כמה שידוע לי, הוא היה הראשון שהשתמש במונח ׳תריתל׳ בספרות האירופית זמן רב לפני שהיא הכירה את המילה ׳פוגרום׳:

גורלה של אומה אומללה זו, גורל שאין להסבירו מבחינה אנושית, הוא העצוב ביותר שאפשר לדמיין, אף שהיהודים זכו בה לעדנה מסוימת, בזכות אופיו של עבד אלרחמאן,״ ששלטונו היה אכזרי הרבה פחות משלטונם של השריפים שקדמו לו. בזמן שלטונם של השריפים האחרים, המלאח, כלומר האדמה המלוחה, הצחיחה והמקוללת, הפכה לעתים לסוג של גיהינום. שנים מעטות חלפו בלי שתתרחש בו ביזה. היהודים לא שכחו אה האסון שהם היו קרבנותיו בפאס לקראת סוף המאה הקודמת, בשל גחמתו של מוחמר יזיד האכזר, בנה של ללה זרזט (Lalla Zarzet) המומרת האנגלייה, ששלט בשנים 1790- 1792: ולעתים, כשמורי דרש מהם כסף, במקום לענות שאין להם הם היו שואלים אותו: ׳האם לא היית בביזה של פאס אלג׳דיד?׳. הרובע היהודי הוא בפאס החדשה. כך נוצר מנהג של ממש להשלים מעת לעת את הפיגור במשכורות הגדודים באמצעות ׳תריתל׳ ביהודים. המלאחים של תטואן, של אלעראיש, של אלקסאר – כולם נחרבו, כמו של פאס, תחת אותו שליט, יזיד. ראשי הקהילות היהודיות היו מאושרים כאשר הם הצליחו להגיע לפשרה כספית עם הגדודים.

היו אפילו מקרים שבהם התרחשו הפרעות בשיתוף פעולה עם הפקידים המקומיים, לדוגמה התריתל בסטאת ב־1903, מעט לפני התקופה שאבחן כאן במפורט.

ב־27 בדצמבר פלשו לעיר שבטים אחדים של קבילים, רועים וחורשים מסטאת, שניצלו את המצב שהיה באותה העת במרוקו. האם הח׳ליפה, השליט, התכוון לתת להם לעשות כרצונם או אולי שיתף פעולה עם הקבילים? בכל מקרה, הוא עזב את העיר ערב לפני הפרעות, והביזה החלה ביום חמישי בבוקר. אף אחד לא חמק – ערבים ויהודים, מוגנים או לא מוגנים, כולם נשדדו מרכושם, ללא רחמים. אבל היהודים סבלו במיוחד מן ההתקפות הללו. הקבילים נכנסו לחנויות ולבתים, עצרו את האנשים שנתקלו בהם, הפשיטו אותם כדי לוודא שלא הסתירו שום דבר על גופם, השאירו אותם בחולצה בלבד וסילקו אותם. כל מי שגילה התנגדות, איימו עליו ברצח. הקבילים שברו את דלתות החנויות במכות קת, ירו במנעולים שלא נשברו ובזזו הכול.

אך כאן לא נגמרו פשעיהם. שני יהודים אומללים, אישה בת 60 וגבר צעיר בן 30, נמחצו למוות תחת פרסות סוסיהם. מעשי אלימות נוספים התרחשו. ילדונת בת 12, מכוערת ומעוותת, חוותה התעללות כה אכזרית בידי ערבי, עד שכמעט שלא היה אפשר לזהות שהיא יצור אנושי. נשים שילדו כמה ימים לפני הביזה הופשטו על ידי הקבילים ונחשפו עם תינוקן הרך לרעב, לקור, לגשם […].

בתוך ההמולה של הרגעים הראשונים גברים, נשים וילדים ניסו להימלט. בתוך הבהלה הכללית אבדו ילדים, ונשים איבדו את עקבות בעליהן. ילד אחד נותר אבוד במשך 24 ימים.

בשעה זו עדיין לא היה אפשר לאחד את כל המשפחות …..רבים מן הפליטים האומללים הללו כ – 700 – הגיעו לאחר עשרה ימים של צעידה נוראית לקזבלנקה…..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר