ארכיון חודשי: דצמבר 2014


הרב-א.אסולין-הפרשת ויגש

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר
אפך בעבדך כי כמוך כפרעה )מד, יח(.
כתב הגאון הצדיק רבנו ישראל אבוחציריא זצ"ל סידנא בבא סאלי, בספרו
אהבת ישראל, כשנגש יהודה לדבר עם יוסף, דיבר עמו בתקיפות, וזהו לשון:
ויגש – למלחמה. כמו שדרשו רז"ל )בראשית רבה צג, ו(. לכן כדי להרתיח את יוסף
אמר לו: בי אדוני – דע לך, כי באותיות שמי רמוז שם הוי"ה שהוא אדוני, ולכן
עליך להזהר בכבוד "אדוני" שהוא הוי"ה הנמצא "בי", ולהאזין לדברי בכבוד,
ולשמוע בקולי ולשחרר את באור חדשנימין.
כתב רבנו חיים בו עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי וראש ישיבה כנסת ישראל,
בספרו אור החיים, בסוף פרשת מקץ, כשבאו אחי יוסף לפניו ומצאו הגביע
באמתחת בנימין אמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצדק האלהים וכו'
זהו שאמרה התורה ויגש אליו יהודה ומה שאמר מה נאמר בי אדוני ידבר וכו'
ומה שאמר מה נדבר באזני אדוני ומה שאמר ואל יחר וכו' זהו שאמר ומה נצדק.
צריך לדעת כי בג' דרכים אדם מנצח את חבירו או בתחנונים מתוך שמתחנן
לפניו נותן לו בקשתו או באלומות וכח הדבור שמתוך חוזק דבריו גם כן ינצחוהו
או באמיתות הדבר. יהודה הלך לפניו יוסף בכל הדרכים האלו בתחילה אמר
ויגש אליו ויאמר בי אדוני בלשון תחנונים. ידבר נא לעבדך וכו' זהו הדרך השני
בלשון קשה אע"ג שאמר נא שהוא לשון בקשה, דבר קשה ואל יחר אפך וכו'.
אדוני שאל זהו אמיתות הדבר.
ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן וכו' ונאמר אל אדני לא יוכל
הנער לעזב את אביו וכו' ותאמר אל עבדך אם לא ירד אחיכם הקטן )מד, כ- כג(.
כתב הגאון רבי מרדכי אסבעוני זצ"ל בספרו פרשת מרדכי )עמוד קלח(, יש מן
הרגש קראוהו קטן, אחר כך נער אחר כך קטן. ואפשר שתחילת דבריהם
משראו שקראם מרגלים ואמר שלראות ערות הארץ באו, נתייראו ממנו שמא
יאמר להם שיביאו אביהם ואחיהם ע"כ. לו חכמו והשיבו על אומרו היש לכם אב
או אח, ואמרו יש לנו אב זקן, ר"ל שאי אפשר לצאת ממקומו, גם כן אח קטן ר"ל
קטן שלא ראוי לשום דבר כדי להפטר ממנו, וכאשר גמרו תשובתם שטענה
שאמרו על אביהם הספיקה, ועל כן לא שאל עוד שיביאוהו, אמנם על אח לא
נכנסו דבריהם באזניו ושאל מהם להביאו, ולפי שמתוך הענין נראה שחס על
אביהם, שינו ממה שאמרו שאחיהם קטן ואמרו שהוא נער לומר שהוא עומד
ומשמש לאביו הזקן, וזה דקדקו בלשונם ואמרו לא יוכל הנער לעזוב את אביו.
ר"ל שהוא עומד ומשמש, ואי אפשר לזה בלא זה וכאשר ראו שלא הועילו
בחכמתם שגם שאמרו כן חזר ושאל שיביאוהו. חזרו לדבריהם הראשונים וחזרו
הם לומר דבריו שאמר אחר שאמרו לו שהוא נער ועומד ומשמש, ואי אפשר
לעזוב את אביו, אמר לו היא ואת אחיכם הקטן הביאו אלי, לומר שתפש
דבריהם הראשונים שאמרו כי קטן הוא לומר שבעלילה הוא בא עליהם, ועל כן
הם מתרעמים עליו וקובלים עליו שעושה עמהם אשר לא כת.
ועתה אל תעצבו ואל יחר בעינכם כי מכרתם אתי הנה )מה, ה(.
כתב הגאון החסיד רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, יש להקשות למה
הוסיף תיבת הנה, אפשר רק כי מכרתם אותי, ואפשר לומר שיוסף הבין בהם
שמצטערים על שמכרו אותו למצרים שהיא קרובה לארץ כנענן, שעל ידי כן נודע
להם ואלו מכרו אותו לארץ רחוקה היה משתקע ולא היה נודע לעולם ולכן אמר
להם ואל יחר בעיניכם שמכרתם אותי הנה ולא למקום רחוק שלא היתי נמצא,
כי דבר זה הוא לטובתכם, כי למחיה שלחני אליהם לפניכם.
בשעה שביקש יוסף מאחיו להעלות את אביו למצרים, שלח יחד עימם עגלות
מליאות כל טוב מארץ גושן, וכך כתוב בתורה )בראשית מה, כג(,וּלְאָ ב יו שָׁלַח כְזאֹת
עֲשָׁרָׁה חֲמ ֹ רים נשְֹ אים מטּוּב מצְרָׁי ם וְעֶשֶר אֲתנֹתֹ נשְֹאתֹ בָׁר וָׁלֶחֶם וּמָׁזוֹן לְאָ ביו
לַדָׁרֶךְ. אמר הגה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל )אב"ד אולדמנצור, למד תלמידים
במשך שמונים שנה(,
האתונות נשלחו אחרי החמורים והילכו אחריהם בעדר, כדי שלא לעכב את
ההליכה, כי אילו היו מלפנים היו החמורים מחזרים אחריהם ולא היו דבקים
בהליכתם.
סגולות למוצאי חנוכה.
א. נהגו לקחת שיריות השמן הנותר לשמור לעת הצורך למשיחה במקום כאב
ובפרט לשושנה ברגלו. אבל יתנה שמה שישאר אינה חלק ממצות הדלקה. והרב
אברהם מוגרבי ראה בקודש אצל סדנא בבא סאלי זצ"ל שנהג כן.
ב. אחר החנוכה לוקחים את הפתילות ושורפים אותם ומדלגים מעל גבי העשן
הרווקים והרווקות וכן כתב בספר נוהג בחכמה (עמ' סא ס"א), וראו בכך סגולה לשלום
בית ושמעתי שכן מנהג העיר צפרו וכן נהגו במשפחה (מהרה"ג רבי פנחס עובדיה שליט"א ). וכן
מנהג העיר מכנאס, כמובא בספר ילקוט שבע (כסלו עמ' קמב). שאחר ששורפים את הפתילות
ומדלגים עליהם ושירים, מתורגם:
'כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מ-אלהינו,
לשנה הבאה יחיינו, ונחזור לארצנו, וארץ אבותינו,
ירושלים החביבה עלינו, ולתורה ולמצות יזכנו, וזכות
אור הנרות אשר הדלקנו, יאיר עינינו ועיני בנינו, באור
התורה שהיא חיינו ואורך ימינו, ובה נאבד שונאינו.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com
הודעה משמחת
ניתן לקבל את כל החוברות של
תורת אמך – מנהגי מרוקו
דובב שפתי ישנים – כל רשימת רבני מרוקו שהעלו עצמותיהם ארצה
ותורת אמך – פניני המידות ועוד

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

פה

ס׳ נח. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

ידידי החה״ש, כהה״ר ימין לגראבלי ישצ״ו, שלום, שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, ושמחתי מאד, כי מצאת מנוח בעוב״י פא׳׳ס יע״א, ורוב היום לומד בבית מדרשו של שם החכם כמוה״ר יוסף הכהן ישצ״ו, ה׳ ישלח עזרך מקדש, ועוד שמחתי על בשורתך, כי הראית לו אגרותי וישרו בעיניו מאד. עוד הפצרת בי למצא לך פשר להמאמר הקשה בעיניך, הובא במדרש פ׳ בראשית סו״ף ב׳ וז״ל, והארץ היתה תהו ובהו, אלו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו, ואם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, ואינו חפץ במעשיהם של רשעים, עכ״ל.

דע ידידי, כי לדעתי המעט, נר׳ לפרש המאמר הזה, בכמה פנים, הפן הא', פשוט הוא, שבעל המדרש המשיל מעשה הרשעים לתהו ובהו וחשך, ומעשה הצדיקים לאור, ומפני שאנו רואים שלות הרשעים בעוה״ז, יוכל בעל רפיון אמונה לטעות ולחשוב, שה׳ חפץ במעשיהם יותר, ולכן השפיע להם טובה, כמאמר אסף, כי קנאתי בהוללים, שלום רשעים אראה וכו׳ זכר, והקדים, ואני כמעט נטיו רגלי וכו' (תהלים ע״ג וע״ש במפרשים). ולכן גם בעל המאמר הנז׳ אמר, אבל איני יודע וכו׳, ואד כיון שאמר הכתוב, וירא אלהים את האור כי טוב, משמע שמעשה הצדיקים הוא הטוב בעיניו, ובו הוא חפץ, ושלות הרשעים היא כמש״ה, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, רח״ל.

הפן הב׳, בהקדים מ״ש שם במדרש ריש פ׳ בראשית, שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה, ע״ש, והקשו המפרשים, מאחר שהתורה היא צורך באי עולם, למה אחר ה׳ בריאת העולם אחריה כל כך שנים? ותרצו, שה׳ צפה והביט במעשה הרשעים ואחר את הבריאה, עד שעלה במחשבה לפניו אברהם וכל זרעו הצדיקים, וברא את העולם, כמ״ש אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אותיות באברהם, ע״כ. והתרוץ הזה הוא כלשון בני אדם, דלא שייך בו יתברך אחור מחשבה, ובפרט כל כך שנים ח״ו, והנה תחלת הבריאה הוא האור, וזוהי כוונת המדרש, והארץ היתה תוהו וכו׳, כלומר מי גרם לעולם שתשאר תהו ובהו אלפים שנה ? ואמר, מעשיהם של רשעים, ומי גרם אח״ך שאמר ה׳ יהי אור וכו', שהוא תחלת הבריאה? ואמר, מעשיהם של צדיקים. אבל אחר שנבראת העולם והיו בה רשעים גמורים, איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו שגרמו לעולם תחלה תהו ובהו, דהיינו שה׳ כביכול ניחם על הבריאה, או חפץ בה בשביל מעשיהם של צדיקים? ואמר כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, והרשעים כאפס ותהו נחשבו לו, ומ״ש וינחם ה׳ כי עשה את האדם

בארץ ? כבר כירשוהו המפרשים, עיי״ע.

 הפן הג׳, כי הרשעים הם העוסקים בישובו של עולם, חורשים וזורעים וכו׳ וכו', אבל הצדיקים אינם יודעים רק התורה והמצות, וא״כ נוכל לחשוב שה׳ חפץ בישוב העולם יותר ממעשה הצדיקים? והשיב וכו׳, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, כי בזכותם ישוב העולם מתקיים ביד הרשעים, שהם בעו רחמי על מטרא ואהא מטרא, ובלא מטר אין קיום לכל היקום, כמ״ש בכתובות דף ה׳ ע״א, מעשיהם של

צדיקים מי מגיד הרקיע, ומאי ניהו מטר, ע״ש. הד׳ כי הרשעים לפעמים נשמעים לעצת יצה״ט, ועושים איזה מצות, כגון צדקה וכיוצא, ועל זה הוא אומר אבל איני יודע באיזה מהם חפץ יותר, אם במעשה הטוב של אלו שכפו את יצרם, או במעשה הצדיקים שכבר הורגלו ביושר וצדק? והשיב כיון דכתיב וכוי, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, אבל הרשעים מאחר שחוזרים עוד לסורם הרע, הוא כטובל ושרץ בידו, דלא הועיל כלום. זהו הנר׳ לע״ד בזה, ואתה תבחר ותקרב, ובדרך אגב אודיעך איזה רמזים קטנים, שנים שלשה גרגירים שחדשתי עתה בהיותי עסוק בפי׳ המאמר הזה, בפי בראשית וכו', מצאתי בר״ת שלו גימטרייא כ״ב לרמוז שבכ״ב אותיות התורה נבראו שמים וארץ, כמ״ש במדרש בראשית ע״ש, וכמ״ש רש״י שם בפי׳ הפרשה שבזכות התורה (שיש בה כ״ב אותיות) נבראו שוא״ר, ע״ש. גם סופי תיבות ברא אלהים את הם אותיות אמ״ת, לרמוז שהעולם עומד על האמת. גם אר״ץ ר״ת אמצעי, רשע, צדיק, לרמוז על ג׳ סוגי האדם שיש בעולם. ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

. איגרת ר׳ גדליה בן דוד בן יחייא לדוו יצחק אברבנאל

איגרת היסטורית זו, בנתב ידו של רבי גדליה ב״ר דוד בן יחייא, מצאתי בעיר מכנאם שבמארוקו ורכשתיה בשביל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים במסעי בשנת תש״י. מספרה עכשיו 2057 HEB

רבי גדליה זה הוא רבי גדליה השלישי מחמשת השמות גדליה ממשפחת בן יחייא המפורסמת. הוא היה 'רופא למלך אלפונסו מלך פורטוגאל עד שנת רמ״א, 1481 –  שאז נסע לאיטליה ואחר כן לעיר קושטא. ובאותו זמן שרבי גדליה שימש רופא היה רבי יצחק אברבנאל שר בחצר המלך אלפונסו וגם הוא יצא באותה שנה, שגת רמ״א, שבה מת המלך אלפונסו. מאיגרת זו אנו למדים ששני גדולים אלה היו גם ידידים ורעים והחליפו ביניהם מכתבים. לא רק מכתבי ידידות אלא גם מכתבים דיפלומאטיים, כשני שרים יהודים בחצר המלכות, שיהדותם קשרה אותם בידידות. האיגרת ניזוקה בכמה מקומות, בשני צידי הגליון, ממנה מבואר, שעוד איגרת אחת שלח רבי גדליה לרבי יצחק אברבנאל, שהמדובר בה בענייני המלכות והמלך. וזו היתה האיגרת המשנה (השנית), שבה מודיע לו על החדשות, שרבי יצחק אברבנאל לא יכול לברר את אמיתתן ורבי גדליה מבהיר לו אותן. החדשות ההן נגער אל מלחמות המלך אלפונסו עם מלך סיציליה ומתאר את מלך סיציליה כמושמץ על ידי ההמון, שהוא סדומי וכוי. ״ותלו על החומה קרניים גבוהות״. כדי להבין דברים אלה יש להקדים, שבארצות המזרח, אדם שיצא עליו שם רע, או שנוצח, היו עושים כעין קרני שור גדולות, מעץ או מבגד, ותולים אותן במקום גלוי להכריז על ׳קלונו. וכך הולך רבי גדליה ומספר לאיש סודו וידידו האברבנאל את המתרחש בשדה המלחמה. וכנראה שרבי גדליה היה נוסע עם המלך כרופאו ויועצו. ובמסעו זה ביקר גם אצל אוהביו היהודים, שאחד מהם היה דון אברהם אבוהב אוהבו מקודם ויהי לו כאח קרוב לכל דבר. הוא מבטיח לר״י אברבנאל, שר׳׳א אבוהב הנזכר הוא מוכן לעבודתו כמו יליד ביתו ושר'"א אבוהב נלווה לרבי גדליה ושניהם עם עוד אחרים נסעו בששה עשר לחודש יוליו מעיר מוגדאגיגו, עירו של דת אברהם אבוהב, לעיר מיראנדה, לפי ששמעו שפיירד

לוריינצו די טאבארה, כנראה אחד משרי הצבא, רוצה לילד למלך בחיל גדול. והם, רבי גדליה ורבי אברהם, נסעו אתו ביחד. רבי גדליה מבטיח לר״י אברבנאל, שלא יעשה שום צעד ולא יפסע אפילו פסיעה אחת, אלא אחר השקפה ועיון נמרץ וכוי. את האיגרת הזאת שלח רבי גדליה עם איש ששמו יוסף ו" לדילוגו ומהירות עברו״, ז״א לנחיצות השליח הנזכר ומהירות נסיעתו, לא יכול ר״ג להרחיב הכתב והוא מודיע לידידו ר״י אברבנאל בסוף האיגרת, שיודיע לגברת אחת, שכתב גם לה עם הכתבים ששלח לקובילייאה.

חבל שלא נז׳ באיגרת,׳ התאריך ואולי ניטשטשה השורה הראשונה, שבה נרשם התאריך׳ אבל כפי שכתבנו נכתבה קודם שנת רמ״א – 1481 – , בזמן מלחמת אלפונסו מלך פורטוגאל במלך סיציליה בעוד ששני השרים רבי גדליה ור״י אברבנאל ישבו על כסאם בשירות מלך פורטוגאל.

. לאדון למש.. דון יצחק אברבנאל ישצ״ו. הלא כתבתי לד אגרת ממקה.. הארץ הג..

אל המלך על נכון ושלחתיה לקובהייאה׳ כי ידעתי שישלחוה לכבודך׳ תקבל…זאת האגרת המשנה ואל תהיה למותר כי שמץ חדשה נמצא בה. אדוני אל יונוך החדשות מקרוב או מרחוק ואפילו מפי המגידים׳ כי האמת שלא יכוונו המגידים יוכחשו… בדבר מה… לה קצת מהם אומרים פחות׳ בינאוינט הוא עם המלך ומינן[?] וכן מהאחרים׳ החדשות האמתיים הם אלו שהמלך … נתנו עם מחנהו ומלך שיזילייא רחוק ממנו כמו ה׳ פרסאות, המבצר מתו..נו.. הוא מוכן לימסר למלך בעל כרחו לאחר שחרפוהו אנשי המבצר ואמרו שהוא היה סדומי ואשתו בעולה וממזרת ותלו על החומה קרנים גבוהות. המלך התחיל ללחום כנגד המבצר וכמעט הוא כבוש. סמורה היה כנגד מלכנו המבצר ..נילה יש אומרים שהיה לעבודת המלך ולעזרו אין בזה צד ודאות׳ שאלאמאנקה נפלה היא ולא מבצרה׳ האדונים קאשטילייאנושי הם צבועים מורדים גדולים נאבדה האמונה ונכרתה מפיהם לא תאבה ולא תשמע שום טובה מהם. מרגלית; טובה היתה בינינו רצו לאבדה ממנו ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.. מלר שיזילייא לא ידעתי מה יהיה באחרית הזעם. ואני בעת כתבי זאת האגרת …. במקום מוגאמיינו בבית דון אברהם אבוהב אוהבי מקדם היו היה לי כמו אח קרוב לכל דבר ומוכן לעבודתך כמו יליד ביתך כי זוכר לי חסדים וטובות שעשיתי עמו והיום הזה יום י"ו לגולייו אני והו» ואחרים נפטרים מכאן למיראנדה׳ למה ששמענו שפירו' לורינצו די טאבארה רוצה לילך למלך בחיל גדול ואעבור עמו בע״ה׳ להיות על לב משכיל שאפסיע ואפי׳ פסיעה אחת אלא אחר השקפה ועיון נמרץ היוס הזה עבר כאן פירו דאלאקאצאבה ופרשים אחרים. והאיש הזה המוליד הכתיב שמו יוסף .. אל.. לדילוגו ומהירות עברו לא הרחבתי הכתב ודי בזה אחלי שתספר ל.?. כתבתי לה עם הכתבים ששלחתי לקובלייאה כל האהובים וחביבים בר…

גדליה בר דוד נ״ע

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

בנימין בר תקוה

פיוטי רבי יעקב אבן צורפיוטי רבי יעקב אבן צור

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

החלוקה למדורים ולסוגים בקובץ ׳עת לכל חפץ׳

קובץ הפיוטים ׳עת לכל חפץ" כולל כארבע מאות פיוטים. זהו יבול נכבד לכל הדעות בשביל משורר, שאין השירה עיקר עיסוקו, אלא תורתו אומנותו, ועיסקי ציבור עומדים בראש מעייניו. לשם דיוק, יצויין כי בספר ׳עת לכל חפץ׳ נדפסו 403 פיוטים. ארבע מאות חסר אחת(399) נדפסו קודם המפתח(הנדפס החל בדף קיב עמי א), ועוד ארבעה פיוטים נוספו במדור ההשמטות שבסוף הספר. בפיוטים ש׳נשמטו׳ שני פיוטים מסוג התחינה, המיוחסים לר׳ יעקב אבן־צור, ואין ודאות גמורה שמתחת ידיו יצאו, אך קרוב לודאי שהם משלו. כן מצאנו בפיוטים ה׳נשמטים׳ שני פיוטים נוספים, וברי כי אינם לר׳ יעקב אבן־צור. האחד מהם הוא מסוג התחינה, מאת בנו ראובן רבה (להבדילו מראובן זוטא, שני בניו אלו מתו בחיי המשורר), והשני הינו מסוג הבקשה ומחברו ר׳ חיים ביבאס. אולם, יש להדגיש כי גם בין 399 הפיוטים המופיעים קודם המפתח — שניים (מסוג הספדים) אינם לר׳ יעקב אבן־צור. האחד הוא הספד שכתבו ר׳ שלום אבן־צור ׳נפשי תנהי ותבכי׳(דף צט עמי ב), והשני הינו הספד על מותו של ר׳ יעקב אבן־צור שכתבו בנו רפאל עובד, ׳השליך משמים תפארת ישראל׳(דף קג עמי א). נמצאנו למדים, כי ב׳עת לכל חפץ׳ 397 פיוטים המיוחסים בוודאות גמורה לר׳ יעקב אבן־צור ע״י העורך האחראי של הקובץ הנדפס, הלא הוא ר׳ רפאל אבן־צור שכתב את ההקדמה הראשונה לספר.

׳עת לכל חפץ׳ כשמו כן הוא, ועריכתו מוסדרת כאמרו על־פי ה׳זמן היהודי׳. בראשו פיוטים למחזור הזמנים של האומה היהודית, לאמור בחלקו הראשון, ערוך הספר על־פי הסדר הבא: ימי החול, שבתות וחגים. מבחינה זו נראה שלנגד עיניו של הפייטן עמד ׳תקדימו׳ הפייטני של הקובץ ׳זמירות ישראל׳, לר׳ ישראל נג׳ארה המחולק כידוע ל׳עולת התמיד׳, ׳עולת שבת׳ ו׳עולת החודש׳. בהמשך הקובץ באים פיוטים שמקומם במעגל הזמנים של היחיד היהודי, כגון פיוטים לבר־מצוה, לברית מילה ולהבדיל להספדים.

 עתים שהסדר הפנימי של המדורים משתנה מעט ואינו ערוך על־פי סדר זמנים עקבי, אלא על־פי סדר זמנים אסוציאטיבי. כך יש להבין את צרופם של מדורים לשמחת תורה ולהכנסת ספר תורה, לפי שבמרכז השניים ניצבת שימחת מצווה בתורה הקדושה. על־פי הקישור האסוציאטיבי, נבין מדוע פיוטי תשעה־באב סמוכים אצל ההספדים לפניהם, ופיוטי עת־צרה ושאילת־גשמים סמוכים אצלם לאחריהם, לפי שכולם הם ׳ימים שאין בהם חפץ׳. כמו־כן יש ליתן את הדעת להעדרם של פיוטי ראש השנה ויום הכפורים, לפי שלימים אלו כבר נתקדשו פיוטי הקדמונים. בהקשר לשמו של הספר, יש לזכור כי שמו מחזירנו לספר קוהלת (ג א). ואכן התייחסות למעגל יומם של חיי אנוש אופיינית לפייטן, אלא שהיא מצטיירת בגונה היהודי. כבר צויין לעיל כי עוד קודם להדפסת הספר בשנת תר״א, יצא לאור בוינה קובץ הפיוטים ׳בינה לעתים׳ המחולק ל׳עת שחוק׳, ׳עת רקוד׳, ׳עת בכות׳ ו׳עת ספוד׳, ויתכן כאמור כי ספר זה שהחדירו ר׳ אברהם אנקווה השפיע על המהדיר שלנו ר׳ רפאל אבן־צור לקרוא לספרנו בשמו.

המדור הראשון בספרנו הוא מדור הבקשות הכולל תריסר פיוטים. ששת הבקשות הראשונות הינן בקשות היחיד. על גבי שלושת הראשונות מצויין כי הן ל׳דפיקת שער׳, ומתגלה כאן איפוא תכונתן היסודית הידועה של הבקשות לשמש תפילות הכנה, והן מכוונות לבקש מעם הקב״ה שיפתח שערי תפילה, בד בבד עם פתיחת שערי בית־הכנסת על־ידי המתפללים. שלוש בקשות נוספות מעבירות ברמז לנושא הלאומי, לפי שהן מדברות על נושא השחר ומעלותיו לתפילה, אלא שבאופן סמלי הן מתייחסות למעלותיו של שחר הגאולה הלאומי. חמש בקשות נוספות הינן בקשות לאומיות, ומזכירות לנו את הבקשות הספרדיות הלאומיות הנודעות. מן האמור לנו עד כאן מסתבר לנו כי אף שהתפתחות הבקשה בכיוון פיוטי הכנה לתפילה, הינה התפתחות מאוחרת, מכל מקום קשורה היא בסוג קדום, הלא הוא סוג פיוטי ׳הרשויות׳. כמו־כן רואים אנו בפיוטים שלפנינו את קשרי הבקשות עם טכס תקון חצות, שכן אחת הבקשות מיועדת גם לתקון חצות ׳יה שור אום נטושה׳, (דף ג עמי ב). הבקשות המיוחדות הללו, אינן קשורות, איפוא, רק עם התפילה שתבוא (שחרית), אלא הן נמשכות גם לתפילות שלפניהן, ובעיקר לקינות שעל צער החורבן. מבחינה תמאטית ניתן איפוא לראות בבקשות גשר בין תפילת הלילה האחרונה והמאוחרת, לבין תפילת השחר. אכן, במאות האחרונות ידוע לנו ממנהגן של עדות מספר בישראל, שנוהגים להשכים בלילי שבתות ולשיר בקשות באותן שעות שמדרך הטבע הינן פנויות מן התפילה. במדור הבקשות עוד בקשה אחת יוצאת דופן, והיא מעין ׳ברכת גומל׳ של הפייטן בקומו מחליו בחודש אדר תנ״ז.

כיצד נסביר את ארגון המדור? לבד מן העקרון הטכני, נראה שהעקרון התבניתי קבע גם הוא את הסדר(דבר הבולט גם במדורים אחרים). בקשה ראשונה שוות חרוז במשקל המתפשט, השניה שוות חרוז כמותה אך במשקל המרובה, השלישית בתבנית מיוחדת(הנדונה במדור התבניות), ורביעית בתבנית מעין אזורית עם מדריך, ולאחריהן שוב שתי בקשות במשקל המתפשט.

לאחר מכן חוזרים פיוטים בתבנית מעין אזורית ללא מדריך, פיוט מרובע במשקל הברתי, וכן פיוט במשקל המרובה, ופיוט בתשתית אזורית אך במתכונת מיוחדת, (׳יה שור׳ הנזכר לעיל) ולבסוף פיוט בתבנית מעין אזורית פשוטה. סקירה זו מלמדת על רפרטואר מגוון שהפייטן מגיש למתפללים. הוא הדין לגבי המדורים המתאפיינים גם הם בגיוון תבנית, אלא שאין יריעת הדיון מרשה לנו הרחבה יתירה בהדגמת הארגון הספציפי בתוככי כל מדור ומדור. מובן שלצד הגיוון התבניתי יש להביא בחשבון את הגיוון המוסיקלי המתבקש מכתיבה רב תבניתית. בפועל, לגבי מדור הבקשות, יש להבליט את יתרונו הכמותי של השיר שווה החרוז השקול במשקל קלאסי, ואף כי יתרון זה אינו אבסולוטי, הנה הוא דומיננטי במדורנו, דבר המלמד על זיקת הבקשות לרשויות הספרדיות, בעיקר לאלו הלאומיות.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

 יגאל בן-נון יגאל בן נון

פורסם בכתב העת "קשר" 42   אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

ביום השלושים לטביעת 44 נפשות בספינה אגוז, הופצו בעריה המרכזיות של המדינה כ-10,000 כרוזים שניסח גתמון:

לאחינו היהודים במרוקו. 44 מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל יחד מבכים את אבדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן שיד הארמון אינה מעורבת בגל הרדיפות האנטי-יהודי המציף אותנו בזמן האחרון. אנו יודעים שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האיסלם. אך יש שונאי ישראל שגמרו בלבם בחשאי לרודפינו ולהשפילנו עד עפר. על אלה נאמר שסופם יהיה מר כסופם של עמלק, המן הרשע, היטלר ואייכמן יד הגורל תשיגם. רשימת צוררינו ארוכה, אך אין אנו לבד. כל קהילות ישראל בעולם מבכים את מתינו ונאבקים על זכויותינו וחירויותיו. ראו את הסערה האמתית שקמה בעיתוני העולם כולו, בארגונים היהודיים והלא יהודיים ובבתי הנבחרים. מחר, לרגל השלושים למות יקירינו, נתייחד לשתי דקות לזכרם. זאת רק פעולתנו הראשונה. אל תיפול רוחכם, חיזקו ואימצו! המאבק למען זכויותינו וחירויותיו רק מתחיל!

 מנסחי הכרוז אמורים להיות לכאורה ראשי הקהילה היהודית הפונים לחברי קהילתם. הכרוז נפתח באזכור האסון שבו יהודים "נטרפו בלב ים". אין הכרוז מספק מידע על נסיבות האסון ולא מזכיר מי הם האחראים להפלגה. יש להניח שמנסחי הכרוז היו ערים לטענות על אחריות גורמים "ציוניים" להפקרת ביטחון מהגרים בספינה רעועה. כדי להזים טענה זו דאג המנסח להציב את האסון כחלק מן השאיפה המוצדקת לעלות לישראל מול כוחות רשע, שזהותם מטושטשת, המונעים עלייה לגיטימית זו. הניסוח עמד על שתי תקוות. מצד אחד תקוות היהודים שראו במרוקו את מולדתם, תקווה שנכזבה, ולעומתה כמשקל נגד "התקווה בת שנות אלפיים". כיוון שנציגי ישראל ניהלו מגעים עם יורש העצר, הפרידו בין ארמון המלוכה ובין אויב לא מוגדר שידו הייתה בגל הרדיפות האנטי-יהודי. גם דת האסלאם זכתה להערכה בהדגשה שעקרונותיה מנוגדים לאנטישמיות. בסוף הכרוז המנסח איים על "שונאי ישראל" שצפוי להם סוף מר כסופם של רשעים מן האגדות המקראיות (עמלק והמן) ושל צוררים נאצים (אייכמן והיטלר). הזיהוי של מתנגדי ההגירה החופשית ממרוקו עם צוררי היהודים יגרום להסלמה במאבק במתנגדי ההגירה, שכן דמויות אלה מזכירות אסון ושואה ליהודים. הכרוז סיים ברמז לדברי שרת החוץ במליאת הכנסת: "אתם לא לבד", הזכיר את הערבות ההדדית בין כל היהודים בעולם וסיים בתערובת של איום או אזהרה: "יבואו עוד פעולות".

ההיסטוריון ירון צור מבחין בניסיון להציג בכרוז את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. הכרוז מטפח, לדבריו, את זכר קורבנות העלייה "תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד שני לרעיון אחדות האומה". הוא עומד על זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים של הכרוז: "אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים". ברמזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור כי "הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות".

השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. ברור היה שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, הארוגנטיות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי הביטוי של היהודים. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפעל במדינה ועשה בה ככל העולה על רוחו.

השכנוע הפנימי העמוק בתודעת גתמון שכל היהודים נתונים לסכנה פיזית גרם לו להתעלם מן הנתונים האמיתיים במציאות המרוקנית ולהשליך את ניסיונו האישי במלחמה בפולין על כל דבר הקשור ביהודים, יהיה מצבם אשר יהיה. אחד השליחים שהיה מפקודיו העיד: "אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופהגם פנחס קצירשהיה ממעריצי גתמון זקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שעבר בילדותו.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

מתוך הספר "חכמת ערב " 1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים – רחמים רג'ואן 

18 – اناكل الكرفس حتي ناكل عضوضه

פתגם עיראקי

אנאכל אלכארפאס, חתא נאכול עצ'וצ'האוצר פתגמים

האם נאכל את הכרפס ואפילו את גבעוליו ?

כּרפס מריר וחריף. לא ניתן לאכול אותו עצמו וכיצד נאכל את גבעוליו ?

נאמר על אדם השנוא בחוג מסוים, ולאותו חוג רוצים לצרף את קרוביו.

איני אוהב את אשתי, ואתם מצפים ממני שאוהב את בני משפחתה ?

 

19 – الفتنة اشد من القتل

פתגם כלל ערבי

אלפִתנָה אַשַׁדֻ מן אלקאתאל

חרחור מדנים גרוע מן הרצח

 

19 – الكف الواحدة ما بتصفق

פתגם סורי-מצרי

אלכאף אלאוחידא מא ביתסאפק

כף אחת לבדה אינה יכולה למחוא כף

חשוב להתאחד נגד האויב המשותף כדי לנצחו

איש נעזר ברעהו כדי להגשים מטרה

לית ספר דמספר לגרמה – מארמית – אין ספר המספר בעצמו את שער ראשו

 

19 – كل عيش حبيبك ـ تسره ؛ وكل عيش عدوك ـ تصرهّ

פתגם מצרי.

כֻּל עֵייש חביבכּ , תסִרוה ، וכל עייש עדואכ , תצרה

האוכל מפת אוהבו ـ ישמחהו והאוכל מפת אויבו ـ ייסרהו

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתלהתריתל

עדות אחרת על תופעה אכזרית זו הובאה בדבריו של האב לאון ניקולה גודרד(Leon Nicolas  1825-1863 ,Godard), כומר צרפתי, ארכאולוג והיסטוריון. הוא ביקר בצפון אפריקה, במצרים ובארץ ישראל. תיאור מסעו למרוקו הוא מקור בלתי נדלה למידע על מדינה זו באמצע המאה התשע עשרה. עד כמה שידוע לי, הוא היה הראשון שהשתמש במונח ׳תריתל׳ בספרות האירופית זמן רב לפני שהיא הכירה את המילה ׳פוגרום׳:

גורלה של אומה אומללה זו, גורל שאין להסבירו מבחינה אנושית, הוא העצוב ביותר שאפשר לדמיין, אף שהיהודים זכו בה לעדנה מסוימת, בזכות אופיו של עבד אלרחמאן,״ ששלטונו היה אכזרי הרבה פחות משלטונם של השריפים שקדמו לו. בזמן שלטונם של השריפים האחרים, המלאח, כלומר האדמה המלוחה, הצחיחה והמקוללת, הפכה לעתים לסוג של גיהינום. שנים מעטות חלפו בלי שתתרחש בו ביזה. היהודים לא שכחו אה האסון שהם היו קרבנותיו בפאס לקראת סוף המאה הקודמת, בשל גחמתו של מוחמר יזיד האכזר, בנה של ללה זרזט (Lalla Zarzet) המומרת האנגלייה, ששלט בשנים 1790- 1792: ולעתים, כשמורי דרש מהם כסף, במקום לענות שאין להם הם היו שואלים אותו: ׳האם לא היית בביזה של פאס אלג׳דיד?׳. הרובע היהודי הוא בפאס החדשה. כך נוצר מנהג של ממש להשלים מעת לעת את הפיגור במשכורות הגדודים באמצעות ׳תריתל׳ ביהודים. המלאחים של תטואן, של אלעראיש, של אלקסאר – כולם נחרבו, כמו של פאס, תחת אותו שליט, יזיד. ראשי הקהילות היהודיות היו מאושרים כאשר הם הצליחו להגיע לפשרה כספית עם הגדודים.

היו אפילו מקרים שבהם התרחשו הפרעות בשיתוף פעולה עם הפקידים המקומיים, לדוגמה התריתל בסטאת ב־1903, מעט לפני התקופה שאבחן כאן במפורט.

ב־27 בדצמבר פלשו לעיר שבטים אחדים של קבילים, רועים וחורשים מסטאת, שניצלו את המצב שהיה באותה העת במרוקו. האם הח׳ליפה, השליט, התכוון לתת להם לעשות כרצונם או אולי שיתף פעולה עם הקבילים? בכל מקרה, הוא עזב את העיר ערב לפני הפרעות, והביזה החלה ביום חמישי בבוקר. אף אחד לא חמק – ערבים ויהודים, מוגנים או לא מוגנים, כולם נשדדו מרכושם, ללא רחמים. אבל היהודים סבלו במיוחד מן ההתקפות הללו. הקבילים נכנסו לחנויות ולבתים, עצרו את האנשים שנתקלו בהם, הפשיטו אותם כדי לוודא שלא הסתירו שום דבר על גופם, השאירו אותם בחולצה בלבד וסילקו אותם. כל מי שגילה התנגדות, איימו עליו ברצח. הקבילים שברו את דלתות החנויות במכות קת, ירו במנעולים שלא נשברו ובזזו הכול.

אך כאן לא נגמרו פשעיהם. שני יהודים אומללים, אישה בת 60 וגבר צעיר בן 30, נמחצו למוות תחת פרסות סוסיהם. מעשי אלימות נוספים התרחשו. ילדונת בת 12, מכוערת ומעוותת, חוותה התעללות כה אכזרית בידי ערבי, עד שכמעט שלא היה אפשר לזהות שהיא יצור אנושי. נשים שילדו כמה ימים לפני הביזה הופשטו על ידי הקבילים ונחשפו עם תינוקן הרך לרעב, לקור, לגשם […].

בתוך ההמולה של הרגעים הראשונים גברים, נשים וילדים ניסו להימלט. בתוך הבהלה הכללית אבדו ילדים, ונשים איבדו את עקבות בעליהן. ילד אחד נותר אבוד במשך 24 ימים.

בשעה זו עדיין לא היה אפשר לאחד את כל המשפחות …..רבים מן הפליטים האומללים הללו כ – 700 – הגיעו לאחר עשרה ימים של צעידה נוראית לקזבלנקה…..

מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימימיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

אם נתעלם מהכתוב בספר הספרים ונתייחס לתקופה הפגנית, לא ניתן להתכחש לעובדה שמושגים אלה כזעם אללה ויום הדין היו ידועים אף לעובדי האלילים בתקופת ה׳ג׳הליה׳ ולא היה כל חידוש באמירות אלו בקרב תושבי חצי האי ערב.

מוחמד היה איש עשיר, אולם למרות ממונו הרב, לא החזיק פילגשים ולא נשא נשים נוספות על פני אשתו חדיג׳ה במשך כעשרים וחמש שנים, אך לאחר מותה רכש לו פילגשים רבות ונשא תשע נשים. עם חלוף השנים הוא נתגלה כאיש בעל יצרים לוהטים שלא עמד בפני הפיתוי אל מול הנשים.

מוחמד התיישב מספר שנים בעיר טאיף הסמוכה למכה. הוא עסק במסחר ובזכות ממונו הרב היה מקובל על בני השבטים המקומיים כל עוד שלא עלב בהם ולא פצה את פיו נגד האלים ששכנו במקדשיה של העיר. הוא הזניח לזמן ממושך את ייעודו כשליח ה׳ והפסיק להטיף על זעם האלוהים ועל יום הדין הקרב.

מוחמד שבע נחת מאורח חייו בטאיף שהתנהלו על מי מנוחות, אולם היה נחוש בדעתו להעתיק את פעילותו ליתר׳ב שהייתה ידועה בתושביה היהודים שדגלו באלוהי השמיים והיוו לדידו, כר דשא מתאים לפיתוח רעיונותיו. הוא האמין בסתר ליבו שיצליח לגרוף תומכים רבים לשליחותו הנבואית בקרב המאמינים היהודיים וראה בנאות המדבר יתר׳ב מקום אידיאלי להגשמת חלומותיו משתי סיבות עיקריות:

א. תושבי יתר׳ב רובם היו יהודים המעסיקים בחוותיהם ובמפעליהם את עובדי האלילים ותמיכתם ברעיונותיו תקלעליו להרחיב את מעגל המאמינים בקרב התושבים הפגנים של הסביבה.

ב. יתר׳ב הייתה מחוסרת שלטון מרכזי, ללא צבא להגנה וללא הנהגה קולקטיבית, דבר שהקל עליו להשתלט על העיר בכוח סביר. השבטים הפזורים ומנהיגיהם העצמאיים לא יעמדו בדרכו להשתלט על האזור ולהקים מדינה עצמאית. רעיונותיו של מוחמד לבשו במהרה עור וגידים בתמיכתם של עלי אִבְּן טַאלב חתנו ובן דודו, אבו-בקר חותנו, זייד אבן-תאבת משרתו וקומץ נאמניו שהצטרפו אליו בתקופת שהותו בטאיף.

אין כל ודאות לסברה שמוחמד הוזמן על ידי נציגי השבטים אווס וחזרג׳ כבורר וכמשכין שלום בין יריבים.

על פי מסקנות החוקרים לאחר קרב ׳בעאת׳ שהתרחש בין שני השבטים אווס וחזרג׳ בשנת 617 לספירה, לא התרחשו מלחמות ואף לא סכסוכים נוספים בין שני השבטים ביתר׳ב. בני השבטים אווס וחזרג׳ חיו על מי מנוחות ללא יריבויות וללא מלחמות במחיצת השבטים היהודים.

המקורות מציינים לטובה את יחסי הגומלין ואף את שיתוף הפעולה ההדדי בכל תחומי החיים בין שבטי היהודים לבין הערבים ולא היו מניחם חילוקי דעות כלשהם שיובילו את הצדדים ליריבויות או למלחמה.

שבטי היהודים ביתר׳ב היוו בסיס איתן למקורות פרנסה ותעסוקת העובדים משבטי הערבים ומלבד ההבנה ההדדית ששררה ביניהם נוצרה אף זיקה כלכלית חזקה שהידקה את הקשרים בין שני הצדדים.

על כן, לא יתכן שבמרקם היחסים שנוצרו בחלוף השנים בין השבטים משני הצדדים תנשבנה רוחות מלחמה שיצדיקו בוררות להשכנת שלום ביניהם ועוד על ידי אדם שזהותו לא הייתה ידועה לא ליהודים ולא לשבטי הבדואים. לכן, כל ההשערות והסיפורים אודות נציגי השבטים שנפגשו במכה עם מוחמד מקורם בהטעייה ובאחיזת עיניים, כי מוחמד התגורר בטאיף באותם הימים ולא במכה כפי שמתאר אבן-הישאם בספרו ׳חיי מוחמד׳ לאחר מאה שלושים וחמש שנה.

כאמור, מוחמד העתיק את מקום מגוריו מטאיף ליתר׳ב, לא למען השכנת שלום בין השבטים הניצים ולא למען ייעודיו המונותיאיסטיים אלא למען גיוס כוחות באווירה נוחה להגשמת חלומותיו כדי להגיע לעמדת כוח רצויה ולנקום ביריביו.

עשר שנות נוכחותו של מוחמד ביתר׳ב הוכיחו שאכן צדק בתכנון מהלכיו המדיניים והצבאיים ולמרות מאבקיו החריפים נגד יריביו הצליח בכוח התמדה ובעיקשות שהייתה אופיינית לדרכו להשיג את מטרותיו.

קורות חייו של מוחמד מוכיחים, על פי מעשיו, שהיה רחוק מייעודו כנביא, אולם כמנהיג, הצליח לשלוט ביד רמה על אוכלוסיה מפוצלת בדעותיה, באמונותיה ובהלכותיה בחיים.

המסקנה היחידה המתקבלת מניתוח אופיו ואישיותו היא שמוחמד היה מנהיג שייסד את התנועה המוסלמית הלוחמת כשליט מדיני תקיף ולא כנביא.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראןמאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

החבר והעבד

פרשנות הקוראן המוסלמית טוענת, כי הקוראן מוסיף ומזכיר את מסע הלילה של מוחמד: ״זה דברו של שליח נכבד, רב כוח אצל בעל הכס ואיתן על מכונו. שם יישמעו לו והוא נאמן. לא אחוז שד [מג׳נון] חברכם, ואכן ראהו אל-נכון באופק הברור״; ״לא תעה חברכם ולא סטה, ואין הוא דובר מתוך משוגת לבו. אין זו אלא התגלות שנגלתה. לימד אותה נורא-הכוח, הנחוש, אשר התייצב באופק העליון… אז גילה לעבדו את אשר גילה. לא כיחד הלב, באשר למראה שראה … הן ראהו בפעם אחרת, אצל סִדְרֵת אל-מנתהא׳, שם הוא גן המסתור״.

הוזכרו כאן שלושה תארים: עבד, שליח וחבר. האחרון מנסה להשפיע על שומעיו ששליח חשוב קיבל גילוי נפלא משמים ליד ׳סדרת אל-מֻנְתַהַא׳ וגן המסתור. כיוון ששומעיו ספקניים ולא נוטים להאמין לו, הוא מבטיחם שאיננו טועה ושלא הטעו אותו. מי הוא האיש המכונה ׳חברכם׳? מי הוא השליח הנאמן החשוב אצל כיסא הכבוד? ומי הוא העבד? ומה המאורע שהמספר רוצה לשכנע בו את שומעיו? לדעת המוסלמים, השליח הוא המלאך גבריאל, והעבד והחבר הוא מוחמד, שביקש לשכנע את אנשי מכה שראה מלאך בשמים מימינו של כס הכבוד.

הערת המחבר : לפי חלק מהמפרשים, מסמל יסךרת אל-מנתהא׳ את גבול הידע האנושי סוגיה הזאת הטרידה רבות .את פרשני הקוראן אשר ניסו לתת פירושים שונים להימצאותו ליד כס הכבוד השמימי Sidrat al-Muntaha

פירוש זה לא ניכר מן הפסוק עצמו. מלבד זאת כבר נכתב לעיל, כי מעולם לא הציג מוחמד את עצמו לפני ערביי מכה בתור נביא וכמי שרואה מלאכים ושאר נפלאות ונוראות. על־כן נראה להציע את ההסבר הבא: החבר הוא כמובן מוחמד. השליח והעבד שהקוראן מספר עליו כי זכה לנבואה וראה נפלאות, הוא משה; מוחמד מנסה לשכנע את ערביי מכה להאמין שמשה קיבל תורה בסיני. אם מדובר בעץ שנגלה למשה בגן העדן, יש להביא בחשבון ש׳סידרת׳ הוא השם הארמי לעץ האתרוג(Cedrat). לפי דעה אחת המובאת במדרש רבה, עץ החיים שנמצא בגן עדן הוא עץ האתרוג, ממנו ציוותה התורה לקחת את פריו למצווה בחג הסוכות (ויקרא כג, מ).

מי הם ׳הסופרים הטהורים׳ שנוגעים ב׳קוראן׳

כאמור, אמר מוחמד שקיבל את הקוראן מחכם. לדבריו, נמצא הקוראן ביד סופרים טהורים:

״זהו קוראן נכבד, בכתב חבוי. רק המטוהרים יגעו בו״; ״רשום בגווילים נאצלים, נישאים וטהורים, בידי סופרים נכבדים וברי לב״ (נו, עז-עט; פ, יג-טז).

מתוך סורה 56 " המאורע "

إِنَّهُ لَقُرْآنٌ كَرِيمٌ 77

זהו קוראן נכבד

 فِي كِتَابٍ مَّكْنُونٍ 78

בכתב שמור

 لَّا يَمَسُّهُ إِلَّا الْمُطَهَّرُونَ 79

רק המטוהרים יגעו בו

הערת המחבר : על־פי פסוק זה אוסרת השריעה על כל מי שאינו מוסלמי לעסוק (ויש האומרים: גם לגעת) בקוראן, כי רק טהורים ראויים להתעסק בו.

מה הכוונה שרק טהורים נוגעים בקוראן ? מי הם הסופרים ברי הלב אשר אינם מעוניינים כי ייגעו בו טמאים? המוסלמים מפרשים שהקוראן הנכבד הוא הקוראן ׳מצחף עות׳מאן׳; הסופרים הם מלאכים, והם מראים את הספר הזה למוחמד, אבל לא מתירים לו לגעת בו. הסיפור קרה בלילה הראשון לפני שנת 610. לאחר מכן שכח מוחמד את הכול והמלאך בא והזכיר לו את הדברים במשך כעשרים שנות דרשותיו.

לפי פירושנו הקוראן שעליו דיבר מוחמד הוא התורה של משה, וה׳סופרים׳ אינם מלאכים, אלא יהודים הכותבים את ספר התורה על גוויל במצב של קדושה וטוהרה.

ערביי מכה ביקשו ממוחמד שיראה להם את הספר הזה, שבו נרשמו הדברים שהוא מוסר להם. מוהמד נענה להם וביקש מיהודי מכה שימציאו לו איזה ספר תורה להראותו לערביי המקום: אבל יהודי מכה לא נענו לבקשתו, בטענה שהערבים לא יודעים לנהוג בספר התורה בטוהרה כנדרש. אלה הדברים שהשיב מוחמד לערבים.

שב. סיפור וסיפור מפי יהודי מר.

חיים אלכפוסי (מספר! סיפורים 30—32), בן רבי רפאל אלכפוסי, שהיה יליד טאטאר־פאזארג׳יק שבבולגריה, וסבב כבעל מופת ברחבי עולם. כאשר נתגלגל תפילה בכותללמארוקו, היה נפגש שם עם שרים ונכבדים ועושה ניסים ומופתים. הוא נשאר במארוקו וחיבר ספר ״עבודת משא״ שנשאר בכתב־יד. חיים, עתה בן 59, רגיל — לדברי שמעון א ר נ ס ט — לומר על עצמו, כי כל חייו הם שלשלת־ניסים אחת. מאז ילדותו בפאס היה רובל, ובגדודיו הכיר יישובים רבים במארוקו. בשנת 1955 עלה לארץ הקודש׳ והוא תושב תל־אביב.

 רוחה וריחה של ירושלים

מספר חיים אלכפוסי

ר׳ חנינא יגל היה רב ובעל מופת במארוקו. הוא אהב מאוד את עיר הקודש ירושלים והתגעגע עליה ומכיוון שלא יכול היה לנסוע בעצמו לשם, קיבץ שנה תמימה כסף ונתנו לאביו כדי שייסע לשם.

בא אביו לירושלים ושהה שם זמן קצר, אך לא יכול היה להתרגל והחליט לחזור למארוקו.

בשובו סיפר לבנו, מדוע עזב את עיר הקודש. הצטער על כך ר׳ חנינא ואמר:— חבל מאוד, אבא, לא האקלים הוא שלא התאים לך שם, אלא שלא הריחות את ריחה של ירושלים. כי ירושלים ״ליבא בעי״ — ירושלים זקוקה ללב! אילו היית מדביק את רוחך לריחה של ירושלים, היית מתבשם מבשמיה של עיר הקודש.

נכנסו דברי ר׳ חנינא ללבו של האב, באותה שנה עצמה הוא חזר לירושלים ושהה שם כל ימי חייו.

32 – המתפלל בדממה

מספר חיים אלכפוסי

רבי חיים בן עטר היה רגיל לנדוד על פני מדינת מארוקו, אך השתדל לעשות תמיד את שבתותיו בביתו.

פעם אירעה לו תקלה בדרך, וביום שישי היה עוד במרחק רב מעירו ומביתו. בצער רב נשאר רבי חיים בן עטר בשדה, יחידי.

בשבת זו, עם שחרית, התבונן וראה, כי נער רועה צאן מכופף את גופו, מעמיד את עצמו על הראש ועושה תנועות משונות. בדרך זו היה הנער מתפלל לאביו שבשמים.

אמר רבי חיים, כאשר סיפר מעשה זה:— לשם כך אירעה לי תקלה זו, כדי שאסתכל ואראה, כיצד מעלה־נער רועה זה את כל התפילות בשדה, והכול בדממה ובלי מלים.

Epreuves et liberation. Joseph Toledano

epreuves-et-liberationEpreuves et liberation

Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

Les manifestations generalises auxquelles ces incidents ont failli donner lieu, les exces de la foule, heureusement vite reprimes, qui ont failli s'en suivre, retiennent de force notre attention et appellent quelques commentaires.

Les incidents de ces dernieres semaines, sans signification, ni importance par eux- memes, ont, chose beaucoup plus grave, revele chez certains elements de la population, un etat d'esprit qui couvait et qu'il convient ni d'ignorer, ni de traiter par le mepris… »

Comme pour justifier ce diagnostic, de nouveau l'accusation de " manque de respect" etait avancee, mais cette fois, en sens inverse. Un jeune Juif de Fes du nom de Joseph Amozeg, blessa d'un coup de couteau, le 20  octobre 1932  un tirailleur marocain qui avait bouscule une jeune fille juive. En represailles, ses camarades de regiment organiserent une descente sur le mellah, se heurtant aux jeunes Juifs qui se defendirent. La police intervint et proceda a des arrestations parmi ces derniers. 30 furent deferes devant le pacha qui les condamna a des fortes amendes, tandis que le jeune Amozeg ecopait de six ans de prison.

Le 10  mai 1933  une rixe, comme il s'en produit souvent dans un tel cadre, au quartier reserve de Rabat, faillit tourner a l’emeute. Le fils d'un epicier, Salomon Ohayon, age de 15  ans, s'etait porte au secours de son pere menace et avait tue d'un coup de couteau l'agresseur musulman, ivrogne et querelleur, un certain Ben Arafa. A quelques jours de la commemoration du troisieme anniversaire du dahir berbere, le journal Maroc rapporte que la rumeur enflee du Musulman tue par un Juif " se repand immediatement en medina et aussitot des centaines de manifestants jurent de venger leur coreligionnaire et se dirigent vers le mellah, molestant au passage les passants juifs. Le cortege s'etant heureusement forme avec retard, ce delai a permis aux forces de I'ordre de le devancer et de se positionner autour du quartier juif dont les portes sont fermees ».

La population du mellah fut consignee et le resta le lendemain avec interdiction de se rendre au cimetiere pour la celebration traditionnelle de la Hiloula. La situation dura encore trois jours supplementaires jusqu'au 15  mai. La police intervint avec energie et proceda a l'arrestation de 150  Musulmans et de 50  Juifs. L'alerte avait ete chaude, conclut le journal qui decelait l'intervention des nationalistes :

II ne faut rien exagerer, c'est entendu. Mais il faut constater qu'un millier de portefaix sont prets, au premier signal donne par les lieutenants de Chakib Arsalane, a tuer du Juif et piller le mellah.»

Par contre, le quotidien La Presse Marocaine rapporte que la police avait arrete a Rabat un ancien officier francais, partisan du mouvement d'extreme-droite : L'Action Francaise. II avait ete pris en flagrant delit de distribution d'argent a des forts-a-bras pour attaquer les Juifs. II s'agissait d' un homme qui exercait au Maroc un antisemitisme dont nous nous sommes bien passes jusqu'ici… Nous avons eu ll'occasion de constater la presence a Rabat d'un individu qui recherche ardemment la compagnie des indigenes. Les propos qu'il tient ne sont ni plus ni moins qu'antisemites… »

Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos

 les Juifs du Maroc et leurs Mellahs David Corcos

Apres le bombardement de Mogador par les Francais et le pillage en 1844  par les Tribus des environs, Moulay Abderrahman dedommagea les marchands de leurs pertes et des secours furent envoyes aux autres habitants. De plus, quelques "Toujar as-Soultan"

ayant quitte la ville et le Maroc, le souverain, comme en 1765  fit appel a des families juives de Tetuan et de Marrakech afin qu'elles envoyassent des repre sentants a Mogador. Tous furent loges dans la Kasba. La reprise des affaires incita de nombreux Juifs, artisans, ouvriers et boutiquiers de Marrakech et du Sous, a s'etablir a Mogador.

Le gonflement du Mellah fut extraordinaire 4.000  personnes en 1845  lc double unc vingtaine d'annees plus tard, sous le regnc de Sidi Mohammed ben Abderrahman; "l'entassement y est inoui". Sir Moses Montefiore s'en etait emu au cours de son fameux voyage au Maroc et de son passage a Mogador. D'accord avec Sir Moses, ses amis et ses hotes, les deux freres Jacob et Abraham Corcos ", ecrivirent au sultan une lettre en date du 14  Ramadan 1280 ( 22 Fevrier 1864 ) pour lui demander que le Makhzen mette a la disposition des gens du Mellah un terrain situe dans le quartier de Chebanat et de l'ajouter au Mellah afin de "pourvoir les Juifs (de classe moyenne) de logements plus vastes et plus confortables" et de laisser ainsi plus de place aux pauvres gens.

 Pour l'achat de cc terrain, Jacob et Abraham Corcos proposerent au sultan d'avancer les fonds necessaries au Makhzen. Le souverain fit repondre par son Grand-Vizir, Si Tayeb ben El-Yamani (le celebre Bou-Achrin) qu'il avait ecrit aux amin et au gouverneur, le caid EI-Mahdi, pour demander leur avis.

Ces derniers repondirent que le terrain en question etait occupe par des gens Chebanat et qu'une mosquee y etait situee. Les amin et le gouverneur proposaient un endroit sis a l'exterieur de 1'enceinte de la ville (du cote de Bab Doukkala) et exploite presentcment comme potagers. Mais les Juifs, disent-ils, n'en veulent pas parce que la construction sur cet emplacement leur reviendra trop chere.

Le Grand-Vizir, ami intime des Corcos, leur conscilla d'attendre une occasion meilleure, mais souligna lui aussi que le terrain ne saurait etre attribue aux Juifs du MellahLes gouvernants musulmans de Mogador oubliaient qu'a la Kasba, quartier residcntiel dont le plus grand nombre des habitants etaient juifs, se trouvait la plus belle mosquee de la ville; aussi, quelque temps apres, au cours d'une audience qu'il avait accordd a Jacob Corcos, le souverain accede-t-il a sa demande et la construction du nouvcau Mellah au quartier Chebanat commenca aussitot. Fin Aout 1864  un bon nombre de families juives y logeaient. Quant au vieux Mellah, Sir Moses Montefiore, particulierement interesse au sort des Juifs de Mogador contribua largement a l'edification d'un hopital pour les pauvres pour lequel les Corcos avaient obtenu du sultan un petit terrain supplementaire. 

ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר

ספרי לי…אימא על המלאח במרקש

טרז זריהן-דביר ובאדיבותה….ספרי לי אמא.....

הכנריות הצהובות

אמי, תופרת בחסד עליון, נהגה לצאת מדי יום ולתפור בבתים במרקש. רוב לקוחותיה היו צרפתיים תושבי גליז, היוקרתי שברובעי העיר. לא הרחק מפרוור זה, השתרעה שכונה ערבית מעורבת בשם "לה מדינה", שבה קבעו את מעונן מספר לא מבוטל של משפחות עשירות מצרפת. מבין בתי המידות המרשימים, בלט יותר מכול מבנה הווילה של דוקטור זיק…. בדרך כלל כשיצאה אמי לעבודתה, שמרה עליי סבתי, מלבד אותן פעמים בהן הייתה עייפה מדי, ונאלצתי להתלוות לאמי. באחת מן הפעמים הללו, נקלעתי להרפתקה עם ציפורי השיר של משפחת זיק….; הייתי אז בת ארבע.

למשפחת זיק… היו שלוש בנות. לורה הצעירה שביניהן, נולדה באותו יום שבו נולדתי אני – אם כי עשור לפניי. נהגנו לחגוג את יום הולדתנו יחד. היו אלה ימים קסומים, מאושרים, עמוסי מתנות, צחוק ושעשועים. הווילה של משפחת זיק… הייתה מוקפת גנים רחבים ועצים גדולים אשר השתרעו על פני שטח עצום. רוב אנשי צוות העובדים שהועסקו בה היו מרוקאים; הם בישלו, כיבסו, עדרו, טיפחו את הגנים ותחזקו את המבנה כולו וגם את הטרסות המרווחות.

חדר עבודתה של אמי אצל משפחת זיק… היה בקומה השנייה. ה"ממלכה" הפרטית הזו של אמי כללה מכונת תפירה חדישה, שולחן גדול ומגהץ. במגהץ השתמשה אמי לאחר שסיימה לטפל בשמלות ובחולצות שגזרה.

מרפאתו של דוקטור זיק… הייתה ממוקמת בקומת הקרקע. באגף המזרחי של קומה זו היו חדרי שינה רבים. בקצהו של פרוזדור אינסופי הוקמה פינת חמד עם מרפסת ענקית, מוקפת עציצים עמוסי פרחים ריחניים. כיסאות רבים כיתרו את השולחן שהוצב במרכזה. גבוה על הקיר היה תלוי כלוב מלא כנריות צהבהבות. שעות רבות ניצבתי מול הכלוב, מרותקת למקומי ומהופנטת מיופיין. מיותר לציין שהוזהרתי מראש שאין להתקרב לכלוב או לנסות לגעת בו. אבל, מי מבין הילדים מציית להוראות המבוגרים?

אהבתי לפקוד שני אתרים: אחד מהם היה מגירותיהן של בנות זיק… והשני היה הגן הקסום, שבשל היקפו העצום דמה יותר ליער. שדרות מטופחות של י׳רחים ססגוניים ושל צמחי פרא טרופיים עיטרו את השבילים, ואני השתוקקתי לשוטט ביניהן ולגלות בכל פעם מחדש דבר מה מסתורי הגלום בתוכן. שבתי תמיד משיטוטי, כשזרועותיי עמוסות בפרחים שתלשתי ללא רחם מן הערוגות המרהיבות; אין לי ספק שמשפחת זיק… נסערה מההרס שלי, ולמרות זאת, לא נשמעה כל תלונה. הם חששו יותר מאוכלוסיית הזוחלים ששרצה בין הצמחייה הצפופה. בני משפחת זיק… התעקשו שהגנן ייצמד לעקביי כשרדפתי אחרי פרפרים. הקשיתי עליו את המלאכה, אך לא תמיד בהצלחה, ולא פעם נתקלתי באבן ופצעתי את ברכיי עד זוב דם.

יום אחד, לאחר שעייף ממרדפיו אחרי, החליט הגנן לנעול אותי במרפסת, יחד עם כלוב הציפורים התלוי על וו. לא חלף זמן רב ולורה, בתו של דוקטור זיק…, ניגשה אליי והציעה ללמד אותי לגלוש בגלגליות. כמובן ששמחתי והתרגשתי, אולם כאשר נעלתי את הגלגיליות התקשיתי להתיישר בחזרה. הלעג שעוררתי הביך אותי אך לא הביס אותי. למרבה הצער, בניסיוני השני נפלתי על הקרקע כשק מגושם. הנערה העבירה את הגלגליות לעוזרת, אישה כהת עור, נחמדה ועגלגלה, שלמרות משקלה המרשים גילתה מיומנות והציגה בפנינו מופע גלגליות מרהיב: היא ירדה במדרגות כשהגלגליות לרגליה ולא מעדה. יכולותיה רק זרו מלח על פצעיי; כדי להתנחם, התכרבלתי לצד בובתי ולא גיליתי עניין נוסף בגלגיליות. שבתי למרפסת יחד עם לורה, ולאחר ארוחה קלה ומשחק בכדור, נרדמתי. לורה הותירה אותי לבדי על כיסא כשראשי מונח על השולחן, בין זרועותיי השלובות.

היה זה יום יפה למדי. אי שם ברקיע כיוונה השמש את קרניה הנוצצות למרפסת, ואלה הציפו אותה באורם המסנוור. כמו מתוך חלום, אני זוכרת שטיפסתי על כיסאי בניסיון נואש להגיע אל כלוב הציפורים. שאפתי ללטף אותן, אך הן לא התלהבו כלל מאצבעותיי אשר זחלו לעברן. נהפוך הוא, הן נסו בבהלה אל פינת הכלוב, משיקות את כנפיהן תוך השמעת ציוצי מצוקה.

"מדוע שום דבר אינו מצליח לי היום?" הרהרתי. בעקשנות – ונטולת … היגיון ובטיפשות גדולה לא פחות, רציתי בכל מאודי לאחוז בידיי את הציפורים, נחושה בדעתי להצליח. הפעם לא היססתי : תפסתי את הכלוב בשתי ידיי וניערתי אותו, על מנת לשחררו מהוו אשר הידק אותו אל הקיר. בלהט מאמציי, כמעט ואיבדתי את שיווי המשקל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 149 מנויים נוספים

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר