מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
אם נתעלם מהכתוב בספר הספרים ונתייחס לתקופה הפגנית, לא ניתן להתכחש לעובדה שמושגים אלה כזעם אללה ויום הדין היו ידועים אף לעובדי האלילים בתקופת ה׳ג׳הליה׳ ולא היה כל חידוש באמירות אלו בקרב תושבי חצי האי ערב.
מוחמד היה איש עשיר, אולם למרות ממונו הרב, לא החזיק פילגשים ולא נשא נשים נוספות על פני אשתו חדיג׳ה במשך כעשרים וחמש שנים, אך לאחר מותה רכש לו פילגשים רבות ונשא תשע נשים. עם חלוף השנים הוא נתגלה כאיש בעל יצרים לוהטים שלא עמד בפני הפיתוי אל מול הנשים.
מוחמד התיישב מספר שנים בעיר טאיף הסמוכה למכה. הוא עסק במסחר ובזכות ממונו הרב היה מקובל על בני השבטים המקומיים כל עוד שלא עלב בהם ולא פצה את פיו נגד האלים ששכנו במקדשיה של העיר. הוא הזניח לזמן ממושך את ייעודו כשליח ה׳ והפסיק להטיף על זעם האלוהים ועל יום הדין הקרב.
מוחמד שבע נחת מאורח חייו בטאיף שהתנהלו על מי מנוחות, אולם היה נחוש בדעתו להעתיק את פעילותו ליתר׳ב שהייתה ידועה בתושביה היהודים שדגלו באלוהי השמיים והיוו לדידו, כר דשא מתאים לפיתוח רעיונותיו. הוא האמין בסתר ליבו שיצליח לגרוף תומכים רבים לשליחותו הנבואית בקרב המאמינים היהודיים וראה בנאות המדבר יתר׳ב מקום אידיאלי להגשמת חלומותיו משתי סיבות עיקריות:
א. תושבי יתר׳ב רובם היו יהודים המעסיקים בחוותיהם ובמפעליהם את עובדי האלילים ותמיכתם ברעיונותיו תקלעליו להרחיב את מעגל המאמינים בקרב התושבים הפגנים של הסביבה.
ב. יתר׳ב הייתה מחוסרת שלטון מרכזי, ללא צבא להגנה וללא הנהגה קולקטיבית, דבר שהקל עליו להשתלט על העיר בכוח סביר. השבטים הפזורים ומנהיגיהם העצמאיים לא יעמדו בדרכו להשתלט על האזור ולהקים מדינה עצמאית. רעיונותיו של מוחמד לבשו במהרה עור וגידים בתמיכתם של עלי אִבְּן טַאלב חתנו ובן דודו, אבו-בקר חותנו, זייד אבן-תאבת משרתו וקומץ נאמניו שהצטרפו אליו בתקופת שהותו בטאיף.
אין כל ודאות לסברה שמוחמד הוזמן על ידי נציגי השבטים אווס וחזרג׳ כבורר וכמשכין שלום בין יריבים.
על פי מסקנות החוקרים לאחר קרב ׳בעאת׳ שהתרחש בין שני השבטים אווס וחזרג׳ בשנת 617 לספירה, לא התרחשו מלחמות ואף לא סכסוכים נוספים בין שני השבטים ביתר׳ב. בני השבטים אווס וחזרג׳ חיו על מי מנוחות ללא יריבויות וללא מלחמות במחיצת השבטים היהודים.
המקורות מציינים לטובה את יחסי הגומלין ואף את שיתוף הפעולה ההדדי בכל תחומי החיים בין שבטי היהודים לבין הערבים ולא היו מניחם חילוקי דעות כלשהם שיובילו את הצדדים ליריבויות או למלחמה.
שבטי היהודים ביתר׳ב היוו בסיס איתן למקורות פרנסה ותעסוקת העובדים משבטי הערבים ומלבד ההבנה ההדדית ששררה ביניהם נוצרה אף זיקה כלכלית חזקה שהידקה את הקשרים בין שני הצדדים.
על כן, לא יתכן שבמרקם היחסים שנוצרו בחלוף השנים בין השבטים משני הצדדים תנשבנה רוחות מלחמה שיצדיקו בוררות להשכנת שלום ביניהם ועוד על ידי אדם שזהותו לא הייתה ידועה לא ליהודים ולא לשבטי הבדואים. לכן, כל ההשערות והסיפורים אודות נציגי השבטים שנפגשו במכה עם מוחמד מקורם בהטעייה ובאחיזת עיניים, כי מוחמד התגורר בטאיף באותם הימים ולא במכה כפי שמתאר אבן-הישאם בספרו ׳חיי מוחמד׳ לאחר מאה שלושים וחמש שנה.
כאמור, מוחמד העתיק את מקום מגוריו מטאיף ליתר׳ב, לא למען השכנת שלום בין השבטים הניצים ולא למען ייעודיו המונותיאיסטיים אלא למען גיוס כוחות באווירה נוחה להגשמת חלומותיו כדי להגיע לעמדת כוח רצויה ולנקום ביריביו.
עשר שנות נוכחותו של מוחמד ביתר׳ב הוכיחו שאכן צדק בתכנון מהלכיו המדיניים והצבאיים ולמרות מאבקיו החריפים נגד יריביו הצליח בכוח התמדה ובעיקשות שהייתה אופיינית לדרכו להשיג את מטרותיו.
קורות חייו של מוחמד מוכיחים, על פי מעשיו, שהיה רחוק מייעודו כנביא, אולם כמנהיג, הצליח לשלוט ביד רמה על אוכלוסיה מפוצלת בדעותיה, באמונותיה ובהלכותיה בחיים.
המסקנה היחידה המתקבלת מניתוח אופיו ואישיותו היא שמוחמד היה מנהיג שייסד את התנועה המוסלמית הלוחמת כשליט מדיני תקיף ולא כנביא.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
החבר והעבד
פרשנות הקוראן המוסלמית טוענת, כי הקוראן מוסיף ומזכיר את מסע הלילה של מוחמד: ״זה דברו של שליח נכבד, רב כוח אצל בעל הכס ואיתן על מכונו. שם יישמעו לו והוא נאמן. לא אחוז שד [מג׳נון] חברכם, ואכן ראהו אל-נכון באופק הברור״; ״לא תעה חברכם ולא סטה, ואין הוא דובר מתוך משוגת לבו. אין זו אלא התגלות שנגלתה. לימד אותה נורא-הכוח, הנחוש, אשר התייצב באופק העליון… אז גילה לעבדו את אשר גילה. לא כיחד הלב, באשר למראה שראה … הן ראהו בפעם אחרת, אצל סִדְרֵת אל-מנתהא׳, שם הוא גן המסתור״.
הוזכרו כאן שלושה תארים: עבד, שליח וחבר. האחרון מנסה להשפיע על שומעיו ששליח חשוב קיבל גילוי נפלא משמים ליד ׳סדרת אל-מֻנְתַהַא׳ וגן המסתור. כיוון ששומעיו ספקניים ולא נוטים להאמין לו, הוא מבטיחם שאיננו טועה ושלא הטעו אותו. מי הוא האיש המכונה ׳חברכם׳? מי הוא השליח הנאמן החשוב אצל כיסא הכבוד? ומי הוא העבד? ומה המאורע שהמספר רוצה לשכנע בו את שומעיו? לדעת המוסלמים, השליח הוא המלאך גבריאל, והעבד והחבר הוא מוחמד, שביקש לשכנע את אנשי מכה שראה מלאך בשמים מימינו של כס הכבוד.
הערת המחבר : לפי חלק מהמפרשים, מסמל יסךרת אל-מנתהא׳ את גבול הידע האנושי סוגיה הזאת הטרידה רבות .את פרשני הקוראן אשר ניסו לתת פירושים שונים להימצאותו ליד כס הכבוד השמימי Sidrat al-Muntaha
פירוש זה לא ניכר מן הפסוק עצמו. מלבד זאת כבר נכתב לעיל, כי מעולם לא הציג מוחמד את עצמו לפני ערביי מכה בתור נביא וכמי שרואה מלאכים ושאר נפלאות ונוראות. על־כן נראה להציע את ההסבר הבא: החבר הוא כמובן מוחמד. השליח והעבד שהקוראן מספר עליו כי זכה לנבואה וראה נפלאות, הוא משה; מוחמד מנסה לשכנע את ערביי מכה להאמין שמשה קיבל תורה בסיני. אם מדובר בעץ שנגלה למשה בגן העדן, יש להביא בחשבון ש׳סידרת׳ הוא השם הארמי לעץ האתרוג(Cedrat). לפי דעה אחת המובאת במדרש רבה, עץ החיים שנמצא בגן עדן הוא עץ האתרוג, ממנו ציוותה התורה לקחת את פריו למצווה בחג הסוכות (ויקרא כג, מ).
מי הם ׳הסופרים הטהורים׳ שנוגעים ב׳קוראן׳
כאמור, אמר מוחמד שקיבל את הקוראן מחכם. לדבריו, נמצא הקוראן ביד סופרים טהורים:
״זהו קוראן נכבד, בכתב חבוי. רק המטוהרים יגעו בו״; ״רשום בגווילים נאצלים, נישאים וטהורים, בידי סופרים נכבדים וברי לב״ (נו, עז-עט; פ, יג-טז).
מתוך סורה 56 " המאורע "
إِنَّهُ لَقُرْآنٌ كَرِيمٌ 77
זהו קוראן נכבד
فِي كِتَابٍ مَّكْنُونٍ 78
בכתב שמור
لَّا يَمَسُّهُ إِلَّا الْمُطَهَّرُونَ 79
רק המטוהרים יגעו בו
הערת המחבר : על־פי פסוק זה אוסרת השריעה על כל מי שאינו מוסלמי לעסוק (ויש האומרים: גם לגעת) בקוראן, כי רק טהורים ראויים להתעסק בו.
מה הכוונה שרק טהורים נוגעים בקוראן ? מי הם הסופרים ברי הלב אשר אינם מעוניינים כי ייגעו בו טמאים? המוסלמים מפרשים שהקוראן הנכבד הוא הקוראן ׳מצחף עות׳מאן׳; הסופרים הם מלאכים, והם מראים את הספר הזה למוחמד, אבל לא מתירים לו לגעת בו. הסיפור קרה בלילה הראשון לפני שנת 610. לאחר מכן שכח מוחמד את הכול והמלאך בא והזכיר לו את הדברים במשך כעשרים שנות דרשותיו.
לפי פירושנו הקוראן שעליו דיבר מוחמד הוא התורה של משה, וה׳סופרים׳ אינם מלאכים, אלא יהודים הכותבים את ספר התורה על גוויל במצב של קדושה וטוהרה.
ערביי מכה ביקשו ממוחמד שיראה להם את הספר הזה, שבו נרשמו הדברים שהוא מוסר להם. מוהמד נענה להם וביקש מיהודי מכה שימציאו לו איזה ספר תורה להראותו לערביי המקום: אבל יהודי מכה לא נענו לבקשתו, בטענה שהערבים לא יודעים לנהוג בספר התורה בטוהרה כנדרש. אלה הדברים שהשיב מוחמד לערבים.
שב. סיפור וסיפור מפי יהודי מר.
חיים אלכפוסי (מספר! סיפורים 30—32), בן רבי רפאל אלכפוסי, שהיה יליד טאטאר־פאזארג׳יק שבבולגריה, וסבב כבעל מופת ברחבי עולם. כאשר נתגלגל 
למארוקו, היה נפגש שם עם שרים ונכבדים ועושה ניסים ומופתים. הוא נשאר במארוקו וחיבר ספר ״עבודת משא״ שנשאר בכתב־יד. חיים, עתה בן 59, רגיל — לדברי שמעון א ר נ ס ט — לומר על עצמו, כי כל חייו הם שלשלת־ניסים אחת. מאז ילדותו בפאס היה רובל, ובגדודיו הכיר יישובים רבים במארוקו. בשנת 1955 עלה לארץ הקודש׳ והוא תושב תל־אביב.
רוחה וריחה של ירושלים
מספר חיים אלכפוסי
ר׳ חנינא יגל היה רב ובעל מופת במארוקו. הוא אהב מאוד את עיר הקודש ירושלים והתגעגע עליה ומכיוון שלא יכול היה לנסוע בעצמו לשם, קיבץ שנה תמימה כסף ונתנו לאביו כדי שייסע לשם.
בא אביו לירושלים ושהה שם זמן קצר, אך לא יכול היה להתרגל והחליט לחזור למארוקו.
בשובו סיפר לבנו, מדוע עזב את עיר הקודש. הצטער על כך ר׳ חנינא ואמר:— חבל מאוד, אבא, לא האקלים הוא שלא התאים לך שם, אלא שלא הריחות את ריחה של ירושלים. כי ירושלים ״ליבא בעי״ — ירושלים זקוקה ללב! אילו היית מדביק את רוחך לריחה של ירושלים, היית מתבשם מבשמיה של עיר הקודש.
נכנסו דברי ר׳ חנינא ללבו של האב, באותה שנה עצמה הוא חזר לירושלים ושהה שם כל ימי חייו.
32 – המתפלל בדממה
מספר חיים אלכפוסי
רבי חיים בן עטר היה רגיל לנדוד על פני מדינת מארוקו, אך השתדל לעשות תמיד את שבתותיו בביתו.
פעם אירעה לו תקלה בדרך, וביום שישי היה עוד במרחק רב מעירו ומביתו. בצער רב נשאר רבי חיים בן עטר בשדה, יחידי.
בשבת זו, עם שחרית, התבונן וראה, כי נער רועה צאן מכופף את גופו, מעמיד את עצמו על הראש ועושה תנועות משונות. בדרך זו היה הנער מתפלל לאביו שבשמים.
אמר רבי חיים, כאשר סיפר מעשה זה:— לשם כך אירעה לי תקלה זו, כדי שאסתכל ואראה, כיצד מעלה־נער רועה זה את כל התפילות בשדה, והכול בדממה ובלי מלים.
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
Epreuves et liberation
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Les manifestations generalises auxquelles ces incidents ont failli donner lieu, les exces de la foule, heureusement vite reprimes, qui ont failli s'en suivre, retiennent de force notre attention et appellent quelques commentaires.
Les incidents de ces dernieres semaines, sans signification, ni importance par eux- memes, ont, chose beaucoup plus grave, revele chez certains elements de la population, un etat d'esprit qui couvait et qu'il convient ni d'ignorer, ni de traiter par le mepris… »
Comme pour justifier ce diagnostic, de nouveau l'accusation de " manque de respect" etait avancee, mais cette fois, en sens inverse. Un jeune Juif de Fes du nom de Joseph Amozeg, blessa d'un coup de couteau, le 20 octobre 1932 un tirailleur marocain qui avait bouscule une jeune fille juive. En represailles, ses camarades de regiment organiserent une descente sur le mellah, se heurtant aux jeunes Juifs qui se defendirent. La police intervint et proceda a des arrestations parmi ces derniers. 30 furent deferes devant le pacha qui les condamna a des fortes amendes, tandis que le jeune Amozeg ecopait de six ans de prison.
Le 10 mai 1933 une rixe, comme il s'en produit souvent dans un tel cadre, au quartier reserve de Rabat, faillit tourner a l’emeute. Le fils d'un epicier, Salomon Ohayon, age de 15 ans, s'etait porte au secours de son pere menace et avait tue d'un coup de couteau l'agresseur musulman, ivrogne et querelleur, un certain Ben Arafa. A quelques jours de la commemoration du troisieme anniversaire du dahir berbere, le journal Maroc rapporte que la rumeur enflee du Musulman tue par un Juif " se repand immediatement en medina et aussitot des centaines de manifestants jurent de venger leur coreligionnaire et se dirigent vers le mellah, molestant au passage les passants juifs. Le cortege s'etant heureusement forme avec retard, ce delai a permis aux forces de I'ordre de le devancer et de se positionner autour du quartier juif dont les portes sont fermees ».
La population du mellah fut consignee et le resta le lendemain avec interdiction de se rendre au cimetiere pour la celebration traditionnelle de la Hiloula. La situation dura encore trois jours supplementaires jusqu'au 15 mai. La police intervint avec energie et proceda a l'arrestation de 150 Musulmans et de 50 Juifs. L'alerte avait ete chaude, conclut le journal qui decelait l'intervention des nationalistes :
II ne faut rien exagerer, c'est entendu. Mais il faut constater qu'un millier de portefaix sont prets, au premier signal donne par les lieutenants de Chakib Arsalane, a tuer du Juif et piller le mellah.»
Par contre, le quotidien La Presse Marocaine rapporte que la police avait arrete a Rabat un ancien officier francais, partisan du mouvement d'extreme-droite : L'Action Francaise. II avait ete pris en flagrant delit de distribution d'argent a des forts-a-bras pour attaquer les Juifs. II s'agissait d' un homme qui exercait au Maroc un antisemitisme dont nous nous sommes bien passes jusqu'ici… Nous avons eu ll'occasion de constater la presence a Rabat d'un individu qui recherche ardemment la compagnie des indigenes. Les propos qu'il tient ne sont ni plus ni moins qu'antisemites… »
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
les Juifs du Maroc et leurs Mellahs David Corcos
Apres le bombardement de Mogador par les Francais et le pillage en 1844 par les Tribus des environs, Moulay Abderrahman dedommagea les marchands de leurs pertes et des secours furent envoyes aux autres habitants. De plus, quelques "Toujar as-Soultan"
ayant quitte la ville et le Maroc, le souverain, comme en 1765 fit appel a des families juives de Tetuan et de Marrakech afin qu'elles envoyassent des repre sentants a Mogador. Tous furent loges dans la Kasba. La reprise des affaires incita de nombreux Juifs, artisans, ouvriers et boutiquiers de Marrakech et du Sous, a s'etablir a Mogador.
Le gonflement du Mellah fut extraordinaire 4.000 personnes en 1845 lc double unc vingtaine d'annees plus tard, sous le regnc de Sidi Mohammed ben Abderrahman; "l'entassement y est inoui". Sir Moses Montefiore s'en etait emu au cours de son fameux voyage au Maroc et de son passage a Mogador. D'accord avec Sir Moses, ses amis et ses hotes, les deux freres Jacob et Abraham Corcos ", ecrivirent au sultan une lettre en date du 14 Ramadan 1280 ( 22 Fevrier 1864 ) pour lui demander que le Makhzen mette a la disposition des gens du Mellah un terrain situe dans le quartier de Chebanat et de l'ajouter au Mellah afin de "pourvoir les Juifs (de classe moyenne) de logements plus vastes et plus confortables" et de laisser ainsi plus de place aux pauvres gens.
Pour l'achat de cc terrain, Jacob et Abraham Corcos proposerent au sultan d'avancer les fonds necessaries au Makhzen. Le souverain fit repondre par son Grand-Vizir, Si Tayeb ben El-Yamani (le celebre Bou-Achrin) qu'il avait ecrit aux amin et au gouverneur, le caid EI-Mahdi, pour demander leur avis.
Ces derniers repondirent que le terrain en question etait occupe par des gens Chebanat et qu'une mosquee y etait situee. Les amin et le gouverneur proposaient un endroit sis a l'exterieur de 1'enceinte de la ville (du cote de Bab Doukkala) et exploite presentcment comme potagers. Mais les Juifs, disent-ils, n'en veulent pas parce que la construction sur cet emplacement leur reviendra trop chere.
Le Grand-Vizir, ami intime des Corcos, leur conscilla d'attendre une occasion meilleure, mais souligna lui aussi que le terrain ne saurait etre attribue aux Juifs du MellahLes gouvernants musulmans de Mogador oubliaient qu'a la Kasba, quartier residcntiel dont le plus grand nombre des habitants etaient juifs, se trouvait la plus belle mosquee de la ville; aussi, quelque temps apres, au cours d'une audience qu'il avait accordd a Jacob Corcos, le souverain accede-t-il a sa demande et la construction du nouvcau Mellah au quartier Chebanat commenca aussitot. Fin Aout 1864 un bon nombre de families juives y logeaient. Quant au vieux Mellah, Sir Moses Montefiore, particulierement interesse au sort des Juifs de Mogador contribua largement a l'edification d'un hopital pour les pauvres pour lequel les Corcos avaient obtenu du sultan un petit terrain supplementaire.
ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר
ספרי לי…אימא על המלאח במרקש
טרז זריהן-דביר ובאדיבותה….
הכנריות הצהובות
אמי, תופרת בחסד עליון, נהגה לצאת מדי יום ולתפור בבתים במרקש. רוב לקוחותיה היו צרפתיים תושבי גליז, היוקרתי שברובעי העיר. לא הרחק מפרוור זה, השתרעה שכונה ערבית מעורבת בשם "לה מדינה", שבה קבעו את מעונן מספר לא מבוטל של משפחות עשירות מצרפת. מבין בתי המידות המרשימים, בלט יותר מכול מבנה הווילה של דוקטור זיק…. בדרך כלל כשיצאה אמי לעבודתה, שמרה עליי סבתי, מלבד אותן פעמים בהן הייתה עייפה מדי, ונאלצתי להתלוות לאמי. באחת מן הפעמים הללו, נקלעתי להרפתקה עם ציפורי השיר של משפחת זיק….; הייתי אז בת ארבע.
למשפחת זיק… היו שלוש בנות. לורה הצעירה שביניהן, נולדה באותו יום שבו נולדתי אני – אם כי עשור לפניי. נהגנו לחגוג את יום הולדתנו יחד. היו אלה ימים קסומים, מאושרים, עמוסי מתנות, צחוק ושעשועים. הווילה של משפחת זיק… הייתה מוקפת גנים רחבים ועצים גדולים אשר השתרעו על פני שטח עצום. רוב אנשי צוות העובדים שהועסקו בה היו מרוקאים; הם בישלו, כיבסו, עדרו, טיפחו את הגנים ותחזקו את המבנה כולו וגם את הטרסות המרווחות.
חדר עבודתה של אמי אצל משפחת זיק… היה בקומה השנייה. ה"ממלכה" הפרטית הזו של אמי כללה מכונת תפירה חדישה, שולחן גדול ומגהץ. במגהץ השתמשה אמי לאחר שסיימה לטפל בשמלות ובחולצות שגזרה.
מרפאתו של דוקטור זיק… הייתה ממוקמת בקומת הקרקע. באגף המזרחי של קומה זו היו חדרי שינה רבים. בקצהו של פרוזדור אינסופי הוקמה פינת חמד עם מרפסת ענקית, מוקפת עציצים עמוסי פרחים ריחניים. כיסאות רבים כיתרו את השולחן שהוצב במרכזה. גבוה על הקיר היה תלוי כלוב מלא כנריות צהבהבות. שעות רבות ניצבתי מול הכלוב, מרותקת למקומי ומהופנטת מיופיין. מיותר לציין שהוזהרתי מראש שאין להתקרב לכלוב או לנסות לגעת בו. אבל, מי מבין הילדים מציית להוראות המבוגרים?
אהבתי לפקוד שני אתרים: אחד מהם היה מגירותיהן של בנות זיק… והשני היה הגן הקסום, שבשל היקפו העצום דמה יותר ליער. שדרות מטופחות של י׳רחים ססגוניים ושל צמחי פרא טרופיים עיטרו את השבילים, ואני השתוקקתי לשוטט ביניהן ולגלות בכל פעם מחדש דבר מה מסתורי הגלום בתוכן. שבתי תמיד משיטוטי, כשזרועותיי עמוסות בפרחים שתלשתי ללא רחם מן הערוגות המרהיבות; אין לי ספק שמשפחת זיק… נסערה מההרס שלי, ולמרות זאת, לא נשמעה כל תלונה. הם חששו יותר מאוכלוסיית הזוחלים ששרצה בין הצמחייה הצפופה. בני משפחת זיק… התעקשו שהגנן ייצמד לעקביי כשרדפתי אחרי פרפרים. הקשיתי עליו את המלאכה, אך לא תמיד בהצלחה, ולא פעם נתקלתי באבן ופצעתי את ברכיי עד זוב דם.
יום אחד, לאחר שעייף ממרדפיו אחרי, החליט הגנן לנעול אותי במרפסת, יחד עם כלוב הציפורים התלוי על וו. לא חלף זמן רב ולורה, בתו של דוקטור זיק…, ניגשה אליי והציעה ללמד אותי לגלוש בגלגליות. כמובן ששמחתי והתרגשתי, אולם כאשר נעלתי את הגלגיליות התקשיתי להתיישר בחזרה. הלעג שעוררתי הביך אותי אך לא הביס אותי. למרבה הצער, בניסיוני השני נפלתי על הקרקע כשק מגושם. הנערה העבירה את הגלגליות לעוזרת, אישה כהת עור, נחמדה ועגלגלה, שלמרות משקלה המרשים גילתה מיומנות והציגה בפנינו מופע גלגליות מרהיב: היא ירדה במדרגות כשהגלגליות לרגליה ולא מעדה. יכולותיה רק זרו מלח על פצעיי; כדי להתנחם, התכרבלתי לצד בובתי ולא גיליתי עניין נוסף בגלגיליות. שבתי למרפסת יחד עם לורה, ולאחר ארוחה קלה ומשחק בכדור, נרדמתי. לורה הותירה אותי לבדי על כיסא כשראשי מונח על השולחן, בין זרועותיי השלובות.
היה זה יום יפה למדי. אי שם ברקיע כיוונה השמש את קרניה הנוצצות למרפסת, ואלה הציפו אותה באורם המסנוור. כמו מתוך חלום, אני זוכרת שטיפסתי על כיסאי בניסיון נואש להגיע אל כלוב הציפורים. שאפתי ללטף אותן, אך הן לא התלהבו כלל מאצבעותיי אשר זחלו לעברן. נהפוך הוא, הן נסו בבהלה אל פינת הכלוב, משיקות את כנפיהן תוך השמעת ציוצי מצוקה.
"מדוע שום דבר אינו מצליח לי היום?" הרהרתי. בעקשנות – ונטולת … היגיון ובטיפשות גדולה לא פחות, רציתי בכל מאודי לאחוז בידיי את הציפורים, נחושה בדעתי להצליח. הפעם לא היססתי : תפסתי את הכלוב בשתי ידיי וניערתי אותו, על מנת לשחררו מהוו אשר הידק אותו אל הקיר. בלהט מאמציי, כמעט ואיבדתי את שיווי המשקל.
ברית מס 32- יהודי מרוקו בקנדה
ברית 32
יהודי מרוקו בקנדה
בהוצאת אות ברית קודש
עורך : אשר כנפו
עדות פנינה אלבז
הבה בגילה בסאפי ב-1967 ובישראל ב-2007
בשנת 1967, חודש לאחר מלחמת ששת הימים, גמרנו אומר לצאת סוף-סוף לחוף היום
בתום מספר ימים של הסגר, שהרי קבוצת מוסלמים קנאים, שהומתו על ידי החדשות שהגיעו מהמזרח התיכון, ידו אבנים לעבר בתינו. הם היו סמוכים ובטוחים שהישראלים יושלכו לים, כפי שהנשיא נאצר הבטיח להם בשידורי הרדיו הצרחניים שהדהדו בבתיהם ובחנויותיהם. משלא הוגשמה ההבטחה, גלי הזעם, שבאו בעקבות ניצחונה של ישראל באותה מלחמה בת שישה ימים, יצרו תגובות אלימות שהופנו כלפי היהודים.
מלחים הולנדיים שהזדמנו על החוף שוחחו עם נערות. הם החלו לשיר את "הבה נגילה". במרחק מספר צעדים משם, בעוד התכוננתי לעלות על נדנדה, נעמדתי במקומי כשאני מתבוננת במחזה ובלבי התחושה שהנה, עומד להתרחש דבר-מה בלתי רגיל. חשתי לפתע חשש מהול בסקרנות ובחרדה מספר רגעים לאחר מכן, התגודדו סביבנו שוטרים מרוקאים, אשר כיוונו לעברנו תת מקלע בעוד הם צורחים: "כל היהודים, לעלות למשאית!". מספר אנשים ניסו להתערב ולחלץ אותנו מן הסבך, אך לשווא. נאלצנו לציית לשוטרים. שוטרים אינם מקשיבים: הם רק מצווים. מאחר שאנחנו לבושים בבגדי ים, מרשים לנו להתלבש. אני נכנסת לתוך תא ומחליפה בגדים באיטיות רבה, כאילו ידעתי שאותו רגע של נצח שייך לי.
מעצרי בסאפי יחד עם קבוצת יהודים התרחש בהיותי בת 14. סיבת המעצר: שרתי "הבה נגילה" בפרהסיה כדי להעלות על נס את ניצחונה של ישראל. אנחנו גם מואשמים בכך שאנו מרגלים ציוניים. בקבוצה שלי היו רחל, סימונה, דניאל ישראל, פופה, ארמונד, גי, סוזי, ליזון, דולי, ניקול, רובי – עם שני התינוקות התאומים שלה – ואליאונור. זו האחרונה מסבירה בסימנים שהיא חירשת-אילמת, אך מפקח המשטרה אומר לה שהיא השתתפה בחגיגה במחיאות כפיים, משמע היא ציונית.
במשאית, נוכחנו להבין כי נקלענו אל תוך מצב איום ונורא. משהגענו לתחנת המשטרה, פגשנו את ההולנדים יוצאים מתוכה חיוורים: הם מגורשים לארצם. אנו עומדות בשורה. הבלש בראדה קורא לי להיכנס. מטבעי, אני מתעבת אי-צדק, לכן תשובותיי ישירות. הוא שואל אותי אם אני מדברת עברית. אני משיבה בשלילה, אך מוסיפה שלומדים את השפה הזו בבי״ס "כל ישראל חברים". הוא המום ושואל אותי איפה נמצא בית ספר זה. פקיד מדפיס במהירות הבזק את השאלות ואת התשובות. במהרה, אני מתבלבלת ומתמלאת חרדה מהמחשבה שבגדתי באחיי היהודים.
בדניאל ישראל שהיה אז בן 17 או 18, בגלל שם משפחתו, השוטרים מטפלים בברוטאליות יתרה. כיצד אוכל לתאר את עמידתו הגאה, הזקופה והאדיבה?
אותנו חקרו באופן אישי רק בשעות המאוחרת של הערב. החקירות נוראיות. הבלש החוקר רצה שנודה שאכן שרנו בפרהסיה את השיר הישראלי. אך אף יהודי לא היה מעז לשיר בפרהסיה שיר עברי. רק אותם שני המלחים ההולנדיים הם ששרו. מי יודע אלו צלקות נפשיות וכואבות נחרטו בכל אחד מאתנו, במוחם של הורינו, אחינו ואחיותינו בעקבות המעצר שלנו.
מצלמים אותנו ולוקחים לנו את טביעות האצבעות, כאילו אנו פושעים. האם נרשם לנו תיק פלילי? אומרים שלא, שהרי לא התקיים משפט.
מן העבר השני של דלתות בית הסוהר, מוסלמים פנאטיים זועקים את שנאתם. אחי אדמונד ומר מראן נוסעים לרבאט כדי ללמד סנגוריה עלינו ולשחרר אותנו. הכול חייב להיעשות בדיסקרטיות. אסור לגנות בפומבי את מעשה העוולה הזה, שמא יתלהטו עוד יותר רוחות הפנאטים.
במשך שנים עשר יום אנו ישנים על רצפת המלט הקרה ואוכלים את אשר משפחותינו מביאות לנו מדי ערב. ישנו באותם בגדי חוף כשאנו רועדים מקור. לא ניתנה לנו אפשרות להתרחץ. שלושת הנערים שבינינו נטלו על עצמם את המשימה לפקח עלינו בלילות, משום שהשוטרים עצרו פושעים, עבריינים ושיכורים ונהגו לכלוא אותם בפרוזדור הסמוך למקום בו נכלאנו. ככל שחולפים הימים, אנו מחכים לדעת מה צפוי לנו בחרדה הולכת וגוברת. מאיימים עלינו כי נישלח למוסדות שיקום לעבריינים. רובי, אם לילדים, מאבדת שליטה ומתחילה לצעוק לנוכח האבסורד שבמצב. היא רוצה לשוב לילדיה ולעבודתה בבית ספר למזכירות. השוטרים מענישים אותה ומעבירים אותה לצינוק, אשר שטחו מטר מרובע ובאמצעו פתח לעשיית הצרכים. השוטרים נאותים למסור את תינוקותיה לאביהם.
מקץ שנים עשר יום, אחד השוטרים בא להודיע לנו כי שניים מבינינו ישוחררו: פופה ואני. אמצע הלילה. אנחנו נתפשות אימה בשל המחשבה שיהיה עלינו לצאת לבדנו. החברים שלנו נותנים לנו מגבות חוף כדי שנתכסה בהן ומעודדים את רוחנו.
בית הסוהר שוכן במרחק. רציתי להגיע הביתה, אך לא ידעתי איפה נמצאים בני משפחתי, שהרי כאמצעי ביטחון, בשל האיומים וההתאכזרויות הבלתי פוסקות, השוטרים הכריחו אותם לשנות מקום מגורים מספר פעמים מאז מעצרנו.
בחוץ, באמצע הלילה. פופה לא מאבדת את גנדרנותה. היא נותנת לשערה הבלונדיני לבצבץ פרא, בעוד אני מתחננת אליה לכסות אותו. אני חשה שלבי פורח בקרבי, בהיותי משוכנעת ששערה יהיה לסיבת אובדננו. סוף כל סוף, מונית עוצרת לנו ולוקחת אותנו לבית הוריה. פופה ננזפת קשות על ידי אמה, המתריסה לעברה: "מזרובה יאק קולתך מא דזבאדס!" "אומללה! אמרתי לך לא לצאת מהבית."
ארבעים שנה לאחר מכן, מתארגן מפגש בינלאומי בישראל ליוצאי סאפי. מוסלמים יוצאי סאפי מצטרפים אלינו, ובמהלך הערב החגיגי המתקיים ב-6 במרץ 2007, בו משתתפים 1,200 איש, אני מקשיבה שוב ל-״הבה נגילה" בנוכחות המוסלמים הרוקדים הורה יחד אתנו באשדוד. אלה האחרונים מבקרים בתל-אביב, בירושלים, בים המלח ובעוד אי-אלו מקומות. הם מרעיפים עלינו חום וכבוד. במהלך כל שהותנו בארץ, אנו פוגשים שוב את אשר אהבנו ואת ערכינו התרבותיים המשותפים. למשל, העובדה כי בלקסיקון היהודי-ערבי שלנו, אנו נהוגים לאמור: "מכתוב – זה כתוב", מעין אמונה מושרשת על פיה מקבלים את הגורל בלי לערער עליו, "השומה – איזו בושה", הקוראת לשמירה מתמדת על כבוד הזולת, או: ״אלקבדה – הכבוד", האהבה להורים שהיא ערך עליון. המרוקאים המוסלמים שהצטרפו אלינו וחלקו כבוד לדתות ולתרבויות אחרות, מודעים לכך שאף הם מאוימים על ידי אותו זרם של קנאות מוסלמית, אשר אליו הם אינם מוכנים כלל ועיקר.
נר המערב-י.מ.טולידנו
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
הרב יעקב משה טולידאנו
וכששמעו זה החכמים נתקבצו כמה פעמים ובפרט כמו ז' שבועות קודם הפסח ושלחו אחר הנגיד רבי שאול ודיברו עמו קשות מפני מה אינו עוזרם מאחר שהם הרוב, ובאלו הז' שבועות שהיו חושבים עלי רעות והיו נועצים להרע לי בכל כחם ויכלתם, והשי"ת מסבב הסבות ועצר את השמים מלהוריד טל ומטר עש שהיה העולם בצער גדול מפני היוקר, וקצת מהיהודים המגורשים שלחו מכאן חטים לארץ הנוצרים וחשבו עצות ותחבולות על עם ה' להשמיד להרוג ולאבד את שונאינו עם המלך שהוא מגן עלינו.
והיינו בצער גדול, ולאחר כן כמו ששה ימים מחודש ניסן בא' בשבת התחיל ה' לפתוח חנו שערי אורה ומיום ה' שהביאו לי הקונטרס שלהם והלאה פתח ה' את אוצרו הטוב והייתה הארץ כגן רטוב והתיל לעבדיו מקטוב, ובתחלת הז' שבועות מבקר בא אלי הנגיד ואמר לי עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים, ובשומעי זה הדבר כשל כח הסבל ואני זקנתי ושבתי ובני בעונותי אינם אתי, כתבתי לו זאת הפתקא שיתננה לחכמים.
וזהו תוקף הפתקא, החתום למטה אני מבקש מהחכמים השלמים הרב יהודה בן זכרי, הרב יהושע קורקוס ומתלמידי כל ישיבה וישיבה שיעיינו בזה הדין בכל אלו הפוסקים…לקיום כל הנזכר אני נשבע בשם ה' שלא לערער עוד ולשמור פי ולשוני מדבר עליכם סרה בעניין זה כפי יכלתי, חיים גאגין. ויום ה' בערב שבת הגדול בא אלי הנגיד רבי שאול והביא לי הקינדריס הזה שלהם בידו וזהו תופסי.
ראשית דברנו ותחלת מעשנו….( פה האריכו רבני המגורשים להכריח דבריהם על פי הראשונים והמנהג והביאו גם כן הסכמת חכמי איפלפונא להתיר ואחרי כן הם כותבים ) ובעניין ההסכמה אשר עשו אנשי הארץ ( התושבים ) על הנפיחה שעשאוה כטריפה.
כפי נוסח הסכמתם והם שואלים אם יש לזה התרה, אחרי העיון והשקידה ראה ראינו כי יש לה התרה…והסכמה כזו היה ראוי שיהיו בה רוב חכמי העיר או למיעוט כל דייני העיר…ואם באולי יאמרו שהייתה עם גדולי העיר שלפי דעתם הוא החכם רבי חיים גאגין, לאו כל כמיניה שאם הרבים חולקים עליו הלכה כרבים….
הכלל העולה שיש התרה להסכמה זו מכמה טעמים…ד' שהמנהג של חומרא כבר עזבוהו זה להם שלשים שנה בלי הכרח אלא ברצונם ועתה אין אנו מכריחים להם אלא מודיעים להם….ולכן ראינו לקיים מנהגנו ולחתום שת שמותינו בכאן, הרב יהודה בן שם טוב בן זכרי, הרב יוסף עוזיאל, הרב נסים סונאבל, הרב שמעון אבוהב, הרב יוסף טיבי, הרב יוסף מינדא, הרב יוסף נהון, הרב אברהם אדרוטיל, הרב יוסף קורקוס.
ובראותי הקינדריס שלהם ראיתי בו….ולזה נערתי חצני ואקנא קנאת ה' לברך וללבן האמת ואשיב על ראיותיהם כי אינם ראיות…תשובתו של רבי חיים גאגין זאת ארוכה, ובה מתוכח עם רבני המגורשים בכל ראיותיהם שהביאו בקינדריס, ומדבר אתם קשות.
ואמנם מתשובת רבי חליים גאגין זו נציג פה רק דברים אחדים המעניינים להשתלשלות היתר מנה הנפיחה בספרד וקורותיו :
ואכתןב בראשונה מה שהסכימו בפלפלונה וכו…לזה אני אומר אני חיים גאגין תולעת ולא איש, מי הם חכמי פלפלונא שהביאו ומי אביהם ומי החכם שלהם שהרי העידו על עצמם מה חכמתם ומה מעשיהם שבתחלת תקנה שלהם העידו שמקורם לזה היו עושים על פי המחמירים לאסור כל הברכות ואחר כך בעונות סובב ה' לנסותם על ידי הנוצרים שגזרו עליהם שכל טריפה לא ימכרו אלא ישליכו לכלבים והם לא עמדו בנסיונם וחשו על ממונם ולא על כבוד קונם.
ואחר כך סיבב ה' להם עד שאבדו ונתקיים בהם אשר לחרב, לחרב ואשר לדבר, לדבר וכו…..וכמו כן לנו ולאבותינו בקשטיליא המגורשים אירע בזה קודם הגירוש, ואומר מה שאירע לנו שמחרב שנת קנ"א וגזירות ושמדות של שנת קע"כ – 1416, בכל קשטיליא וארגון וכמה מלכיות אחר שמתו קצתם בחרב, כמה וכמה קהלות נשתמדו עד שלא נשאר כל אחד ב' ג' גרגירים בראש אמיר.
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
בשעה טובה ומוצלחת….הגענו אל סוף החוברת הממצה הזו….הקורא אשר רוצה להעשיר את ידיעותיו על מרוקו בצורה קלה, ימצא בה עניין, כמו כן גם התלמידים המבכרים לכתוב עבודת שורשים על ארץ הולדת אביהם או סביהם….גם יוכלו להעזר בה…….
סאוטה, סבתא (Sebta, Ceuta)
סאוטה, ובפי הערבים סבתא, היא עיר בצפון מערב מרוקו, על חוף הים התיכון. בזכות קירבתה לגיברלטר (הנקודה הדרומית ביותר בחצי האי האיברי) נעשתה עוד בתקופה הרומית לנמל חשוב. המושבה היהודית שבה היתה ערש מולדתו של ר׳ יוסף אבן עקנין, תלמידו של הרמב״ם. התערותם של יהודי סאוטה בתרבות הערבית לא מנעה את המווחדון מלרדוף אותם. עיר זו זכתה לפריחה גדולה במאה ה-16, והיתה ראש גשר להתפשטותם של הספרדים במרוקו. מקומם של היהודים במסחר בעיר היה כמו בערי אירופה – גנואה ומרסיי, והוא החל עוד בראשית ימי הביניים המאוחרים. יהודי סאוטה הצטיינו במיוחד במלאכת צביעת בדים. יהודים שעזבו את שתי הקהילות הגדולות של סאפי ואזמור, שבדרום מערב מרוקו, עם יציאת הפורטוגלים מן הערים הללו, התיישבו בשנת 1542 בסאוטה, ואליהם נוספו גם אנוסים, פליטים מספרד ומן האיים הבליאריים שבאוקיאנוס האטלנטי.
החשש מהשפעתם של יהודים על נוצרים הביא את הספרדים לקבוע בשנים 1609-1607 תקנות מפורטות שאסרו לבוא במגע דתי כלשהו עם היהודים הבאים לסחור בעיר. משום כך לא היתה רציפות של יישוב יהודי בעיר זו, עד כינונה הרשמי של קהילה בשנת 1869. בשנת 1969 ישבו בה 600 יהודים ולהם ארגון מפותח, כולל מוסדות דתיים רבים. גם כיום יש בעיר כמה עשרות משפחות יהודיות ששורשיהן מגיעים עד התקופה האנדלוסית הקדומה. סאוטה היא היום אחת משתי המובלעות (האחרת היא מליליה) שנותרו לספרד בצפון אפריקה, וחרף תביעותיו של מלך מרוקו לפנותם, עומדים שליטי ספרד על דעתם, שזהו חלק בלתי נפרד מארצם ומעברם.
העיר היא מטרה לסיור שעיקרו האדריכלות הספרדית. העיר, על רחובותיה, כנסיותיה, הנמל שבה ואתרי השוק החופשי שבה, היא עדות למיטב הבנייה הספרדית במאות ה-20-19.
עמק התודגא – TODGUA
עמק זה הוא מן החשובים ביותר במרוקו הדרומית-מזרחית. הוא מחבר בין הדאדס ובין מרכזה של מרוקו (״המערב הפנימי״), שבה שכנו הערים המלכותיות — מכנאס ופאס, ומדרום – עם מחוז מראכש, מן המאוכלסים ביותר בכל המדינה. לגבינו יש לעמק חשיבות נוספת, כיוון שהוא חיבר בין האזורים הללו ובין ״נוף תאפילאלת״ — אזור יהודי מאז תקופת הגאונים.
מגורשי ספרד הגיעו בעיקר לאזורי החוף של הים התיכון בצפון והאוקיאנוס האטלנטי במערב. ואולם הם נרדפו גם שם על ידי האינקוויזיציה, ולכן היו מי שנמלטו משם לעמקי הפנים בדרום מרוקו. לפי מסורת שנשתמרה אצל הפליטים, הם קנו חמישה כפרים (״קצור״) בעמק הדאדס. חוקרים אחדים סבורים שהיו מהם שנדדו לעמק התודגא והצטרפו ליהודים ה״ישנים״ שבכפריו.
ליד הכפר הקדום של עמק התודגא הקימו הצרפתים אתר – נסוק, שעד מהרה הפך לעיר, תינגיר. בשנת 1948 מנתה הקהילה בעיר זו 643 נפש, אך בגלל תהליך העיור הפנימי במרוקו ובעקבות הקמת מדינת ישראל, פחתה האוכלוסייה היהודית בעמק זה.
יהודי האזור היו בעיקר בעלי מלאכה, ומהם באה הנהגת הקהילה. משפחה בולטת ביניהם היתה מבני אלחדאד, שנקראה כך משום שבניה עסקו במלאכת הברזל (חדאדה).
הקניון של עמק התודגא הוא מן היפים ביותר, והוא נעשה לאתר מועדף לטיולי ג׳יפים. קניון זה מחבר את דרום מערב מרוקו עם עמקי הדאדס ותאפילאלת. מלאחים יהודיים קטנים היו גם באספלו, בתאורירת ובאיית ורג׳דל.
סוף החוברת
דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן
דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.
אירוע הכנסת ספר־תורה
מושגי־המפתח בדיון עד עתה היו " סמל " ו׳ניסיון קיומי׳. חקר הפעילות המתייחסת לסמלים מן ההכרח שיתחשב בניסיון הקיומי, הנוגע בסמלים, של האנשים הפועלים. מצבם החברתי של אלה ופעילות סמלית מהווים יחידה אחת, ויש לבחון שינוי דתי במסגרת יחידה זו, שהיא שדה־חקירה אחד. הטכניקה הראויה היא טיפול בנתונים אתנוגראפיים באמצעות ׳ניתוח מצבי׳.האירוע שאני בא לחקור עתה במונחים האלה הוא טקס הכנסת ספר־תורה שאירע בצפונית, במערכת הבחירות הכלליות בשנת 1965. המעשה התרחש בשיא המערכה, כשהמפלגות התחרו זו בזו על חלוקת טובות־הנאה למצביעים אפשריים, תוך כדי תעמולה בקרב קהל מתפללי בית־כנסת של יוצאי מרוקו, שאקרא לו ׳שבח ישראל׳. ספר־התורה הוענק על־ידי מפלגת פועלי אגודת ישראל (פא׳׳י).
בשנים הסמוכות לעלייה ההמונית, עם הקמתם של מאות בתי־כנסת חדשים, הורגש בארץ מחסור בספרי־תורה. בית־כנסת מצריך ספר־תורה אחד לפחות, ורצוי שיהיו שלושה, לנוחות התפילה במועדים שבהם נוהגים לקרוא מתוך ספרים אחדים. אחת הדרכים העיקריות להשגת ספר־תורה היא באמצעות אפוטרופסים הממונים על רכושן של קהילות יהודיות בגולה, שחדלו להתקיים. המפלגות עשויות לעזור בעקבות קשרי הפוליטיקאים עם הגופים המקיימים את המגע עם האפוטרופסים בחוץ־לארץ ומעזרה זו מקוות המפלגות להיבנות ולזכות בנאמנות ביום הבחירות. בערב שנועד להכנסת ספר־התורה לבית־הכנסת מטעם פא״י, התאסף ליד סניף המפלגה קהל מתפללי ׳שבח ישראל׳, והרבה אנשים, יוצאי מרוקו משאר בתי־כנסת בעיר. הילדים והמבוגרים נשאו לפידים בוערים, קופסאות־פח מחוזקות למקלות במסמרים ומלאות בסחבות דולקות, ספוגות נפט. ספר־התורה נישא במרכז ההמון, והגברים נדחקו אל עבר הספר כדי לזכות בנשיאתו צעדים אחדים. בתהלוכה אל בית־הכנסת, ששכן בקצה השני של העיר, זכו כמעט כל הגברים במצוות הנשיאה. כל אותה עת זימרו את מזמורי קבלת־שבת בלחן קצוב, והנשים שעמדו לאורך הדרך הגיעו את ידיהן אל עיניהן ונשקו להן כשהתהלוכה עברה לידן. היבהוב הלפידים בחשכה ולהג הילדים שהסתובבו בשולי הקהל הגבירו אווירה דתית של התרגשות מאופקת, גיל ורעד. הזמרה נעשתה מרוכזת ונרגשת יותר, ולבסוף הגיעה התהלוכה לבית־הכנסת וספר התורה הונח בהיכל(ארון הקודש).
הכול התיישבו כדי להאזין לנואמים. הפוליטיקאים שיבחו את מפלגתם: פא״י, לדבריהם, עוזרת לקיים את התורה: וראיה לכך ספר התורה אשר הוכנס אותו ערב לבית־הכנסת בצפונית; כך עשו אותו ערב גם בערים ובמושבים אחרים. בכל מקום פא״י עוזרת לאנשים להחזיק בדתם והיא נאבקת עם מפלגות חילוניות. הנואם האחרון העלה את הדברים לשיא. הוא סיים את נאומו הנלהב בקריאה דרמאטית־נרגשת: ׳שמע ישראל, ה׳ א־לוהינו ה׳ אחד! זה ה־ד׳, ה־ד׳ הגדול, ה־ד׳ של פא׳׳י י הצביעו ד׳ י׳ מיד לאחר מכן המשיך הקהל הנאסף בתפילת ערבית, הכוללת את ׳קריאת שמע׳. הפעילות הסמלית, שבה אתמקד עתה בניתוח, היא הקריאה העתיקה ׳שמע ישראל וגו״ שנאמרה בתפילה לאחר הנאומים. בפעילות שלפנינו מעורבות שתי קבוצות שונות: הפוליטיקאים של פא״י וקהל מתפללי בית־הכנסת. שתי הקבוצות מעורות במצבים חברתיים שונים, והללו מעצבים באורח שונה את המשמעות ואת האופי של הפעילות הסמלית, שבה עסקו שתי קבוצות האנשים במשותף. הפסוק ׳שמע ישראל׳ הוא ביטוי לעיקר האמונה, אחד הפסוקים המעטים בסידור, שאמירתו פעמיים ביום לא זו בלבד שהיא חובה גמורה על־פי הדין, אלא שהמתפלל חייב גם לאומרו מתוך כוונה ותשומת לב. משום חשיבותו של הפסוק הזה קשרו לו דרשנים ופרשנים בכל דור פירושים רבים. קיימת צורה מסורתית שבה נכתב הפסוק בספר־התורה.
האותיות הסופיות של המלה הראשונה והאחרונה של הפסוק נכתבות באותיות גדולות יותר. גם בסידורי התפילה המודפסים שמורה צורה גראפית מסורתית זו. והנה סמל הבחירות של פא״י, האות ד, היתה במקרה האות המובלטת בכתיבה המסורתית ב׳קריאת שמע׳. הפוליטיקאי של פא״י צעד אפוא על בסיס רגשי פורה, בשעה שפנה לציבור כי יצביע בעד ד של ׳קריאת־שמע׳. את נאומו הוא כיוון שיבוא בשיאו של הטקס הדתי־הפוליטי של תהלוכת הכנסת ספר־תורה. הנאום בא גם כפתיחה לתפילת ערבית רגילה, שכללה את ׳קריאת שמע׳. כל המתפללים, גם קהל בית־הכנסת וגם הפוליטיקאים, היו אנשים שומרי מצוות, ועל פי דין היו מחויבים לכוון לבם. סביר להניח, שהפירוש הפוליטי שעתה זה הוצע בלט בתודעת המתפללים וחדר אליה תוך כדי אמירת התפילה. ניתוח הקריאה שבמהלך התפילה צריך מעתה להביא בחשבון את נאום הבחירות שקדם לה. נבחן תחילה את המעשה הסמלי של ׳קריאת שמע׳ בתפילה מנקודת־מבטם של הפוליטיקאים. הרעיון שביקשו להנחיל בנאום שקדם לתפילה היה בעיקרו זה: ׳קריאת שמע׳, כמו כל התורה, שופעת מובנים חבויים, המתגלים תדיר למי שמבקש להעמיק בלימוד התורה. פא״י, שסמל הבחירות שלה ׳ד׳ חופף את האות ד שב׳קריאת שמע׳, היא המפלגה המייצגת את הטוב והישר בעיני ה׳. הדבר נרמז ומבוטא בתורה. הנואם השתמש אפוא ב׳קריאת שמע׳ למטרה של תעמולת־בחירות, על־ידי שפירש את האות ד המובלטת בתיבה ׳אחד׳, באופן שהתקשר לסימן־הבחירות של המפלגה. נאום־הבחירות נישא לאחר שהתהלוכה, המזמורים והכנסת ספר־התורה, עוררו רגשות דתיים, והוא קדם לתפילה שבה מופיעה ׳קריאת שמע׳ שחייבים לאמרה בכוונה. מטרת פא׳׳י כמפלגה דתית, מלבד שאיפותיה לכוח פוליטי, היא להצליח בבחירות כדי לקדם מדיניות דתית. לכן סביר להניח שהמניע של הפוליטיקאים היה דתי בעיקרו." הפוליטיקאים הציתו רגשות באירוע זה על־ידי פירוש דרשני ל׳קריאת שמע׳, פירוש שהתאים למטרת־התעמולה שלהם. אופייני לדרשה הרבנית המסורתית הוא השימוש בסמלים, ובמיוחד בפסוקים מן המקרא, כאמצעים להעברת שדרים חברתיים ודתיים. מטרת השדרים היא לחזק את הנאמנות למה שהדרשנים מבינים כיהדות מסורתית. תוך כדי כך משנה הדרשן את מובן הסמלים, אם כי באופן חוקי מבחינת המסורת, שכן הגילוי המתמיד של מובנים ומשמעויות חדשים במקראות הוא ממהותה של הדרשנות. הדרש הוא למעשה אמצעי לחידוש דתי ביהדות. נאומו של התועמלן של פא״י, שבו יוחס תוכן פוליטי ל׳קריאת שמע: הוא בהקשר זה דרשה מסורתית לגמרי וחידוש דתי כשר בתכלית. ניתוח זה חל גם על ׳קריאת שמע׳ של הפוליטיקאים במסגרת תפילת ערבית.
עד כה מיקדתי את הניתוח בשינוי שחל ב׳קריאת שמע׳ של הפוליטיקאים. עתה אפנה לקבוצה האחרת שלפנינו, קהל בית־הכנסת ׳שבח ישראל׳. יש לי הרושם, המבוסס על ידיעה כללית את האנשים המעורבים, שקהל זה לא ראה את מטרות המפלגה הדתית באותו אופן כמו הפוליטיקאים. כל המתפללים היו עולים חדשים, תמימים במידה רבה, ובשבילם פוליטיקה מפלגתית חופשית ובחירות דמוקראטיות חדשות הן. הם אינם מבחינים ברורות במגוון המניעים והמטרות של המפלגות השונות. כל המפלגות וכל הפוליטיקאים זרים להם במידה רבה, והם אינם יורדים לעומק התופעה המורכבת של מפלגה דתית ישראלית. מנקודת־מבטם של המתפללים, העובדה החשובה שנבעה מנאום־הבחירות היתה, שהתנסותם במעשה ׳קריאת שמע׳ בתפילה לאחר הכנסת ספר־התורה שונתה על־ידי פירוש שלא יכלו לייחסו לשום דבר מסורתי. כל מערך הפעילויות הקשורות לבחירות היה בשבילם חדש לחלוטין, ועתה הם עמדו בפני פירוש חדש של המעשה הסמלי השגרתי, שמקורו בהקשר פוליטי זר לעולמם המסורתי. כשהמתפללים באו לקריאה שבתפילה, דקות מעטות אחרי הנאום, ודאי היה הפירוש הפוליטי בתודעה של רבים מהם. אם נתבונן ב׳קריאת שמע׳ שבתפילת ערבית מהיבט זה, השינוי שהתרחש במעשה הסמלי הוא מעשה חילול.
ניתחתי מעשים סמליים של שתי קבוצות אנשים, מעשים שהתרחשו בתוך תחום חברתי אחד: תפילה בציבור בבית־כנסת. אלא שיש שוני גדול במצבים החברתיים הכלליים של שתי הקבוצות. שוני זה מביא גם לשוני במשמעות ובמובן של מעשי האנשים הפועלים. ניתן להגיע לרמה זו של ניתוח מפורט רק כאשר מעשים מותחמים בבירור והמצבים החברתיים שבהם הם מתרחשים — נדונים כיחידה מחקרית אחת. ניתוח פעילות סמלית, שאינו מתמודד עם המורכבות של המצבים החברתיים שבתוכם צומחות הפעילויות, מאפשר הבנה כללית ושטחית בלבד. אם בודקים אנו את האירועים שנדונו כאן באמצעות המושגים המקובלים בסוציולוגיה של הדת, ניתן לאפיין בפשטנות את כלל המעשה המתואר (הנאום ותפילות הפוליטיקאים ושאר הציבור) כ׳חילון׳. אך, כפי שראינו, ההקשרים החברתיים־ תרבותיים הם שונים ובעקבותיהם הגענו לראיית השונות שבפעילויות. הניתוח המצבי של פעילות סמלית יש בו כדי להפרות ולהעלות מושגים מעודנים בהשוואה למושג־ה׳חילוך המקובל. חקירת האירוע הזה מראה שמעשה סמלי אחד עשוי לבטא דברים שונים לגבי אנשים המעורבים בו, בהתאם למצבים החברתיים השונים שבהם נתונים האנשים. כשמתמקדים הן במעשים סמליים והן בהקשריהם, ניתן להגיע למושגים מנתחים כלליים המקיפים תופעות רבות.
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
ז. ההקצנה בנוסח החרדים במזרח אירופה
הרב הלפרין הועיד את עצמו באופן היסטורי למלא תפקיד של ״מציל״ יהודי מרוקו שאינם מסוגלים לטפל בעצמם בגורלם. גישה זו היא שהנחתה אותו לייסד במרוקו את חברת ״מחזיקי הדת״ שתעמוד נגד סכנות המודרניזציה. בר״ח שבט תרע״ג(1913) הוא החתים את רבני העיר מקנאס על כרוז שהופץ בקרב הקהילות היהודיות ברחבי המדינה. בכרוז זה קרא לכל הקהילות לייסד חברה שתטפל בענייני היהודים על פי בסיס התורה, להקים ישיבות ולארגן בלילות חוגים ללימוד, וכן להדפיס ספרי דינים במוסר בעברית ובערבית־יהודית. עיקר המאמץ של ״מחזיקי הדת״ היה מכוון לשמירה על הנוער היהודי באמצעות החינוך המסורתי. הכרוז פתח בתיאור קודר: …וכעת עומדים אנו על פרשת דרכים, על אם הדרך, באה העת לחשוב מחשבות בצרכי הכלל והפרט בראותנו לדאבון לבנו איך התורה הקדושה משתכחת ח״ו. כל בתי כנסיות ומדרשים ריקים וכולם תחת מסווה הצטדקות שמוכרחים לבקש בסיס לפרנסה וסוף הדבר אשר לאט לאט ירחקו מתוה״ק ומשמרת הדת. ובכל עבר ופינה רבה העזובה בקרב הדור הצעיר ואם לא נמהר לבקש איזה עצה ותרופה יסחפו ח״ו כל נערי ב״י בשטף כליון ח״ו. משמרת הדת והיהדות הנאמנה תמס והלוך מהדור החדש ח״ו. היער ה׳ את רוחנו ות״ל התאחדנו כאיש אחד בלב בדעה אחת במצב העת הנוראה הזאת למען הפיח זיק אהבת תורתנו הקדושה ולהחזקת הדת בין שדרות העם בכלל ובפרט בחינוך הבנים בדרך שתפארת לו מן הקב״ה ותפארת לו מן האדם לתקן איזה תקנות אשר על ידן ב״ה תוכל תוה״ק לשוב ולהתחבב על צעירי עמנו…
קריאה זו, שמציגה מצב חירום, מהווה את הבסיס וההצדקה לפעולה מעשית של חברת ״מחזיקי הדת״ אשר תוכננה לפעול בחזית רחבה לפי ההנחיות הבאות:
א. הפריסה של חברת ״מחזיקי הדת״ היא ארצית והמאבק הוא על כל אורח החיים היהודי ללא פשרה.
ב. בכל עיר ועיר יוקמו אגודות חרדים אשר ראשית מטרתן תהיה ״לעבוד בעד כל ענייני היהודים רק על פי התורה והמצווה״…
הערת המחבר : ״חרדים״ – מונח זה של יהודים יראי שמים הלקוח מהשיח האשכנזי המזרח אירופי לא היה קיים בשיח המקובל במרוקו. הוא הוכנס כנראה לראשונה לשיח היהודי במרוקו בכרוז זה שהרב זאב הלפרין חיברו והפיצו. ו/. בן שמחון רפאל. שם.
ג. לייסד ישיבות גדולות… מכולכלים ומוחזקים בכבוד מקופת המוסד
ר. לקבץ ולסדר את נפוצות שלמי אמוני ישראל לאגודה אחת, לקרב לבותיהם…
ה. להחזיק במידה מרובה את למוד תוה״ק על ידי חברות, ללמוד בלילות ולהעתיק ולהדפיס ספרים בלשון המדוברת, דינים, מוסר ודרך ארץ.״
הכרוז קובע גם תקנות ונהלים לגבי החברות הכלולות בחברת ״מחזיקי הדת״, דרכי הפעולה והבחירה, גיוס הכספים והתרומות, פרסום שמות התורמים וכו'. הכרוז מציין את שמות חברי ההנהלה שנבחרו לחברת ״מחזיקי הדת״ שנשיאה הוא הרב זאב הלפרין. סוג פעולה כזה היה חידוש שלא היה קיים לפני כן במרוקו. יש לציין את הביצוע למרות הקושי הטכני כיוון שבכל מרוקו היה באותה עת רק בית דפוס עברי יחיד, בטנג׳יר.
הקמת חברת ״מחזיקי הדת״ במרוקו היא העתק של התארגנות שנעשתה במזרח אירופה בעשור הקודם. הסגנון, השיח וצורת ההתארגנות לקוחים בין היתר מאופי השיח וההחלטות של הכינוס הגדול של ״אגודת ישראל״ בוועידתה בקטוביץ.
הרב הלפרין ביקש ליצור בכל עיר במרוקו את אפקט כדור השלג של אגודות ״מחזיקי הדת״ כפי שאירע ברוסיה בעשור הקודם. אגודות אלו פתחו במאבק נגד הציונות, נגד הרוחות החדשות ו״החדרים המתוקנים״ וחתרו לטהר את ״קיני הכפירה״ שבתוך עולם הישיבות. המהלך כולו היה מלווה במרוקו באותה אווירת חירום, אותו להט ומאבק קנאי בלתי מתפשר כמו זה שנוהל במזרח אירופה. פעילות אינטנסיבית זו שינתה את התגובה ה״טבעית״ של רבני מרוקו שניתן לכנותה, לפי הטיפולוגיה של פיטר ברגר, תגובה סתגלנית. רוח הקרב שהרב הלפרין החדיר הורגשה במעבר מהתנגדות פאסיבית וקבלה מבוקרת של המודרניזם, להתנגדות אקטיבית בלתי מתפשרת עד כדי מלחמת תרבות קנאית.
הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-י.בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
פיוט כללי נוסף, המזכיר הרבה קדושים, נכתב על ידי חיים סויסא והופיע בחוברת " 
שמחה וששון " עמוד 56-57
אל אדיר נאזר בגבורה. יוציא את עמו לאורה. זכות הצדיק הנורא. הרב יעקב אביחצירא. רבנן
נורא ונשגב שמו. אל עליון בתעצומו. זכות הרב שלמה. בן־לחנס שמו נקרא. רבנן
יחיד הושע בת נאוה. פדה עמך ישראל. זכות הרב אנקאווא. הקדוש רבי רפאל. רבנן
חוס וחמול על עמך. אנא האל החשה. ועשה למען שמך. זכות הרב דוד ומשה. רבנן
יחיד הקדוש הנאדר. קרב זמן התחיה. זכות הנקרא לכדר. הרב רבי יחייא. רבנן
יה גדול עצה אל ברוך. זכנו ליום שכלו ארוך. זכות הרב דוד בן ברוך. הכהן שמו נקרא. רבנן
מרום וקדוש ונורא. מזולל יוציא יקר. יציל עמו מכל צרה, זכות הרב דוד אלשקר. רבנן
הר גבוה רם ועל, הוקם עליו ממעל, רבי מאיר הוא בעל אתייא ותמהייא. אעברה
נתן לנו סוד תורה. על יד משה מאירה. ורשב׳׳י גלה אורה. וחבריו עשרה. רבנן
גאון בבני עליה. הרב הכהן חנניה. עם רב יצחק דילויה. אבן פטדה מאירה. רבנן
יה בל ינום, נעלה. חילי ואדיר אוני. כל חוסי בך אשריהו. האומר אתה עזרי.
אודה לאל בשירה. כקול נעים וזמרה. אשר נתן התורה. לאומה הטהורה.
לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
לחיות עם האסלאם
דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור
ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
רפאל ישראלי
2006
הסחר היה לאופן ההתפשטות המאוחר שלעיתים בא מיד לאחר השלמת הכיבושים, או בד בבד עם שליחותם הרוחנית של הצופים, אך לא פעם הוא פתח את הדרך לארצות כמו בדרום-מזרח אסיה. להבדיל מדרכי הכיבוש הנועזות ומנתיבי ההרפתקה הצופיים, שבדרך הטבע פרצו דרכים יבשתיות למעצמה האסלאמית המתהווה, שלא היתה יורדת-ים במהותה, מכל מקום בתחילת דרכה, הרי במאות המאוחרות של ימי הביניים, בעיקר במאה ה-14 ואילך, אנו עדים לסחר פורח בבשמים ובתבלינים, שסוכניו העיקריים היו מוסלמים גם מן המפרץ הפרסי וגם מאזוריה המוסלמיים של הודו. תרמו לפריצת דרך זו גם שיירות הסחר הימי הסיניות, בראשותו של ג׳נג חו, יורד- הים המוסלמי שקנה מעמד בחצר קיסרי המינג (1644-1368), ואם כי נסע לעודד את הקשר הסיני עם הארכיפלגו המלאיי, ההתעניינות המוסלמית בו גברה. והגם שתהליך החדירה ההדרגתית ובדרכי נועם של שיירות הסחר המוסלמיות היה איטי ולא תוקפני, והתיישב תחילה רק בערי החוף של יאווה וסומטרה, וסביב מצרי מלאקה, הרי לאחר התאסלמותם של מלכים ונסיכים מקומיים, במגעיהם עם סוחרים ועם צופים ומטיפים שבאו עמם ובעקבותיהם, אם מתוך בצע חומרי ואם מתוך שכנוע רוחני, החלה הזליגה פנימה של האסלאם אל תוך איי הענק יאווה, בורניאו וסומטרה ייתכן שגם היום, למעלה מחמש מאווז שנה לאחר מכן, לא תם ההליך זה, והאיים הלאיים נותרו כאיזור המוסלמי הדליל והשטחי ביותר, אף שזהו גם ריכוז המוסלמים הנומינאליים הגדול בתבל.
לו באנו לסווג את האסלאם בימינו לאזורי העולם על-פי החלוקה המקובלת, שהנה אירופו-צנטרית לפי טיבה, היינו מוצאים שהדת הגדולה והמצליחה הזו, בזכות כמה מעיקריה שנעמוד עליהם בהמשך, נחלקת כמעט לשלושה שלישים אזוריים שווי ערך מבחינה מספרית, שמשמעותם כי נקודת הכובד של האמונה הזו תחילתה אמנם בחצי-האי ערב, ממנו הסתעפה צפונה ומזרחה וגם מערבה, אך בגלי ההתפשטות הנוספים עבר המוקד הדמוגרפי מזרחה. ובכן, השליש הראשון כולל את כל 22 מדינות ערב עם קרוב ל-300 מיליוני אוכלוסים, ואליהן יש להוסיף את מדינות איראן ותורכיה שבכל אחת למעלה מ-70 מיליון מוסלמים. אם נמנה בתוכם גם את מוסלמי אפריקה השחורה, אולי עוד כמאה מיליון, שמחצית מהם במאוכלסת שבמדינות אפריקה – ניגריה, וכן את 30 מיליוני המוסלמים של הבלקנים ומערב אירופה, הנה לנו קרוב ל-600 מיליוני מוסלמים בשליש המערבי בלבד של עולם האסלאם. השליש הזה כולל את ארץ המכורה בערב ואת ארצות הלוז ההיסטוריות, ההגותיות והתרבותיות של עולם זה, גם את שני העמים הגדולים שהפיחו עוצמה וחיות חדשים באסלאם, האחד בראשיתו – האיראנים, והשני בנקודת המשבר עם נפול השושלת העבאסית במאה ה-13 – התורכים, אבות הקיסרות העותמאנית האדירה שהיתה סמל העוצמה האסלאמית במשך 400 שנה עד לנפילתה בעת מלחמת-העולם הראשונה. ראינו כי גם בשליש הזה בלבד גיוון העמים, המיעוטים והתרבויות הוא עצום, ובו שליטות שלוש מתוך ארבע האסכולות האסלאמיות שעליהן נספר עוד להלן: החנבלית המחמירה בחצי-האי ערב, המאלכית, גם היא פוריטנית מבית שמאי, בצפון אפריקה, והחנפית, בית-הלל של האסלאם, בכל שאר המרחב. באיזור זה של ארצות הלוז נמצאת איראן השיעית, ובסמוך אליה פזורה שיעית ניכרת בעיראק, שם היא מהווה כ-15 מתוך 25 מיליוני האוכלוסין (למעלה מ-60%), ובארצות המפרץ, בפרט בחוף הסעודי של המפרץ ובאי בחריין.