מורשת יהדות מרוקו

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

פניית הרב הצרפתי ליהודי טנג'יר, הובאה לידיעתו של דרומונד האי, והוא כאמור פנה על כך לחברו השגריר של צרפת, וכן דיווח לשר החוץ, ואת עיקרי הדברים נסכם בשורות הבאות :

מספר יהודים מנכבדי פאס פנו לדרומונד האי בקשר למעשיהם של שני הנוכלים הנ"ל, שהיו מגישים לבתי המשפט בפאס צעודות מזויפות שהוכנו על ידי נוטריונים מוסלמים תמורת שוחד, ובהן תביעות כספיות מדומות ממוסלמים.

שני אלה באו לאנג'יר כדי לקבל את תמיכתו של וורנוּאֶה שגריר צרפת במרוקו, בהקשר לתביעות כספיות נוספות. נציגה של צרפת לא ידע על מעשי הרמאות שלהם, ודרומונד האי העיר תשומת לבו באופן ידידותי.

לדברי האחרון, לו היה מסתיר מידע זה ממנו, היה בוודאי דיפלומט הצרפתי מגנהו. הוא שלח לו קטעים ממכתבו של הרב הצרפתי, תוך ציון זהותו של הכותב. הרב משוכנע ששגריר צרפת לא יתמוך בבעל חסותו היהודי אם התנהגותו אינה תואמת את הצדק והיושר. על פי ניסיונו העשיר של דרומונד האי הוא יודע שניתן להגיש לקאדים המוסלמים מסמכים מזויפים, והם עשויים לחתום עליהם.

התוצאה – עוינות של מוסלמים.

מקורות המידע של דרומונד האי מסרו לו שמעשיהם הנלוזים של שני היהודים, עוררו אצל המוסלמים עוינות כלפי היהודים. וכן שהרב וזקני פאס קיבלו אזהרות ידידותיות מאישים בממשל, שאם יהודים מוגנים אלה ימשיכו במעשי המרמה כלפי מוסלמים, אין הם מקבלים על עצמם אחריות לתוצאות השליליות שעלולות לנבוע ממעשים כאלה ( 28 בינואר 1879 )

בדיווח של דרומונד האי לשר החוץ הבריטי ב – 3 בפברואר, המבוסס על מכתבו של הרב הראשי בפאס, שנמסר לו על ידי זקני קהילה זו, מצויים פרטים נוספים על הפרשה. מתברר שהנוכלים תבעו מרכושם של מוסלמים עשירים שנפטרו בפאס או במקומות סמוכים.

כמה מהתביעות בוצעו בסיוע השלטונות המקומיים שסביר כי שוחדו. אישי ממשל מוסלמים וזקניהם בפאס פנו לרב ולזקני היהודים כדי שאלה ינקטו בצעדים למניעת מעשי מרמה כאלה בעתיד.

הבדלים בין השגריר הבריטי לצרפתי ביחסם ליהודים.

דרומונד האי מודאג מהתופעה לא רק בגלל גורלם של 8000 היהודים החיים בפאס, אלא גל בגלל היחסים בין מרוקו לצרפת. שגריר צרפת בא לראות את דרומונד האי, וזה דיווח על הדו שיח ביניהם בנושא זה. לדברי הדיפלומט הצרפתי, לא הובאו כל הוכחות שהמסמכים בידי היהודים מזויפים.

לדבריו, כל היהודים בארץ הם רמאים, לכן אינו נותן אמון ביהודי אחד על פני רעהו,  דרומונד האי שלל את האשמתו הכוללנית על היהודים, והוסיף כי הדברים ששלח לו מדברי הרב של פאס, יאושרו על ידי 50 – 60 מראשי קהילת פאס, אם יהיה צורך בכך.

מאסרו של יעקב כהן אחד משני הנוכלים.

שגריר צרפת סיפר לדרומונד האי שיעקב כהן נאסר ונשלח כשהוא כבול לטנג'יר באשמת עלבון שהטיח במשנה למלך או במזכירו בעת ביצוע תפקידו. לאחרונה דאג לשחרר את היהודי, כי הוא נושא דרכון של צרפת.

השגריר הוסיף שלא ירשה לשני היהודים העבריינים לחזור לפאס, ורואה לחובתו שהצדק ייעשה בקשר לתביעותיהם. אם אמנם חייבים להם כסף, החוב ישולם להם לפני שובם לאלג'יר.

שגריר צרפת הניח שדרומונד האי לא יעביר לממשלתו בלונדון העתק התעודה מפאס ( הכוונה למכתבו של הרב הצרפתי ) בקשר לנוכלים, כי אין זה נוגע לבריטניה. דרומונד האי אישר את הנחת חברו הדיפלומט, אבל המקרה הנדון הוא נושא הומניטארי הנוגע לביטחונם של אלפי אנשים ( יהודים ) שחייהם יהיו בסכנה, אם מעשה הנבלה של שני היהודים בעלי החסות לא ייפסקו.

למרות תקוותו שאין נשקפת סכנה מיידית ליהודים, הוא חש אחריות לכל אסון שיקרה כתוצאה מהתפרצות ז\עם של מוסלמים. שגריר צרפת אמר לדרומונד האי שעליו לדווח לממשלתו, ובינתיים נקט בצעדים כדי להבטיח את מיצוי הצדק, וסיכם עם הוזיר לענייני חוץ, שישלח שני משפטנים מוסלמים כדי לחקור את הפרשה. 

 5 – סוף הפרק – מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879

דרומונד האי מתערב למען היהודים.

במהלך השיחה בין השגריר הצרפתי לבריטי הביע הראשון את תמיהתו על העניין שבן שיחו מגלה למען היהודים בפאס. כתגובה אמר לו כי קודמיו והוא קיבלו ממשלת הוד מלכותה יפוי כוח להעניק שירותים טובים למען " הגזע המדוכא ", בכל פעם שמעשי אכזריות כלפיהם יבואו לידיעתם.

ומבלי לפגוע בזכויות הסולטאן, התערב בכמה הזדמנויות בצורה ידידותית כדי להשיג פיצויים ליהודים, והתערבותו התקבלה תמיד ברוח טובה.

על כן הגיב הצרפתי כי היחס הברוטאלי כלפי היהודי כהן שנשלח לטנג'יר כשהוא כבול באזיקים, מצדיק פנייה לשלטונות מרוקו. דרומונד האי ענה שזה מקרה שונה כי יעקב כהן הוא רמאי, ופגע באחיו של הסולטאן, וטופל בדרך בה מטפלים בכל אסיר במרוקו, ואפילו פחה נכבל ברגליו לאחר מאסרו. עליו לקבל זאת בהבנה, כי מוצדק שהשלטונות הורו לאסור את האיש למספר שבועות.

בשיחה בין שני הדיפלומטים עלתה בעיית החסות שצרפת מעניקה לילידי מרוקו, שאינה תואמת את החוק של ממלכה זו. בסיכום הביע דרומונד האי את תקוותו שבמסירת המידע לדיפלומט הצרפתי על התביעות המזויפות של שני היהודים בעלי חסותם של צרפת, ימנע מהם האחרון את התמיכה בהם, ובדרישותיהם הבלתי צודקות.

בשנת 1883 הועלה הנושא שוב על ידי דרומונד האי, לדבריו, יהודים בעלי תעודות חסות תובעים ממוסלמים תביעות כספיות בלתי מוצדקות בסכומים של אלפי דולרים, על סמך מסמכים מזויפים. הוא הזהיא את מנהיגיהם שכאשר הסולטאן ימות תהיה מהומה, והמוסלמים לא ישכחו את העוולות שעשו כלפיהם, ויש סכנה לפרעות ולשחיטת היהודים.

לסיכום, ראינו את החרדה של החכמים בפאס לשמם הטוב של בני דתם, והחשש שנוכלים בודדים עלולים להזיק למערכת היחסים בין היהודים והמוסלמים. ואנשים ישרים עלולים לסבול כתוצאה מפשעיהם של בודדים.

דרטמונד האי כאמור גילה רגישות למעשי עוול של בעלי תעודות החסות, במקרה זה של צרפת, והסובלים יהיו המוני בית ישראל החפים מפשע שלא נהנו מתאוות הבצע וההישגים החמורים של בעלי החסות.

  5 – סוף הפרק – מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879

מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו

בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'

238 – כאם ד-אתאי ב-נענאעו, אחסן מן תאג׳ר ב-מתאעו.

 כוס תה עם נענאע, טובה מעשיר עם הונו.

239 – גלוס פדאר, ולא זוואז' אל עיאר,

טוב שבת(רווקה) בבית, מחתונה וחרפה בה.

240 – פראש נקי, ולא ראג׳ל מרמאד.

 מוטב מיטה נקיה, ולא בעל מזוהם.

241 – א-עטיהולי ב-קלבו, כ׳יר מן דהבו.

 תן לי אותו עם לבב, יותר טוב עם זהב.

242 עקל א־נסא – זינהום, וזין א־רג׳אל – עקלהום.

שכל הנשים – יופיין, ויופי הגברים – שכלם.

יופי האיש ־ בדעתו, ודעת האשה ־ ביופיה. (בן-המלך והנזיר ל׳ צט׳)

 שכלה של אשה בתכשיט, תכשיט של איש בשכל. (פתגם אידי)

243 – אידא חלפו פיךּ א־רג׳אל, בית תאייק,

ווידא חלפו פיך א־נסא, בית פאייק.

אם איימו עליך גברים, שכב בביטחה,

 ואם איימו עליך נשים, אל תשכב במנוחה.

عيد الحانوكّا..
أنواريد «حانوكَّا» يسمى عيد الأنوار في كتاب «تأريخ اليهود» (١٢: ٧ ٦-٧) للمؤرخ اليهودي يوسف بن متاثيا الكاهن (Ιώσηπος يوسيفوس فلافيوس). يقع هذا العيد في نهاية الخريف ويبدأ في الخامس والعشرين من الشهر العبري التاسع ويستمر ثمانية أيام. وتوقد في مساء كل يوم من أيامه أنوار. تشعل الشموع ويتلى قراءة مزمور (دعاء) بشكر فيه لرب العالمين لنصرته اليهود في عهد الأسرة الحشمونية في تمردهم على المملكة السلوقية التي حكمت سوريا وأرض إسرائيل بقيادة أنطيوخوس الرابع. وقد تمرد اليهود على هذه المملكة السلوقية ثلاث سنوات (من عام ١٦٧ إلى ١٦٥ قبل الميلاد).
كتب الحاخام سعيد الفيومي في كتابه «جامع الصلوات والتسابيح» الذي ألّفه باللغة العربية عن عيد الحانوكّا ما يلي:
الطاعات الواجبة في [عيد الحانوكّا] أن نُسرِج على باب كل منزل لنا سراجاً…ومن يتبرّع فيجعل لكل نفس من أهل البيت سراجاً، ويضع هذه السراج لمن كان ساكناً في سُفل [البيت] على باب داره من جهة اليسار لمن دخلها. ولمن كان ساكناً في غرفة [شقة السكّن] يضع هذه السراج في كوّة تطلّ الطريق فإن لم يمكنه ذلك فلينصب مائدة على حدة ويضعها فوقها. ولا يجوز أن يستخدم بها ولا ينتقد مالاً في ضيائها. (١)
يذكر التراث اليهودي أسباباً للاحتفال بعيد الأنوار. وفقا لكتاب المكابيين الثاني تشير أيام العيد الثمانية إلى أيام عيد المظال (٦: ١٠). يضيف التلمود إلى هذا الكتاب سببا آخر لعدد أيام العيد التي تشير إلى معجزة حدثت للحشمونية عند تدشين البيت المقدس واستمرت ثمانية أيام. حسب التلمود لم يبق في الهيكل ما يكفي من الزيت الصالح لإيقاد الشمعدان المقدس، وبرغم ذلك فإنه أنار الهيكل ثمانية أيام بالكمية القليلة من الزيت الباقي حتى تم تحضير الزيت الجديد.
أفضل طريقة وفقاً لتلاميذ الحاخام هيلل (٣٠ ق.م.) توقد شموع بأعداد متزايدة كل يوم في شمعدان معد خصوصاً لذلك الغرض. يتم إضاءة شمعة واحدة في اليوم الأول، ثم شمعة ثانية في مساء اليوم الثاني وهكذا حتى تكتمل إضاءة الشموع الثمانية (التلمود البابلي "سبت" ٢١ب). يذكر التلمود البابلي ("عِبَادَةُ الأَوْثان" ٨أ) سببا لهذه العادة الجيدة. عندما لاحظ آدم لأول مرة تقليص ساعات النهار في ذروة الشتاء خاف ودعا إلى المولى تعالى ليعيد نور الشمس. بعد مرور ثمانية أيام كشف أن النهار يمتد من جديد فقرر جعل ثمانية أيام أخرى (التي توسيع ساعات النهار فيها) موعد فرح وشكر للخالق تعالى.
الطفل وراء أنوار العيد
معنى اسم العيد "حانوكا" هو تدشين باللغة العبرية، ويشير هذا الاسم إلى تدشين البيت المقدس من جديد بعد ترميمه على يد الأسرة الحشمونية بعد انتصارهم. ترد قصة تدشين الهيكل في كتاب المكابيين الأول (٤ :٥١-٥٧). إن عيد الأنوار هو من الأعياد الدينية الصغيرة وهو مناسبة سعيدة والعمل مسموح فيه وتتميز بالامتناع عن الحداد والتعبير عن الحزن (كتاب التوسفتا "تعنيوت" أو "صيام" ٢ :٥).
منقول…

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

דרכו בפרשנות המקרא.

קו בולט בפירושיו , הוא, שהוא נעזר במדרשים כדי לפרש את המקרא לפי פשוטו, ונעזר בפשט כדי לפרש את המדרש. וכך אומר נכדו רבי אהרן בהקדמה ל " צוף דבש " : " כי הרב המחבר….לא הלך בגדולות ובגדולות ובדרשות כאשר דרשני התורה, כי אם כוונת חיבורו לפשט הפסוק וליישב שום קושי ודוחק שישי בכתוב "

בספריו, פסוקים רבים מוצאים את פירושם הנכון בעזרת מאמרי חז"ל. והרוצה לעסוק בפרשנות המקרא בעיני חז"ל, עליו להיזקק לספרי רבי וידאל מחברנו.

על הפסוק " ותהי משכורתך שלמה ", אומר הוא במה שאמרו במשנה פאה ( א, א ) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא תורה וגמילות חסדים. וכיוון שאת עשית חסד עם חמותך כמ"ש להלאה היטבת חסדך האחרון מן הראשון שפירוש מה שעשתה עם חמותה ישלם ה' פעלך בעולם הזה. וכמ״ש התרגום (רות ב, יב) יגמול לך ה׳ גמול טב בעלמא הדין על עובדך טב ויהי אגרך שלימא לעלמא דאתי. ויאמר ישלם ה׳ בעה״ז פעלך, שתאכל הפירות. ולא בעבור אשר תאכל תפסיד כלום אלא עכ״ז ישאר הקרן והשב׳ שלם לעה״ב ולא תחסר כל בה בעבור מה שאכלת בעה״ז, וכמ״ש במדבר סיני רבה על צדיק כתמר.

וכמו שפירש את המקרא באמצעות המשנה, כן הוא גם מפרש דרך אגב מדרשי חז״ל לפי פשוטם, ומביא את המאמר בבמדבר רבה על ״צדיק כתמר יפרח״:

מה התמרה הזאת עושה פירות כך הצדיקים עושין פירות שנא׳ (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו פי׳ שעושים מצות שיאכלו פירותיהם בעה״ז.

וכן מפרש את המאמר בבראשית רבה וויקרא רבה:

וזהו -בעצמו מ״ש (=מה שאמרו) בפי נח (ב״ר לג, א). ובפי אמור (ויקרא רבה כז, א) צדקתך כהררי אל מה ההרים הללו נזרעים ועושים פירות כך מעשי הצדיקים עושים פירות הה״ד אמרו צדיק כי טוב וגו׳ משפטיך תהום רבה מה התהום הזה אינו נזרע ואינו עושה פירות כך מעשי הרשעים שנא׳ אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו (שם, יא) ובפי נח מסיים שאילו היו עושים פירות היו מחריבין העולם וזהו כוונת מצוד. עושה פירות עבירה אינה עושה פירות הכל דבר אחד.

ואתרי הביאו הפירוש הנ״ל, שהפסוק מתייחס לשכר מצות גמ״ח, לפי המדרש והמשנה, מביא פירוש אחר לפי הפשט, אך גם הוא מעוגן במדרשי חז״ל, ולפיו הפסוק מדבר על שכר כל המצוות שגר עושה.

או יאמר תהי משכורתך שלמה — כי הנה יקשה הדבר מאד כמ״ש האלקבץ עד שחז״ל הוצרכו בהדגישם זה, לומר תהא שכרך שלמה  והוא במ״ש בפי הספינה: וישם כסא לאם המלך זו רות המואביה שהיא אמה של מלכות שלא מתה עד שראתה שלמה בן בנה שיושב ודן דינן של זונות. אבל לפי הפשט הואיל •נא ושמע: בכמ״ש חז״ל ברבה פ׳ נשא  אשרי כל ירא ה׳ אינו אומר אשרי ישראל אשרי כהנים אשרי לויים אלא אשרי כל ירא ה׳ אלו הגרים ופו׳ יגיע כפיך כי תאכל זה הגר שאין לו זכות אבות וכדי שלא יאמר אוי לי שאין לי זכות אבות, כל מעשים טובים שאסגל אין לי שכר אלא בעה״ז לכך הכתוב מבשרו שבזכות עצמו יאכל בעה״ז ובעה״ב. הה״ד יגיע כפיך אלו מע״ט שייגע בהם בעה״ז כד״א ושם ינוחו יגיעי כח. מה שכרו אשריך בעה״ז וטוב לך לעה״ב ע״כ. ויהיה לפי דרך התרגום. וזה טעם אלקי ישראל הנזכר פה כי אף שאת גיורת ישולם שכרך מאת ה׳ אשר הוא אלקי ישראל, כי אף שאת אינך ישראלית הרי את חשובה ישראלית. כיון שבאת לחסות תחת כנפיו והוא כמו שסיימו המי שם: אשתך כגפן פוריה כנגד הגיורת אשר לא מבני ישראל היא הרי היא כבת ישראל הה״ד כגפן פוריה אלו ישראל שנא׳ בהם גפן ממצרים תסיע.

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

רבי יוסף בן נאיים

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

לאחר טיפולים ממושבים, אישפוז בבית חולים ובבית כתשעה חדשים, שככו הכאבים, אך זרועו לא שבה לאיתנה. הוא לא יכול היה לאמצה על ידי הרמת דברים אך התנחם בכך שמסוגל היה לכתוב איתה. בעשור האחרון לחייו סבל הרבה ממחלת הסוכר ומלחץ' דם גבוה ונאלץ להנהיג משטר דיאטה במזונותיו. בשנים האחרונות לחייו, יסוריו הלכו והתרבו וחולשתו הלכה וגברה. אחד החכמים שהיה מקורב לר׳ יוסף סיפר לי כי בתקופה זו נתקף מדי פעם בצער רב על אשר לא זכה לבנים תלמידי חכמים, ממשיכי דרכו בהרבצת תורה ובהוראת ההלכה. רמזים לכך מצאתי באחת מבקשותיו שכתב בסוף ימיו בהקדמה לחיבורו ״נמכר יוסר מהדורא תניינא״:

ויזכני עד שיבה וזקנה לחדש חידושים ופסקי הלכות כאשר עם לבבי … ואהיה חי ובריא אולם ללמוד תורה לשמה עד עת בא דברו, עד דבדוכא אחרונה. ויקויים בי ובזרעי ובזרע זרעי מקרא שכתוב: לא ימושו מפיר ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם תורה וגמרא ומשנה, אמן כן יהי רצון. את הבקשה שיזכה שהתורה לא תיפסק מזרעו כתב בהקדמותיו מספר פעמים, אבל כאן באה מפורטת יותר תוך הדגשה ״תורה וגמרא ומשנה״. יש לציין כי גם בשוכבו על ערש דוי לא חדל מלהתענין בספרים חדשים וישנים להעשרת ספרייתו. עד יום ט״ז בשבט שנת התשכ״א (1951), בו נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים, בהיותו כבן שבעים ותשע שנה, ונטמן בחלקת המשפחה בעיר פאס ליד קברי אבותיו, אביו ר׳ יצחק וסבו ר׳ מסעוד^.

בהלוייתו השתתפו חכמי העיר ותושביה וכן רבנים ואישי ציבור מן הערים הסמוכות. ובמשר כל החודש הוספד על ידי חכמי הדור אשר תיארו את גודל האבידה.

יה״ר שזכותו תגן עלינו ועל כל ישראל ״נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ״.

להלן נוסח החרוט על מצבת קבורתו אשר הכין ר׳ יוסח בחייו:

אני שכבתי ואישנה בעמק הבכא לעפר הייתי מנה. במקום עפר ואפר ולבנה, רופד מצע לגויתי על רגבים חנה. במקום חושך ואפלה ועננה שכנה. בארץ ערבה ושוחה חום וצנה, בתחתית האדמה זיו הדרי פנה. ונשחת פרצוף עם החוטם, ותולעת ורמה בכל בשרי תרעינה. וכל ראשי אברים בטלה דעתם, וימת חושם בדכדוכה אחרונה. צורתא עבדא דבטלה, גם כלתה מן החיים אשר המה עדנה. יחד על עפר ישכבו ורמה תכסינה. דבר השוה לכל נפש עשיר ואביון, גם אנכי נמנה. ופה יטהר גבת עד יגזור חולל כל לנפוח חיים באף כל ישיגי מערה, לאמר עורו נא הקיצו שוכני שוכני עפר קומו ברנה. ותבא בהם רוח ויעמדו על רגליהם, ויפרחו כשושנה. אחי שימו עין, חזו ראו סוף האדם. ושאו עלי קינה, והעתירו בעדי בבקשת תפלה ותחנה משוכן מעונה. ירחם על נפשי רוחי ונשמתי להשקותם מבריכה העליונה,. להיות נהנים מזיו השכינה. ולסלוח חטאתי עונותי ופשעי, ובמחיצת הצדיקים אשכונה.

נוסח זה הכינו כמהר״ר יוסף הן׳ נאיים ז״ל בחייו וצוה לכתבו על מצבת קבורתו. נולד באלול שנת התרמ״ב ונלב״ע ביום 16 לח׳ שבט ש׳ התשב״א ליצירה תתעדן נפשו בג״ע ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים אמן כ״י.

בניו

את בניו שמואל, יצחק, אליהו ושלום חינך וקירב לתורה. לכולם היתה השכלה תורנית ואף שאלו ממנו שאלות בהלכה. כמו-כן רכשו השכלה כללית גבוהה במארוקו ובצרפת, שמואל ויצחק עסקו בתחום המשפטי, אליהו ושלום בתחום הרפואי. לשמואל יש שני שמות שמואל־עמור, נפטר בקאזאבלנקה ביום כ׳ אלול תשמ״ו (בסיורי במארוקו כחודשיים לפני פטירתו בקרתי אצלו ושוחחנו על מפעלו הספרותי של אביו ז״ל). הוא היה כבן שבעים ושמנה במותו, השאיר משפחה ברוכה בארץ ובחו״ל. הוא חיבר ספר על המקומות הקדושים״. יצחק נפטר בפאס ביום ב׳ אלול שנת תשכ״א, בהיותו כבן ארבעים וארבע שנה, שבעה חודשים לאחר פטירת אביו ונקבר ליד אביו. הוא השאיר אשה וילדים. אליהו רופא בצרפת. ושלום-שרל, גם כן רופא בצרפת. הוא נשוי לבתו של הרב שלום משאש — הרב הראשי לירושלים. גם לבנותיו עישא (אלים), מזל-טוב, רודווא וזוהרה, דאג שתהיה: השכלה רחבה, הן למדו בבית ספר אליאנס. עישא נישאה מספר פעמים ונפטרה ללא ילדים. מזל טוב נשאה לרבי חיים הלוי ז״ל, ויש לה בנים ובנות זרע ברוכי ה׳. רודווא נשאה לר׳ יעקב אבוטבול ונפטרה ללא ילדים. זוהרה נשאה לבן משפחת מרתאן, בעלה נפטר והיא חיה עם בניה בצרפת.

תורה מחזרת על אכסניה שלה, ויש לקוות שעוד יזכו יוצאי חלציו, לתפוס את מקומו בעולם התורה, היצירה והמסורה, ושבו בנים לגבולם ולמורשת אבותם. בשאיפתו ותפילתו של רבינו יוסף זצוק״ל וזכותו תגן עלינו יעל כל ישראל, אמן.

ו. יצירתו

ר׳ יוסף חונן בסגולה של מושך בעט סופר. ובתחום זה לא היה לו מתחרה מבין חכמי מארוקו בדורינו. הוא קיים מאמר חז״ל ״וקנה לר חבר״במליצתו, וקנה הקולמוס היה חברו הצמוד אליו בכל שעות היממה. הוא מספר על עצמו, שבכל מקום שהיה רגיל לשהות בו ביום וגם בלילה ליד מיטתו, היה לו קולמוס, דיו ונייר. וכל רעיון, חידוש או פירוש שצץ במוחו, מיד היה מעלהו על הכתב כדי שלא ישתכח ממנו. גם אם היה זה בתור שנתו, היה קם מיד עושה נטילה מעלה אור ויושב לכתוב. ר׳ יוסף סבר, כי בתיבת חידושי תורה, מצוה היא וחובה המוטלת על כל מי שזיכהו ה׳ ביכולת לחדש חידושים. הוא גם סבר כי חידושים אלה הם מעין התגלות אישית חד פעמית. לכן מי שאינו מנציח אותם בכתוב־ם, הרי הוא גורם לאובדנם הנצחי וגוזל את הרבים ונענש על כר, כדבריו: וכל אחד ואחד מחויב להוציא מכח אל הפועל, ולהוציא לאור כל החידושים שנחלק לו. כי חידושיו אין ביכולת שום אדם לחדשם אפילו גדול שבגדולים, כי זהו הלקו ואין מתגלה רק על ידו. ואם לא יוציא חידושיו לאור אין מי שיחדשם ויוציאם וזהו פסידא דלא הדרא ויהיה מוכרח להתגלגל על זה שיחזור יחדשם … ובזה אפשר לרמוז בדברי התנא כל השוכח דבר ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו. ממשנתו דייקא…

לכן בהקדמות שכתב לחיבוריו הרבה לעורר ולעודד גם אחרים לכתיבה. ר׳ יוסף ניחן גם ברגישות ובחוש מפותח להיסטוריה, וראה במלאכת הכתיבה אחד האמצעים החשובים להנצחת דברים ולהעברתם לדורות הבאים, וכן להפצת דעת וחכמה בין ההמונים. נראה כי לכתיבה ולעריכה הקדיש שעות רבות ביממה.

ר׳ יוסף חיבר יצירות רבות ומגוונות בפרשנות למקרא, לתלמוד ולמדרש. בספרות ההלכה, שאלות ותשובות, מונוגרפיות הלכתיות וליקוטי דינים; דרושים שירה והגות; אנתולוגיות תורניות וכלליות. בחיבוריו הוא עושה שימוש נרחב בספרות הרבנית לתקופותיה, מכל ארצות הפזורה היהודית. תחומי התעניינותו ויצירתו, חרגו הרבה מעבר לצרכיו היומיומיים של תלמיד חכם המצוי, ועסקו אפילו בהיסטוריה ובטבע. יצירותיו גדולות בהיקפן, יש בהן הכוללות מספר כרכים וחלקן נכתבו במספר מהדורות. חלק גדול מיצירתו ערך במתכונת אנציקלופדית, וזו נועדה לשמש כספרות עזר לרבנים, דיינים, דרשנים, סופרים, שו״ב ולהפצת דעת בין חובבי ספר בתחומים תורניים וכלליים. למטרה זו רתם את שקידתו והתמדתו בלימוד תורה, את בקיאותו הגדולה ואת ספרייתו העשירה. בצניעותו המפליגה ראה בעבודתו זו מלאכה ולא חכמה.

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.

בר׳ דוד בן-ברוך היו באים ערבים. כל שנה הלכתי לר׳ דוד בן-ברוך. הייתי מביא איזה ארבעת אלפים, חמשת אלפים ריאל. אנשים עשירים שהכירו אותי נותנים לי את הכסף, אני הייתי מאלו שהיו יושבים בבית-הקברות, היינו אוספים קצת כסף, לוקחים מה שיש. היינו אומרים להם: תנו בשם החכם, תנו לעניים, כל אחד לפי יכולתו. הייתי הולך לכל מיני מקומות ובכל מקום נשאר שבעה ימים. הכוס שלו, אני מדליק בערב שבת, ורק ביום ראשון בבוקר נכבה ולה רק פתיל קטן״. [עדות של מבקש נדבות]

ראיתי אחד רוקד על האש ולא קרה לו כלום, וגם לא לבגדים שלו, והוא בתוך האש ממש, והוא צועק: ויוה ר׳ דוד בן-ברוך כמה פעמים. היה שמח – ואחר-כך יצא מן האש ולא קרה לו כלום.

הכל הולך לפי האמונה. יש הרבה אנשים חולים והולכים לשם שבעה ימים. קוראים לזה: ״לוקח שבעה ימים ברב דוד בן-ברוך״. זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל, חוזר בריא. לפעמים יש אשה שלא בהריון, ואומרת: אני אלך אצל ר׳ דוד בן-ברוך, ואשב שם שבעה ימים עד שהוא ישלח אותי ואהיה בהריון. יש לפעמים מישהו שלא נשארים לו הילדים בחיים. אומר: אם הפעם יהיה לי ילד, אני אקח אותו, אוריד לו את השערות הראשונות בר׳ דוד בן-ברוך ואקרא אותו על שמו של החכם. ויש אנשים שלא מצליחים במשהו, ויש אנשים שרוצים לעשות שותפות בעסק ואומרים: נלך, נשתה לחיים על קברו של ר׳ דוד בן-ברוך, ואתה לא תרמה אותי ואני לא ארמה אותך, נהיה לב אחד. יש הרבה סיבות שבגללן הולכים והכל לפי האמונה.

אני מתחנן אל ר׳ דוד בן-ברוך, אני בוכה ואני מבקש ממנו שיש לי ערבי שכן והוא מפריע לי. היתה לי מכונית וגם לו היתה מכונית. כל מי שבא לבקש הובלה או משהו, היה קורא לו ואומר לו: למה תלך ליהודי, למה לא תבוא אלי, וככה במקום שאני רב איתו, אני עוזב אותו. פעם אמרתי למולאי איגגי: אני לא באתי אליך לשום דבר. לא חסר לי כסף, לא חסר לי בריאות, לא חסר לי כלום. אלא תעזור לי, לערבי הזה שהוא נגדי תמיד. עברו ששה חודשים והוא התהפך במכונה שלו כשהיא מלאה חיטה ושעורה. נשברה המכונית והוא קיבל מכה חזקה. עזב את עניין ההובלות ונשאר כמה שנים חולה. אמרתי זה בזכות הצדיק לפי האמונה שלי. לא בכוח ולא במשהו, רק ככה.

אני הייתי גרה במקום של ר׳ דוד בן-ברוך, איפה שהיה בית-כנסת ברחוב עקנין. בזמן המלחמה רציתי לבוא ארצה אבל לבי לא נתן לי. הוא בא אלי  בחלום ואמר לי, שאם אני אמכור, אשאר לגור במקום עד שאבוא לארץ. באותו שבוע בא קונה וכך סידרתי את העניין. אותו ערבי שקנה אצלי, אפילו לא בא לבקש שכר דירה. אחר-כך באנו לארץ.

אני שמעתי שכאשר רצה הקדוש לחתן את בתו לא היתה לו נדוניה בשבילה. הוא הלך למוגאדור, ובידו חתיכת שעווה של דבורה. הוא נגש לפועלים של איזה יהודי עשיר גדול, והציע למכור להם. אמרו לו: מה אתה רוצה למכור לנו? אנו קונים בטונות ואתה מוכר חתיכה שלא שוקלת כלום. הלכו להודיע ליהודי העשיר על המקרה הזה. הוא בא ונתן הוראה לשקול את חתיכת השעווה. שמו על כף המאזניים ובכף השנייה שמו את כל המשקולות שלהם וזה לא הספיק. הם התפלאו. אז הזמין העשיר את הקדוש ושלח אותו עם מתנות.

עוד מעשה שקרה. הנה אביו של חמי. היה לו שותף. פעם רצה השותף לרמות  אותו. שכר אנשים שיעידו בעדו. הביא אותם והחביא אותם. נתן לאבי חמי לשתות יין עד שהשתכר. אמר לו: שמע, כל מה שיש בחנות הזאת לא שייך לך, ואין לך בה חלק כל שהוא. אבי חמי שהיה אז שיכור ענה: כן, אתה צודק. העדים כתבו, רשמו את התשובות של אבי חמי שאין לו חלק בחנות. למחרת בבוקר, אמר השותף לאבי חמי: שלמה, צא מהמקום, הנה כל מה שיש כאן רשום על שמי. הלך למראכש ומשם שלחו אותו לתארודאנת לר׳ דוד בן-ברוך. הצדיק קורא את החוזה הזה ואומר: שמע, כל זה שקר. אמר לו: לך לך לעירך ואל תפחד, הפרנסה לא תחסר לך והיהודי הזה יבוא על עונשו. הוא יצא, אותו יהודי רכב על הפרדה שלו. הגיע לשער השכונה היהודית ושם שיחקו ערבים. אחד מהם זרק עליו אבן, פצע את הפרדה ברגליה. זה היה העונש הראשון. המושל הזמין אותו אליו וביקש ממנו שייצא מהבית בו גר וכך הלאה. כל הונו ורכושו התפזר. וזו היתה הקללה של החכם, שכאשר היה מקלל מישהו, הקללה היתה מתקיימת.

יהודי אחד מהעיירה שלנו, מאיית אוולוז, הוא רצח אשה נוצרית ונדון למיתה על-ידי תלייה בצרפת. הוא רצח את אשתו, זרק אותה בים ונדון לתלייה. כאשר שמו את ראשו כדי לתלות אותו, פנה לקדוש ר׳ דוד בן-ברוך ואמר: או ר׳ דוד בן-ברוך, אם אתה תציל אותי מהתלייה הזאת, אני אבנה לך מציבה משיש. שם את ראשו ולא נתלה. כולם מחאו כפיים. באותו לילה הגיע לקזבלנקה. שם קנה את השיש ובא אלינו.

אסתר בתי היתה חולה והבאתי אותה לקליניקה. כשביקרתי אצלה בלילה, מצאתי אותה שהיא נמצאת בזמן יציאת הנשמה. חזרתי מהמרפאה לבית כמו משוגע. הבן שלי ואשתי קראו לי בדרך ולא שמעתי. שאלו אותי: מה יש לך? ביקשתי שיעלו איתי הביתה. מצאתי שם את כל המשפחה. אמא ביקשה ממני שאבוא לאכול. עניתי לה: איני יכול לאכול שום דבר ואיני ישן על המיטה שלי. אישן רק על הרצפה עד שיבוא ר׳ דוד בן-ברוך, ויאמר לי שהבת שלי בסדר. אמא מסכנה הוציאה את השד שלה. עניתי לה: אין ברירה. אני לא אקום עד שיבוא ר׳ דוד בן-ברוך, ויגיד לי לקום. ישנתי על הרצפה. בערך בשתיים בבוקר ואני בוכה, נרדמתי קצת ופגשתי בחלום את החבר שלי בשם דוד. אמר לי: עכשיו אתה בסדר? עניתי לו: אני מודה לך, אני מודה לך, אני מודה לך. לא אשכח מה שעשית לי. אז התעוררתי, אמרתי לאמא: תני לי לאכול. אני ישן על המיטה. ענתה: למה? אמרתי לה: ר׳ דוד בן-ברוך היה אצלי עכשיו ואמר לי שבעוד שלושה ימים תבוא הבת שלך הביתה. חיכיתי ובחמש בבוקר נסעתי לקליניקה. לא נתנו לי להיכנס. ביקשתי מהאחות שתתן לי לראות את הילדה כי לא ישנתי כל הלילה. היא הסכימה בתנאי שאני אוריד את נעלי ואעלה לאט לאט. כך עשיתי. נכנסתי ומצאתי אשתי. אמרה לי: בשם ה׳ ובשם ר׳ דוד בן-ברוך, הכל בסדר. הבה ישנה, אכלה, כי במשך עשרים יום לא אכלה שום דבר. אמרתי לה: בתי, איך את מרגישה? ענתה: אני בסדר. בלילה בא אדם אחד זקן ונתן לי תרופה. נתן לה כוסכוס לאכול. ׳אמר לי: אכלי, אכלי׳. אמרתי לה: שמעי, בתי, אני דאגתי לך כל הלילה ועכשיו ברוך ה׳ היה אצלי ר׳ דוד בן-ברוך ואמר לי שבעוד שלושה ימים תהיי בבית. וכך היה: ביום השלישי אסתר היתה בבית בריאה ושלמה.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

סאוטה, סבתא (Sebta, Ceuta)

סאוטה, ובפי הערבים סבתא, היא עיר בצפון מערב מרוקו, על חוף הים התיכון. בזכות קירבתה לגיברלטר (הנקודה הדרומית ביותר בחצי האי האיברי) נעשתה עוד בתקופה הרומית לנמל חשוב. המושבה היהודית שבה היתה ערש מולדתו של ר׳ יוסף אבן עקנין, תלמידו של הרמב״ם. התערותם של יהודי סאוטה בתרבות הערבית לא מנעה את המווחדון מלרדוף אותם. עיר זו זכתה לפריחה גדולה במאה ה-16, והיתה ראש גשר להתפשטותם של הספרדים במרוקו. מקומם של היהודים במסחר בעיר היה כמו בערי אירופה – גנואה ומרסיי, והוא החל עוד בראשית ימי הביניים המאוחרים. יהודי סאוטה הצטיינו במיוחד במלאכת צביעת בדים. יהודים שעזבו את שתי הקהילות הגדולות של סאפי ואזמור, שבדרום מערב מרוקו, עם יציאת הפורטוגלים מן הערים הללו, התיישבו בשנת 1542 בסאוטה, ואליהם נוספו גם אנוסים, פליטים מספרד ומן האיים הבליאריים שבאוקיאנוס האטלנטי.

החשש מהשפעתם של יהודים על נוצרים הביא את הספרדים לקבוע בשנים 1609-1607 תקנות מפורטות שאסרו לבוא במגע דתי כלשהו עם היהודים הבאים לסחור בעיר. משום כך לא היתה רציפות של יישוב יהודי בעיר זו, עד כינונה הרשמי של קהילה בשנת 1869. בשנת 1969 ישבו בה 600 יהודים ולהם ארגון מפותח, כולל מוסדות דתיים רבים. גם כיום יש בעיר כמה עשרות משפחות יהודיות ששורשיהן מגיעים עד התקופה האנדלוסית הקדומה. סאוטה היא היום אחת משתי המובלעות (האחרת היא מליליה) שנותרו לספרד בצפון אפריקה, וחרף תביעותיו של מלך מרוקו לפנותם, עומדים שליטי ספרד על דעתם, שזהו חלק בלתי נפרד מארצם ומעברם.

העיר היא מטרה לסיור שעיקרו האדריכלות הספרדית. העיר, על רחובותיה, כנסיותיה, הנמל שבה ואתרי השוק החופשי שבה, היא עדות למיטב הבנייה הספרדית במאות ה-20-19.

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

הוא חי כשני דורות לפניהם בפאס. כנראה שהיו להם גם כתבי יד שלא הגיעו אלינו, כי רואים שדבריהם הושפעו ממקורות קדומים, אף על פי שאינם מזכירים בפירוש את כל המקורות לדבריהם. לדוגמה, מובא ב " היכל הקודש " ספר " עקידת יצחק " לרבי יצחק עראמה שנלב"ע בנאפולי בשנת רנ"ד – 1494.

מתי התחילה חבורה קדשוה זו לפעול ? ניתן לשער שקיבלו את תורת הסוד מרבי יוסף שלום אשכנזי, שחי בתרודאנט בשנת רכ"ד – 1464, ורבי יצחק סגי נהור, וגם ממגורשי ספרד. מחבורה זו יצאו שלושה תלמידים שחיבוריהם הגיעו אלינו :

 רבי יצחק בן אברהם הכהן, מחבר ספר " גינת ביתן " לקסיקון לערכי הקבלה, הרב יעקב איפרגאן מחבר פירוש לתורה על פי הקבלה בשם " מנחה חדשה ", וגם ספר "פרח שושן " פירוש בנגחה ובנסתר על פרקי אבות והתלמוד השלישי רבי יעקב חנין דודו של רבי יעקב איפרגאן, שגלה לאלג'יריה בזמן המאורעות הקשים שנזכיר בהמשך.

שלשתם מזכירים את הרמב"ם אלבאז כרבם, בדחילו ורחימו, ומכנים אותו בתואר הרב האלוקי. מאוד חשוב לנו להדגיש באלו תנאים חובר ספר " היכל הקודש " כדי להעריך את גדולתו. הרמב"ם אלבאז כתב את ספרו בתקופת צרות איומות, שנות בצורת, מגיפות, שגרמו להתפוררות הקהילה היהודית באזור והעברתה לאזור אחר עד יעבור זעם.

כל הצרות האלו גרמו לעיכובים רבים בהשלמת כתיבת הספר. אבותינו קיבלו את הדין בלי להתרעם חס ושלום על מזלם כי, כמו שכתוב בספרים הקדושים, יש קשר הדוק בין הגלות והגאולה. המהר"ל מפראג מבאר שהגאולה יכולה לבוא רק מתוך הגלות, ומושג זה אנו מוצאים אצל הרבה מקובלים.

הרמב"ם אלבאז מקבל את הייסורים באהבה כי בוודאי הגלות והצרות, שנגרמו לאנשי עדתו, יכולות להיות רק לטובה ומשם יצא אור גדול,ביאת המשיח וגם קיבוץ גלויות בארץ ישראל. הדבר האחרון התגשם עבור מספר אנשים מאזור דרעא שהתיישבו בצפת, וזכו להתחבר לתורת האר"י ז"ל.

כתיבתו של חיבור זה " היכל הקודש " נמשכה כעשרים וארבע שנים, משנת של"ה ועד לשנת שנ"ט. אין זה חיבור שנכתב בהשראה אחת ובהינף יד אחד, אלא הוא ספר שדרש עבודה רבה, מקורות ואסמכתאות רבים לכל המוזכר בו.

כוונות התפילה המקשרות עולמות דרך הספירות איננו דבר המרשה טעות חס ושלום, כי כל כוונה פסולה יכולה להחריב עולמות ועל כן כתיבתו דרשה שנים רבות של ליבון סוגיות חמורות בזוהר הקדוש.

כל החיבור " היכל הקודש " דן בכוונות התפילה שהיא באה, כידוע, במקום הקורבנות, כמו שכתוב : " ונשלמה פרים שפתינו ", שתפילותינו יחליפו את הפרים שהיינו מקריבים בבית המקדש. התפילה, כמו שמבין אותה הרמב"ם אלבאז, מבטאת שני דברים : א : הציפייה לישועה וסוף כל הצרות : ב : הדרישה לגילוי במצלם אלוקים שבעם ישראל והתעוררות דלעילא. 

כל זה נראה כסתירה למצב העגום שבו חי המחבר. לכל כוונה בתפילה חלות שתי בקשות אלו, אף על פי שאצל כמה מקובלים אחרים, כמו אצל רבי אברהם אבועלפייא, הייתה דרישה דחופה מריבון העולמים להושיע את עמו ולגלות את כבודו.

הרמב"ם אלבאז מגלה שחיבורו נכתב מתוך ניסיונות קשים, במיוחד דאגת הקיום היום יומי שלו ושל קהילתו. למרות שדאגה זו תפסה כנראה את כל מחשבתו, דן חיבורו בסדר התפילה, כוונותיה והלכותיה.  רואים פה דבר והיפוכו : מצד אחד הוא נרדף ולכן אין לו ישוב הדעת, מצד שני הוא דן בכוונות התפילה שדורשות דעה צלולה כפי שאמרו רבותינו במסכת ברכות אדם שהוא בדרך אומר תפילה קצרה.

הרמב"ם אלבאז ותלמידיו נרדפו על ידי בצורת, מגיפות ושודדים ומה היה נושא לימודם : כוונות התפילה. תלמידו רבי יעקב איפרגאן התחיל את חיבורו " פרח שושן " בשנת ש"ע – 1610, בבורחו מכפר עקא לכפרים הסמוכים.

דבר פלא הוא לראות רבותינו בורחים מכל צרות העולם הזה על ידי המחשבה ומגיעים לעולמות העליונים ששם הכל טוב, לספירות רוחניות ולכוונות הראויות בתפילת כל יום, בזמן שהאדמה בוערת תחת רגליהם. יכולתם לסרב להיסחף למציאות הגשמית, נבעה מקדושתם וידיעתם הברורה ביסודות הקבלה וכוחות הנפש הגדולים.

התנהגות זו הינה מקור לימוד לדורנו מבחינה זאת שאנו צריכים לקבל את צרות הגלות אך באותו זמן להתעלם מהן ולהתעסק כמה שאפשר ברוחניות.  כי הגלות שאנו חיים בה, מחשיבה את האופקים של הגאולה, " היכל הקודש " מלמד אותנו שלא רק שאנחנו צריכים להתעמק בתורה בלילה ( הגלות ), אלא גם לחיות את הגלות כמו שהוא כותב :

כל זמן הגלות , חובה עלינו להתאבל ולהתאונן כל הלילה על חורבן בית המקדש. הזכרנו לעיל את שלוות הנפש שבה חוברו " היכל הקודש " ו " מנחה חדשה ", נביא להלן את הצורה שבה הם מתארים את צרותיהם כמו בדרך אגב :

והתחלתי לחברו בשנת השל"ה ליצירה במתא תארודאנת יע"ה וחיברתי בו באותו זמן עד תפילת ערב שבת אחר כך דחקני הזמן וטרחותיו חיסרון כיס ויוקר השער עד השנה הזאת שנת זה קרבן ליצירה שחרה אף ה' בעולם משי"ח ובאה המגפה בתארודאנת יום ראשון של פסח וברחו כל הקהל להרים ולגבעות ולכפרים וגם שם לא מצאנו מנוח משנאצ אויבינו אכלונו ויכלונו הליסטים והמהומות.

ואני וקצת מהקהל יצ"ו ברחנו לכפר אק"א ושם ינוחו יגיעי כוח והיינו שם בחוסר כל מצד יוקר השער גם חיסרון כיס קשה מן הכל ושבח לאל יתברך נסנו לעזרה נסנו לנפשנו בחרנו חיי צער מן המות והייתה המגיפה  עד ראש חודש תמוז.

ותעצר המגיפה ושבו מן הקהל הדרים בהרים כי אמרו פקד ה' את הארץ והיו שם בתארודאנת ואנחנו הדרים באקא ואחרים שפחדו שמא תחזור המגיפה לא שבנו ויהי בשנה השנית והיא שנת זה קרבן בסוף ניסן חזרה המגיפה קשב מהראשונה וכל מי שהיה נכנס לכיר מהבורחים היה מת וגם הבורחים רדפה אחריהם והאחרונה קשה מהראשונה.

כי הראשונה ברחו כל יושבי הארץ והאחרונה באה על בעיר בטח ובראש חודש אב י"ל שב ה' מחרון אפו ובהיותנו גולים באק"א יע"ה עמדו שם בעזרת ה' בגיבורים גיבורי כוח עושע דברו חבירים מקשיבים לקול ה' וביקשו ממני לגמור הספר הנכבד הזה ועזרוני בכוסם ובכיסם עד שגמרתי הספר הזה.

ואמרתי עת לעשות לה' כי מתוך צרה יצא הספר הזה לרווחה וגמרתי אותו בעזר המאזרני חיל ובעזרת המחזיקים ידי יגמלם האל יתברך שכר טוב בעמלם שכר רוחני והם  יעצוני לקרוא שמו היכל הקודש כי היכל הקודש הוא המכוון והוא תכלית הכוונה והוא סוד עץ חיים שכר המחזיק בדק התורה וכי היו בקוראי שמו יהיה שכרם עץ חיים היא למחזיקים בה.

המחבר משלב את חוויותיו האישיות עם מעשיות התנ"ך המורות שצרותיו הן דווקא עוצמת הטוב. הכל הופך להיות פרשנות המנותקת מן המציאות. הדרך הזו לקשור מעשה רוחני ממדרגה ראשונה כמו חיבור ספר על כוונות התפילה עם הצרות של יום-יום בדרך של שלוות הנפש, מזכיר לנו איך אבותינו הפכו את גזירות היוונים בחנוכה לחג ולמסורת מיוחדת במינה.

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

ג. על הכוסכוס שהיו עושים אותו מסלת וקמח (ואין מגבילין אותו כדרך הפת) כזרע גד דק ככפור ומתבשל על ידי אדים היו מברכין עליו במ״מ ומע״ג ועיין בס׳ פקודת אלעזר סי׳ קמ״ח שהביא משם המשד״ר כמנהגנו ועיין שם בספר המשד״ר מהר״ש אלפסי או״ח סי׳ קס״ח.

ד.   האוכל פת הבאה בכסנין עם טא״י נוהגין לברך תחילה שהכל על הטא׳י שעל הרוב אין דרך ללפת בו את הפת ולא הו״ל כעיקר וטפל שמברך על העיקר ופוטר הטפל (ישמח לבב או״ח סי׳ ה׳ אות ז׳).

ה. מנהגינו בנוסח ברכת על המחיה לחתום על המחיה ועל הכלכלה כגרסת רבינו הטור והלבוש סי׳ ר״ח וזה נגד נוסחת הרבה פוסקים והרי״ף והרמב״ם ומר״ז ז״ל (שם אות ט״ז, ודף מ״א ע״ג) ועיין בס׳ פקודת אלעזר סי׳ ר״ח שהאריך בזה.

ו. בברכת המזון הזן ברחמיו את הכל וזה היפך ממה שכתב התוי״ט בברכות פ״ז מ״ג.

ז. בשתית קפה חם לא היו מברכין ברכה אחרונה, כי א״א שלא ישהא בשתיה מתחילה וע״ס יותר מכדי שתית רביעית ועיין בספר פקודת אלעזר סי׳ ד״י מה שהאריך בזה, ועיין בשו״ת בית יהודה חא״ח סי׳ ז׳ שפסק שלא לברך, ועיין לחרב כפ״ה סי׳ ר״ד אות מ׳ שהביא מהברכ״י שגם אלו שמניחין עד שיצטנן בטלה דעתם וא״צ לברך יעו״ש בספר כפ״ה שם מה שהאריך בזה. וע״ע באה״ט סי׳ ר״ד סקי״ב וש׳׳ת שם סק״ה משם בתי כהונה שהאנשים שמנחים להצטנן לא עשו ולא כלום לפי שאין דרך לשתותם צוננים יעו״ש. וע״ע בשו״ת שבסוף ספר מים חיים להפר״ח סי׳ א׳ שפסק שאין לברך ברכה אחרונה על הקאווי.

ח. לפעמים היו אחדים שענו אמן בסיום ברכת בורא נפשות רבות של עצמן ועיין ב״י או״ח סי׳ רט״ו ואנצקלופדיה תלמודית ערך אמן.

ט. הודאה לחולה ונתרפא

 נשמח כל חי ע״ס ישתבח

ארוממך ה׳ כי דלתני ע״ס

 הלל הגדול מתחילה וע״ס

י. בברכת הגומל נהגו להקדים הפסוקים הללויה אודה ה׳ בכל לבב בסוד ישרים ועדה הודו לה׳ כי טוב כל״ח יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ועיי׳ בספר חיים סי׳ כ״ו, אות י״ד.

יא. מי שקנה ס״ת חדש היה מברך שהחיינו בשעת עלייתו הראשונה לס״ת והמדקדקין היו לובשים באותה שעה בגד חדש., ועיין להרב בית יהודה חיו״ד סי׳ כ״ג וה״ד הרב די השיב סי׳ מ״ג ועיין בספר פקודת אלעזר סי׳ רכ״ג.

יב. ברכת החמה. באוסף תעודות כ״י שתחת ידי מצאתי כתוב נוסח ברכת החמה לפני מאה שנה בערך.

הרואה חמה בתקופתה והוא מכ״ח שנה לכ״ח שנה והתקופה בתחילת ליל ד׳ כשרואה אותה יום ד׳ בבקר יברך ברוך וכו׳ עושה מעשה בראשית שאז היא עומדת בנקודה שהיתר. בתהילת התלותה ברקיע במעשה בראשית ומהרי״ל צווה להכריז מבערב שלמחר יזהר כל אדם כשרואה הנץ החמה לברך וכו', וכ״כ הרמ״ע בסדר אלפסי זוטא לברך עם הנץ החמה, והרב משאת בנימין כתב שנהגו לברך ברכה זו יחד רוב הקהל או כולם בצאתם מבה״כ אחר תפלת השחר, וכ״כ דבר משה ז״ל והרב יעב׳׳ץ ז״ל בסוף פרושו לסדר עולם כתב יפה לנהוג הקהל כן משום ברוב עם הדרת מלך וכמו שנהגו בברכת הלבנה ע״כ.

ובמחנה קדש ליוורנו יע״א כן עשו מעשה בשנת התקמ״ד ביום כ״ט ניסן קמו רוב הקהל קודם הנץ החמה והתפללו תפילת השחר ואח״ך יצאו השדה וברכו ברכה זו בסדר נאד. ונכון.

והרי לפניך פסוקים

כי שמש ומגן ה׳ אלהים חן וכבוד יתן ה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

 יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים.

 הודינו לך אלהים הודינו וקרוב שמך ספרו נפלאותיך

וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק.

הגידו השמים צדקו וראו כל העמים כבודו.

ואח״ך אומרים

הללויה הללו את ה׳ מן השמים וגו׳ עד חק נתן ולא יעבור.

ואוז״ך יברכו

ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם עושר מעשה בראשית מזמור לדוד השמים מספרים כבוד אל וגו׳ שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגוי.

ואח״ך אומרים

תנו רבנן הרואה המה בתקופתה אומר ברוך עושה בראשית ואימת הוי אמר אביי כל כ״ח שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי דאורתא דתלת נהגי ארבע.

תפילת ערבית

א.לפני ערבית היו נוהגים לומר מזמור לדוד ה׳ אורי וישעי וכוי ובר״ח ברכי נפשי וכו׳ הריא״ז הובאו דבריו בספר שלה״ג פ״ק דברכות שנהגו כן משום הא דתניא בפ״ק דברכות וז״ל אדם בא מן השדה בערב ילך לבית הכנסת או לבית המדרש אם רגיל לקראת קורא לשנות שונה ואחר כך קורא קריאת שמע.

ב.   לפני מעריב מתחילין במזמור לדוד ה׳ אורי וישעי ואח״ך אומרים קוה וכו׳ אין כאלוהינו וכו׳ ותנא דבי אליהו, מנהג זה הזכירו בספר הליכות שבא סי׳ יו״ד ושם הביא טעמו של דבר, ע״פ מ״ש גאון עוזינו החיד״א ז״ל בס׳ מורה באצבע שאדם יכול לצאת ידי חובת מצוה והגית בו יומם ולילה במה שיקבע עת ללמוד בבקר אחר שחרית ובערב אחר תפילת ערבית ולכן באו הראשונים לתקן השיעור הזה על אמירת הפסוקים קוה וכו׳ ותנא דבי אליהו ולהיות שסיום המזמור לדוד ה׳ אורי וישעי קוה אל ה׳ לזה אומרים קוה ואין כאלהינו ע״ש.

ג. במעריב אחרי ברכת השכבנו נהגנו לומר וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה׳ הוא האלהים וגו׳ ואח״ך אומרים מזמור לדוד הבו שיש בו י״ח אזכרות והוא כנגד הברכה מפסוקים מלוקטים שמתחילין ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן שנתקנה בימי הגאונים, לדעת רש״י ז״ל תקנוה אנשי בבל מפני שיש בה י״ח אזכרות סידור רש״י סי׳ תכ׳׳ח. ולדעת הר״ן ברכות ג׳ ב׳ כשהיתה תפילת ערבית רשות אמרו פסוקים אלו י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות ויראו עינינו ויצאו ונשאר מנהג זה גם אחרי שקבעו לערבית חובה, ועיין באורך בספר אוצר דינים ומנהגים עמוד 52.

ד. ואחרי מזמור לדוד הבו וגו׳ אומרים ברכת יראו עינינו, והיא תקנת קדמונים והביאוה התוס׳ ברכות דף ד׳ ע״ב. וכתב הב״י באו״ח סי׳ רל״ו דהכל מעין גאולה, וכתב שם דנתקנה אחר כך כשהיו מתפללין בשדות, ועיי׳ בספר לפי ספרי במע׳ תיו אות קל׳׳ה שכתב ולא ראיתי אומרים אותה כי אם במערב הפנימי. ואומרים בברכתה המלך בכבודו אל חי וקיים תמיד ימלוך עלינו ומילת תמיד נמשכת לעיל ותי׳ ימלוך התחלת ענין אחר כמ״ש א״ר סי׳ רס״ו ועיין להפרישה או״ח שם, והמג״א שם כתב שהיא נמשכת למטה ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. שוב בא לידי הספר יחוה דעת הנד״מ לידידי הרב מהרי״צ חזן שהאריך בזה בסי׳ כ׳.

207 – מי זה ימלל – נג

פיוט לחנוכה – סימן אנכי דוד בן אהרן חסין חזק ואמיץ

מי זה ימלל נסי אל יתבונן

 בימי מתתיהו בן יוחנן

אנכי אשמח אשיש בה'

הגדיל חעשות עם בני חשמונאי

רם הוא על כל רמים נגלה בסיני

רכבו רבותים אלפי שאנן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

דור ודור רבים קמים עלינו

לכלות זכר שאריתנו

לולא ה' צבאות מלכנו

מרום לארץ השפיל קרנן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

ויהי בימי יון בני עולה

הערימו סוד עצה ותחבולה

גזרו על שבת ראש חדש ומילה

יחד שלשתם יעברו מינן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

דרכו את קשתם אויבים עזי פנים

אלישה תרשיש כתים ודודנים

על גוי קדוש ממלכת כהנים

באו טמאו מקדש המכונן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

בן יוחנן כהן אל עליון הוא

שמו נאה לו מתתיהו

אחיו הכהנים יסובבוהו

נגד אויביהם הוריקו זינן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

אהרן יגל בניו ירנו

ואל ה' קראו ונענו

בכ"ה בכסלו שכנו וחנו

בבית אלהים כזית רענן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

בימים ההם בזה הזמן

זרע חשמונאי טהרו עצמן

מצאו מעט שמן חתום מסמן

לילות שמונה הספיק שמנן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

נודעה יד ה' את עבדיו

וזעם את אויביו ואת מורדיו

לכן להזכיר את רב חסדיו

נרות להדליק תקנו רבנן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

חובה עלינו כל שנה ושנה

לכבד באורים שוכן מעונה

אנו מדליקין עד ימים שמונה

אכן לאורם לא משמשינן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

סלו סלו לרוכב בערבות

האל הגומל לחיבים טובות

אלף אלפים ורבי רבבות

תמיד בצלו נחסה נתלונן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

ימי חנכה בהם הוראה

דלא למספד ולהתענאה

לבד ההלל גמור ובהודאה

לפני האלהים אשר חנן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

נדבות פי רצה שוכן מעוני

באורך האר אפלת אישוני

תמיד כל היום אליך ה'

אקרא ואל אלהי אתחנן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

חזק ואמיץ יוסיף שנית ידו

לקנות את שאר עמו יחידו

צמח יצמיח לדוד עבדו

מכל עקתין בישין ישבזבינן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

איבט קלאמארו פיימן

איבט קלאמארו פיימן ( שכינויה בצופים משנת 1935 היה – פוק ) ילידת צרפת – 1925. איבט היא בתו של נשיא הפדרציה במרוקו, פול קלאמארו. היא מגוללת את קורות " שרל מטר " מנקודת מבט יהודית : היא רואה את התנועה באור הייחודי שלה – ההטרוגניות ההרמונית שבה. הנהלה ונשיאות הנוטות לציונית הדתית אבל פתוחות לגוני הקשת האידיאולוגיים והחברתיים של הקהילה במרוקו. 

היא מדגישה כי הקהילה בקזבלנקה הייתה גדולה, אולם הפעילות המנהיגותית שלה הייתה מצומצמת יחסית והייתה מעורבת בהפעלת כל מוסדותיה, כך שניכרו יחסי גומלין פנימיים בין המוסדות השונים. לעתים קרובות נראה פעיל במוסד כשהוא פעיל גם במוסד אחר. המכנה המשותף היה פעלתנות ועשייה.

משפחת של פוק בעלת תודעה ארץ ישראלית מובהקת : אביה נולד בירושלים, בן למשפחה ירושלמית מפוארת – משפחת קלאמארו ומשפחת אלישר ( סבא רבא שלה היה הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר, ה " ישא ברכה ). סבה, ממשפחת קלאמארו, היה שד"ר ארץ ישראל במרוקו. אביה התיישב במרסיי ולבסוף הגיע למרוקו

פוק השתלבה בתנועת שרל נטר בשנת 1940,והיא בת 15. למרות גילה הצעיר ייסדה את תנועת הצופים לבנות –

בקזבלנקה.   Les Eclaireuses Israelites de France.

תנועת שרל נטר, כדרכה, העניקה לה מקום לפעילות זו, בסניף הגדול שלה. מעבר לפעילות הצופית, השתלבה עד מאוד בתנועה – היא נתמנתה למזכירה כללית של התנועה בתקופה שאלפונסו צבע היה נשיא התנועה, דניאל לוי – סגנו, איוש כהן שימש בתפקיד גזבר התנועה וג'ו לסרי היה חבר הנהלה.

היא הייתה מופקדת על דוח פעילות התנועה, שהיה מתפרסם בעיתון התנועה " נוער "ועל כל ההיבטים המינהליים שלה בזיקה לרשויות שלטון הפרוטקטוראט. היא דאגה לכל התיאומים המתבקשים, ברמת ההנהלה, בין אלפונסו צבע לבין שבעת חברי הוועד הפועל.

על אלפונסו צבע היא אומרת כי " טוהר המידות שלו, נדיבות לבו – הם נדירים.

חוקי וישי, החל משנת 1940, אסרו על התקהלות נוער צופי יהודי. לפיכך היו כל הפעילויות הצופיות בחסות " שרל נטר " מחתרתיות, והוכרו על ידי תנועת הצופים בצרפת.

אזרחותה הצרפתית הועילה לא מעט לתנועה, משום שחברי ההנהלה של התנועה היו צריכים להיות בעלי אזרחות צרפתית כדי לעבור את המכשולים המנהליים. כאזרחית צרפתית היא זומנה פעמיים על ידי המשטרה בחשד שהיא פעילת עלייה.

פוק מדגישה מאוד את החשיבות שייחסו ב שרל נטר לספורט, באשר ספורט מעניק ביטחון עצמי ומידות טובות  של יושר. היא מציינת לטובה את סם אביטבול ) אביטל ), אחיו ויקטור ומאיר בן יאיר, בן במללאח ( שמאוחר יותר התמנה לסגן ראש עירית באר שבע ), אשר נרתמו לפעילות הספורטיבית הענפה של שרל נטר.

היא מהללת את חשיבותה של המסגרת הרשמית של משרד

Service de la jeunesse et des Sports

            שהעניק לתנועה מרחב תמרון ולגיטימציה ממשלתית.

קבוצת הרבנים בראשות הרב רוש, שהוזכרו לעיל, הייתה בעיניה קבוצה דינמית רבת השראה לקאדרים של שרל נטר ולחניכיה.

הישיבות של הפדרציה הציונית בכלל ושל שרל נטר בפרט היו מתקיימות או בבית אבות או בבית הפעיל הציוני רפאל בן אסראף.  אלפונסו צבע נכח בהן בקביעות. היא נזכרת בישיבות שעסקו בהכנת רשימותיהם של המועמדים לעלייה ב'.

יש לה זיכרון משמעותי מאוד הקשור לניצחון בעלות הברית בשנת 1945 המונצחת בתמונה : " אני רואה את הגברת בן עטר מהג'וינט עם אבי, מרימים כוסית. הם היו מוקפים בעשרות צעירי שרל נטר, וחגגו את הניצחון של בעלות הברית, מלאי תקווה ".

בשנת 1946 השתתפה באסיפה הכללית של הצופים בפאריס, הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה. לאותה מועצה הביאה עמה תשעה מרכזי פעילות של שרל נטר, שלא היו צופים, אולם נטלו חלק באותה משנה חינוכית רב גוונית זו, שיישמו בתנועת שרל נטר במרוקו.

היא מדגישה כי " להיות בשרל נטר זה להשתייך לגרעין ממשי במובן של התנועה החלוצית. תחושת היחד והקשר הייתה מאוד חזקה ".

להבנתה, חותמה החינוכי של שרל נטר היה כפול : ראשית, התנועה העצימה את הזהות היהודית ; שנית, התנועה הבהירה כי יהודי מרוקו אינם אזרחים סוג ב' – תחושה שביקשו המתיישבים הצרפתים להעניק ליהודים. לדבריה, " מפעל כמו שרל נטר גאווה יהודית אזרחית ".

התנועה אפשרה לבני המללאח לצאת ממנו, הו מבחינה פיסית והם מבחינה רוחנית, ולחולל נורמליזציה של חייהם, לאחר שלבוגרים הוענקו התמודדות עם חייהם היהודיים בעתות מודרנה. התנועה העניקה זקיפות גן לבוגריה.

ריבוי הזהויות שיווה לתנועה פלורליזם תרבותי והטרוגניות מיטיבה ומעשירה : ארץ ישראל, ציונית, יהדות, אקטיביזם המאפיין בני נוער, התנדבות, עזרה הדדית בשעות מצוקה, צוותא ומניעת אנטגוניזם, נכונות בכל עת.

לשאלתי היא משיבה בחיוך : " אכן, הייתי האישה היחידה בצוות ההנהלה של שרל נטר.

איבט קלאמארו פיימן הייתה פעילה בתנועה עד שנת 1947, עת נישאה ועזבה לטולוז בצרפת, שם פעל בעלה כמפקד אזורי של תנועת " הצופים ". מאוחר יותר הגיעו לפאריס, ולבסוף שבו לדרום צרפת. כל ימי חייהם תרמו מכישוריהם לפעילות חברתית קהילתית.

לאחרונה עסקו באיתור " חסידי אומות העולם " בשיתוף פעולה עם " יד ושם " בירושלים, וארגנו את טקסי הענקת המדליות " חסידי אומות העולם " מטעם מדינת ישראל. 

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

זכרונותי

תענית דיבור

מידי שנה בשנה היה רבינו מכריז על תענית דיבור בר״ה שבט, בבית מדרשו, שהיה מתקיים ברוב עם. בהיותי נער הייתי מתלווה לאבא ע״ה שהובילני לאן שהלך. וזה סדר היום בבוקר משכימים להתפלל ותכף אחר ארוחה קלה הולכים לבית המדרש הנ״ל כשהוא מלא מפה לפה קוראים כל ספר התהלים שלשה פעמים ושמונה מזמורים כמנין חתן, כמו שמובא בספרו של הרה״ג ר׳ יצחק אלפייה ע״ה שתיקן את תענית הדיבור ומורינו היה קורא ואנחנו קוראים אחריו מלה במלה ולפעמים משתתפים איתו בקריאת התהלים כשמגיעים לאלפא ביתא, רושם זה חרוט ברעיוני, ומורינו עובר ע״י כל אחד מה שנדבו לבו להברות לעניים ולנצרכים, והנדיב אברהם בן עמראן עי׳ה מביא לנו ארוחת צהרים בסופגניות טבולים בדבש וכוסות חלב ותה וקפה ופירות וכו'.

זכורני שבשנה אחת שרבינו ע״ה נפל למשכב וחלה במחלה קשה והרב הגאון ר׳ מאיר טולידאנו זצ״ל ניהל אותו היום של התענית דיבור, בדחילו ורחימו עבר בין המתפללים ואומר להם רבותיי אנחנו במצוקה גדולה רבינו מוטל על ערש דוי וצוה עלי לנהל את היום הק׳ כימים עברו לכן תתפללו תרתי משמע לשלום רבינו שנפל למשכב, וליום הזה, זכורני שהרב הנז׳ עשה לו פדיון נפש והרבינו בתפילות ובתחנונים, וצעקותינו עלו עד השמים, והש״י בחסדיו המרובים ריחם עלינו ורבינו ע״ה הבריא וקם על רגליו והמשיך בפעולותיו הברוכות הן בעזרה לזולת הן בהפצת התורה ובהקמת עולה של תורה ובתמיכת עוסקי תורה ובניהול הקהילה, כשנתרפא מחוליו חיבר מורינו שיר זה. מובא בספר ״ישמח ישראל״ נועם ״אביע אומר״, שנמצא בדף רב״ו.

סי׳ אני ברון חזק בבתים כפולים

אודה לך אלי, צורי אבי גואלי, בכוחי וחילי, ברעדה גם ברוב מורא,

ברוך גדול דעה, מצמיח קרן ישועה, ניחם על הרעה, משגב לעתות בצרה,

ברוך הגואל, רופא כל חולי ישראל, ע״י רפאל, פודה ומציל מצרה,

ברוך אל רב הודו, עושה נפלאות לבדו, גבר עלי חסדו, אהודינו ברוב זמרה,

ברוך שהחייני, קיימני וזיכני, והגיעני, להודות לו תוך עשרה,

ברוך בורא עולם, לא השיב אביון דך נכלם, כל ימי עולם וענני ביום אקרא,

רוממו האל, כל זרע בני ישראל, כי הוא עונה אל, קוראים לו בלב נשברה,

ראה דמעותי, לא הביט אל עוונותי, וזכות אבותי, היתה לי מגן וסתרה,

וגם ראה האל, אהבת בני ישראל, בבן עובדי אל, ועל שם התורה נקרא.

כי הרבו בתחנה בזעקה במקום רננה, על ברוך בן חנה רפאל שם חדש נקרא,

כביר שלם להם, כל טוב כגמוליהם, פדם הצילם, מכל צוקה וצרה,

חי ידך עשוני, אורך ימים תשביעיני, ותעזרני, לשמור מצות התורה,

זכני חייני, מעגלי צדק הנחני, ולעובדך קרבני, הוריני דרך ישרה,

זך טהרני, לחיי עד תזכני, מצר תצרני, היה לי צנה סוחרה,

קבל תפילתי, לך תודה יחידתי, רוחי ונשמתי, ישירו לך בזמרה,

קדוש הראינו, בנין בית מקדשינו, ותפארתינו, בעגלא ובמהרה,

חי אל קדוש הוא, זה אלי אנוהו, וארוממנהו, תוך עדה זכה וטהורה,

נראה לענ״ד מורינו חיבר שבע עשרה בתים כעד שבע עשרה ימי מחלתו הקשה. זכותו תגן עלינו אכי״ר.