תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה
מדכאי המרד
בגלל כשרונו במלחמה, העזתו ואכזריותו זכה ונעשה לאחד מאנשי־סודו של טראיאנוס, שהטיל עליו משימה אחראית ונכבדה במלחמת הפרתים (114—117), כמפקד המאורים וראש גיס עצמאי במיסופוטאמיה. עם התפשט המרד היהודי לאיזור זה, נתן טראיאנוס פקודה ללוסיוס להגלות משם את היהודים, ואם יתקוממו לכך — להשמידם.
לוסיוס מילא אחרי פקודת הקיסר כדרכו. הוא עלה על יהודי מיסופוטאמיה בצבא רב ועשה טבח נורא באוכלוסיה היהודית הצפופה שבערים, שלא חשה מראש בסכנה הצפויה לה. לדברי הסופרים הנוצריים נרצחו אז רבבות יהודים, ובכל מקום, ברחובות ובדרכים, בבתים ובחצרות פזורות היו גופות ההרוגים — באין קיבר.
לוסיוס קווייטוס
בשכר מעשיו במיסויפוטאמיה מינה טראיאנוס את לוסיוס קווייטוס לקונסול, הפקיד אותו על ארץ־ישראל וציווה עליו לדכא את המתמרדים שם. וכדי לתת לו את מלוא הסמכויות החוקיות של נציב נתמנה קווייטוס גם לצירו של הקיסר בארץ יהודה. במשרות נכבדות אלה קשור היה מושב בסינאט ולוסיום היה המאוריטאני הראשון שזכה לכבוד הגדול לחיות חבר במוסד עתיק־ימים זה.
לוסיוס השקיט את ההתמרדות בארץ־ישראל, כנראה בלי שפיכות־דמים יתרה. מלבד חיל־המצב הקבוע בארץ, הוא הלגיון העשירי הפרטנסי, וגדודי־עזר, חנה כאן גם גדוד של הלגיון השלישי הקיריני, וכן הפרשים הברבריים של קווייטוס.
לאחר מותו של טראיאנוס ( 117) ירד קווייטוס מגדולתו. ייתכן שדימה בנפשו כי הוא עצמו יוכרז קיסר, והופצו שמועות, כאילו טראיאנוס ראה אותו ראוי למשרה זו. אבל על כסא האימפראטורים עלה אדריאנום, והוא נתן פקודה לפרק את נשקם של הפרשים הברבריים של קווייטוס.
קווייטוס עצמו יצא לדרד, כנראה כדי לשוב לביתו. אותו זמן, עם עלייתו של אדריאנוס, נתגלה ברומי קשר שקשרו ארבעה מגדולי האימפריה נגד הקיסר, והסינאט ציווה להוציאם להורג ללא חקירה. אחד הקושרים היה לוסיוס קווייטוס; גזר־המוות הדביק אותו בדרך והוא נרצח. לשמע הדברים התמרדו שבטי מאוריטאניה, וכאמור הוטל על מארקיוס טורבו לדכא התקוממות זו.
במקורות חז״ל חקרו החוקרים ומצאו שלושה־ארבעה טכסטים הדנים על דרך ההסתר והרמז בתקופה זו. (א) האגדה על טרכינוס, שילדה אשתו בליל תשעה באב ומת הוולד בחנוכה (כידוע היה טראיאנוס חשוך בנים)! (ב) הסיפור בגליון מגילת תענית על ׳יב (באדר) יום טירון׳, המסתיים במשפט! ׳אמרו! לא נסע משם עד שבאה עליו דיופלה (כלומר לוח־פקודה) של רומי ופצעו את מחו בגיזרין ובבקעות׳ ! (ג) הנתונים הקצרים שבסדר־עולם רבה: ׳מפולמוס אספסייאנוס עד פולמוס של קיטום — חמישים ושתים שנה! ומפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן כוזיבא שש עשרה שנה׳,׳ (ד) לפי כתבי־יד יש לקרוא במשנה סוטה ט׳ יד! ׳בפולמוס של קיטוס גזרו על עטרות כלות וכו'.
הדים למרד טראיאנוס בדברי חז״ל
לכאורה אפשר למצוא הרבה טעמים לכך שחז״ל לא הרחיבו את הדיבור על פרשה זו בהיסטוריה שלנו, טעמים של מדיניות כלפי חוץ ושל המצב בפנים. לאור התגליות החדשות של חורף תש״ך במדבר יהודה מתברר, כי ההכנות למרד בר־כוכבא הוחל בהן שנים אחדות לפני פרוץ המרד, וראשי חכמי־ישראל כבר טרודים היו אז בעניין זה, — בין שהיה ובין שלא היה לבם שלם עם רעיון המרד.
ומיד לאחר נפילת ביתר ודאי שלא היתד, דעתם של חכמים נתונה למרד טראיאנוס. מבחינה היסטורית האפיל עליו חורבן הבית ומבחינה אקטואלית מרד בר־כוכבא. ובכל זאת לא נשתכחה דמותו של הנציב הברברי, וכעבור דור נשמעים הדים למרד טראיאנום ותוצאותיו ברמזים ברורים למדי — כדרכם של המדרש והאגדה, להציע דברים בצורה אנונימית.
א. ירי ירדן ור׳ חוניא. ר׳ יודן בשם ר׳ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ר׳ חוניא בשם ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב- ה), זה מלך המשיח. בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין, אומרים לו: היאך אנו נגאלין ? ולא כבר נשבע הקב״ה שהוא משעבדנו בע' אומות. והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה ואחר מכם גולה לסמטריה, דומה כמו שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל העולם, מכל אומה ואומה. כותי אחד או ברברי אחד בא ומשתעבד בכם כגון ששעבדתם בהם כל אומתם. וכאילו נשתעבדתם בשבעים אומות וכו' ׳.
בצורת מדרש־אגדה דנים כאן על ענייני המרד שני תנאים בדור שלאחר המרד, כלומר לאחר ששקטו הרוחות מזמן. הם מזכירים כי יהודים גלו לברבריה — ועל פרט זה נעמוד להלן. וכן נרמז כאן ללוסיוס קווייטוס, הוא הברברי שבא ושיעבד את ישראל. ולולי דמיסתפינא הייתי אומר, כי יש לקרוא כושי אחד׳ כי אמנם יש להניח שבמראהו דומה היה קווייטוס לכושי. וכן מצאנו אותו מטבע־לשון ממש במדרש: ׳שמא יבוא כושי אחד או ברברי אחד וישתעבד בי.
ב. יראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני(תהל׳ כה, יט). אם עשו שונא ליעקב, לפי שנטל ממנו את הבכורה, והדין עמו, אבל ברברים וענתיים ושארית עמים מה עשיתי להם ?׳
ההאשמה ברורה ונראית לכאורה תמוהה. כידוע שעשו־אדום שונא ליעקב. אבל פה ראה בעל האגדה להזכיר את הברברים בנשימה אחת עם עשו ? כל כמה שידוע לנו רק פעם אחת פגע ברברי פגיעה קשה ביהודים בבבל ובארץ־ישראל, והוא מסיום קווייטוס.
ג. מעתה לא יפליאנו המדרש: ׳ואני אקניאם בלא עם (דבר׳ לב, כא)… אלו הבאים מברבריא ומטונס וממורטניא, שמהלכין ערומים בשוק, אין לך אדם בזוי ופגום אלא ההולך ערום בשוקי.
ידוע, כי הברברים והכושים בארצם לא הרבו לכסות את מערומיהם, ובוודאי גם החיילים המאוריטאניים, שהיו בארץ עם לוסיוס קווייטוס, היו נוהגים כמנהגם במולדתם — לפחות בזמן שלא שימשו בתפקידם.
ב. ׳ד״א היו צריה לראש (איכה א, ה), זה אספסיאנוס! אויביה שלו(שם), זה בתחומן של מדינות העולם היווני־רומי טיטוס. שלוש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין! דוכס דערביא, דוכס דאפריקיא, דוכוס דאלכסנדריה, דוכוס דפלסטיני׳ ".
המדרש בצורתו שלפנינו אינו קדום. אמנם ידוע לנו׳ כי במצור על ירושלים השתתף מלך הנבטים מלכוס. אבל שלושת ה׳דוכסים׳ האחרים ניתוספו בהמשך הזמן, והם רומזים לצוררים אחרים, שקמו על ישראל. הראיה לצעירותו של המדרש הוא התואר ׳דוכס/ שהוא מאוחר ? גם השם פלסטינה התחילו משתמשים בו רק בימי אדריאנוס. לפי זה מותר לשער, כי דוכס אפריקי הוא רמז ללוסיוס קווייטוס. כי אמנם היה הוא לא רק ראש הגיס הברברי שלו, אלא גם בעל משרה גבוהה בפקידות הקיסרית של אפריקה. מכאן גם תוארו ׳דוכס דאפריקיא, ולא דוכס ברבדיה. ראינו למעלה, כי בזמן נציבותו בארץ־ישדאל נמצאו בה לא רק פרשיו המאוריטאניים׳ אלא גם חלק מהלגיון השלישי הקיריני. הניסיון הקשה, שנתנסו אבותינו בימי קווייטוס, מסביר כיצד חדרה לאגדה דמותם של הברברים כאומה שפגיעתה קשה
לפני שנים מספר ביקש חוקר אחד להוכיח׳ כי לוסיוס קווייטוס היה יליד חבש, ועורר פולמוס חריף למדי. המקורות שהבאנו כאן מכריעים ללא ספק לצד הדעה המקובלת על מוצאו של קווייטוס מאפריקה המערבית .
יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי
התרבות היהודית בפורטוגל
המידע על חינוך ותרבות בפורטוגל לפני המאה הט״ו הוא דל והוא מעיד אולי על חולשתה של יהדות פורטוגל בתחום הלימוד והיצירה. בקהילות פעלו מוסדות חינוך, תלמוד תורה או בית מדרש והיו ישיבות בשאביס ובליסבון. היו יהודים שלא ידעו לכתוב, כפי שניתן להסיק מתוך אחת מהוראותיו של אלפונסו הרביעי.
עד המאה הט״ו ידועים לנו בשמם חכמים מעטים מאוד. מספר חכמים נמנו על משפחת אבן יחיא. שלמה בן יוסף אבן יחיא (מאה י״ג) חיבר כנראה פירוש לתלמוד שאבד. בנו יוסף (סוף המאה הי״ג – המחצית הראשונה של המאה הי״ד) היה משורר וכתב בחרוזים פירושים לתלמוד, אשר נשרפו בדליקה. יוסף היה תלמידו של ר׳ שלמה בן אדרת(הרשב״א) ולאחר פטירת רבו כתב הספד:
קרחה מלהרחיב כנשרים שרים
חושו ותחת שיר אמרים מרום.
יוסף שיקם בקלעתאיוד שבאראגון בית כנסת אשר נבנה על ידי אחד מאבותיו, אהרון אבן יחיא. יוסף נפטר בגיל.90
אחד מחשובי חכמי פורטוגל היה דוד בן יום טוב אבן בליה (המחצית הראשונה של המאה הי׳׳ד), שהיה פורה ויצירתי מאוד בתחומים שונים. הוא היה בקי בתורה ובמקורות ההלכה, חיבר פירושים למקרא וכתב שירה, היה בר סמכא באסטרולוגיה וברפואה ותרגם חיבורים מלטינית לעברית. בחיבורו החשוב ״יסודות המשכיל״ הציע 13 ערכים כערכי יסוד ביהדות.פירושיו למקרא היו מיסטיים ועל כך ביקר אותו שמואל סרסה. בחיבורו ״כלל קטן״ דן דוד בן יום טוב אבן בליה בקשר בין אסטרולוגיה ורפואה. בשנת 1338 תרגם מלטינית לעברית את ״Salus vitae״ – מאמר על סגולותיו של עור הנחש, המיוחם Joannes Pauli. חיבור נוסף שכתב היה ״כללי ההגיון״.
יוסף זרקו, רופאו של הרוזן פדרו דה מנסיס (Pedro de Meneses) ויועצה של ליאונור, אחותו של דוארטי, היה רופא ופילוסוף. משהרגיש שארבה לו סכנה, עזב את פורטוגל והתיישב באגריגנטו (Agrigento) שבסיציליה. מכאן ואילך עסק בקבלה. פירושו על תפילות הימים הנוראים ופירושו על ספר בראשית ראויים לתשומת לב.
פריחתה של יהדות פורטוגל ובראשה קהילת ליסבון במאה הט״ו היא ללא ספק תוצאה של הצטרפות יהודים מקסטיליה. מבחינה תרבותית ודתית המאה הזאת היא החשובה ביותר בתולדות יהדות פורטוגל. רשימת הרבנים, הרופאים, המדענים, המשוררים והפילוסופים היא מרשימה. משפחת אבן יחיא, שבניה הנהיגו את יהדות פורטוגל במשך דורות, מוצאה כזכור היה מאראגון. יהודה אבן יחיא נגרו, בנו של דוד נגרו, אשר ברח לפורטוגל אחרי גזרות 1391 יחד עם אחיו שלמה, היה פייטן. אחת מקינותיו, שנכתבה לרגל חורבן הקהילה, מבוססת על ברכת ״ברוך שאמר״. קינה אחרת, ״יהודה וישראל״, כלולה בתפילת הספרדים לתשעה באב.
יהודה וישראל, דעו מר לי מאוד
לכן בחטאתי, אני ארעד רעוד
יהיה לבבי בי, בעת אשמע בכות
ובעת שחוק אראה, אזי אסלוד סלוד.
פיוטים רבים שכתב יהודה אבדו, וכנראה גם חיבורים הלכתיים אחדים. כמנהג משכילי ספרד חיבר שירי חול והיה בקי באסטרולוגיה, ואף סייע בידיעותיו למבצעו של אנריקי הספן לכיבוש סאוטה. יהודה פעל בשירותה של פיליפה, אשתו של ז'ואאו, ואחרי פטירתו של משה נבארו, היה יהודה ליהודי החשוב ביותר במלכות פורטוגל. בהזדמנויות שונות פעל למען אחיו היהודים. בשנת 1416 התערב לטובת יהודים שהואשמו בזיוף כספים. השפעתו של יהודה בחיי הקהילה היהודית הייתה עצומה ופעלו ראוי לתשומת לב מיוחדת.
בנו של שלמה, גדליה אבן יחיא נגרו, המכונה במקורות judeu, fisico e grande astrologo וכן singular fysico e astrologo, שימש כיועצם של דוארטי ופדרו. דוד בן שלמה אבן יחיא פעל בפורטוגל במחצית השנייה של המאה הט״ו ונתמנה לרב בקהילת ליסבון בשנת 1477. הוא פעל למען מגורשי ספרד שנקלטו בפורטוגל, אך נאלץ לברוח בעצמו לנאפולי לאחר שהלשינו עליו בחצר במלך. לאחר תלאות רבות השתקע באיסטנבול. דוד אבן יחיא חיבר פירושים על המקרא, ספרי דקדוק והלכה. הוא אף כתב פירוש על ״מורה נבוכים״. ספרו ״לשון לימודים״ על הדקדוק העברי וספרו ״שקל הקודש״ על השירה אשר כתב לבן דודו ותלמידו דוד בן יוסף אבן יחיא, מראה את רוחב היריעה האינטלקטואלית של חכמי פורטוגל. ספרו ״הלכות טרפות ושרכה הודפס באיסטנבול בשנת 1519. פירושו למשלי ״קו ונקי״ נדפס בליסבוןבשנת 1492. כאמור לעיל שימשו כל בניו של דוד אבן יחיא נגרו בחצרו של אפונסו החמישי, ובראשם יוסף, שעמו ניהל המלך דיונים רבים על היהדות והנצרות. גדליה בן דוד אבן יחיא נגרו, רופא, משורר ומחבר ״שבעת עיניים״ (חיבור על שבע האומנויות) היה בן למשפחה שתרמה רבות לתרבותה ולמעמדה של יהדות פורטוגל. הוא יצא את פורטוגל בכוונה לעלות ארצה, אך חלה בקונסטנטינופול ונקבר בנגרופונטה. משה בן חביב בן שם טוב חיבר שלושה ספרים: פסח שושן, מרפא לשון ודרכי נועם.
גם ר׳ יצחק קארו, מגדולי חכמי קסטיליה, הגיע לפורטוגל ושימש בה מורה ופוסק. מדבריו ברור כי היה מרוצה מאוד מרמת הלימודים בארץ זו.
יהודי צ.אפר. וארץ ישראל-רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.
רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן. 
רבי פרג'י אינו ילד תוניס, אלא יליד פאס שבמערב, ומשם הגיע לבאג'ה שבתוניס. מתחילה לא העריכוהו אנשי באג'ה כראוי לו, אך עד מהרה למדו להכיר את גדולתו של הבא להשתקע ביניהם. וכך מצטרף שמו לרימה של תלמידי חכמים מובהקים ממרוקו שמצאו את מקומם בתוניס. זמנו של המשורר אינו ידוע בבירור, על פי השערתו של צונץ חי פרג'י במאה הט"ז.
אגדות רבות מספרים יהודי תוניס על הפייטן המקובל האלוקי, רבי פרג'י שוואט, ומדי שנה היו עולים יהודים לקברו, הנמצא בעיר תסתור, ולא זזו מחבבו, עד שקבעו את סיפור חייו ומיתתו ואת האגדות המספרות עליו בשיר עם בלשון הערבית המיוחדת ליהודי תוניס.
פיוטיו של פרג'י, כפיוטיהם של משוררים אחרים בני דורו, לא נחקרו. לנדסהוטה רשם שניים פיוטיו, ואחד מהם הוא אף הביא בנספח לספרו, אך מעיר " ולא ידעתי מיהוא ". מוסיף עליו צונץ פיוט שלישי. א' נויבאואר מביא את דברי צונץ, ומוסיף, כי " בכתב היד באוקספורד נמצאו הרבה משירי פרג'י בתוך סקירה על תולדות יהודי תוניס. אלה הם, עד כמה שידוע לי, כל הפרסומים העוסקים בפרג'י ובפיוטיו.
אופייה של שירת תקופה.
רובם הגדול של פיוטי פרג'י עוסקים בנושא הגלות והגאולה. נושא זה מרכזי הוא כל כך, שכל שאר הנושאים אינם אלא החלק השישי מכלל פיוטיו של פרג;י. ואף הם קשורים בנושא הגאולה בדרך מן הדרכים.
בתקופה זו ניתק הקשר ההדוק שבין הפיוט לתפילה, שפייטני התקופה לא ראו עצמם רשאים לשלב פיוטיהם בתפילה כדרכם של הראשונים. כיוון שכך, נעלמו מפיוטי התקופה רוב הסוגים המסורתיים של שירת הקודש הקודמת
מכל סוגי הפיוטים הללו אנו מוצאים אצל פרג'י בעיקר רשויות לקדיש. עניין זה מוסבר בכך, שבכמה מקומות בתפילה ניתן להקדים רשות לקדיש בלי לפגוע ברצף התפילה. וידוע לנו, כי הפיוט " פעולות אל מה נוראות " לפרג'י, משמש עד היום כרשות לקדיש במנהגי התפילה של יהודי לוב, והם מקדימים אותו לקדיש הראשון של תפילת ערבית בהזדמנויות חגיגיות ( מוצאי שבת, ראש חודש, יום טוב, חול המועד ועוד )
מבחינת תוכנם אין פיוטי הרשות לקדיש יוצאים מגדר פיוטי הגאולה, שכן עיקר עיסוקם הוא בנושא הגאולה. דבר זה נובע גם מן הקשר שבין הרשות לקדיש, והרי הקדיש אף הוא בגאולה הוא עוסק. ( " ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה – לפי נוסח ספרד ).
סוג פיוט הטובע רושמו בשירת פרג'י הוא המאורה, ועוד נדון להלן בפיוטים שנכתבו על דרך המאורות ועל המוטיבים האופייניים לפיוטי המאורה והשתלבותם בשירי הגאולה. אך אין כאן מאורות שנכתבו כדי לשלבן בתפילת היוצר.
מתוך שמיעטו בפיוטים לתפילה, באו פייטני התקופה לכתוב פיוטים להזדמנויות אחרות שבהם מתבקשים פיוטים. כגון שבתות וימים טובים, שאדם שרוי בהם בתוך ביתו, וכגון מאורע של שמחת הפרט – חתונה, ברית מילה וכו…..
עתים שבהן קבוצים בני אדם לכבודם של בעלי השמחה. לעתות כאלה כיוונו הפייטנים בני התקופה את פיוטיהם. ורבים מפיוטים אלה מכוונים היו לכך שיוּשרו בניגוני זמר. ראשון ההולכים בדרך זו הוא רבי ישראל נג'ארה, וסגולה זו שלחיבור שיר וניגונו, תכונה עצמית היא לו, ומיחדתו בין המשוררים, שהביא אחדות ביו שני היכולות, ובחר בשירי זמרה.
בעניין זה הולך פרג'י בעקבות נג'ארה, ועדים לכך פיוטים כגון " אבי אבי חיש עזרתי ", שבו פזמון חוזר שאינו מתקשר לגוף הפיוט, וכגון הפיוט " פרחי סגולה ", שבו חוזרות המלים " גדול ה' " לאחר כל טור וטור, ובעיקר מעידות על כך רשימות הלחן בכמה מכתבי היד.
עוד אנו רואים בפייטני התקופה, שמאהבת התורה שבלבם באו לשיר שבחה של תורה ולתאר גדולתה. מוסיפים עליהם פייטנים העוסקים בקבלה ובחכמת הנסתר, שבאו לשיר שבחיו של רבי שמעון בר יוחאי.נבדוק להלן נושאים אלה כפי שהם בשירתו של פרג';י שוואט, ומשם נפנה לבדוק עניינים וצורות בכלל שירתו.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
כרוז אנונימי נגד היהודים
דובר נחרץ של מצדדי הזהות המרוקנית היה אלבר אפללו. הוא פרס את משנתו, ביולי 1958, לפני השליח וולפגנג ברטהולץ מברן שביקש לעמוד על עמדותיו:
אנו יהודים טובים, ואולם אין זו סיבה שלא נהיה גם אזרחים לויאליים למרוקו. במדינה זו כל האזרחים, מוסלמים, ברברים ויהודים הם אחים. שליחותנו לשמש הוכחה לקיום שיתוף פעולה בין יהודים למוסלמים במדינה ערבית. לצורך זה יסדנו את אגודת הוויפאק שעושה למען הידידות בין יהודים למוסלמים. אנו רואים כעריקים את היהודים המוסתים בידי ארגונים ציוניים ומבקשים לעזוב את מרוקו בגלל פסיכוזת הפחד שנטעו בהם. החלטתנו נחושה לעשות הכול למניעת הגירת יהודים לישראל, שכן עם עזיבת כל יהודי, נחלשת עמדתנו במרוקו […] עד עתה לא הייתה אנטישמיות במדינה, אף לא בעת ההתקפה הישראלית על מצרים. אולם הגירת יהודים המונית עלולה לעורר גל של אנטישמיות. אולם אז, לא היא תהייה באשמת המוסלמים, אלא באשמת היהודים עצמם שבגלל הגירתם מוכיחים שהם לא מרגישים מרוקנים והם פורשים מן העם המרוקני.
אפללו לא היה ביקורתי רק כלפי הציונות וישראל. הוא לא היסס להגיב במאמרים בעיתונות נגד התקפות כלפי סמלים יהודיים.
בדצמבר 1959 התפרסם בערי מרוקו כרוז אנונימי בארבע שפות – ערבית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית – שצויר בו סמל מגן דוד. מתחת לכותרת הופיעה השאלה: "המכיר אתה סמל זה?" בהמשך הייתה התשובה: "כוכב זה הוא סמל שנאת היהודים ותוקפנותם כלפי כל הדתות. זהו סמל ישראל המתנוסס מעל כל המוסדות הציוניים. זה סמלם של הרואים בפלסטין את מרכז הכוח הציוני ואת מרכז ההשתלטות על העולם. זה גם מרכז הדוחפים למלחמת עולם שלישית […] מחץ אותו לפני שימחץ אותך".עיתון בערבית פרסם באותם ימים את המדבקה שמופיעה על גבי בקבוק יין כשר. מתחת לתצלום נכתב: "מי שרוצה להאמין, שיאמין ומי שרוצה להיות ספקן, שיישאר כך. פרסומת זו הנושאת את סמל ישראל המודבק באלפי עותקים על בקבוקים, לא מודפסת בישראל. ממשלת בן-גוריון לא העניקה לה את אישורה. הכתובת בקזבלנקה שבתחתית המדבקה מוכיחה זאת. רבים היהודים המבטאים את אהדתם לציונות ומדפיסים על סחורותיהם את הכוכב בעל ששת הקדקודים, סמלה של ישראל. היכן עיני המשטרה? היכן האחראים?" אלבר אפללו לא נשאר חייב והיה היחיד, ככל הידוע, שהשיב למתקיפים. במאמר שפורסם בעיתון צרפתי הוא הסביר שסמל המגן דוד ליווה את ההיסטוריה היהודית זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל. היהודים לא אשמים שישראל אימצה סמל יהודי זה בדגלה והיום כבעבר משמש הסמל לציון מאכלים כשרים, מסעדות ומוצרים יהודיים.
כרוזים ועצומות ביוזמת שליחי המסגרת
דוגמה לשימוש בעצומה בהתערבות של שליחי ישראל לשינוי פני הקהילה הביא אליאס כהן, מפקד סניף המסגרת במראכש. התברר לו שראש הקהילה בעיר משתמש שלא כהלכה בכספי הסיוע של הג'וינט. אנשי המסגרת במקום, שעסקו בעיקר בהגנה עצמית, שלחו בשם הקהילה עצומה למושל העיר בדרישה להדיחו ולמנות במקומו מועמד אחר, הראוי יותר בעיניהם לשמש בתפקיד. "לא נשארה ברירה בידי המושל והוא מילא אחר התביעה הן בפיטורי ראש הקהילה והן במינוי של מי שאנחנו הצענו". יצחק חליווה הוסיף פרטים. במסגרת התקבלה החלטה להדיח את הדן אביטבול מנשיאות ועד קהילת מראכש מפני שהיה אנטי-ציוני. השליח פנחס קציר הורה לחליווה להפיץ שמועות כאילו הקהילה מתנגדת לאביטבול. חליווה עשה כך, התחזה לתייר אמריקני ונפגש עם המושל טהר אועסו, התלונן נגד נשיא הקהילה ודרש את הדחתו מתפקידו. המושל ביקש לקבל לידיו עשר חתימות של חברי הקהילה שאותן גייסו חליווה ויהודה ואחניש והגישו אותם למושל. האחרון הזמין אליו את אביטבול, הודיע לו שהרבה יהודים אינם מרוצים מתפקודו וביקש ממנו להתפטר. עוזר המושל שנעשה ליועץ המלך, הפגיש את חליווה שוב עם המושל, שבישר לו על ההתפטרות.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהמסגרת השתמשה בעצומה כדי להשפיע על השלטונות או על הרחוב היהודי. כבר באפריל 1959 ניסחה המסגרת כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בעיר קזבלנקה ובו קריאה לקהילה לפנות למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוז נוסח כאילו מטעם ועד הקהילה שרגיל היה להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה המסגרת לחשוף את שקר השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה, וכך להבליט בעיני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה. אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון.
כרוז אחר הופץ בידי ראשי המסגרת בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב-28 בספטמבר 1960. הפעם היה זה כרוז ברכה לראש השנה שהופנה "לאחינו בממלכת מרוקו". המנסחים פנו בשם "היהדות העולמית" לקהילה המקומית. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק ממכלול גדול יותר שדואג לשלומם. במכלול זה מצויה גם ישראל: "באותן תפילות יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה". שפת הכרוז הייתה צרפתית אך תוכנו היה אופייני לממסד הציוני של התקופה.
Il etait une fois le Maroc-D. B
Il etait une fois le Maroc
David Bensoussan
Y eut-il des differences marquees entre les Juifs indigenes, les Juifs exiles d'Espagne et les Juifs berberes?
Ajoutons que depuis l'arrivee des exiles d'Espagne en 1492 on etablissait la distinction entre les Megorashim, les exiles et les Toshavim, les residents, les premiers denommant les seconds les Forasteros, c'est-a-dire les etrangers, car leurs us et coutumes differaient des leurs. Certaines interpretations religieuses differaient entre ces deux groupes mais les premiers finirent par imposer leur rite dans la quasi totalite des communautes. Le judeo-espagnol ou haketia fut parle au Nord du Maroc et par une partie des communautes citadines tandis que le judeo-arabe fut parle par la majorite de la population juive. Les Juifs berberes de l׳Atlas et du Sud marocain parlaient egalement le judeo-berbere. Cela dit, beaucoup etaient a l'aise dans plusieurs langues. Avec le temps, la distinction entre Megorashim et Toshavim s'estompa. Ainsi et a titre d'exemple, les contrats de mariage recenses dans l'ouvrage d'Asher Knafo et David Bensoussan Mariage juif a Mogador, montre une division sensiblement egale entre les contrats de mariage celebres selon la tradition castillane des Megorashim et celle des Toshavim. Dans une meme famille, on a pu voir des mariages celebres selon des traditions differentes. Enfin, bien qu'il ait ete raisonnable de penser que les Negociants du roi en charge du commerce exterieur a Mogador aient ete recrutes parmi les Megorashim en raison de leurs aptitudes linguistiques, tous comme les Corcos, ou les Elmaleh, il y eut aussi des families issues des Toshavim tout comme les Afriat et les Ohana
Les Juifs citadins etaient presents dans toutes les villes (villes portuaires et villes de l'interieur) et en composaient au minimum 10% de la population. Les villes de Debdou, Sefrou et Mogador eurent un pourcentage de Juifs depassant les 50% La majorite des Juifs dits berberes etaient egalement arabophones et faisaient parti du tissu socio- economique des campagnes. L'exode rural fut fortement prononce en periode de secheresse ou de disette et toucha tant les Juifs que les Musulmans.
LA SAGA DES PALLACHE
Qui etaient les freres Pallache?
Certains episodes ayant des Juifs pour heros entrerent dans la legende. II en alia ainsi des freres Pallache qui tirerent parti de leur immunite diplomatique marocaine pour pourchasser les navires espagnols et se venger des crimes commis par leurs gouvernements et rar l'lnquisition. Ils servirent fidelement les sultans marocains de la dynastie saadienne et la Hollande. Ils furent tenus en tres haute estime bien que leur succes ait suscite des jalousies et de la medisance. Leur saga merite une attention toute particuliere. Auparavant, quelques remarques s'imposent sur les Juifs de cour.
Quelques mots done sur les Juifs de cour
Les habilites diplomatiques et linguistiques de Juifs furent appreciees par les sultans marocains. II est bon de souligner qu'au temps de la dynastie berbere des Merinides, des Juifs occuperent des postes leur dormant autorite sur des Musulmans. Tel fut le cas de la famille Ben Waqassa, notamment du temps d'Abou Yakoub Youssouf. Par ailleurs, sous le regne du dernier sultan merinide Abdelhaq (XVe siecle), il y eut le flamboyant Haroun Ibn Battash. Ces deux hauts fonctionnaires connurent une fin tragique, mais il n'en demeure pas moins que sous les Merinides, l'attitude a l'endroit des Juifs fut relativement bienveillante et une partie des refugies juifs de la Peninsule iberique purent trouver asile au Maroc. Pour l'historien David Corcos, cette attitude pourrait s'expliquer par le fait meme que les Merinides etaient essentiellement issus de la tribu berbere des Zenata qui avait en son sein de larges groupes juifs islamises. Par la suite, les Juifs de Cour agirent generalement avec grande discretion et discernement, essentiellement en qualite de conseillers ou d'ambassadeurs.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת מקץ ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 30◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור (מא, א).
כתב הגאון הצדיק רבי יוסף בן הרוש זצ"ל מחכמי תאפילאלת , בספרו אהל יוסף, כתב לרמז את כל הפסוק על דיני החנוכה, בראשי תבות, "ומנהג ישראל ה' ישמרם, מעשה קדושים צדיקים, שמונה נרות תמיד יהיו מזהירים, ידליק משמאל, ימין מזוזה, ויתקין פתילות רבות עם השמן. חייב להדליק מעומד. וידליק השמש נוסף הוא. עיקר מצוה – הדלקה. עלינו לברך הלל, יגמור אותו, ויזכור רחמיו".
וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו(מא, לז).
כתב הרב יחיא נחמני בספרו אמרי נועם, פירוש שהיו עבדיו מכעסים אותו ומתרעמים עליו על שהמליך עליהם עד כמו שאמר להם הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. אבל כשבאו אחי יוסף וראה אותם שכולם נאים וגבורים וצורתם מעידה עליהם שהם משפחה נכבדה אז שמח פרעה שידע מה להשיב לעבדיו שהתרעמו עליו שלא טעה בדמיונו שהצליח עליהם יוסף, וגם עבדיו שמחו שלא שלט עליהם עבד.
וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים ואת בנימין אחי יוסף לא שלח(מב, ג).
כתב הרמב"ן ז"ל "וירדו אחי יוסף עשרה", כי לקיים החלום הראשון של החלומות כי הוא היה מספר אל אחיו העשרה, כי בו אמר (בראשית לז), ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו, ולהם אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי בנימין איננו בכלל הזה, ונתקיים עתה החלום הזה כאשר השתחוו אליו. והחלום השני שכתוב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים לא יוכל להתקיים עד שיבא בנימין וגם אביו ע"כ. וכתב הדיין הגאון רבי ברוך אברהם טולידאנו זצ"ל בספרו אמרי ברוך, ולכאורה מדכתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אנו יודעים שירדו עשרה, ונראה לי כי כיוון הפסוק לתרץ איך לא חשש יעקב לעין הרע ושלח את כל בניו, היה לו לשלח ב' או ג', ומתרץ כי עשרה הם וקימ"ל "כל בי עשרה שכינה נמצאת" ואם כן שכינה שורה בתוכם, וכל איפה שנמצאת שכינה יתברך אין שטן ופגע רע.
וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות וכו (מב, ז).
יש לדקדק היאך יוסף עם כל צדקתו ויושרו היה מתנכר לאחיו ודיבר אתם קשות, ואם בגלל כל מה שעשו לו הרי עוון פלילי להיות נוקם ונוטר איבה והתורה אמרה לא תקום ולא תטור, ובפרט אחר שיצא לו טובה מכל מה שעשו הרי לא מהראוי שינטור להם איבה. ואפשר שכוונת יוסף אחר שבראותו שמכוונתם להרע צמחה לו טובה וישועה, רצה להתנכל להם ולדבר עמהם קשות פן ואולי שוב יחרה אפם בו ומרעה שחושבים לעשות לו תצמח לו טובה. או שכיוון לדבר עמהם קשות כדי שיגיע להם צער, ותצמח גם להם טובה כמו שצמחה לו טובה מהצער שציערהו (אמרי ברוך טולידאנו).
ויאמר שלום לכם אל תיראו אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחתיכם כספיכם בא אלי ויוצא אלהם את שמעון (מג, כג).
כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר התורה מרכאש, בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז שבשעת סלוק הצדיק אומרים לו טעם לסלוקו והוא "שלום לכם" לבני הדור "אל תראו" מפני הרעה שלא תבא ועוד "אלהכם" בזכותכם ובזכות אביכם "נתן לכם מטמון" פירוש נתן בתורת מתנה עכשיו לכם משלכם מטמון שכר הצפון על דרך מה רב טובך אשר צפנת כאלו מונח באמתחתכם על דרך כל השונה הלכות כל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ושמא תאמר והרי לא עשה את כל המצות כולם לזה אמר "כספכם בא אלי" פירוש תאותכם באה אלי שהייתם מחשבים לעשות תורה ומצות.
או יאמר "כספכם" צדקה שהייתם עושים באה אלי ושמא תאמר שמא יש בידם עון חס ושלום ולא יזכו לעולם הבא לזה אמר "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש מחל להם שום עון על ידי התורה כי מאן דלעי באורייתא לא תבעי מניה בההוא עלמא דינא כלל.
נושא לנשים
"ויאמר שלום לכם"- על פי מה שאמרו בגמרא[1] אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף שהם היסורין יגביהם עוף שהיא התורה שנאמר התעיף עינך בו פירוש אם תעיף עינך בתורה ואיננו על הדרך אם תעזבני יום ימים אעזבך. אבל על ידי שמיעת המצות לא פלטי מיסורין אמר ליה הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שנאמר "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה’ אלהיך והישר" וכו’ פירוש על ידי שמיעת המצות פלטי מיסורין. ולכן ר’ יוחנן אזיל לשטתיה והביא הברייתא ת"ר (ברכות יז), גדולה הבטחה וכו’ יותר מן האנשים שאינן בני תורה שנאמר קומנה שמענה קולי האזינה אמרתי אמר ליה רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין מן היסורין לסברת ריש לקיש דבעינן תורה. אמר ליה באקרויה בנייהו וכו’ וזהו "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש שמיעת המצות ובאקרויי בנייהו כאלו למדו התורה ופלטי מיסורין לסברת ריש לקיש.
מעשה רב: הלבנת פנים
איזה איסור חמור יותר?
בעיר טבריא ת"ו שבת אחת התעוררה שאלה בעקבות תקלה בעירוב, שאלו את רב העיר הספרדי הרב יעקב זריהן זצ"ל, האם מותר לטלטל, השיב הרב בחיוב, לעומת זאת בבית מדרש של הרב האשכנזי הרב משה קליעסק זצ"ל, אחר תפלת ערבית בליל שבת, קודם הכרזת הגבאי בבית המדרש, בדבר איסור טלטול בעקבת התקלה בעירוב, שאל הרב האם דבר מה פסק עמיתו לרבנות הרב זריהן, ענה הגבאי שפסק הרב שמותר לטלטל, במקום פסק הרב בנחרצות להודיע את הפסק של הרב זריהן שמותר לטלטל, באותה שבת הלך הרב קליעסק לבית הרב זריהן והציע שילמדו יחד מעט מהלכות עירובין, אחר שלמדו בעין את הסוגיה שאל הרב את הרב זריהן, לפי הנלמד מה הדין בטלטול בעיר בעקבות השאלה שנוצרה בעיר, השיב הרב זריהן אכן אסור לטלטל ואם כך מדוע הרב לא אסר לטלטל בעיר, ענה רבי משה עירוב בעירנו דרבנן, אם יגידו שיש מחלוקת בין הרבנים ולהלבין פני הרב ברבים הוא איסור דאורייתא. ("פניני המדות" שיצא בס"ד בקרוב).
הקפדה
רק פעם אחת הקפיד
הרב בעל "נשמת חיים משאש" הניח תרנגול לשוחטו לכבוד שבת, והנה לקראת יום שישי נגנב התרנגול מביתו ובכל העיר לא היה בנמצא לא עוף ולא בשר, נתעצב הרב שלא יכול לכבד את השבת, ואז יצא מפי הרב קללה על הגונב, ומיד לאחריה נתעצב הרב איך קלל את הגנב, ואף בירך את הגנב שתהפוך הקללה לברכה, אך שגגה יצאה מפי השליט, והנה בערב שבת הגנב טעם מהעוף, תיכף נתקע הבשר בגרונו מיד אמו של הגנב הזקנה הלכה לבית הרב, שיברך את בנה, מיד הצדיק לחש דבר מה על כוס מים, והוסיף שתיתן לבנה לשתות ויעבור הבשר מגרונו, ומיד הגיע הגנב עם העוף לבית הרב ומבקש סליחה וששב בתשובה שלמה, הרב מחל לו וברכו ובתנאי שלא יוסף ידו בגניבה, ונתן לו את התרנגול במתנה, ומאות היום הוסיף עוד גדר לבל הוציא מפיו דבר הקפדה, פן חלילה על ידו ידו יענש. (פניני המידות).
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com
פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון
פנטזיה מרוקאית
תבשילים וסיפורים
גבריאל בן שמחון
קסם החמין
אני לא יודע מהו סוד הקסם של החמין, איך זה שריחו התפשט על פני כל העולם, מאירופה דרך מרוקו, תוניס ואלג׳יריה עד תימן, ובכל מקום על פני כדור הארץ בו יש חמין, יש שבת.
למרות שההבדלים בין עדות ישראל מגיעים אפילו עד סידור התפילה, במה שנוגע לחמין – אם הם ביידיש או בערבית – הם מדברים אותה שפה, אותו מראה, אותו ריח ואותו טעם. כשלקחתי את הורי לטיול באנגליה ואירלנד, הם אכלו כל השבוע פיש אנד צייפס מטעמי כשרות, בשבת לא ויתרו על החמין, כאילו בלעדי חמין אין שבת, והיינו חייבים להגיע לבית כנסת, כדי למצוא מסעדה יהודית כשרה.
בבית הכנסת בדאבלין קיבלנו כתובת של סבתא שמארחת לחמין. התקשרנו אליה והזמנו מקום. הבית היה צנוע אם לא עני, אבל במרכזו עמד שולחן מלכים מהודר, ערוך בכלי כסף וחרסינה יקרה וריח החמין התפשט על פני דאבלין כולה. סביב השולחן ישבו עוד אורחים יהודים, שלא יכלו לדבר ביניהם מחוסר שפה משותפת, אבל כשהאמא היהודייה הגישה לצלחות את החמין העשיר, עם תפוחי האדמה, הביצה הקשה, עצם המח, הבשר, הקוגל וכו' וכו', התחילו האנשים הזרים לדבר זה עם זה בלשון הקודש ובשפת החמין, במצמוצים ופצפוצים, מגישים זה לזה את המלחייה ואת הכמון והקינמון ותבלינים פרטיים שכל אחד הביא מארצו בכיסיו, ואחרי כמה כוסיות התחילו לשיר את פיוטי השבת כל אחד במנגינה שלו, ״יגדל אלוהים חי״, ״אדון עולם אשר מלך״, ״אנא האל יוצר הכל, יחיד הודך וזיו הדרך על כל״ וכו' וכו'. אותו חמין, אותם פיוטים. החמין הוא האופרה של שבת. ביום ראשון התענגו ערבים לאכול את שרידי החמין שלנו, אבל מעולם לא אימצו אותו למטבח שלהם, כאילו חששו שלאמץ את החמין, זה לאמץ את הדת היהודית. החמין ליווה אותנו לכל מקום. אפילו בקפריסין, בין גדרות תיל ומגדלי שמירה, אבי בנה סאבון מחימר ושם טמן את החמין למשך הלילה. כשהוצאנו למחרת את הסיר, ריחו התפשט על פני כל האי. הדודה עזיזה סיפרה לי, שכאשר הם הגיעו בשנות החמישים למעברה בשדרות, עוד לא היתה מאפייה, אז היא בישלה את החמין מעל מנורת הנפט שהיתה תלויה על הקיר.
>#1
חמין
(טשולנט, סכינה, דפינה)
חומרים (ל־8-6 מנות)
10 תפוחי אדמה לא גדולים
200 גרם (שתי כוסות) חומוס
(גרגרים קטנים) או שעועית
(לבנה ועגולה)
10 ביצים
חצי כוס שמן
8-6 כוסות מים
בשר : אחד קילו בשר קצת שמן
תבלינים
1 כפית פלפל שחור
רבע כפית כרכום
מלח
אופן ההכנה
את הקטניות יש להשרות במים בתוספת סודה לשתייה לילה קודם
מכניסים את החומרים לסיר לפי הסדר הבא: בשר (שהושחם), קטניות, תפוחי אדמה מקולפים, ביצים שלמות (אחרי שטיפה), שמן, תבלינים ומים מביאים לרתיחה ומסלקים את הקצף
שמים את הסיר המכוסה על פלטת שבת עטוף בשמיכה (לצורך ריכוז החום וספיגת הריחות) או בתנור מחומם ל-110 מעלות מצהרי יום שישי עד ארוחת צהריים של שבת.
אופן ההגשה: מגישים לשולחן בקערות נפרדות תפוחי אדמה לחוד, הביצים המקולפות לחוד, הבשר לחוד והרוטב יחד עם הקטניות לחוד. נהוג שהסועדים כל אחד בצלחתו חותכים את תפוחי האדמה והביצה לריבועים ומפזרים עליהם כמון ומלח לפי הטעם.
וריאציות ותוספות
לחמין יש אינספור סגנונות ומסורות שנבדלות זו מזו על פי ערים, שכונות, משפחות וגם מצב כלכלי
לכן אפשר לנסות וריאציות אחדות מעבר למתכון הבסיסי.
בשר, למשל, אפשר לבחור מתוך 4 האפשרויות הבאות:
1 – בקר-שוק, לשון, כתף, שריר הרגל
2 – טלה – שוק, לשון, כתף, צוואר, אוסו בוקו (חלק תחתון של הרגל)
3 – 6 – 8 עצמות מח
4. רגל פרה או 2 זוגות רגלי עגל או רגלי כבש
אפשר גם לערבב חלק בשר וחלק עצמות מח.
תבלינים.
יש מוסיפים לצורך תיבול, טעם וצבע:
8-6 שזיפים מיובשים (שהורטבו), ו כפית בהרת (מכיל: הל,
קינמון, זנגוויל, מוסקט, ציפורן, פפריקה)
ואף מעט יין לבן.
אורז
יש שאוהבים להוסיף אורז לחמין. במקרה זה שמים כוס אורז בקערת נירוסטה, מוסיפים לו חצי כוס מים וכמחצית מהתבליוים הנ״ל ואת הקערה שמים לבישול בתוך סיר החמין.
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים הנסיעה
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
הנסיעה
א. הקופאי
אתמול היגעתי כדי לקנות מראש כרטיסים לאלחוסיימה, אבל הקופה היתה סגורה, השעה חמש בערב ואני לא מצליח למצוא מישהו שיגיד לי מתי הקופה תפתח, אף אוטובוס לא נראה בסביבה, גם נוסעים אין וכל הדלתות סגורות, פה ושם מזדמן מישהו, אני שואל מתי הקופאי מגיע, מחר בבוקר אומר לי נער עם שקית פלסטיק, אישה שמנה עם סלים אומרת שלא עובדים פה יותר, זה אשנב ישן, אני מבחין בדלת משרד חצי פתוחה, הפקיד לא יודע, אבל הוא מציע לי לנסוע עם החברה שלו דרך נדור שזה בכיוון הפוך ומשם לחזור מערבה לטטואן שם יש קו ישיר צפונה לאלחוסיימה, מישהו בלבוש של מורה דרך מציע לי בפשטות: תבוא בבוקר ממש לפני הנסיעה ותעלה ישרלאוטובוס. מיד אחריו מישהו דומה לו מזהיר, כי לאוטובוס לאלהוסיימה יש פה רק שישה מקומות שמורים וכל הקודם זוכה, כדאי להכין כרטיס מראש, איכר זקן עם כובע קש בטוח שפותחים בשבע, אני מחכה עד שבע ואיש לא בא, שוטר עם מקל מבטיח: בשמונה בדיוק פותחים, אבל אני כבר לא מאמין והולך, כשאני חוזר מוקדם בבוקר רוב המשרדים פתוחים, אבל האשנב עוד סגור, איפה הקופאי? אני שואל את אחד מעובדי הניקיון, הוא היה בזמן, עונה האיש, מתי זה הזמן? אני שואל, שמונה הוא אומר, עוד לא שמונה, אני עונה, האוטובס הקדים, הוא אומר, הקופאי יבוא לפני האוטובוס הבא, השוטר מאתמול עובר לידי, למה לא באת אתמול בשמונה? הוא שואל, הוא היה פה בשמונה. אה, כן? היה? והיום מתי יגיע? הוא: בעשר או אחת־עשרה, אני: עשר או אחת־עשרה? הוא: ככה, ככה, אני: מחכים לו כמו לאלוהים, או יבוא, או לא יבוא, הוא: כמו לשמש, בטוח שיבוא.
מגיעים עוד אנשים, מניחים את החבילות ויושבים בשקט, השעה עשר חולפת ואחר כך אחת־עשרה ואף אחד לא בא, בינתיים נפתח עוד משרד ועוד חנות, יש גם טלפון ציבורי, אבל אין לי למי לטלפן, לוחות הזמנים של תנועת האוטובוסים תלויים על כל קיר, גם תמונתו של המלך, אתה יכול לשאול אותו אבל לא תקבל תשובה, הנה מישהו פותח את האשנב לשמירת חפצים, מתי הקופאי של ס.ט.מ. מגיע, אני שואל, באחת־עשרה, אולי שתים־עשרה, או אחת, עונה לי האיש בנשימה אחת, אבל ראו זה פלא: איך שאני מסובב את הראש, אני רואה את הקופה פתוחה, אני ניגש לאשנב, דרך הסורגים אני רואה אותו ממושקף ומחויך, מחכה ללקוחות, כרטיס לאלחוסיימה ליום שלישי בבוקר בשש אני מבקש, ששים דרהם הוא עונה, אני מושיט לו את הכסף והוא מושיט לי את הכרטיס המיוחל עם מקום שמור ומסומן ומזכיר לי בחיוך שש בדיוק, תודה, אני אומר לו, מתרחק עם הכרטיס לא מאמין.
הנהג
דופקים בדלת. עוזר פקיד הקבלה בפתח, כן? הנהג מחפש אותך, אותי? בטלפון? לא, בלובי. לא קבעתי איתו. אמר שקבע איתכם, אתם נוסעים מחר, לא? מחר, כן, לא היום. אני ניגש ללובי, עומד שם מישהו שאני לא מכיר, ענק, עם פחית בירה ביד, זה היה לילה כשקבעתי עם עבדאלטיף, נהג המונית, ויתכן שבחושך לא ראיתי טוב את התווים שלו, אתה עבדאלטיף? אני שואל. כן, הוא עונה, אני בא מחר לקחת אותך. אני: טוב, כמו שקבענו בחמש וחצי, הוא: חמש וחצי אחרי הצהרים? אני: לא ! בבוקר! אתה עבדאלטיף? כן, הוא עונה, למה? אתה לא זוכר אותי? אני: טוב, אז תבוא בחמש וחצי בבוקר. הוא: לאן אתה נוסע? אני: לתחנה המרכזית, לא אמרתי לך? הוא: כן, ומשם לאן? לטנג׳יר? אני: לא לטנג׳יר, אני נוסע בס.ט.מ. לאלחוסיימה, אתה עבדאלטיף? כן, אתה לא זוכר שנתתי לך טלפון ? והוא נוקב במספר הטלפון שנתן לי, אני מוציא מהארנק את הפתק עם המספר, והוא מראה לי בין כל מיני מספרים שעל הפתק מספר בעיפרון שלטענתו הוא נתן לי בתחנת המוניות. לפני שפגשתי את עבדאלטיף אמנם התעניינתי בתחנת מוניות ליד מלון סמירמיס ומישהו נתן לי מספר של המלון, כי אין טלפון בתחנה, לא סגרתי איתם שום דבר, כי לא האמנתי שעובד המלון יסכים בבוקר מוקדם לצאת מהמלון החוצה לקרוא לנהג טקסי, סיפור מוזר, אני אומר לעצמי, יש שני עבדאלטיף? עבדאלטיף ההוא נסע. אם הוא לא יהיה, אני אבוא, אומר לי האיש עם הבירה. בסדר, אמרתי לו והלכתי. עכשיו חמש וחצי בבוקר, האוטובוס נוסע בשש ואני מחכה עם המזוודה הכבדה מחוץ למלון, מתוח, לבד ואף אחד לא בא, אולי התעצלו לקום, אני חושב כל אחד בטוח שהשני יקח אותי, אכן תקעתי את עצמי, אני חושב, אך בדיוק אז מרצדס צהובה עוצרת לידי בחריקה, הנהג הענק יוצא ופותח לי את הדלת, אני עומד לזרוק את המזוודה פנימה, כשמרצדס שנייה מגיעה במהירות עוקפת את הראשונה ועוצרת, הנהג יוצא ולוקח מידי אתהמזוודה, ידו של הענק נצמדת גם היא לידית המזוודה, זהו, עכשיו תתפתח תיגרה ואין אוטובוס, אבל מיד מתאושש, שולף כמה שטרות מהארנק משלם לשניהם, כדי שיירגעו וניסע, אלא שאז מניחים השניים את המזוודה על הכביש, מודים לי בנימוס ומציעים זה לזה לקחת אותי, כל אחד ממהר להתניע ולהסתלק, וכך נשארתי בלי אף אחד, זהו, גם הכסף הלך וגם האוטובוס, אני חושב, אבל אז טקסי משתעל מקרטע הישר אלי, מהדלת יוצא נהג שלישי, עור כהה ושיני זהב, לוקח את המזוודה שלי וזורק אותה פנימה, עבדאלטיף? אני שואל, כן, הוא עונה. איזה מזל!
קריאה לימים שני עד שביעי של חנוכה
קריאה לימים שני עד שביעי של חנוכה
איתמר מלכא
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
יוסף אליהו שלוש
פרשת חיי -קטעים נבחרים
מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה
היתה לי תכנית לעשות פגישה משותפת ביניהם, ואף־על־פי שידעתי מראש שלכל אחד מהם האינטרסים המיוחדים שלו, אבל בשביל השקטת ההמון המוסת יותר טוב שיופיעו מאוחדים בפני ההמון. אבל כשרק נכנסתי אל העירייה ראיתי שתכניתי כולה נהפכה.
מצאתי את שלושתם יושבים ונחים בהרחבת הדעת אחרי סעודת הצהריים. ביום מר ונמהר זה התאחדו שלושת אלה שכל ימיהם שונאים בנפש איש לרעהו ובלבד לחרוש מזימות על היהודים.
בראותי אותם ככה, עמדתי דום רגע, הסתכלתי בפניהם השלווים ואמרתי: אה, עכשיו אני מבין הכל, מבין את איחודכם היום, שהתאחדתם על ראשינו בחשבכם לאבד אותנו.
הייתי נרגש מאוד ממראה השלווה הזאת והתפרצתי בדברים כבושים: כיצד הנכם יושבים ככה אחרי טבח אכזרי כזה ? הלא עליכם החובה האנושית לעמוד בפרץ להפסיק את המון העם משכרונו, לאמור לו: די לשפיכת הדמים-האומנם, תחשבו שהממשלה לא תטיל את כל האחריות עליכם ? בהיות ואתם בתור מנהיגים היה הכוח בידכם למנוע בעד המקרים העצובים האלה. ימים רבים היה שלום בינינו, אחי לא עשו לכם כל רעה, מדוע זה שיסיתם בהם את ההמון הפרוע הצמא לדם.
אחד מהם קם מרוגז והתחיל לצעוק אלי בדברי רציחה: מדוע באת אלינו ? למה באת אלינו? באת גם כן להרגיז אותנו, באת להגן על הבולשביקים שלך. אה!לולא אתה יוסף שלוש בנו של אהרן שלוש, המכובד מאוד על כולנו הייתי תיכף הורג אותך.
בישמעי את דבריו הנאמרים ברוגז רב הפסקתיו באמצע. ועניתיו עוד ביותר רוגז וצעקה: כן, אני סיכנתי את חיי ובשביל זה באתי אליכם, ואתה עם רצונו הרוג אותי אבל אני באתי להראות לכם המנהיגים של העם, מה עוללתם לנו וגם לכם בהסתר. זו של שכנים. דיברתי אתם קשות אך דברי אמת, דברים מרים שהיה קשה להם לשמוע זה ממני.
דיברתי בגאווה את דברי, ואמרתי להם את הדברים בטון שכזה שהם לא פיללו כך לשמוע, גיליתי את כל מזימתם הרעה עלינו, וכמה הם בעצמם יסבלו מזה, דיברתי והזהרתי אותם כך במשך זמן רב, בדם לבי צעקתי הדברים כך עד כמעט שנטרפה עלי דעתי. צעקתי בכל כוחותי והמה ישבו חיוורים ופניהם הלבינו מאוד.
אחד מהשלושה השקיט אותי. הוא הוציאני החוצה ואמר לי, האם אינך יודע כי עא״ב הוא רגזן ואלמלא שהוא ידידך ואוהבך היה הורג אותך. מוטב שתנהל משא־ומתן לשלום בנחת. אמרתי לו: וכיצד אירגע ומדי רגע ברגע נופלים קרבנות ב., טהורים ונקיים.
כשנכנסתי בחזרה התחילו כל השלושה יחד צועקים: מי אשם בכל המאורעות האלה אם לא הבולשביקים שלך שהבאת אותם ממוסקבה. אמרתי להם, אחי החדשים הבאים מחוץ־לארץ באו לבנות את הארץ ולא להחריבה ואתם לא הספקתם עוד להבין אותם. לבסוף הוחלט שנסדר פגישה משותפת עם מוסלמים, נוצרים ויהודים וראשי העדות יוציאו כרוז שבו המה מבקשים מהקהל להיות שקט ונרגע ושישרור השלום בקרב התושבים מבלי כל הפרעה לבטחון החיים. הצעתי להם, כי טרם שיסדרו את הרשימה של הנכבדים אשר ישתתפו באספה, אסע לתל־אביב להזמין את ארבעת החברים שיעזרו לנו בסידור הרשימה. המה הסכימו לכך. הם שלחו ללוותני עד גבול תל־אביב וללוות גם את המשלחת מתל־אביב. כשבאתי לאספה וסיפרתי להם על דבר רעיון הפגישה המשותפת מצא הדבר חן בעיניהם. ומיד נסעו עמי העירה, דיזנגוף, רוטנברג ובריל, סידרנו רשימה של שמונים איש נכבדים מכל העדות. המה ליוונו שוב עד הגבול, ביקשנום להשקיט את קהל המוסלמים והם ביקשונו להשקיט את רוחות היהודים.
מכיוון שיראתי שהערבים יעמידו דרישות קיצוניות שלא נוכל למלאותם, ביקשתי ממר נ׳ סוקולוב לטלגרף לגנרל דידס, המזכיר האזרחי, ולבקש ממנו שהוא ישתתף באספה. למחרת בא דידס לאספה והוא ישב בה בראש. הוא הודה לאספה על הרצון המשותף ליצור את השלום והאחווה. ברם, הוסיף, הממשלה לא תישא פנים לאשמים והיא תדון אותם בכל חומר הדין, מי שיימצא אשם ישא את עוונו. הוא הודיע כי בעוד ימים אחדים יבוא ראש השופטים הייקרפט ויערוך את החקירות והמשפטים יתחילו להתנהל במרץ רב כדי שכל האשמים יימצאו ויקבלו את עונשם.
הדברים האלה עשו עליהם רושם רב. הוחלט שבמסגדים ובבתי־הכנסת ינאמו כוהני הדת על ערך השלום ועל הכרוז הקורא לשלום ולאחדות הגזעים יחתמו כל ראשי העדות.
לאט־לאט הלך המצב הלוך ונרגע. החיים שבו למסלולם הרגיל. אולם היד הנעלמה שוב הופיעה בפעולתה והתחילה בעבודת הארגון שלה. הערבים והנוצרים התאחדו ויצרו אגודה מוסלמית־נוצרית, ברם הממשלה פיקחה עליהם בשבע עיניים. למראית עין המה התחילו במגבית לטובת נגועי המאורעות, בראשונה תרמו אי־אלה מהערבים, אבל אחר־כך חדלו גם מלתרום כי נוכחו שהמנהיגים בעצמם נהנים מהכסף הזה ואינם עושים מאומה לטובת האומה.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
מנהגי משפחה מרציאנו
בני משפחת מרציאנו קיבלו על עצמם מנהגים שרבני המשפחה הנהיגו במרוצת הדורות. המשפחה היתה נראית בצביונה האמיתי בימים שרוב בניה ישבו בדבדו והאיזור: נציין שלוש דוגמאות של מנהגים שבני משפחה דקדקו בהם בעבר (באחד משלושת המנהגים מחזיקים עד היום רבים מבני המשפחה).
א) נהגו בני המשפחה לאכול בשר בשבת חזון שלפני תשעה באב, מנהג זה מובא בספר שאלות ותשובות קרית חנה דוד, ח״א דף קב״ב להרב הגאון הרב דוד הכהן ז״ל:
״מה שנהגו בעיר מולדתנו דובדו יע״א שבימי האבלות שלא לאכול בשר הוא מנהג קדום מאנשי סיביליא שכן היה מנהגה במ״ש הרב משפט צדק והביאו הרב לקט הקמח בהלכות נדרים ושבועות ע״ש, ועיין להרב מים רבים בחלק יו״ד שאלה ס״ז בפסקת המורם מהנז' וידוע הוא שאנשי עיר דובדו יע״א הם הוקבעו ממגורשי סיביליא, עוד נהגו שלא לאכול בשר בשבעת ימי האבלות אף בשבת, ונ״ל שמשום זה הוקבע מנהגם שלא לאוכל בשר מר״ח אב עד אחר התענית ואפילו בשבת כמו באבלות להכי נהגו הכל שלא לאכול בשבת בינתים חוץ מבני מורציאנו י״ץ שנהגו לאכול בשבת איכה וקבעוהו חובה אף לעני שמבני משפחתם״, עכ״ל.
יש לציין שבקרב המשפחה דקדקו לאכול בשר בסעודה שלישית של שבת נחמו היא שבת איכה וקראו לזה סעודת ״קטיע לחם״.
ב) בני משפחת מרציאנו נהגו בעבר לענוד עגיל זהב באוזן ימין, מנהג זה מוזכר בספרו של הגאון מורנו הרב שמואל מרציאנו זלה״ה, ויען שמואל, עמי ר״ד, וז״ל:
אנחנו בני משפחתנו מרציאנו כולנו יחד מנהגינו להתקשט במם זהב באוזן ימין למקטון ועד גדול, ויש ג״כ משפחות אחרות שנהוגים ג״כ להתקשט בנזם זהב באוזן ימין. ואני הקטן נ״ל טעם נכון לזה, והוא עפ״י מארז״ל והובא בלבוש הלכות ר״ח סי׳ תי״ז, וז״ל שנהוגין הנשים שלא לעשות מלאכה בר״ח, והנשים יותר מהאנשים מפני שיו״ט שלהן הוא שנתן להם הקב״ה שכרם, לפי שלא רצו ליתן נזמיהם לבעליהן במעשה העגל, שכן כתוב ויאמר אליהן אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי, ואח״ב במעשה העגל כתיב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניכם, משמע באזניהם של העם שהם האנשים ולא של נשותיהן, שלא נתרצו הנשים לזה וכו', ולפי שלא רצו הנשים לסייע לאותו מעשה בנתינת נזמיהן, נטל הקב״ה קדושת ר״ח מן הזכרים ונתנו לנשותיהן לזכר שלא היו באותו חטא עב״ל.
אח״ב ראיתי בספר חיי אברהם טעמי המצות סי׳ רנ״ב וז״ל מצינו בירושלמי הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא בר״ח, מצינו בהגדה הטעם משום שלא פרקו נזמיהן לעגל, ועוד ששמחו במשכן בנתינתן דבתיב ויבאו האנשים על הנשים, פי׳ שהיו לוקחין תשיטהן ונותנין אותם לעבודת המשכן וכו' ולפי שהן זריזות במלאכת שמים דכתיב וכל הנשים אשר נשא לבן וכו׳ לכן נקבע להם ר״ח ליו״ט וכו׳ יעו״ש.
עוד כתב בסי׳ רמ״ו טעם שקורין בר״ח בס״ת ד׳ עולים כיון שהנשים בטלות ממלאכתן הוסיף חד גברא עכ״ל. א״ב יש זכות לנשים, הן במה שלא סייעו במעשה העגל הן במה שסייעו במעשה המשכן בזריזות. וניתן להם יום ר״ח ליו״ט ובשביל יו״ט שלהן עולין ד׳ לס״ת. ולפי זה אותן הנשים ההולכין לבית הכנסת לראות ס״ת צריכים להזדרז לילך ביום ר״ח לראות את הס״ת, דהרי בשביל שהוא יו״ט שלהם עולים לס״ת ארבעה עולים ודו״ק.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
אקלים הארץ. הצומח. אוצרות הטבע. האגדה על טבעיות שממתה
בשביל לנצל את הגשמים היורדים בשפע בהרים שבדרום ולאגרם לעונת החורף לשתיה ולהשקאה, הוקמו בימי קדם סכרים המפליאים בחוסנם, והותקנו בריכות גדולות ובורות, המעוררים את התפעלות רואיהם בשל אומנות הבונים. סכר גדול נבנה ברמת תימן, במארב, והתייר א.גלזר תיארו בדיוק
». בימי קדם היה פקיד מיוחד ממונה על חלוקת המים. בכתובות שמו ״כבר סקית״, ובימי הבינים נקרא דַאיל כן ידועים הבורות העצומים של עדן, שהותקנו בתקופה הטרום־איסלאמית. כדי למנוע סחיפת אדמה פוריה בהרים על־ידי מי־הגשמים הניתכים בעוז, הותקנו בימי קדם רבדות באשדות ההרים. רבדות אלו יש שהותקנו במדרון של אלפי מטר ומספרן הגיע לכמה מאות. אך הואיל ואדם לא דאג להן ולא תיקנן בזמנן — נחרבו לגמרי, ועמל רב של אנשים חרוצים, שחצבו אותן כמעט בסכנת נפשות, היה לריק.
בימי קדם הצטיינה תימן בשפע של כרמים ועצי־פדי למיניהם: תפוחים, רימונים, חבושים, אתרוגים, אפרסקים, מור וכר, וגדלו בה שיחי קטורת ולבונה, יערות שיטה ושיחים שונים. בגנים גדלו ירקות ובשדות צמחו זנים שונים של חיטה, שעורה, דוחן, תירס, דורה, שיבולת־שועל. במקומות הנמוכים יותר היו מצויים יערות עבותים של דקלים. בתנ״ך נזכרת הלבונה, שמביאים אותה משבא, והזהב והאבנים היקרות שמוצאן משם . בחגיאז הצפוני פיתחו היהודים את גידול העצים והירקות. במחבואי אדמת ערב טמונים אוצרות טבעיים שעדיין לא נתגלו, ואין ספק שלא בערב הסעודית בלבד, אלא גם בתימן מצויים אוצרות נפט י. יש לשער, שבימי קדם היו בערב מכרות זהב וכסף, אף אבנים טובות נמצאו בה.
הנה כי כן נבין, שהדעה כי ערב היא מדבר שממה אינה אלא טעות. לפי דעת החוקרים אפשר לנצל שני שלישים של שטחה לעבודת האדמה. אמנם עכשיו רוב הארץ שומם, אבל סיבת שממותה נעוצה לא בסגולות הארץ אלא בתושביה. קאיטני המציא אמנם תורה שלימה על התייבשותה של ערב, ההולכת ומתקדמת וגורמת לנדידות תושבים, למן התקופה ההיסטורית הקדומה ואילך; אולם אחרים הוכיחו שכל ראיותיו פורחות באויר. לא בצורת ורעב עוררו את הנדידות לצפון, אלא חוסר מקום וצפיפות ואי־בטחון פוליטי; כתוצאה מזה נעזבה הארץ ונחרבה אחרי-כן, בצדק העיר מלומד מפורסם אחר, שבמזרח הקרוב לא תתפתח תרבות חקלאית בלי עבודתו המחושבת של האדם: ״כי הנה בארם־נהדים, שהיתה ארץ פוריה לפנים, .האדם ולא הטבע אשם בחורבן… האדם בנה את התעלה, את הסכר ואת שיטת ההשקאה, שבלעדיהם שום תרבות לא תתקיים בעמקים הגובלים עם הנהרות הגדולים של המזרח הקרוב״».
תושבי הארץ וקורותיהם לדעת חוקרים רבים ערב היא מולדתו של הגזע השמי. אולם יש גם חוקרים הסוברים שבימי קדם ישבו בערב בני גזע אחר. לדעתם מעידים על כך שרידי בנינים קדומים, השונים בצורתם מבניני התקופה המאוחרת, הבדוים השמיים הם רועי צאן ובקר, אך בני הגזע האחר היו, כנראה, ציידים נודדים. לפי סברה אחת היו הללו קרובים לעמי הודו ולבושים. העם הפונטי (פוט בתנ״ך). ישב בתימן וממולח, בחוף האפריקאי של ים־סוף, קודם שבאו הכובשים השמיים מן הצפון.
בתקופה ההיסטורית גרו בערב שבטים ועמים שונים, שאנו קוראים להם ערבים: אמנם, הערבים עצמם לא היו רגילים להשתמש בשם זה. גם בכתובות הדרומיות נתייחד השם אעראב לשבט־נודדים אחד, ויש שהוא משמש כינוי לבדוים. יתר על כן: בתקופה שלפני מוחמד לא היתה לשון משותפת לכל תושבי ערב, כי ההבדלים בין הלשון הצפונית והדרומית היו גדולים למדי. האיסלאם והקוראן השליטו את שפת הבדוים הצפונים בערב כולה, ומאז נשתכחה לשון השְבָאים והחִמיַרים. מוחמד היה אחד מן הראשונים שהשתמשו בצירופים ״לשון ערבית״ ו״קוראן ערבי״, אבל גם אצלו המלה ״ערבים״ פירושה ״בדוים».
כל השבטים האלה חיו חיים של תנועה מתמדת. כבר אמרנו, כי גם השבטים שהקימו את המדינות המאורגנות בדרום, המעינים והשבאים, באו לפי המשוער מן הצפון. מכל מקום ברור שבתקופה ההיסטורית נדדו שבטי הבדוים מתימן והתיישבו בצפון הארץ. גרמו לכך תנאי המשטר הקבוע, שהוקם בתימן בימי שלטון הכהנים־הנסיכים והמלכים, כי הבדוים לא יכלו להחזיק בו מעמד, אף לא מצאו די מרעה לצאנם ולגמליהם, לאחד שהתושבים התחילו משתמשים בכל שטח האדמה הפורה לגידול תבואות וירקות. כל עוד עברו אורחות הקטורת ביבשה, היו מקוד פרנסתם של הבדוים; אולם משבחרו הסוחרים בדרך הים — נתקפחה פרנסתם ונאלצו לנוד צפונה. בצפון גופו נפגשו שבטים ממוצא שונה, בין השבטים הצפוניים והדרומיים היו הבדלים וניגודים רבים בלשון, במשטר החברתי ובתרבות, ויש אומרים אף בגזע — הבדלים שלא נתבטלו במרוצת הימים, אלא להפך, התלקחו בתקופה האיסלאמית והיו מקוד של שנאה ואיבה גלויה.
הערבים עצמם מחלקים את שבטיהם(א) לבני קַחְטַאן הוא יקטן(בראשית ייכ״ו), היינו השבטים הדרומיים; (ב) ולבני ישמעאל, הם השבטים הצפוניים, הנקראים בני עדנאן, בני מַעַד, בני נָזאר, המתחלקים אף הם לשני קיבוצים: בני רביע ובני מֻצ'ר». השבטים שבאו מתימן במאות הראשונות לספה״נ הצטיינו בתרבות גבוהה מזו של שבטי הצפון, וגם בכשרון חברתי ואירגוני. רבים מהם התיישבו וחדלו לנדוד. העַ׳סאנים יסדו מדינה, שבה הונהג משטר השבטים (בלא עיר־בירה קבועה) בגולן ובארם־צובא (עד המדבר הסורי, אבל בלי דמשק ותדמור). בני לַחְ'ם, ששכנו בסביבות ארם־נהרים, התארגנו גם הם והקימו ממלכה, שעלתה בסדריה על מדינת בני ע'סאן; שכן זנחו בני לח'ם את סדר השבטים הישן. שבטים תימניים נהו אחרי ישובי היהודים שבצפון ערב והתיישבו ליד הנאות; מהם ידועים בני אַוְס ובני חַ'וְרַג' עוזריו של מוחמד. דברי שליח האיסלאם מצאו הד רב בלבותיהם של יוצאי תימן אלה, והודות לכך היה יכול לפעול ולהפעיל את כל שבטי הערבים ולקרבם לדת החדשה.
בתימן עצמה קמו בתקופה קדומה, לכל המאותר כאלף שניט לפסה״נ, מדינות בעלות משטר חברתי מפותח ותרבות מקורית.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 
גם הבוז״לוד (ר״ל איש בגלד) נמנה עמם, הוא איש מכוסה בעור דוב כדמות מאס״קא, והכל עמלים לאגורת כסף ולככר לחם.
הערביאים לא יתוכחו בדברי דתם, לא ביניהם ולא עם עם אחר, פן ינוצחו וירפו באמונתם. לא יפצרו באיש לבוא אל דתם, אך אם נשמע בפיו מלות אלה: סי״די מחמ״יד רא״סול א״ל ל״ה (ר״ל אדני מחמ״יד שליח אלהים הוא) אם כמצחק אם בשגגה — או ימיר דתו או ישרף ואין מציל. הלא זה דברם: כל אשר יזכיר אותו — רוח ה׳ בוססה בו ולא יוכל לסוג אחור. לא ידעתי אם יכנו דרכיהם מדרכי הקאטו״ליקים: אלה מפתים ואצים במֹהר ובמתן ונענשו, כי יוכל איש להתל בהם, ואלה ביד חזקה ימלכו, אך לא יניחו לשאת שם משיחם לשוא. שניהם תעו מדרך השכל, כי דת אמת וישרה לא תסית ולא תפצר. החכמה תתן קולה והלב ישפוט ויבחר. – היהודים עומדים כשמשתינים, והערביאים ישתוחחו. בימי הרעב איש יהודי התחפש בבגדי ערבי וילך אחרי קדושיהם ויהבל, והם לא הכירוהו ואכל וחי. השתין ושכח מכרוע, ויתנכלו אותו להמיתו, עד אשר המיר דתו. – לא יצפצפו בביתם, והעברים גם כן; לא מפני הכבוד ודרך ארץ, אבל על הנחש, כי אולי יבוק הבית ולא ימלא עוד. כשמונים מתחילים לחשוב מאצבע קטנה בהכפיל האצבעות לתוך הכף, ולעולם אומרים: אחד הוא אלהים, שנים וכוי.
ראיתי את כל המעשים האלה בימים אשר הייתי עם האיש ווי״ן כלו שלאנן ושלו. אך לא לעולם חסן, ורננת העשוקים, אויה! מקרוב, ושמחתם עד רגע.-בכתבי ספרים בביתו נתן לי פתגם קיסר להעתיק: פתשגן הכתב להנתן דת לפקיד כל מדינה ומדינה, לכתוב אל כל מלכי עם ועם, בל יעז אנוש לתת יד או עצה או מנוס לבנו מול״אי יאז״יד כי מורד באביו הוא. ויספר לי מרדו, כי נבאש עם אביו על אודות נשיו, וכי שאל ליהודים אשר בטי״טואן כסף ולא יכלו לעבור את מצות המלך, וכי אנשי אינגי״לאנד עזרוהו בסתר, בעבור היות אמו מן העם הזה, ויוסף ויאמר: ׳עוד חדשות אגיד לך. מחר אסע דרך קא״דיס, ובהיותך יהודי לא תוכל לבוא עמי אף בהתחפשך. כי נודעת מפקיד ספרד ולא יניחך. אמנם לא שכחתי כי מעשיך באמונה ולכן דברתי טוב עליך לפקיד סוא״יד. ועתה קח לך מנחתי מידי, והיתה לך למשיב נפש ולכלכלך עד תמצא רוח והצלה ממקום אחר כאשר חפצתי עליך/- נבהלתי משמוע כל דבריו; אכן התחזקתי להודות לו כעל כל אשר גמלני ויצאתי מאתו עצב ונכאה לבב.
גם הבוז״לוד (ר״ל איש בגלד) נמנה עמם, הוא איש מכוסה בעור דוב כדמות מאס״קא, והכל עמלים לאגורת כסף ולככר לחם.
הערביאים לא יתוכחו בדברי דתם, לא ביניהם ולא עם עם אחר, פן ינוצחו וירפו באמונתם. לא יפצרו באיש לבוא אל דתם, אך אם נשמע בפיו מלות אלה: סי״די מחמ״יד רא״סול א״ל ל״ה (ר״ל אדני מחמ״יד שליח אלהים הוא) אם כמצחק אם בשגגה — או ימיר דתו או ישרף ואין מציל. הלא זה דברם: כל אשר יזכיר אותו — רוח ה׳ בוססה בו ולא יוכל לסוג אחור. לא ידעתי אם יכנו דרכיהם מדרכי הקאטו״ליקים: אלה מפתים ואצים במֹהר ובמתן ונענשו, כי יוכל איש להתל בהם, ואלה ביד חזקה ימלכו, אך לא יניחו לשאת שם משיחם לשוא. שניהם תעו מדרך השכל, כי דת אמת וישרה לא תסית ולא תפצר. החכמה תתן קולה והלב ישפוט ויבחר. – היהודים עומדים כשמשתינים, והערביאים ישתוחחו. בימי הרעב איש יהודי התחפש בבגדי ערבי וילך אחרי קדושיהם ויהבל, והם לא הכירוהו ואכל וחי. השתין ושכח מכרוע, ויתנכלו אותו להמיתו, עד אשר המיר דתו. – לא יצפצפו בביתם, והעברים גם כן; לא מפני הכבוד ודרך ארץ, אבל על הנחש, כי אולי יבוק הבית ולא ימלא עוד. כשמונים מתחילים לחשוב מאצבע קטנה בהכפיל האצבעות לתוך הכף, ולעולם אומרים: אחד הוא אלהים, שנים וכוי.
ראיתי את כל המעשים האלה בימים אשר הייתי עם האיש ווי״ן כלו שלאנן ושלו. אך לא לעולם חסן, ורננת העשוקים, אויה! מקרוב, ושמחתם עד רגע.-בכתבי ספרים בביתו נתן לי פתגם קיסר להעתיק: פתשגן הכתב להנתן דת לפקיד כל מדינה ומדינה, לכתוב אל כל מלכי עם ועם, בל יעז אנוש לתת יד או עצה או מנוס לבנו מול״אי יאז״יד כי מורד באביו הוא. ויספר לי מרדו, כי נבאש עם אביו על אודות נשיו, וכי שאל ליהודים אשר בטי״טואן כסף ולא יכלו לעבור את מצות המלך, וכי אנשי אינגי״לאנד עזרוהו בסתר, בעבור היות אמו מן העם הזה, ויוסף ויאמר: ׳עוד חדשות אגיד לך. מחר אסע דרך קא״דיס, ובהיותך יהודי לא תוכל לבוא עמי אף בהתחפשך. כי נודעת מפקיד ספרד ולא יניחך. אמנם לא שכחתי כי מעשיך באמונה ולכן דברתי טוב עליך לפקיד סוא״יד. ועתה קח לך מנחתי מידי, והיתה לך למשיב נפש ולכלכלך עד תמצא רוח והצלה ממקום אחר כאשר חפצתי עליך/- נבהלתי משמוע כל דבריו; אכן התחזקתי להודות לו כעל כל אשר גמלני ויצאתי מאתו עצב ונכאה לבב.
את פקידים לא היה נמנה, כי לא אבה קיסר וו״ין להסגיר עוד פקידו שם כימי קדם. מסתתר היה תחת מסוה למוד הלשון, וכאיש תבונות פקח עיניו על בני עמו להציל העשוק מיד עושקו בדרך תיכונות צפונות. ומדוע יתנשא בשם פקיד בארצות המערב? אולי חופשו לא נתן לו לצאת כל עת יחפוץ. הלא תראה כי אך המלכים אחרים רק פקידים, לא צירים ישלחו שם. הלא ראית כי פקיד אינגילינ״דיר נתפש לערבון. שאל נא לימים ראשונים ויאמרו לך, איך ירקו בפני פקיד אינגיללינ״דיר אחר, איך הכו על לחייו ביד איש נבזה להשביעו בחרפה, ואיך הלך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק, לבלתי יחיה אחרי נפלו מכבודו. המסות הגדולות האלה אשר ראו עיניו הורוהו להגיד אותיות לאחור: וכרב חובל נבון הבין הרעם מהברק, והחיש מפלט לו מסער. ואך שמע נוד מול״אי יאז״יד הושיב נפשו לבטח, טרם ילכד במבוכה קרובה ומתחוללת. ויהי ממחרת שמר ועשה מוצא שפתיו וילך לו. הנני עוד בפחת המבוכה: מה אעשה איפוא? אם אעזב ליגון לבבי, אמות באין עוזר. המנחה תנחמני מעט אך לרגעים. מה ראיתי על ככה ומה הגיע אלי, תשמענו בשער הבא.