ד"ר דן מנור – מאמרים

מנחת יהודה^, לר׳ יהודה בן עטר — נוסחים ועיונים

דן מנור

ב. משנתו העיונית

מוהריב״ע, אשר כאמור לעיל, היו בקהילתו חכמים שכינוהו גדול הדור, הוציא מתחת ידו רק חיבור עיוני אחד, ׳מנחת יהודה׳, ואף הוא בעל היקף מצומצם. אולי עיסוקיו בתחום ההלכה ועסקנותו הציבורית כאב בית־דין גזלו את רוב זמנו. אמנם אין להקיש מהקפו של חיבור זה על איכותו, שכן במאמרים רבים בו משתקפת מחשבה עמוקה ומורכבת, מכל מקום ספק אם הוא מיצה את מלוא השקפת עולמו בחיבור יחיד זה. בדברים שלהלן אין כוונה להקיף את כל משנתו העיונית, אלא שני הבטים בה בלבד: זיקתו לפילוסופיה ותפיסתו בדבר התורה והמצוות.

1. זיקתו לפילוסופיה

תופעה אחת, שמן הראוי לדון בה כאן, היא נטייתו של המחבר לספרות ההגות של ימי־ הביניים. נטייה זו בולטת במיוחד בהקדמותיו לפרשיות התורה, כפי שהן בנוסח

[1] טולדנו קובע על סמך שתי הערות שהוא מביא מן החיבור ׳פרי מגדים׳, שר׳ שמואל בן זקן למד תורה גם מפי ר׳ יהודה בר עוזיאל וגם מפי ר׳ יהודה בן עטר (ראה: בן זקן, פרי, הקדמת הרב המגיה) אלא שגורלו של ׳פרי מגדים׳ הוא כגורל כל החיבורים שאבדו ואין אפשרות לבדוק את מהימנות הדברים. אך הערה חשובה בעניין זה היא הפתיחה לדרוש ט׳ בזו הלשון: ׳דרוש שדרשתי בפטירת מורי הרב זלה׳׳ה׳(בן זקן, פרי, דף יט ע״ד). אמנם אין המחבר נוקב כאן בשם רבו, אך נתון ביאוגראפי אחד עשוי לסייע בחשיפת זהותו. המחבר סיים את חיבורו ׳גפן פוריה׳ בשנת כי בשמחה תצאו(ראה: בן זקן, גפן, דף קז ע״ג), היינו בשנת תצ׳׳ז. ובהקדמתו לאותו חיבור הוא מציין שהוא עדיין ׳רך בשנים ׳(ראה: שם, הקדמה המובאת על־ידי ר׳ מסעוד בן זקן). אדם ׳רך בשנים׳ אינו יכול להיות מעל גיל ארבעים. נקצה לכתיבת חיבורו עוד עשרים שנה — שהוא זמן ממושך — הרי אפוא בשנת תצ״ז הגיע לגיל שישים בערך. אפשר אפוא לקבוע כי נולד בין השנים תל׳׳ה-תל״ז(1677-1675), לפי זה, בשנת פטירת ר׳ יהודה בר עוזיאל (תמ״ט) מלאו למחבר רק י״ד שנים, ומן הנמנע שבגיל זה יופיע כדרשן. מכאן שהדרוש נתחבר לרגל סטירת ר׳ יהודה בן עטר (בשנת תצ״גן והוא האיש המכונה כאן בפי המחבר: ׳מורי הרב׳.

המודפס של ׳מנחת יהודה׳ בלבד, אשר בכל אחת מהן הוא מביע רעיון פילוסופי מסוים כבסיס לדיון בנושא מתוך פרשת השבוע. נתעכב להלן על שלוש דוגמאות. דוגמה ראשונה — הנושא בפרשת ׳בא׳ הוא היחס שבין תלמוד למעשה. בהקדמה לפרשה הוא כותב: ׳היות מן הדברים המוחלטים ומוסכמים אשר המסכים לכולם דבר מה אין יופי פעולתו בתיקונו נגמר ובקומתו וצביונו חובר בלתי העשות הצורה בחומר ובכל עוד זולת זה אף שיגיעתו רבה בחומר הנה לא יצפה לפועל׳.

נושא הצורה והחומר נדון בהרחבה בספרות הפילוסופית מתוך גישות שונות. המחלוקת נסבה בעיקר על השאלה: מה קדם, החומר או הצורה? הדברים ידועים, וכאן נתייחס רק למקורות עבריים אחדים, שמהם כנראה הושפע המחבר. ר׳ יוסף אבן צדיק כותב: ׳ההפרש אשר בין העצם והחומר כי החומר הוא עצם בכוח מפני שקודם שילבש צורתו היה חומר והיה מציאותו בכוח ואחר שלבש הצורה נעשה עצם ונעשה מצוי בפועל׳. כיוצא בזה כותב גם ר׳ אברהם בר חייא, הסוקר את דעות הפילוסופים: ׳וההיולי הוא חלש ודל מהיות לו כוח להעמיד את עצמו ולמלאת את חסרונו אם אין הצורה נדבקת בו׳. נמצינו למדים מדברי שני מחברים אלה, שהצורה היא יסוד פעלתני ואילו החומר הוא יסוד כוחני.

השוני הזה בין החומר לצורה משתמע גם מדברי המחבר, שהובאו לעיל. הצורה היא המוציאה כל עצם מן הכוח אל הפועל ובלעדיה אין העצם מסוגל לפעול: ׳ובכל עוד זולת זה [הצורה] אף שיגיעתו רבה בחומר הנה לא יצפה לפועל׳. יתר על כן, הצורה היא המשווה שלמות לכל עצם, שכן כל עצם הקיים רק בכוח הוא חסר שלמות: ׳דבר מה אין יופי פעולתו בתיקונו נגמר ובקומתו וצביונו חובר בלתי העשות הצורה בחומר׳. דברים אחרונים אלה של המחבר קרובים ברוחם יותר לדברי רשב״ג: ׳החומר נשלם על ידי הצורה והצורה משלימה את מהותו.