פתיחת שערים בו זמנית-עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

לתומכי הגבלת העלייה בהנהלת הסוכנות כמו גיורא יוספטל (מפא״י), ראש מחלקת הקליטה, ולוי אשכול (מפא״י), ראש מחלקת ההתיישבות וגזבר הסוכנות מ־1950, היה ברור שבלא תמיכתו של בן־גוריון אין סיכוי להביא להאטת קצב העלייה. הם תמכו על כן בהקמתו של גוף שישתף את ראש הממשלה ואת שריו בלבטים הקשורים לקשיי הקליטה. באפריל 1950 הוקם ׳המוסד לתיאום׳ בין הסוכנות לממשלה. ראש הממשלה נקבע ליושב ראש הגוף החדש. המוסד אמור היה לתאם את התכנון ואת הביצוע של העלייה, הקליטה, השיכון לעולים, ההתיישבות והפיתוח החקלאי. הוא גם היה אמור להקצות את התקציבים לתחומים אלו ולהחליט על חלוקת העבודה בין הממשלה לסוכנות. עם הזמן נעשה המוסד לתיאום במה לוויכוחים על מכסות העלייה.

הדיונים באותן שנים התבססו על הגבלת העלייה מבחינה כמותית. החשש מ׳איכותה׳ של העלייה היה שולי בדרישה לעלייה מבוקרת בשנים 1951-1949. אימת ׳המספרים הגדולים׳ (כפי שהגדירו זאת ראשי הסוכנות) הייתה מוחשית הרבה יותר. ההחלטות שנתקבלו מפעם לפעם הגבילו את מספר העולים בשנה. לכל שנה נקבעו מכסות עלייה אך לא התקבלו החלטות בדבר גילם ומצב בריאותם של העולים.

כאמור בשל הצורך במסה דמוגרפית נעשתה העלייה ההמונית לחיונית מבחינת שיקולי הבניין. אולם עדיין היו אוכלוסיות מסוימות שעלייתן לא שילבה את שתי המטרות הציוניות ־ הצלת היהודים ובניין הארץ. תרומתן הדמוגרפית הייתה שולית ביחס לעומס הכלכלי שהיה כרוך בקליטתן. אלה היו בעיקר חולים, נכים וקשישים. רשמית התבססה מדיניות הממשלה והסוכנות על האמור במגילת העצמאות ועל החלטות הוועד הפועל הציוני מאוגוסט 1949 שעסקו בעלייה חופשית ובלתי מוגבלת. אלו היו החלטות ברמה ההצהרתית. לא פורטו בהן קריטריונים מוגדרים ביחס לעולים. עניין זה נותר בידי העוסקים בעלייה בפועל. שר העלייה משה שפירא (הפועל המזרחי) הורה לנציגיו בחו׳׳ל לעודד עלייה של כל הגורמים שיכולים לתרום לבניין המדינה. עמדה זו העניקה עדיפות לשיקולי הבניין והיא לא הייתה שונה לכאורה ממדיניות עידוד ההגירה של ארגנטינה עד שנות השלושים, שתרה גם היא אחרי מהגרים שיביאו תועלת למדינה. העדיפות ניתנה לבעלי הון ולבעלי מקצוע. קבוצות אלו הועדפו עוד בתקופת המנדט. כמו כן הנחו התקנות של שר העלייה למנוע את חדירתם למדינה של אנשים העלולים לחבל במאמץ המלחמתי ולהקפיד על בריאותם של העולים. בסוף 1948 החלו בפיקוח רפואי במחנות העקורים באירופה כדי למנוע את עלייתם של החולים במחלות קשות. בארצות האסלאם נאספו נתונים רפואיים עוד בארצות המוצא. באחד המקרים נמצאו רק שישה אנשים בריאים לגמרי מתוך ארבעים שנבדקו.

נקבעו קריטריונים אחדים לעלייה ובכל זאת עלו חולים, נכים וזקנים רבים שנזקקו לטיפול רפואי וסוציאלי. לעתים תכופות אירע הדבר בשל העלמת עין של פעילי העלייה, במידה רבה משום שרבים מהם אימצו את גישת השיבה ולא את גישת התועלת.

עוד לפני הקמת המוסד לתיאום, בקיץ 1949, נעשתה הקריאה לוויסות קצב העלייה מוחשית וקונקרטית. בעוד העלייה ממחנות העקורים ומארצות הבלקן ומזרח אירופה בעיצומה התחדשה גם העלייה מתימן, עלייה שבדיון עליה הודגשו שני חסרונות של העולים: רבים מהם היו חולים (דבר שעלה במפורש), והם היו בצד ה׳ילידי׳ של המתרס הקולוניאלי(דבר שלא הוזכר במפורש). מחלקת הקליטה של הסוכנות ומשרד הבריאות קראו להאט את העלייה מתימן. יצחק גרינבוים, גזבר הסוכנות באותם ימים, תהה: ׳מדוע לחסל את הגלות בתימן ולהביא אנשים שמזיקים לנו יותר מאשר הם מועילים׳. ישנה טענה ששליחי עלייה בתימן אף שלחו מכתבים לקהילות שונות במדינה שלא לזוז ממקומן עד שיקבלו את אישורו של המשרד הארץ ישראלי. לעמדתו של גרינבוים בהנהלת הסוכנות היו מתנגדים רבים. הרב זאב גולד, מנציגי הפועל המזרחי וראש המחלקה לחינוך תורני בסוכנות, התנגד בנימוקי הצלה שדחו לדעתו את שיקולי הבניין: ׳ליהודי תימן זה ענין של חיים ומוות. יהיה המצב בארץ קשה כאשר יהיה, מוטב להם להיות כאן מאשר להישאר בתימן׳. גם בן־גוריון התנגד בתוקף לכל הגבלת עלייה מתימן ואף תבע להאיץ את זרם העלייה. המצוקה הקשה ששררה במחנה המעבר בעדן הכריעה לטובת מדיניות של הצלה. בתוך עשרה חודשים הוטסו ארצה מעל 40,000 עולים במבצע שדמה לרכבת אווירית.

הערת המחבר :   שליח מטעם המחלקה ליהודי המזרח התיכון, יוסף צדוק, בעצמו ממוצא תימני, התרעם על התופעה ושלח לראשי הקהילות מכתבי זירוז, ואלה הביאו לנהירת אלפי תימנים אל מחנה המעבר בעדן. ראו צדוק, בסערות תימן, עמי 14-12; צור, העלייה, עמי 62; שגב, הישראלים, עמי 177.

התבטאויות ביחס לתימנים מראות כי למרות הריחוק, פרי המורשת הקולוניאלית, ההחלטות שיושמו בשטח היו החלטות של סולידריות, פרי האתוס הלאומי. למשל ב־1949 עמד ד״ר יוסף מאיר, מנכ״ל משרד הבריאות, בראש משלחת רפואית שיצאה לבדוק את המצב בעדן. הוא דיווח על מצבם הרפואי של התימנים, על עמדותיהם ועל תחושותיהם, ותיאוריו משדרים ריחוק. בין השאר הוא כותב על הגעת העולים למחנה המעבר: ׳דומה התמונה לעדר כבשים שמביאים מהשדה לפנות ערב והם מתנועעים לאטם, אחד אחרי השני עד שהם מגיעים לדיר – זו היא סככה אפלה אשר שם הם מצטופפים [.״] אין כל הבעת שמחה בפניהם, כל סימן של התרגשות, כל סימן של הרגשת הצלה וקץ כל התלאות. הייתי מתאכזר ואומר – הבעת פנים בהמית אצל אנשים אשר יודעים אנו שמידת האינטליגנציה שלהם והיכולת השכלית הן גבוהות למדי׳. מאיר תיאר את התמותה הרבה במחנה ובעיקר את תמותת התינוקות – בין חמישה לשמונה מכל עשרה ילדים מתו בלידתם או מיד לאחר מכן: ׳הייפלא שהמוות הוא בעיניהם איזה דבר טבעי ושכיח?׳. אולם בצד תיאור מנוכר זה המליץ מאיר על העלאת כל התימנים במהירות האפשרית לישראל(הוא הציע לגייס לשם כך 100 מטוסים) כדי לטפל בעולים בארץ. בעקבות המלצתו אכן הוחל במבצע מהיר של העלאת יהודי תימן – מבצע ׳על כנפי נשרים׳ או ׳מרבד הקסמים׳. עמדותיהם של המתדיינים על העלייה מתימן גם הן משקפות את הדילמות שהשפיעו על מדיניות העלייה של ישראל. הרב גולד ובן־גוריון ביטאו תפיסה של מדינת ישראל כמדינת שיבה ולא כמדינת הגירה ואת הגישה המשלבת כלפי יהודי ארצות האסלאם. גרינבוים, שמדד את העלייה מתימן על פי שיקולי תועלת, נקט, אולי בלי משים, גישה של מדינת הגירה ולא של מדינת שיבה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר