ארכיון יומי: 8 בנובמבר 2015


Les veilleurs de l'aube-V.Malka

David Bouzaglo n'a laissé ni mémoires ni correspon­dances. Quoi d'étonnant alors à ce que des zones d'ombre subsistent dans son parcours marocain puis israélien ? Cependant, dans un des rares textes autobiographiques qu'il ait laissés  (sans doute ne les a-t-il pas écrits de sa main mais plus simplement dictés à l'un de ses nombreux disciples de l'époque), il pointe du doigt le paradoxe dans lequel il se débat depuis que ses yeux ont perdu toute lumière et toute raison d'être. D'un côté, il a pour fonction de dispenser du plaisir et de la joie à ceux qui interrom­pent leur sommeil, quittent leur lit douillet et viennent bien avant l'aube pour l'écouter ; de l'autre, lui-même ne cesse de souffrir mille douleurs diverses. Et il s'interroge : comment réjouir les autres quand désormais la disgrâce vous a frappé et que la joie la plus élémentaire se dérobe à vous ? Comment observer le commandement religieux ancestral du Oneg Shabbat (les réjouissances du shabbat) quand vous est à jamais refusé le simple plaisir de voir ses enfants grandir, jouer ou sourire ? Ou de voir, à l'aube justement, le soleil se lever 

Les thèmes de ceux de ses poèmes écrits au Maroc ne varient guère, en principe, de ceux de ses prédécesseurs. Ces poètes de l'Empire chérifïen, qu'ils aient connu une certaine popularité ou qu'ils soient demeurés dans l'ombre et relativement inconnus, ne traitent, chacun à sa façon, que de l'exil et de la libération. Sauf exception, ils ne font – on l'a souligné plus haut – que conjuguer et illustrer les divers aspects de la tradition religieuse

Bouzaglo, à son tour, écrit sur les fêtes du calendrier juif. Pessah, Chavouoth et Souccot. Il compose de petits poèmes destinés à rendre hommage à telle personnalité ou à tel dignitaire religieux qui vient de disparaître. Qu'un enfant de l'un de ses fidèles célèbre sa bar mitzva et il a naturellement droit à un chant spécifique composé en son honneur. Que tel de ses amis se soit guéri d'une quel­conque maladie et le maître célébrera en chanson l'événe­ment. Bref, rien que de très classique. David Bouzaglo poursuit et prolonge à sa façon la tradition poétique que ses prédécesseurs ont pratiquée dans le pays durant des siècles

Mais d'abord comment ne pas célébrer le repos reli­gieux du shabbat ? Semaine après semaine, David Bouza­glo – quand vient à son terme la cérémonie consacrée aux poèmes du jour interprétés sur les airs de musique anda- louse – a pris l'habitude de mettre des mots hébraïques sur des airs devenus populaires dans la rue musulmane. Le regretté chanteur populaire marocain Fouiteh sera ainsi heureux d'apprendre un jour (par le signataire de ces lignes) que ses célèbres mélodies avaient fait leur entrée à la synagogue et qu'elles étaient interprétées par le maître sur des textes hébraïques. C'est la manière qu'a David Bouzaglo de répondre au souhait des gens simples qui viennent l'écouter. Ces textes, il les écrit tantôt en hébreu et tantôt en judéo-arabe, ou encore en un genre un peu bâtard et que l'on dit « tricoté », c'est-à-dire constitué d'un vers en hébreu et d'un autre en arabe. Parfois aussi c'est à l'intérieur d'un même vers que se fait le mélange harmonieux des deux langues

Le poète David Bouzaglo connaît évidemment le réel problème que cela avait posé jadis à des maîtres de la tradition. Un débat avait en effet opposé les docteurs de la Loi sur le fait de savoir s'il était possible de chanter des textes liturgiques sur des airs résolument laïcs et pro­fanes. En son temps, Israël Najara, le grand auteur (1555- 1625), trancha la question. Il est le premier à utiliser des textes hébraïques sur des airs de chants étrangers qui sont parfois ni plus ni moins que des chansons d'amour. Il fut l'objet, en raison de cela, de très violentes critiques. On lui opposa notamment l'argument selon lequel le fidèle ne peut pas ne pas penser aux paroles profanes (parfois vulgaires) arabes, même quand il chante en hébreu

Mais on ne combat sans doute pas la volonté populaire. Comme le disait Victor Hugo dans Quatre-vingt-treize, « on ne condamne pas l'éclair et l'orage ». De plus en plus de poètes, y compris dans la ville de la Kabbale, Safed, eurent recours à ce système. Ils considéraient que fatale­ment les auditeurs en viendraient à oublier les paroles ori­ginelles pour ne plus penser qu'à celles choisies par les auteurs hébraïques. L'habitude s'en propagea dans les pays les plus divers comme la Syrie, la Turquie, la Grèce, la Yougoslavie, etc

Bouzaglo se mit donc à utiliser des mots de la tradition juive sur des airs qui, parfois, évoquaient une nuit d'amour entre deux amoureux (comme dans la chanson arabe Bine Elbareh oulyom. Aujourd'hui, cet air est devenu très courant dans toutes les synagogues maro­caines, à Paris, à Strasbourg et ailleurs. Et nul ne pense plus apparemment aux paroles originelles arabes). On pousse d'ailleurs les choses, dans ce genre de composi­tions, jusqu'à faire en sorte que la première strophe hébraïque rappelle dans sa consonance finale et dans sa rime celles des paroles arabes : Achket tefla Andalassiya, chante Salim Halali en arabe, évoquant une jeune beauté andalouse ; Neetsar béeretz nechiya chante de son côté David Bouzaglo en parlant du destin des juifs en exil… On pourrait, sur ce thème, multiplier les exemples à l'in­fini. Ils montrent que cette façon de faire coïncider les titres hébreu et arabe du poème populaire était elle-même devenue habituelle. Une sorte de technique convenue ou de figure imposée.

Ainsi donc, la synagogue marocaine s'ouvrait-elle sur des airs musicaux profanes venus d'ailleurs. Pourtant, cela se passait parfois contre l'avis des autorités rabbiniques qui voyaient cela d'un œil méfiant, parfois même avec irritation et scandale. Mais puisque les classes populaires aimaient cela

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

פרק ג

התריתל בפא׳סהתריתל

כמה מקורות ראשוניים מסייעים בשחזור של נסיבות הטרגדיה בפאס, שהממד היהודי שלה, אם בכלל נזכר, הועלה רק כתופעה משנית אצל ההיסטוריונים. העדויות מאשרות ומשלימות זו את זו – פרטים וניתוחים אצל אחדות ממלאים את החסרים אצל אחרות. שלוש מן התעודות נכתבו בידי לא־יהודים, ותוך כדי תיאור של מכלול האירועים הן מספקות מידע על סבל היהודים. כמובן, הטרגדיה היהודית זוכה לתיאור נרחב יותר אצל הכותבים היהודים, ורובם בחרו לתאר את הפרעות בפירוט, יום אחר יום.

מן העדויות של הלא־יהודים מצוטטת כאן עדותו של הד״ר פרדריק וייסגרבר (1868-1946 ,Frédéric Weisgerber) (ראה תעודה A1), רופא צבאי וחוקר מאלזס שגויס לשירות המח׳זן ב־1897 כדי לטפל בווזיר הראשי. הוא החל אז לעסוק בטופוגרפיה וחתם על כמה מאמרים מדעיים שבהם פיתח את המיפוי של מרוקו. ב־1899 הוא הגיע לפאס, ואת יומן מסעו פרסם ברבעון ׳אוטור די מונד׳(Autour du Monde} בשנת 1900, בליווי תמונות. הוא למד ערבית, ובהיותו מומחה למרוקו היה לכתב של העיתון הפריזאי ׳לה טם׳(Le Temps) (ראה תעודות C6-C1), וב־1913 מונה ליועץ של הפרוטקטורט. בעת הפרעות (19-17 באפריל 1912) הוא לן אצל חברו, הקונסול אנרי גאייר. מאמריו בטורי העיתון מעידים שהוא חשש מפני טרגדיה שעתידה להתרחש:

בפאס גופה ובשבטים השכנים, יחס האוכלוסייה כלפינו גרוע ממה שהיה מיד לאחר הגעת גדודינו [במאי 1911]. פיגועים בודדים נעשו, על ידי קיצוניים, אבל יש לשנאה סימן משמעותי יותר: הילדים ברחובות שוב החלו לקלל את העוברים והשבים האירופים. ומפי הילדים אפשר ללמוד את האמת על הרגשות של הוריהם.

וייסגרבר, שניצל בקושי מן הטבח, פרסם תיאור ראשוני של האירועים בעיתון ׳לה טמס׳ וצילם את התמונות המרשימות ביותר של הפליטים היהודים. זיכרונותיו מתקופה

קשה זו הפכו מאוחר יותר ליצירה אוטוביוגרפית, וב־1946, אחרי מותו, היא פורסמה ברבאט.

השלמות לטקסט של וייסגרבר מצויות בכתבותיו של הובר זיק (Hubert Jacques) (תעודות C7-C6). הוא היה יליד אלג׳יריה, שימש כתב מלחמה של העיתון הפריזאי ׳לה מטין׳(Le Matin) באלג׳יריה ולאחר מכן במרוקו, ודיווח על האירועים בשטח. גם הוא פרסם את זיכרונותיו בספר, וממנו אצטט להלן כמה קטעים

 עיתונאי שלישי, רובר־ריינו- Rober-Raynaud  כתב גם הוא את זיכרונותיו מהתקופה. הוא היה מומחה גדול בצפון אפריקה, כתב ב׳לאפריק פרנסז ׳l'Afrique française וב־1905 והוציא לאור בטנג׳יר את ׳המברק המרוקני׳( Depeche marocaine עיתון יומי בצרפתית, ועמד בקשר ממושך עם לשכת הציר של צרפת

מן הצד היהודי יש כמה עדויות שערכן לא יסולא בפז, וכמה מהן, שכתב עמרם אלמליח, מפורסמות כאן לראשונה(A4). אלמל״ח נולד ב־1878 בטנג׳יר. בשנים 1909-1906 היה סגן מנהל בית הספר של כי״ח במזגאן, לאחר מכן עבר לנהל את בית הספר של כי״ח בפאס, ונשאר שם עד 1916. הוא מילא את התפקיד הזה כשהסתערו על המלאח ותיאר את התריתל שעה אחרי שעה, יום אחרי יום. התכתבותו עם הוועד המרכזי של כי״ח היא עדות ייחודית, לא רק בשל תיאור ההתרחשויות, אלא גם בשל אומץ לבו של אדם שטרם מלאו לו 34 שנים. הוא הגיע לפאס רק שלוש שנים קודם לכן, אך חש מחויבות עמוקה לקהילה. הודות לתחושה זו ובזכות אומץ לב ומסירות נפש הוא הצליח להתגבר על האסון ולהציל את בני קהילתו – הן בעת הפרעות, הן במשך חודשי השיקום שלאחריהן. מכתביו, שנכתבו בשיא המאורעות הסוערים, והדוח השלם שלו על השתלשלות האירועים נמצאים, רובם ככולם, בתיק מיוחד בארכיון כי״ח.

לבסוף פסקל ססה – Pascal Saisset – העלתה על הכתב בספרה " שעות יהודיות במרוקו – Heures juives au Maroc –  -פריז 1930 – את סיפורו של ילד, בנו של מימון דנן, שחווה את הביזה של המללאח.

לרשות ההיסטוריון עומדות גם שתי עדויות בעברית. האחת היא היומן האישי של ר׳ יוסף בן נאים, שטרם פורסם, ובו ציין המחבר את האירועים שהתרחשו בתקופתו. בחלק השני של ספר זה אציג את הפרק שכתב על הפרעות בפאס – הוא כתוב בסגנון מאופק ללא קישוט.

(Le massacre des Juifs de Settat, prélude au terrible tritel (janvier 1908


settat 1

(Le massacre des Juifs de Settat, prélude au terrible tritel (janvier 1908

Les lettres et les rapports envoyés par les représentants de l'AIU au siège parisien de l'association font également état de vexations, d'attaques, d'assassinats et de massacres dans d'innombrables villes et villages, disséminés dans tout le pays, entre autres à Azemmour, Demnat, Fès, Marrakech, Meknès, et Sefrou. Une menace de siège par des tribus du Maroc atlantique provoqua l'exode massif de la population juive de Mazagan. Comme leurs coreligionnaires casablancais, elle se réfugia à Settat situé à 70 km au sud de Casablanca. Ce chef-lieu de la province de la Chaouïa dans laquelle la France livrait une guerre continue afin d'y faire régner l'ordre, deviendra le théâtre d'une atroce tragédie. Settat, avait déjà été durement éprouvée en décembre 1903 et de nouveau en novembre 1907 lorsque la tribu de Myanza, profitant de l'état d'anarchie, l'avait sauvagement pillée.

Or, le 12 janvier 1908 une colonne française, sous le commandement du général d'Amade, quitta Casablanca pour soumettre une forte mehalla loyale à Mawlây al-Hâfid, campée dans les environs de Settat. Après avoir délogé les troupes marocaines, l'infanterie française entra le 15 janvier à Settat, désertée à l'exception des Juifs. Ceux-ci n'avaient pas suivi les fugitifs musulmans préférant remettre leur sort entre les mains de la colonne française qu'ils attendaient avec des drapeaux blancs. «Au départ des Français … les Arabes se sont jetés sur le mellah avec l'idée de les exterminer pour avoir acclamé les troupes françaises. Une quarantaine d'israélites ont été tués». Lorsque l'armée française repassa par Settat quinze jours plus tard, elle retrouva dans un bâtiment leurs malheureuses veuves et orphelins, «brutalisés et affamés à mort», qui les supplièrent de les emmener à Casablanca.

La situation à Fès

L'accession au trône de Mawlây al-Hâfid n'améliora en rien la situation des Juifs de la capitale qui sur un total de 100 000 habitants formaient environ un dixième de la population, soit entre 10 000 et 12 000 âmes. Le 15 décembre 1907 les rebelles ralliés à Mawlây al-Hâfid entrèrent de force à Fès, mirent à sac les bâtiments des impôts, les marchés, la poste française et le mellâh. Commença alors une période de cruelles vexations pour les Juifs de Fès, perçus comme les laquais de l'envahisseur français. Contrevenant aux termes du firman accordé par son ancêtre à Moses Montefiore en 1864, et malgré des promesses de tolérance faites par écrit au ministre français à Fès, le sultan Mawlây al-Hâfid contraignit les Juifs à travailler dans ses manufactures de poudre (Makîna) et ses écuries, sans salaire ni nourriture. En outre, ils étaient persécutés par son chambellan qui les obligeait à œuvrer le sabbat et même le jour du kippûr, n'hésitant pas à leur infliger la punition ignominieuse de la bastonnade. Il fallut l'intervention énergique de l'Alliance en la personne de Monsieur Amram Elmaleh, directeur de son école à Fès, pour mettre fin à ces abus.

Ensuite, le Makhzan interdit aux résidents du mellâh, ayant vue des fenêtres ou des toits de leurs demeures sur l'intérieur du palais, d'y poser leur regard, sous peine de mort. Ceci eut pour conséquence l'obstruction des fenêtres du quartier juif et l'arrêt de toute arrivée de lumière et d'air frais. En juin 1910, à la suite de la destruction des récoltes par le feu, les Juifs furent assiégés dans leur quartier, coupés de toutes communications et de commerce du quartier musulman.

Au début de l'année 1911, le petit-fils du grand rabbin de Fès Rafaël Abensur (1830-1917) fut enlevé et converti de force à l'islam. L'enfant fut séquestré dans la maison du cadi qui refusa de le restituer et il fallut l'action combinée des consuls français et britannique pour obtenir sa libération.

Selon les conditions de l'acte de son investiture, Mawlây al-Hâfid devait lancer un jihâd contre les infidèles et chasser les Français de la Chaouïa. Les négociations traînèrent en longueur et finalement l'accord du 4 mars 1910 soumit l'évacuation française de la Chaouïa et du Maroc oriental à la formation des tabors marocains, instruits et encadrés par des officiers français

  • Tabors- Soldats appartenant à des unités d'infanterie légère composées de troupes indigènes sous encadrement français.

הממלכה הסעדית עד קרב שלושת המלכים (557 1578-1)

הממלכה הסעדית עד קרב שלושת המלכים (557 1578-1)היהודים במרוקו השריפית

בנו, מולאי עבדאללה אל-גאלב באללה (1574-1557), זכה להכרה על נקלה, מאחר ששלושת אחיו מצאו מקלט אצל התורכים עם מות אביהם. שנים מהם, עבד אל-מלק ואחכלד, אף הגיעו לקושטא ושם העמידו את עצמם לשרות סולימאן ויורשיו.

השליט החדש נמצא נאמן למדיניות אביו. הוא הוסיף לבקש את תמיכת הספרדים נגד התורכים ואפילו נתן להם את נבלל באדיס (ואלז) ב-1564 . אולם השואה שפגעה ברוזן אלקודט במוסתגאנם (558 1) ואחר-כך מרד הבלוריסקים בספרד (1669) מנעו כל פעולה רחבת היקף. במלישור הכלכלי איפשר מולאי עבדאללה למסחר האנגלי להתפתח בחופי מרוקו. לעומת זאת ניסה, אך בלי הצלחה, ב-1562 , לגרש את הפורטוגלים ממאזאגאן. כאביו, נאבק במרבוטים ובאגודות דתיות, שלא ראו בעין יפה לא את שלטונו ולא את גמישותו כלפי הנוצרים. אך כדי לגבור על חמולות הקאדריה והשראגה, ממוצא אלגיירי, נאלץ להתחבר עם מספר מסוים של משפחות מרבוטיות ממרוקו המרכזית והדרומית. ולבסוף, בנצלו את השקט המספיק שנשתרר, קיבל עליו ליפות את בירתו, מעשה שמוחמד א-שייח׳ לא הספיק לפתוח בו. הוא נפטר ממחלה בשנת 1574 .

אותה שנה ממש השתתפו שני אחיו הגולים בקושטא בכיבוש לה גוליט בידי התורכים, ובישרו ראשונים את הבשורה הטובה לסולטן מוראד השלישי. בתמיכת הקפיטן-פחה עלג' עלי קיבלו ממון ואנשים לכבוש את מרוקו, שעה שבן אחיהם, מוחמד אל- מותאווקל, עלה בשלום על כס אביו. .

ומערכה ניטשה בראשית שנת 1576 . כשעזבוהו חלק מחייליו נסוג אלמותאווקל לדרום מרוקו, נלחם שם ואפילו הצליח לכבוש את מראכש, ולאחר מכן הסכים בעל כרחו לעבור לספרד.

עבד אל-מלק מתייחד כסולטן מרוקני בכך שעשה תקופה ממושכת בחוץ לארץ. הוא הפיק תועלת רבה ממסעותיו מחוץ למרוקו: ״הוא דיבר ספרדית ואיטלקית ואהב מאד את ספרד, אך שהותו באימפריה העותומנית היא שהשפיעה עליו ביותר. הוא סיגל לו את גינוני התורכים ומנהגיהם ואהב לדבר תורכית.״ (ה. טוראס). עם עלייתו לשלטון הוכיח כשרונות אמיתיים של מארגן ושל דיפלומט, בהקימו צבא ובנשאו ונתנו עם ספרד, צרפת ואנגליה. באופן זה הביא לידי כך, שפילים השני יגרש את אל-אלמותאווקל.

קרב שלושת המלכים (4 באוגוסט 1578)

התמורות במדיניות הפורטוגלית היפנו את תשומת לבו של השלטון בליסבון לעבר מרוקו. חואן השלישי(1521-1557), שהקדיש את כל מאמציו לניצול ברזיל, נטש את סבתה, טנגיר ואל-קצאר. נכדו סבסטיאן (1578-1557), שגדל בחצר מלכות מלאה אמונה ודבקות דתית, האמין, בהשפעת מחנכיו הישועים, שיהיה אביר האמונה הקתולית נגד הפרוטסטנטים והמוסלמים. בלי ספק, גם הריאקציה נגד המדיניות האפריקנית של חואן השלישי, שנגרמה מחמת הנסיון ההרסני בהודו ובברזיל, היתה קרקע פוריה להשתדלותו של אל-אלמותאווקל.

סבסטיאן רצה לכבוש את מרוקו, חרף התנגדותם של שרי צבאו, עצות דודו פיליפ השני מלך ספרד, וכן, אף שיש הגורסים אחרת, דעתו השלילית של המשורר הגדול קמואנס, שהכיר את מלחמת אפריקה, שכן לקח בה חלק כחייל פשוט וחזר ממנה עיוור בעינו האחת. עמד לרשותו צבא של פחות מ-20.000 איש, שלא אומנו כלל במלחמה אפריקנית, מורכב מחיילים שונים ומשונים (פורטוגלים ברובם, ספרדים, גרמנים ואיטלקים, וכן גדוד קטן של מרוקנים בפיקודו של אל-אלמותאווקל), חלש בחיל הפרשים שלו ולעומת זאת כבד ב-36 תותחים ובשיירה מרשימה של עגלות, שלא התאימו כלל לשבילי המגרב. הם נחתו בלי להיתקל בהתנגדות בטנג׳ר, וביחוד בארזילה, והצבא התנהל לאיטו לעבר אל-קצאר אל-כביר (אלקאזאר-קיוויר), בנתנו שהות לעבד אל-מלק ולאחיו לאסוף צבא רב – כחמישים אלף איש – שפרשיו היוו את עיקר כוחו ואשר פיעמה בו רוח קרב של מלחמת קודש.

דון סבסטיאן, שעמד בראש המחנה, הניח למשכו למבוי סתום, בין נחל לוקוס ואחד מיובליו, ואדי אל-מח'אזן, בלי לתת דעתו על כך, שגובה המים בהם משתנה מאד עם הגיאות. הוא תקף ראשון ובתחילה היתה ידו על העליונה, אך הוא לא יכול לנצל את הצלחתו מהעדר פרשים. הצבא המרוקני, שנהגה מעדיפות במספר חייליו ובעמדתו, נטל אז לידיו את היוזמה המבצעית. הוא הדף את הצבא הנוצרי, שניסה לצלוח את ואדי אל-מח׳אזן כדי להימלט לעבר לאראש, אך הנחל נתמלא מים מן הגיאות ורוב הנוצרים טבעו או נלקחו בשבי דון סבסטיאן ואלמותאווקל טבעו, עבד אל-מלק, שהיה חולה מאד מראשית הפעולה אך מלא מרץ להפליא ושלח את חייליו לקרב, מת עם רדת היום, קודם שהוכרעה המערכה. שם הקרב ניתן לו לזכר מותם של שלושה השליטים הללו, אבל ההיסטוריונים הערבים אינם מכירים אותו אלא בשם קרב ואדי אל-מח׳אזן.

גוונים דתיים בתעמולת בחירות בקרב יוצאי צפון אפריקה

 

דור התמורהרקע זה נוגע לפוליטיקה ישראלית. התפקידים של רב אשכנזי מסורתי ושל תקיפי־קהילה הדיוטות הועתקו כולם בקווים כלליים אל המציאות הישראלית המודרנית הדמוקראטית. ואולם תפקידי ההנהגה של הדיוטות לפי המתכונת האירופית זרים ליוצאי המזרח, ובפרט ליוצאי מרוקו. הללו תמהים נוכח החיזיון של הדיוטות המקדמים מדיניות דתית, כפי שהם מופתעים בכלל מן החידוש שבעלי שררה נאלצים באורח תקופתי לחזר אחרי תמיכת אנשי השורה בעונות בחירות. מתוך הניסיון של העולים בקהילותיהם בחוץ־לארץ, הם מצפים שמדיניות דתית תינשא רק בידיהם של רבנים אצילים, נכבדים וחסודים. העולים מצפים שנושאי דגל הדת יצטיינו בתכונות של פאטריארכאליות, נדיבות וכבוד עצמי, האופייניות למנהיגות הרבנית האצילה בעבר(ראה פלאמאן, 219-218:1956, לאיפיונו של חכם מרוקאי). והנה במקום זה נתקלים הם בפוליטיקאים קטנוניים, הרודפים אחרי פירורי כבוד ושלטון. אמנם הפוליטיקאים של המפלגות הדתיות מבטיחים, ולרוב בכנות גמורה, שינצלו כוחם למטרות דתיות. אולם אין הבטחה זו עושה אותם לתופעות פחות זרות ופחות חדשות מעמיתיהם במפלגות החילוניות שאינם מבטיחים זאת. הפוליטיקאים כולם מתחרים על כוח במסגרת דמוקראטית, וכיוון שכך הם חידוש. ואולם פוליטיקאים דתיים מתמיהים כפליים. בנוסף על היותם דבר חידוש ככל פוליטיקאי ישראלי, הם גם מקור אכזבה מרה. ביטא זאת יפה אחד מיוצאי מרוקו בצפונית, איש בעל דתיות עמוקה, אב לתשעה ילדים, אשר העיר לי פעם במערכת־ הבחירות של 1969 בצער ובדיכאון:

אני לא אוהב את הפועל המזרחי. הם היו צריכים להסתובב ולשאול אנשים מה חסר להם. יש משפחות גדולות שחסר להם ומתביישים ללכת לבקש. באמת אף מפלגה לא עושה את זה. אבל מפלגה דתית היתה צריכה לעזור, כי זה העיקר בשבילם. אז לא היו צריכים לבזבז הרבה כסף על תעמולה, כי אנשים היו מצביעים בשבילם בין כך. עכשיו רק אנשים שיש להם יראה ופחד, שמבינים שצריך בית־ספר דתי ודברים אחרים, מצביעים בשבילם.

האיש הביע אפוא את מרירותו כלפי פוליטיקאים דתיים, שאינם ממלאים ציפיותיו בקשר לתפקיד האציל והאבהי, שאותו הוא מדמה למנהיגים דתיים. לדעתו, מפלגה דתית עשויה היום למשוך רק אנשים המסוגלים להפריד בין המטרות הטובות של המפלגה לבין תכונות־הלוואי הארגוניות והאישיות הדוחות, אך בני־אדם פשוטים אינם עשויים לתמוך במפלגה דתית.

החדירה של תוכן דתי לתוך הסימנים החיוורים של פעילות פוליטית תואמת את הלך־הרוח במערכת הבחירות שתיארתי. אנו עוסקים בתעמולת־בחירות בקרב ציבור בוחרים, שבשבילם הסבך של בחירות ופוליטיקה דמוקראטית בכלל חדשים וזרים הם, והתופעה של תביעות דתיות, הנישאות על־ידי הדיוטות, זרה כפליים. יתר על כן, הבעת המדיניות הדתית בנקודה המכרעת בקלפי נעשית באמצעות סימנים ניטרליים, טכניים וחסרי כל הד רגשי. הבעה מסוג זה אינה משתלבת בתרבותם של יוצאי צפון־אפריקה. אך הבעה זו נחוצה הן לפוליטיקאים המבקשים קולות, והן לציבור הבוחרים ההדיוטות הרוצים להצביע, שכולם כפופים למוסכמות ולכללים מינהליים אשר לא הם קבעו אותם. הזרות המתוארת מושרשת בנסיבות החיים של ציבור הבוחרים, הנמצא בתהליך־מעבר מחברה בעלת מבנה פשוט יחסי ומיעוט של מובחנות פנימית אל חברה מסובכת ומורכבת הרבה יותר במוסדותיה הפנימיים. בנוהל בחירות כמקובל בישראל, משתמעת מובחנות חברתית וסמלית רבה, אשר הבוחרים לא התנסו בה בעבר בצפון־אפריקה ולא העלו אותה כלל על הדעת. תופעת ההמרה של סימנים פוליטיים בסמלים דתיים היא אחת התגובות של העולים לנהגים שבהם נתקלו בארץ. כך במקרה של הנשים שביקשו את משמעות הסימן ב: הרי לפנינו בקשה להבהרת הסימן הפוליטי על מישור סמלי עמוק. מעבר לשדר הטכני הפשוט ביקשו הנשים פירוש במונחים דתיים.

כל האנשים המעורבים בתופעות הנדונות, פוליטיקאים דתיים קהל הבוחרים, פתרו את בעיית חוסר המובן שבבחירות דמוקראטיות בכך, שמעשה ההצבעה יתנהל באפיק מעשים מוכר לבוחרים, כלומר, מעשים הקשורים לסמלים דתיים. זה היה למעשה הפתרון היחיד האפשרי בנסיבות הנתונות. במישור של מובחנות חברתית לא היה כמעט שדה־פעולה לפוליטיקאים. ככלות הכול הם לא היו חכמים מסורתיים, שהמסורת אצלה עליהם מסמכותה, לא אצילים וקדושים, ובוודאי גם לא התיימרו להיות כאלה. תהום מפרידה בין תפקיד הפוליטיקאי הישראלי לבין תפקיד הרב, כפי שהדבר נתפס במסורת של יהודים בצפון־אפריקה. אמנם להלכה ניתן לפוליטיקאים לנסות ולשוות לעצמם דימויים של רבנים, והבוחרים מצדם יכולים היו לתמוך ברבנים מסורתיים בלבד. ואכן, התפתחויות בכיוונים אלה מצויות פה ושם בפוליטיקה הישראלית,9 אך הן אינן רווחות, שכן בחברה הישראלית מצויות מגמות חברתיות ותרבותיות אחרות הפועלות כנגדן. ואשר לבעיית המובחנות בסמלים, העובדה שבישראל מובעות מטרות פוליטיות על־ידי סימנים פוליטיים ולא על־ידי סמלים דתיים יוצרת מצב שונה לגמרי. כאן אמנם יכולים הפוליטיקאים להיות גמישים ולספק את צרכיו של קהל הבוחרים. בעקבות זאת נעשו כל סדרי הבחירות מובנים וקרובים יותר, והמפלגות הצליחו להעביר את השדרים שלהם ביתר יעילות.

ניתוחנו כאן התרכז במעשי שינוי של סמלים על־ידי אנשי המפלגות הדתיות בקרב יוצאי צפון־אפריקה. ואולם גם מפלגה כגון המערך, אשר בדרך כלל מגלה אדישות ופאסיביות בנושאים דתיים, ואינה פונה לתומכים דתיים בלבד, עסקה בפעילות המתוארת כאן, כפי שראינו לעיל. מדוע עוסקות גם מפלגות אלו, אם כי במידה פחותה של עקיבות, בהפעלת סימנים מסוג זה? למפלגות החילוניות אין הבעיה המיוחדת של יריבותיהן הדתיות, לכן התשובה לשאלתנו טמונה כנראה בעובדה פוליטית פרוזאית, שאין המערך ושאר מפלגות חילוניות יכולות להרשות לעצמן לעמוד מנגד, שעה שהמפלגות הדתיות מפתחות מכשירי־תעמולה רבי־עוצמה,

כגון סמלים דתיים שהותאמו לצרכים פוליטיים, מה גם שהמערך נשען מכבר באפן חלקי על קולותיהם של רבים מיוצאי ארצות האיסלאם. סיכומו של דבר, עקבנו אחר תהליך של השתנות בתחום הסדרים הפוליטיים, תהליך המקיף קשת רחבה של אנשים: עולים תמימים ממקומות נידחים, פוליטיקאים זריזים, אנשים דתיים וחילוניים. לדברים משמעות חשובה מעבר לפרטים הססגוניים שתוארו כאן. לא אחת נתקלים אנו בדיונים על אנשים, כגון קבוצות מהגרים, הנתונים בתהליכי תמורה, דיונים המתמקדים רק באנשים הנדונים, ואינם כוללים את האנשים המושכים בחוטים, המשפיעים. כדוגמאות לדיונים אלה משמשים הרבה מן המחקרים העוסקים בשינויים בכלכלה, בשינויים בארגון הפוליטי, או בתרבות של שבטים נידחים שונים. מחקרים אלה מתעלמים, בשל צמצום מוקד הדיון שלהם בקבוצה המשתנה, מן האפשרות שגם הקבוצה השלטת הפעילה עשויה להשתנות תוך מאמציה להטיל שינויים על קבוצה אחרת בתוכה. כבר הטעים אלכס וינגרוד (166-143:1966), ששינויים חברתיים במצבים האמורים כאן זורמים בשני כיוונים — אל הקבוצה שלחץ השינוי מופעל עליה מצד אחד, ואל החברה השלטת, מצד אחר. וינגרוד הראה את הדברים בתחום ארגוני ההתיישבות, שעסקו בשנות החמישים ביישוב עולים בכפרים חדשים בארץ. הוא כינה תהליך זה בשם ׳שינוי הדדי׳. ראייה זאת מאפשרת תפיסה מתוחכמת יותר מזו הנובעת הן מן המחקרים השגרתיים והן מן התפיסה המובעת במושגים כגון ׳קליטת עלייה׳, שבהם טמונה השקפה לא־שוויונית לגבי קולטים ונקלטים. בפרק זה ראינו, כי תהליך השינוי ההדדי פועל גם בהסדרים של בחירות פוליטיות.10 הבוחרים החדשים מתאימים עצמם לסדרים הדמוקראטיים המוצעים להם, כשם שגם המתיישבים החדשים במושבי העולים התאימו עצמם לתביעות פקידי המוסדות המיישבים. ואולם כשם שהמתיישבים החדשים גרמו לשינויים מהותיים במוסדות המושב ובארגוני המושבים, כך הביאו הבוחרים החדשים לידי שינויים בכמה מן הנהגים של סדרי התעמולה.

הערת המחבר : הדבר בולט בעיקר ברשימות המועמדים, ובמיוחד של המפד׳׳ל, לבחירות ברשויות המקומיות. אולם סימנים לכך יש גם ברשימות של מועמדי המפד״ל בבחירות לכנסת. דוגמה בולטת לעניין זה היא בחירת ראש עיריית רמלה, אהרן אבוחצירא, שהוא נצר למשפחת רבנים מפוארת של יוצאי מרוקו בישראל. בעבר שימש חבר כנסת מטעם המפד״ל הרב פריג׳ה זוארץ, שהיה רב בקהילה חשובה בלוב.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר