ארכיון יומי: 13 בנובמבר 2015


דעת־הקהל בצפון־אפריקה ומעמד היהודים-מיכאל אביטבול

דעת־הקהל בצפון־אפריקה ומעמד היהודים

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

אין ספק כי חלק מדעת־הקהל בצפון־אפריקה לא היה שבע רצון מן המדיניות הגזענית של וישי. אולם, בארצות שבהן נחסמו אמצעי הביטוי ועל תנועותיהם ומחוותיהם של האנשים פיקחה בהתמדה המשטרה, נחוץ היה בוודאי אומץ רב ואותה מידה של פזיזות כדי לנסות ולהבקיע את חומת הקונפורמיזם המיסטי כמעט שהקיפה את פטן ומשטרו.

הרי כי כן, נדירים היו מי שהתנגדותם ל׳תקנון היהודים׳ הותירה עקבות כלשהן, שכן רובם ככולם ביכרו לשמור בשתיקה את מחאתם ואת התמרמרותם, לנוכח צעדים שעוררו צלילים מכאיבים ׳בלבם של כל הצרפתים האמיתיים׳, שבעיניהם בגדה צרפת ב׳גאוניותה הראציונאלית׳ בכך שהביאה למושבות את ׳מכת הגזענות האיומה׳. וכך כתב ׳אירופי מאלג׳יריה׳ אל קסוויאה ואלה:

ההשפלות הפוקדות את יהודי אלג׳יריה אינן יכולות שלא לכרסם באטיות את יוקרתה הקולוניאלית של צרפת. לא… המוסלמים לא קיבלו בסיפוק את  הצעדים החמורים שננקטו נגד היהודים: הם הופתעו מהם. הם נדהמו מן הגילוי שצרפת ביקשה, אגב הפרת התחייבויותיה, להטיל חזרה אל תוך קיומם העלוב משכבר הימים את מי שהביאה לציביליזציה, את אלה שנתנו בה אמון, וזאת אחרי 70 שנה […].

גרמניה יכולה לעסוק בגזענות: היא אינה מחזיקה באימפריה קולוניאלית ואוכלוסייתה מורכבת מגזע הומוגני. לא כן באלג׳יריה: פנינה זו של האימפריה הצרפתית נידונה לכליה אם לא תשרור בה הארמוניה גזעית מושלמת […] יהודי אלג׳יריה שתרמו כה הרבה לכיבוש וסייעו לביסוס השלטון הצרפתי באלג׳יריה, שאבו להילחם, להיאבק, לסבול ולמות למען המולדת ולא היו ראויים להשפלה מעין זו.

מפעם לפעם ביקשו השלטונות לחוש בדופק של דעת־הקהל, באמצעות סקרים ותחקירים: אולם, אם להסתמך על ריבוי הדינים והחשבונות הפנימיים שבהם אפשר לעיין, הרי תגובות ביקורת מן הסוג שהובא לעיל השתייכו למיעוט אנשים שהוגדר במקורות בתור ׳קומוניסטים׳ או ׳גוליסטים׳, לחילופין. נכון אמנם כי השירותים השונים שעסקו בבדיקת הלכי הרוח של האוכלוסייה ביקשו לעתים להרגיע בכל מחיר את ממוניהם, בהציגם לפניהם תמונה חיובית של דעת הקהל. אף על פי־כן, יוזמות כגון אלה שנקטו האחראים על החינוך באלג׳יר או הארגונים הכלכליים במארוקו כלל לא היו עולים על דעת יוזמיהם לו היו להם ספיקות כלשהם בעניין התגובות הצפויות להן בקרב הקהל הרחב.

גם אם לא ניתן להגיע להערכה כוללת על יחם האוכלוסייה בצפון אפריקה אל חוקי הגזע, קל ביחס להבחין בגוונים מסוימים, אפילו דרגות חומרה שונות, בתרגום התחיקה הגזענית ללשון המעשה, בכל אחת משלוש ארצות המגרב. כך נראה ש׳תקנון היהודים׳ יושם בתוניסיה בחומרה פחותה מזו שבאלג׳יריה ובמארוקו.

הסיבות להבדל זה, שלא נעלם מתשומת־לבו של סקוויאה ואלה, היו בעיקר משני סוגים. הראשונות, שאותן נגדיר כסיבות אנושיות, קשורות לאישיותם של האדמיראל אסטווה ושל כמה מעוזריו בנציבות: השניות, פוליטיות מעיקרן, קשורות מצד אחד לתפקידם הממתן של השליטים אחמד פחה ומונצף באי, במשך התקופה הנדונה, וכן לנוכחות על אדמת תוניסיה של מושבה איטלקית חשובה ששימשה, באותה מידה אם לא יותר מן הקהילה היהודית, מוקד לשנאת חוגי הימין הצרפתי.

אסטווה — שרדיו שטוטגארט הגדירו בתור פרו־יהודי — היה אדם ספוג רגש דתי עמוק, שסוע וקרוע בין נאמנותו למרשאל פטן ואמונתו הנוצרית, שאסרה עליו לבצע את הגזירות שעליהן הורו חוקי הגזע. יוצא מכך כי האדמיראל, שכמה מעוזריו הראשיים בנציבות שותפים היו להלכי־רוחו, השקיע להיטות מועטה בביצועם של הצווים האנטי־יהודיים ועתיד היה לעכב עד מארם 1942 את פרסומם של הצווים העיקריים להפעלת ׳תקנון היהודים׳. בתוך כך הוא לא נרתע בכמה הזדמנויות מלהראות יחם אוהד כלפי הקהילה בתוניסיה: כך בביקורו בבית־הכנסת הישן באי ג׳רבה — הגריבה, ובהענקת תשורות לנצרכים יהודים ערב חג הפסח, ב־ 1941 וב־.1942 ליחס אוהד זה של האדמיראל אסטווה שותף גם התת־אדמיראל דריאן, מפקד הבסיס הימי בביזרט. ב־25 ביולי כתב לנשיא הקהילה, משה בורז׳ל, כדי להודיעו מראש כי בדרישת וישי הוא נאלץ לפטר את כל העובדים היהודים, עוד לפני ה־ 31 בדצמבר:

מתוך כוונה למנוע מהם השבתה פתאומית על כל הכרוך בה, אני פונה אליך בזה כדי שתוכל לעשות בעוד מועד לשיבוצם במפעלים אזרחיים. יש לבצע את הפיטורים בהדרגה, ולכן בכוונתי לפטר לקראת ה־1 באוקטובר את כל בעלי המקצועות שאפשר להחליף ללא קושי: פקידי־רישום, מפרשנים, נגרים. אשר למקצועות הנדירים, ברצוני לדחות את פיטוריהם ככל האפשר, אך מובן מאליו כי אם יוצעו להם מקומות עבודה לפני ה־31 בדצמבר, הם יוכלו לנצל זאת. ביחס לחניכים, מצער ביותר לפטרם לפני תום הכשרתם. כוונתי להשאירם אפוא בעבודה גם אחרי המועד האחרון: זאת בתור חניכים חופשיים, כלומר ללא תשלום, עד תום הכשרתם המקצועית השוטפת.

גילוי מעין זה של יחס אוהד מצד התת־אדמיראל לא היה כדוגמתו במארוקו ועוד פחות באלג׳יריה, שם אף נטו השלטונות להחריף את הצעדים האנטי־יהודיים שהכתיב ממשל וישי.

אשר ליחסו של הבאי, כל אחד ידע היטב כי חוקת הפרוטקטורט הניחה לו אך מעט חופש פעולה, בהיותו למעשה רק חותם על הפקודות שמסרה לו הנציבות. יחד עם זאת, סעיף 11 ב׳תקנון היהודים׳ הראשון, שפורסם בתוניס, קבע כי מסמכותו של הבאי להעניק ליהודים שמוצאם מקומי פטור על שירותים יוצאים מן הכלל למען תוניסיה, והיה זה אמנם אחמד ביי שבחר בשני האנשים היחידים שזכו לטובה זו. הבא אחריו, מונצף באי, רצה להביע את יחסו האוהד ׳לכל אוכלוסיית־העוצרות׳, מיד לאחר שעלה לכס־השלטון. כיאה למסורת בייליקלית עתיקת־יומין קיים השליט החדש יחסים שוטפים עם כמה נכבדים יהודים. בשעה שבה היתה השפלת היהודים צו־השעה, מצא לנכון להעניק את אות הכבוד התוניסי הגבוה ביותר, ה׳נישאן איפתיכאר׳, לכעשרים אישים יהודים, לרבות סוחרים ורופאים.

בלי לגרוע מחשיבותם, דומה כי לבטי המצפון של האדמיראל אסטווה וביטויי האהדה של מונצף באי, לא היה בהם לבדם כדי למתן את חריפות התחיקה האנטי־יהודית, אלמלא ניתוסף הגורם האיטלקי, שתרם בפועל להערמת מכשולים בדרך הפעלתם של חוקי הגזע.

ממקור גרמני נמצאנו למדים כי ועדת שביתת־הנשק האיטלקית שישבה בתוניס התנגדה להפעלת חוקי הגזע של וישי לחמשת אלפים היהודים ה׳ליבורנזיים׳ שחיו בפרוטקאדט ואזרחותם איטלקית. תוך כדי כך חיבלו האיטלקים למעשה במדיניות האריאניזציה הכלכלית, שכן בהצילם את רכושם של הליוורנזים האמידים הם הפכו ל׳חסרות תוכך את הגזירות הכלכליות

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

תוכן מכתבו לווזיר.

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו....יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

משפחת הנרצח לא באה לטנג'יר לבקש התערבות הקונסול בנשון, והפרשה נודעה על פי דיווח רשמי ממוגדור ( הכוונה למכתבו של הרב יוסף אלמאליח מה-25 ביוני ).

נוכח מעשה אכזרי של מושל, הממשלות של מדינות אירופה יקבלו רושם שלילי, אם המושל לא ייענש ולא יינקטו צעדים למניעת הישנותו על מעשה נפשע כזה כלפי אזרחים שלווים של הסולטאן. דאומונד האי הביא את הנושא בפני הסולטאן כדי שייעשה צדק ללא דיחוי.

הכותב למד ממכתבו של הווזיר שהסולטאן קיבל את העצות של דרומונד האי, ושלח אדם מהימן לחקור את האירוע. הוא מאמין שהסולטאן ימנע בעתיד מעשים אכזריים ממושלים. והוסיף, כי לאחרונה קיבל הוראות ממשלת אוסטריה –הונגריה להעיר תשומת לבה של ממשלת הסולטאן לעניין זה, וללחוץ עליה שתנקוט בצעדים יעילים למניעת מעשים כאלה בעתיד.

בסיום מכתבו נאמרה הערה כללית בדבר מעמדם של היהודים במרוקו

בהקשר ליחס כלפי היהודים בכלל במרוקו, ממשלת בריטניה מייחסת חשיבות רבה להצהרה בדבר חופש הדת המופיעה בפרוטוקול מספר 12 בועידת מדריד, ומכתבו של הסולטאן באותו פרוטוקול.

עלי אפוא להאיץ בממשלת הסולטאן לעשות צדק ןלהסיר את כל ההשפלות החלות על היהודים. נא להעביר נושא זה לידיעת הסולטאן.

שתי נקודות במכתב הזה מחייבות הערות א. הוראת ממשלת אוסטריה-הונגריה. דומה שידו של הרב יוסף אלמאליח בדבר. כאמור הוא יצג את האינטרסים של קיסרות זו במוגור, והוא שפנה לסולטאן. ייתכן שהפעיל גורמים דיפלומטיים של אוסטריה, כדי ללחוץ על הסולטאן בנדון.

ב. הסרת ההשלות על היהודים והשוואת מעמדם לאלו של המוסלמים.

אין כל סיכוי שבקשה זו תענה בחיוב, כי היא מנוגדת לעיקרון המקודש באסלאם המבוסס על הקוראן בדבר מעמדם של בלתי מוסלמים ולא יעלה על הדעת שיזכו לשוויון זכויות עם המוסלמים. פנייה זו חוזרת לנוסח מכתבו של מונטיפיורי שהגיש לסולטאן בביקורו במרוקו בראשית פברואר 1864, ותשובת הסולטאן מוחמד הרביעי ב-5 בחודש הנ"ל.

אמנם בד'אהיר זה נאמר בסעיף 5 " כי כל בני האדם שווים לגבינו ", והיו מהאירופאים שפירשו את השוויון לפי התפישה שהייתה רווחת באירופה אחרי המהפכה הצרפתית, והישלו את עצמם שהסולטאן מתכוון להעניק שוויון זכויות לנתיניו היהודים.

הם לא הבינו את הלשון הדו משמעותית שהסולטאן השתמש בה כדי לספק את האירופאים. אשליה זו חוזרת במשך השנים אחרי 1864 במכתביהם של דיפלומטים אירופאים שפעלו במרוקו.

 תגובת ראש הוזירים.

ראש הוזירים ענה ב-12 באוגוסט לפנייתו של וייט. הוא מאשר את כל הפרטים במכתבו ומוסר לו שהסולטאן שלח משרת נאמן לאנתיפה כדי לחקור את האירוע ולדווח לסולטאן. את בקשותיו כפי שכתבם ב – באוגוסט, העביר לסולטאן, וחגובת הוזיר " כי אין הסולטאן מזניח את היהודים כי הם נתיניו, ולפי החוקים שלנו אסור לדכאם.

למושלים נשלחו כמה מכתבים בהם מוזהרים למנוע מהיהודים כל נזק, ואין לדכאם. כרגיל העביר וייט ב – 24 באוגוסט את תשובת ראש הוזירים לשר החוץ.

עדותם של יהודים מאנהתיפה ופחדם מפני נקמנות המושל ותושבי המקום.

מתחילת יוני בעת שיעק בן דהאן נרצח עד אוגוסט נודע למושל אנתיפה, עבד אללה אבו אלחסאן זנאגוי, שיהודי המקום התלוננו עליו, והוא חרש מזימות לנקום בהם. כך ניתן להבין את העובדה שבניגוד לעדויות של שמונה מיהודי המקום ב-21 ביוני, בו האשימו את המושל ברצח יהודי חף מפשע הרי בסוף אוגוסט כתבו שלושה מיהודי המקום לסולטאן מכתב ברוח אחרת.

הגיעו אליהם ידיעות על הפניות של הקונסולים לסולטאן, ועל שזה עומד לפטרו ואלי להענישו, והדבר יתנקם בהם. הם משבחים את המושל ומאשימים את הקרבן היהודי כ " אדם אכזרי ". לדבריהם הוא חזר לביתו אחרי המלקות ונפטר אחר כך.

הם דוחים את דברי משה בנו של יעקב דהאן המאשים את המושל. ( אגב עדותו של משה נמסרה בפני נוטריונים בטנג'יר, רק ב-2 בנובמבר, וכנראה מסר כבר עדות קודמת ) " מעולם לא נשלטה אנתיפה כל כך טוב כמו בימי מושל זה "

ניכר פחדם מפני נקמת המושל ואנשי המקום. הם טוענים שאם הסולטאן יאזין לקונסולים, כי " אז אנשי אנתיפה יתקפו אותנו ". חוששים לרכושם של סוחרים זרים שבידיהם, אם יקרה משהו למושל. ומסיימים מכתב לסולטאן כי " אנו נברך אותך בשבת ובחגים " חתומים אברהם אבוטבול, מרדכי אוחנה, ושלמה דרינו ( ואולי דנינו ).

אלה לא הסתפקו בפנייה לסולטאן, אלא כתבו לסוחרים היהודים בנמלי מוגדור, מאזאגאן, קזבלנקה ולרבני פאס ( כנראה לרבי אבנר הצרפתי ורבי רפאל אבן צור ). הדבר נזכר בפנייה השנייה של אותם יהודים לסולטאן, בהמשך לראשונה, ונצטט מהמשך המכתב :

ואנו מבקשים שתראה אותנו בין חמלה ומתפללים לאבותיך. אם משהו יקרה למושל שלנו, כל השכנים יתנכלו לנו היהודים. ישדדו אותנו. ואנו מבקשים צדק מהקב"ה. רוב היהודים הגרים בהרים שעלינו לעבור ובהם אנו חיים עם משפחותינו, חוששים שאם משהו יקרה לנו, האחריות תיפול על אלה שהעידו עדות שקר נגד המושל.

כבר כתבנו לקונסולים ולבוחרים בנמלים שייעשה צדק, ואם שיקרנו, שישרפו אותנו בעיר זו הנמצאת באמצע ההרים. היהודים בערים חיים בשלוה, ואנו במצוקה. אל נא תאזין לעדויות השקר נגש המושל.

ניכר אצלם הפחד מפני התנכלות כתוצאה מהצעדים שהסולטאן עלול לנקוט נגד המושל. ראויים לתשומת לב הדברים בהם מבדילים בין מעמד היהודים בערים בהם " חיים בשלוה " , כנראה הגיעו אליהם ידיעות על החסות הקונסולרית שניתנה לסוחרים יהודים, בערי הנמל, והם משוחררים מהפחד מפני מושלים עריצים.

לעומת מצבם, הם חיים הרחק בתוככי הרי האטלס, ואין להם היכולת להיעזר בגורמים שעשויים לעזור להם. עליהם להסתדר ולחיות בשלום גם עם השטן ולהתחנף לו, ורק כך יבטיחו את קיומם.

במכתב של דרומונד האי לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר, הוא התייחס לעדות זו, והוסיף כי לפי העדות, הוכה דהאן רק מאה מלקות, על שבא במגע מיני עם מוסלמית, לאחר מכן נשלח לביתו, הבריא מהמכות ואחר כך חלה ומת. אבל דרומונד האי משוכנע שאלה קיבלו הוראה מהמושל להעיד כך בלחץ איומים או שוחד.

תולדותיהם של חכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

רבי אברהם ב״ר דוד יצחקיארזי הלבנון

נולד בחברון בשנת תכ״א [1661], ונפטר בה ביום י״ג סיון שנת תפ״ט [1729] תלמידם של הרבנים משה גלאנטי וישראל יעקב חגיז, וחברם של הרב חזקיה די סילוה ורבי משה חיון. זקנו מצד אמו היה רבי אברהם אזולאי מחבר ספר ״חסד לאברהם״, ״בעלי ברית אברהם״, ״זהרי חמה״ וכו', וחותנו הרב אברהם ישראל זאבי מחבר ספר ״אורים גדולים״. בין גדולי תלמידיו נמנו הרבנים משה חגיז, ישעיה אזולאי ובנו יצחק זרחיה אזולאי אבי חיד״א, הצטיין בהתנגדותו העזה לכת השבתאית. בהיותו בשנת הת״ע שד״ר ארץ ישראל, לאירופה שהה ימים מספר באזמיר. שם נודע לו שיש בעיר ספרי כפירה בידי השבתאים הנסתרים שחוברו ע״י אברהם ישראל קרדוזו, ובפקודתו ואימת חרמו הגדול נאספו הספרים הלו ונשרפו בפומבי. בעברו דרך קושטא כתב הקדמה לספר ״בני יעקב״ לרבי יעקב ששון. בשנת תע״א [1711] היה בשלוניקי, ויפרסם שם ברבים את קלונו של נחמיה חיון. בשנה שלאחריה עשה זמן מה באמשטרדם, ושם השתדל יחד עם רבי צבי אשכנזי הנודע בשם החכם צבי, להחרים את חיון ולשרוף את ספריו. הרב יעבץ בן חכם צבי, כתב עליו בספרו ״מור וקציעה״ ח״ב בלוח התקון וההשמטות דף צ״ד סורים אלו: ״בקטנותי ראיתי באמ״ד שליח ציון חכם יצחקי, כמדומה שהיה ארוך גמר, גבוה מכל העם משכמו ומעלה״. בשובו לירושלים דרך קושטא בשנת תע״ה [1715] נתמנה לראש ולמנהיג הקהלה, והיה מתנהג בסתר בחסידות ובפרישות. הרב חיד״א כתב עליו, כי נתמנה לראש בזמן גדולים. משוער, כי היה הראשון אשר נודע בתאר ראש מתא. בימיו היה ריוח והצלה ליהודים, ורבים מאנשי הגולה התישבו בירושלים, וקנו בתים וחצרות. הסתלק מרצונו הטוב מעל כסא הרבנות בשנת תפ״ב [1722]. הרה״ח גרץ בספרו יכנהו: ראש מהדברים בין רבני ירושלים בזמנו. תלמודי במדה בינונית כרוב רבני הדור ההוא, ועם זה כרוך אחרי הקבלה אך איש ריב וקנאי גדל נגד השבתאים. והרב בע״ס די״י בתוגרמא ערבבו עם הרב אברהם לאניאדו שהיה עשרות שנים לפניו, וציין בטעות שהיה

ר״מ בירושלים בין השנים ש״ס – ש״פ.

אלו הם חבוויו:

א]. ״זרע אברהם״ – שו׳ית בסדר ד׳ הטורים ב״ח. נדפס באזמיר וקושטדינא בין השנים תצ״ב – תצ״ג.

 ב]. פלפול עם הרב אברהם הלוי בע״ס גנת ורדים.

 ג]. חבור גדול על רמב״ם והלכות גיטין.

ד]. חידושים על השו״ע ושו״ת.

 ה]. אגרת שבוקין. נכלל בספר זרע אברהם הנ״ל. ראה אוצר הספרים ז. סי׳ 260 ו. כתבת קעקע, מדובר בו על מעשה נחמיה חיון ותעלוליו.

רבי אברהם ב״ר דוד מימון הנגיד

 נולד ה׳ח׳. רב פעלים מנהיג דגול. בהשתדלותו התייהדו המון קראים במצרים, ה׳ע״ג, ונכנסו תחת כנפי השכינה. נפטר ה׳ע״ד.

רבי אברהם ב״ר דוד פארדו

רבי אברהם פארדו עמד בקשרים עם החיד״א מעת שהתיישב בליוורנו בשנת תקל״ט [1779]. היה לו עמו, כנראה, עסק כספי והחיד"א היה מעביר על ידו כספים לאיזמיר. בשנת תקנ״ג נשא רבי אברהם פארדו את בתו של החיד״א. נשתמרה בידינו אגרת ששלח חיד״א לרבי דוד פארדו שנכתבה ללא ספק בשנת חתונתו של רבי אברהם פארדו, שבה הביע החיד״א את שמחתו על זיווג זה: ״מה נכבד היום מלך ישראל – כותב החיד״א לרבי דוד פארדו – את בש״ר במדב״ר משום אקרובי תקרובת כעי״ן פנים. וישא אברהם מכלל יופי חיבה יתירה החכם הש׳ ב״ר מניה דמר… שמחי בת ציון ותהי שמחה" גדולה בעליתן של בעל. אותו היום נטל עשר עטרות עלי ועל ראשי אשר כה ברכני ה׳ התחתן במלך אדונינו המלך דוד״י.

את זמנה של האגרת אפשר לקבוע. החיד״א מציין שבנו רבי אברהם אזולאי ״לעת הלום שכיח גבאי ואתי מעיר תוניס יע״א לאר׳יל״. בנו זה יצא ממחנה ההסגר בליוורנו בסוף תשרי תקמ״ד וברור שהכוונה לבואו בפעם הראשונה מצפון אפריקה, שכן מזכיר החיד״א באגרתו תשובה בהלכה שקיבל מחתנו בענין ספר תורה שהגיעה אליו יום או יומים קודם ר״ה״ ומשום טרדתו בימים נוראים לא נתפנה להשיב עליה. רבי אברהם פארה היה מבקר לעתים תכופות בליוורנו, באיזמיר ובשאלוניקי. בשנת תקל״ט-תק״מ היה באיזמיר. את בתו של החיד״א נשא בליוורנו. שבשנת תקנ״ז היה שוב בעיר זו וכך רשם החיד״א בזכרונותיו: ״8 כסלו תקנ״ז בא חתני ה״י.

 ר״ח ניסן הלך לש׳״. בשנת תקנ״ט הביא לדפוס בשאלוניקי את ספרו של אביו ״ספרי דבי רב״. שנתיים לאחר מכן היה שוב בליוורנו והחיד״א רשם בפנקסו, ״חתני חר״א פארדו ה״י. ז״ך כסלו תקס״א בא חתני. ונסע כ״ד אדר לש׳״. החיד״א חיבב את חתנו ובספריו הוא מביא כמה חידושי תורה משמו: ״ועל זה ידיד נפשי חתני החכם השל׳ עצום ורב כמוהר׳׳ר אברהם פארדו נר״ו… אמר אלי״, שהקשה לי חתני ידיד נפשי החכם השלם עצום ורב בר אבהן ובר אוריין כמהר״ר אברהם פארדו נר״ו״; ״וידיד נפשי חתני החכם השלם עצום ורב כמה״ר אברהם פארדו נר״ו אמר…״: תשובה שהשיב רבי אברהם פארדו לאביו הדפיסה החיד״א בספרו ״יוסף אומץ״.

רבי אברהם פארדו עלה לירושלים ונמנה עם חבוי בית המדרש ״חסד לאברהם ובנין שלמה״ ולאחר פטירת חותנו נתמנה במקומו לראש הישיבה. נפטר בשנת תק״פ. בפנקס ההשכבות של הישיבה נאמר עליו: ״יזכור א׳ נשמת עטרת ראשנו וצניף תפארתנו, רב הדומה למלאך ה׳ צבאות הוא מלכי צדק מלך שלם. מרן רבי אברהם פארדו הוא הקדוש זצ״ל, נפטר ששה באייר ה׳ בשבת שנת התק״ף ;1820 לרבי אברהם פארדו היה בן, יצחק דוד, וכנראה גם בת בשם רחל.

מ. בניהו, ספר החיד״א, עמוד תצח

רבי אברהם ב״ר דוד קאריגל

 אביו של רבי חיים משה קאריגל. היה שליח ירושלם בטורקיה. :שנת תל״ה [1675] כיהן כדיין וש״ץ לעדת הספרדים בירושלם ׳מוכתר בתואר ״הרב הגדול ונעים זמירות ישראל״. היה חתנו של

רבי אברהם רויגו.

יהודי המזרח בארץ ישראל; "ירושלים" ח'; שלוחי ארץ ישראל; תולדות חכמי ירושלים

רבי אברהם ב״ר דוד שושן מחכמי ספרד בדור העשירי. מתלמידיו של הרא״ש. נפטר בשנת ה׳צ״ט [1339]. חיבר חידושים על הש״ס: ״עליות״. מובא בספר אבודרהם.

תור הזהב והשמד, עמוד 277

שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה-רות קרק

  • נסיונות ל פרודוקטיביזציה של בני הקהילההעדה המערבית

אחד מן הפתרו­נות שהגה הרדב״ש לשיפור מצבם הכלכלי הירוד של אחדים מן המערביים ושחרורם מן התלות בחלוקה היה בתחום החקלאות. הצעת פתרון זו נבעה כפי הנראה משילוב בין השקפותיו בנושא חיבת הארץ וישובה והאמונה שיש לפתח תחום זה כענף משתלם וכמקור פרנסה. כבר

 באלול תרכ״ג (1863) הביע הרדב״ש מעל דפי עיתון הלבנון תמיכה בהתיישבות בני עדתו מירושלים בקרקעות שקנו שאול יהודה ויהושע ילין בקאלניע (היא מוצא). לדעתו:

…. נחלתם שפרה בעיני עד למאוד! טובה ויפה ומתוקנת לעבודה. והארץ מסוגלת לעשות פרי תבואה ויש מבני קהילתנו בני ארץ המערב הפנימי אשר באו לשם החלום ומוכשרים המה לעבודת האדמה בתת ה׳ חפצם יצליח בידם היקרים הנז' ותפילתי רבה כי עד מהרה יתן ה׳ כי יוכלו להוציא מחשבתם הטובה…

  • מסתבר שתכנית זו בה תמך הרדב״ש לא יצאה אל הפועל.

באותן שנים קיים הרדב״ש קשר עם משה מונטיפיורי בנושאים שונים וביניהם אף נושא הבנייה והפרנסה. בשנת 1865 השתתף הרב בקבוצת הרבנים שפיקחה על חלוקת כספים ותרופות ששלח מונטיפיורי להקלת פגעי המגפה בירושלים. שנה לאחר מכן, על־פי דיווח מונטיפיורי בלונדון, הציע הרב דב״ש (ב־2 באפריל 1866) בפגישת ראשי העדות בירושלים עם מונטיפיורי, לבנות בתי־מחסה לעניים, בהדגשה שהבנייה תיעשה לא רק כפתרון לבעיית דיור, אלא כדי לספק תעסוקה מכניסת כסף כתרופה למצבם המצער.

בדיווח על עובדי אדמה בעדה המערבית בירושלים, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, נאמר:

לא יש אתנו עובדי אדמה, ואולם כמה עניים אשר הם בעלי מלאכה, רצונם לעבוד האדמה ואין ידם משגת לקנות שדרות וכרמים, ואם המה״ג: [המאור הגדול] יחזיק בידם, הם מוכנים לעבוד לזון את נפשותם.

ההיכרות בין הרדב״ש למונטיפיורי הביאה לכך שהאחרון פנה לרב, לאחר ביקורו השישי בארץ־ישראל בשנת 1866 והזדעזעותו ממצב הפרדס שקנה ביפו בשנת 1855, בבקשה שיעזור לו לחדש את ההתיישבות בפרדס. הרדב״ש הפיל גורל בקרב המעוניינים ושלח בשנת תרכ״ח (1868) ארבע משפחות מערביות מירושלים שהתיישבו בפרדס ביפו יחד עם ישראל שמחון מיפו.

על המשפחות שהתיישבו שם עברה תלאה רבה, מחלות קשות, סבל מהעדר מחסה ותנאי אקלים ומגורים קשים ומחסור. כן סבלו מגנבים ושודדי לילה, כך שנאלצו לעזוב לאחר חודשים ספורים. היחיד שנותר במקום היה ישראל שמחון. מונטיפיורי פנה לרדב״ש שנית וביקשו שישלח משפחות אחרות לעזרתו, אך הרב נאלץ להשיב לו כי: ״אין איש אשר ירהיב בנפשו עוז לשבת בארץ המלחמה ההיא מעוף צוקה ויראה״.״

  • חרף נסיונות האכזב של הרדב״ש בתחום זה המשיך לטפחו והיה ממייסדי וראשי הסניף הירושלמי של ״חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל״, שיסד יהודה בן־שלמה חי אלקלעי בעיר בסוף שנת תרל״א (1871).

מפעלי הבנייה של צו״ ף דב״ש ושל המערביים

הרדב״ש הנו דמות מפתח להבנת מפעלי הבנייה של העדה המערבית בירושלים, בתוך ומחוץ לחומה. עם זאת יש להדגיש שנעזר בהגשמת יוזמותיו בתרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי בצפון־אפריקה, אירופה ואמריקה. בעשירי בני עדתו בירושלים ובוועד המבצע שפעל לצדו מאמצע שנות השישים. אחד מעוזריו המרכזיים בתחום זה היה כפי שמרמזים מקורות רבים, גזבר הוועד רחמים שלמה אבו־שדיד. בהמשך אתאר בנפרד את הבנייה בתוך העיר העתיקה ומחוצה לה בשכונת מחנה ישראל.

הבנייה בעיר העתיקה

כדי שאנשי הקהילה המערבית שישבו בתוך הרובע היהודי בעיר העתיקה לא ייאלצו לתפקד בבתים שכורים, תיכנן הרדב״ש בניית מוסדות קבע לכולל. בכספים שנאספו במרוקו נקנתה חלקת קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בסמוך לרחוב היהודים, ולאחר ההתגברות על מכשולי הקנייה והרישום נבנו עליה בשנת תר״כ (1860) שני בתי־כנסת (בית־הכנסת הגדול, ובית־הכנסת ר׳ אלעזר), ובתים אחדים.

על־פי מקורות מאוחרים יותר אנו למדים כי המקום התפתח כמוקד מרכזי ראשון לעדה המערבית; המוסדות שהוקמו בו כללו: ״בית תפלה ובית לתורה ולתעודה לחכמי העדה, כן בית לתלמוד תורה ובתי מעון לאלמנות ויתומים, עניים הקנים וזקנות״.

מבית־הכנסת הגדול, שלאחר מותו של הרדב״ש נקרא לזכרו ״בית־הכנסת צוף דב״ש״ הביא פנחס גראייבסקי כתובות המציינות רשימה מפורטת של נדיבים ש״עזרו עזר שיש בו ממש בבניינו״. בין השמות המוזכרים מופיעים: אברהם תאבית, יוסף מלכה, יאודה אסולין, אברהם ושלמה אבו־שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן־עטר, מיימון עמיאל ואחרים. בלוח נפרד מצוינת האשה הכבודה חנינה די שרביט, שעזרה לבניין החצר הנדונה. על־פי הדין וחשבון, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, מנו מוסדות העדה המערבית בעיר העתיקה: שני בתי־כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי־מדרש ושלושה בתי־ספר.

מאמצע שנות השישים ואילך החל להתפתח ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה ח׳אלדיה), מוקד נוסף של מגורי ומוסדות הקהילה בעיר העתיקה. זה תפס במשך הזמן את מקום המרכז הראשון. בריכוז זה הוקדשה (כנראה בשנת תרכ״ז – 1867) חצר למערביים, כפי שנראה מלוח אבן שנקבע בה המודיע:

שהחצר הזאת היא קדש כמו שהיא בתי מחסה לעניים ות״ח [תלמידי חכמים] לאורחים ומדרש להת״פ (להלכות תפילה, או להתפלל) בו לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן אפי׳ לחלק השכירות לעניים״.

חכמי המערב בירושלים-ש.דיין-רבי רפאל אהרן בן שמעון

 

רבי רפאל אהרן בן שמעוןאמנם בשנים תרמ״א — תרמ׳׳ד נוהלו ענייני העדה בהשקט ובשלוה, ביושר ובכושר נפלא, אולם אש המחלוקת הותירה עדיין צלקות רבים בקרב העדה. אך פצעים אלו נתאחו בעקבות אש המחלוקת שקמה ופרצה בין ראשי עדת הספרדים וראשי עדת המערבים בחודש אב תרמי׳ד (1884). מחלוקת זו בערה מאוד עקב סירובם של הספרדים לקיים את כל דברי האמנה שהיו חתומים עליה בימי הרב צוף דב״ש. בעקבות הסכסוכים הרבים החליטו המערבים להתנתק סופית מכל תלות ומכל קשר מעדת הספרדים. נראה, שמחלוקת זו, גרמה לאיחוד כל השורות בתוך עדת המערבים, וכולם כאיש אחד נתנו שכם לשיקומה וביסוסה של העדה בכל המובנים. לשם שיקומה של העדה, מינו אז ועד גדול מכל יחידי ורשומי העדה, כאשר מטרתם העיקרית לעמוד בפרץ, ״…בכל עוז ותעצומות לפקח ולהשגיח על כל ענייני כוללינו לתקון ולקיום מצבינו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע לקרב התועלת לכוללינו…,׳.

רבי רפאל אהרן, נקרא אף הוא להטות שכם לשיקומה של העדה ואף להמנות לאחד משבעת הנבחרים לועד העדה. רבי רפאל אהרן, אשר מיום הסתלקותו של אביו הקדוש הסתגר בתוך ד׳ אמות ומנע את עצמו מכל התערבות בעניני העדה, לא יכול היה לעמוד בפני ההפצרות הרבות שהופנו אליו מכל הגורמים, ובפרט מרעיו הרבנים, על כן הסכים לבסוף להיות אחד מנבחרי הועד.

פרט חשוב יש לציין, שאולי בעקבותיו הסכים רבי רפאל אהרן להתמנות לאחד מנבחרי הוועד, והוא שאנשי הועד הזה, שנבחר מז׳ טובי הקהילה, קבלו על עצמם להחזיר את העטרה ליושנה ולהמשיך לקיים ולחזק את כל ההנהגות שהנהיג מור אביו זצ״ל. וכך הם כותבים בהסכם שנחתם בשנת תרמ׳יב בחדש טבת:

״אנחנו הח״מ חו״ר ויחידי כוללינו ק״ק המערביים יצ״ו היושבים פעה״ק ירושלים ת״ו, נתקבצנו לטכס עצה מה לעשות לרפאת שבר כוללינו ההרוס בעוה״ר מיום אשר פרץ ה׳ פרץ בנו, ולוקח מעל ראשינו רועינו הנאמן עט״ר וצ״ת מוה״ר צוף דב״ש זיע״א, אשר נשארנו כצאן בלי רועה, ומיום ליום נקוה לצדקה והנה צעקה. ולדאבון לבבנו החרבן והשממון הולך וגדל עד אשר חומות כוללינו נטו ליפול תחתיהם ח׳׳ו וכל התיקונים אשר נעשו עד הנה מימות סילוקו של צדיק זי״ע, לא העלו ארוכה ומרפא לתיקון כוללינו וישובו. כי יסוד התיקונים האלה הונח על פניות ונטיות צדדיות. כי בעוה״ר פירוד הדעות השורר בעדתינו הכאיב כל חלקה טובה בישוב עדתינו, וככה ירד ירדנו אחורנית עד אשר הגענו לעפר. ולעת כזאת אשר גם מקר׳׳ח עוררו אותנו לשים קץ להריסות כוללינו ולחזק ברקיו, התקבצנו ברוב מנין ורוב בנין, להתיעץ כדת מה לעשות, לעשות תיקונים מועילים. אחר המו״מ בחקר דבר בכל פרט ובפרט, נוכחנו לדעת ששורש פורה ראש ולענה של חסרון ההנהגה ומניעת הישוב והעדר השלום בכוללינו, מפני כי נסוגו אחור כל התקנות אשר בהם התנהגה העדה כל ימי עט״ר זיע״א, ותחתיהם הושמו חדשות שבאפס יד נשברו ולא צלחה לנו. עתה נתעוררנו לעורר את האהבה ולחדש כקדם תקנות מה שהיה נהוג מקדם בימי עט״ר, והוספנו עימם תקנות מועילות כפי העת והזמן בצירוף קב״ו. הבוחר בציון יתקננו בעצה טובה מלפניו לישוב ולשלום הארץ.

א.         לבחור ועד שיטפל בעסקי העדה. בחירת הועד הנז׳ תהיה עפ״י הסכמת הת״ח ברו״ב ורו״מ. בראש הוועד מו״מ מנינו למעי הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא הדו״מ כמוהר׳׳ר יששכר אצאראף יצ״ו, וכל עניני הקהל יהיו נחתכים על פיהם. וכל הוועד הנזכר מחוייבים לשבת לפחות יום אחד בשבוע בבית הוועד אשר לכוללינו לשאת ולתת בכל עניני הקהל, ולהשגיח בכל הכנסה והוצאה ולחזק בדקי הכולל לכל אשר ימצא שם בדק, ועל פי רוב דעות יקום דבר, וכנהוג בבית הוועד הגדל מהספרדים יצ״ו. ומהיום נודיע לאחינו שבחוצה לארץ שכל כסף הבא לשם כוללנו יושלח לשם הוועד, וכן כל הכתבים הנשלחים לחוצה לארץ יהיו בחתימת הוועד, וראש הוועד ג׳׳כ, חוץ מחתימת הרב החותם ראשון הי״ו, אשר היא הראשונה.

ב.         בהסכמה עלינו ברו׳׳מ ורו׳׳ב שאחד מנבחרי הוועד יהיה ידידינו ואור ענינו, הרב הכולל בישראל להלל, רב ספרא דט״ל כמוהר״ר רפאל אהרן בן שמעון יצ״ו מר בריה דרבינא עט״ר זיע״א, אשר הוא קודם לכל אדם. וגם בענין הנהגת העדה תכון עם מע׳ הרב ראש הועד יצ״ו, בכל פרט וסעיף בע״ה…״.

ג)          בענין חלוקת הכסף המתחלק לשלשה חלקים, שליש לקופת הת״ח ושליש לקופת העניים ושליש למשמרת להוצאת העדה, כאשר היה מימות עט״ר זיע״א, על זה יחתמו שלשה פקידים, דהיינו פקיד על קופת הת״ח, ופקיד על קופת העניים וקופת המשמרת אשר ממנה יהיה הוצאות הכולל, כבר היא מסורה ביד טוה״ש הגבר המרומם אוהב התורה ולומדיה, כמוה״ר סי׳ מימון עמיאל יצ״ו, והטור השני החכם הש׳ כה״ר סי׳ שלמה אבישדיד יצ״ו, ועל שתי קופות האחרים, הסכמנו שעל קופת העניים יתמנו גזברים שהם מע׳ הרב המובהק כמוהר״ם מלכא יצ״ו ומע׳ הרב כמוהר״א בן שמעון יצ״ו ולא יעבור כתיב.

ד)         כל גזברי שלשת הקופות הנז׳ אשר יהיו מאן דהו, כל גזבר וגזבר חיובא רמיא עליה לעשות פנקס מיוחד המשמש הוצאה והכנסה של הקופה שבידו, אשר לכולם בשמות יקרא, דהיינו קופת הת״ח יהיה נקראת עולת החודש, וקופת העניים הנקראת עולת שבת, וקופת הכולל היא נק׳ עולת התמיד, ומחוייב כל גזבר וגזבר לסדר חשבונו הדק היטב כמטהר וכמצרף כסף, בכל ששה חדשים לפני הוועד וראש הוועד יצ״ו, ואחרי אשר יראה בעיניהם שסדר חשבונו ישר ונכון יבואו על החתום בפנקסו שעד אותו זמן הוסדר חשבונו לפני הוועד, ואין כל חדש בזה שכן היה נהוג כל זה מאז ממעט״ר זיע״א.

ה)         כל סדרי חשבונות שבפנקסי שלשת פקידי כולל הנז׳, ירשמו סדר הכנסתם והוצאתם בקצרה בפנקס הכללי אשר יחיה תמיד מונח למשמרת בבית הוועד לדורות עולם, למען יוכל כל דורש חשבון כוללות עדתינו לראותו, אם השעה צריכה לכך, וכאשר כל זאת ג״כ היה נהוג בימי עט״ר כידוע זאת ומפורסם.

ו)          בהסכמה עלינו בכל תוקף וחוזק, שמוכרח הדבר ולא יעבור להיות ב״ד קבוע בכל יום שני וחמישי, לדון בין איש לרעהו כדת משה וישראל, ולראש אב״ד מנינו למע׳ הרב המופלא מר דיינא כמוהר״ר יששכר אצאראף יצ״ו הנד, ובידו מסרנו הכח לברור הדיינים אחרים אשר מחכמי עדתינו, אשר ישבו בקבע עמו בכל יום ב׳ וה׳, וכאשר גם זה היה בימי עט״ר.

כל זה בהסכמה עלינו להיות הנזכר לעיל חק ולא יעבור באשר הוא ישוב העולם ותיקון כוללינו, ויה״ר חפץ ה׳ בידינו יצלח, ותוקף הסכמתנו זאת תהיה שרירה וקיימת חזקה כראי מוצק כתוקף וחוזק ההסכמות מימות יהושע בן נון ועד עתה, ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה, והאיש המערער על זה וגורם ביטול הסכמתנו זאת הרי הוא מחריב הישוב ומקלקל העולם, ומרבה מחלוקות בישראל, והקולר תלוי על צוארו, ודם העניים מידו יבוקש ואין רוח חכמים נוחה הימנו, ולא תהיה לו מחילה עולמית, ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה כי״ר.

הלכ״ד חו״ר עדתנו המערביים יצ׳׳ו

בש״א לחו׳ טבת שנת וארכת״ך מהרה תצמח לפ״ג

וה׳ יברך את עמו בשלום

ע״ה יהודה אלבו ס״ט, ע׳׳ה דוד אדהאן, הצעיר שמעון אשריקי ס״ט, ע״ה אהרן בן מימון אדרעי, ע״ה דוד הכהן לחדאד.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר