ארכיון יומי: 22 בנובמבר 2015


התעודה הירושלמית" ומפעלו החינוכי לשפה ולתרבות עברית של שלמה דב גויטיין-דוד גדג'

דוד גדג

"התעודה הירושלמית" ומפעלו החינוכי לשפה ולתרבות עברית של שלמה דב גויטיין

by דוד גדג'

דוד גדג' ויאיר אור

בשנת 1949 החלה האוניברסיטה העברית בשיתוף עם האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות לקיים בחינה בעברית שהעוברים אותה בהצלחה זכו בתעודה שכונתה "התעודה הירושלמית". פרופ' שלמה דב גוֹיטיין, חוקר יהדות תימן והגניזה, היה מיוזמי הפרויקט ועמד בראשו בשנותיו הראשונות. פעילותו החינוכית של גויטיין החלה בפרנקפורט של ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת בתנועת הנוער כחול ולבן (Blau Weiss). עם עלייתו לארץ ב-1923 החל ללמד תנ"ך והיסטוריה בבית הספר הריאלי בחיפה. ב-1927 החל ללמד ולחקור באוניברסיטה העברית, ובמקביל המשיך את מפעלו החינוכי העברי. בין השנים 1938-1948 שימש כמפקח חינוך ראשי מטעם ממשלת המנדט. יותר משלושים מפרסומיו של גויטיין עוסקים בהוראה ובחינוך. שני ספריו המוכרים ביותר בתחום החינוך הם "הוראת התנ"ך" ו"הוראת העברית", שיצאו במספר מהדורות. 

"התעודה הירושלמית" של דוד תורג'מן כפי שמופיעה בספרו "ממראכש לירושלים".

התעודה הירושלמית יועדה לבני התפוצות. מטרתה היתה "לעורר ולעודד את לומדי השפה העברית וקנייני רוח ישראל בתפוצות, לתת כיוון והסדר ללימודיהם, ולקבוע רמה להישגיהם". התעודה העניקה למקבליה פטור מלימודי העברית באוניברסיטה העברית, אך גויטיין קיווה שיהיה לה ערך סמלי רב. "בתקופתנו זו, שהיא מעוטת סמלים… אל-נא יהא עניין התעודה הירושלמית קל בעינינו", אמר בכינוס המייסד של האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות הגולה ב-1947. "אנו מובטחים כי קיום תעודה זו יעורר ויעודד את הלומדים עברית בכל אתר ואתר, יציב להם מטרה, יבור להם את חומר הלימוד, יעמיד אותם ואת מוריהם על הישגיהם ויקשור את אלה ואת אלה אל האם ירושלים". גויטיין לא הסתיר את שאיפתו להפוך את ארץ ישראל למרכז התרבות היהודי-העברי, והשווה את התעודה הירושלמית לסמיכה הארץ ישראלית לרבנות. הוא הציע כי מקבלי התעודה יזכו בתואר "חבר" או "עמית", שיעניק להם יוקרה וזכויות שונות.

גויטיין הצהיר כי שאב השראה מן הבחינה האנגלית המכונה CPE (Certificate of Proficiency in English), הנחשבת עד היום להסמכה הגבוהה ביותר של אוניברסיטת קיימברידג' בשפה האנגלית כשפה זרה. ואכן, הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות שיקפה היטב את מבנה הבחינה האנגלית, שהתמקדה באותם ימים רק בתרגום, בספרות ובחיבור. בשל רמת הקושי הגבוהה של הבחינה הירושלמית, אפשר לומר שאין הבדל עקרוני בין הבחינה לבין מבחנים בספרות, בחיבור ובתנ"ך לדוברים ילידיים של עברית. גויטיין גם קיווה, בהשראת הבחינות של קיימברידג', כי בעתיד תציע האוניברסיטה גם בחינות ברמות נמוכות יותר, ואף התכוון ליצור בחינה ללומדי עברית לא יהודים, הכוללת רק תנ"ך ומשנה אך לא את הספרות העברית החדשה.

הבחינה הירושלמית כללה שני שאלונים: שאלון א', הבודק בקיאות בספרות, ושאלון ב', המתמקד בחיבור, בתרגום ובסיכום. לכל שאלון הוקצבו שלוש שעות. שאלון א', העוסק בספרות, התבסס על רשימת ספרים וחומרי קריאה, שכללו פרקי תנ"ך, פרקים מן התורה שבעל פה ומן הסידור, וכן קטעים מספרות ימי הביניים ומן הספרות העברית החדשה. בבחינת תשט"ז, למשל, הוטל על הנבחנים לכתוב על "תחילת נבואתם של משה, שמואל, עמוס, ירמיה, חגי וזכריה" או על "תפקיד המלך לפי התורה, דברי שמואל ונבואת ירמיה". בתחום ספרות ימי הביניים והספרות החדשה נשאלו התלמידים על קווי דמיון בין שירת ביאליק לשירת ר' יהודה הלוי, על סיפורי יהודה יערי, או על מאמרו של אחד העם "מוקדם ומאוחר בחיים". מעצם העובדה שהחומר הספרותי משתרע על טווח היסטורי רחב ועל מגוון סגנונות עבריים ניכר האופי האליטיסטי של הבחינה, כבחינה ברמה הגבוהה ביותר.

שאלון ב' עסק בחיבור, בתרגום ובסיכום. בחלק הראשון התבקשו הנבחנים לכתוב חיבור בן 250 מילה על נושא מתוך רשימת נושאים. בבחינת תש"ט, למשל, יכלו הנבחנים לכתוב חיבור המשווה בין אירועי ת"ח לאירועי תש"ח, חיבור על חיי התרבות של היהודים באזור מגוריהם, על דמות אידיאלית של מנהיג נוער, על מצוות הצדקה ומפעלי צדקה בישראל, או על סידור התפילה וערכו הדתי, הלאומי והחברתי. חלק מן הנושאים לחיבור נגע לשאלות המעסיקות את היהודים, ובפרט את הציונים. כך, בשנת תשט"ז התבקשו הנבחנים לכתוב על "העולים מארצות המזרח", או על דעתם בשאלה מה ראוי יותר ללמד – תנ"ך או ספרות מודרנית?

לבסוף, חלקו השני של שאלון ב' כלל גם משימות תרגום או סיכום. בחלק זה של הבחינה הופיע טקסט מודרני, שעל הנבחנים הוטל לסכם אותו או לתרגם חלק ממנו, וכן לבאר כמה מן המילים והביטויים שהודפסו בהדגשה. הטקסטים שיועדו לתרגום או לסיכום מעידים עד כמה הכתיבה הבחינה לנבחנים בקהילות השונות את סדר יומה האידיאולוגי של האליטה בישראל. טקסטים אלו כללו לאורך השנים שיר של אלתרמן, קטע מנאום חיים ויצמן בפתיחת הכנסת הראשונה, נאום ש"י עגנון בטקס חלוקת פרס ביאליק, רשימה של ביאליק על ביקורו באמריקה, רשימתו של ויצמן על פגישתו עם האמיר פייצל, דברי ביאליק על יד ארונו של אחד העם, או קטע מספר של מרטין בובר. עד שנת תשי"ב כללה הבחינה מטלה נוספת – תמצות קטע תנ"כי בשפה מודרנית.

טקס חלוקת "התעודה הירולשמית" בעיר תוניס, 17.12.1952

כיצד התקבלה הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות? מספר הארצות שהשתתפו בבחינה היה קטן, וכך גם מספר המשתתפים. בין השנים תש"ט-תשי"ד ניגשו לבחינה בארצות הברית 330 מועמדים, בצרפת 211 מועמדים, במרוקו 159, בג'רבה ובתוניס 116, וכן היה מספר קטן של משתתפים באיטליה, באנגליה, בדנמרק, בדרום אפריקה, בהונגריה, ברודוס ובשוויץ. נראה כי ההשתתפות המועטה בבחינה נבעה משלוש סיבות עיקריות. ראשית, היה קושי במציאת משתפי פעולה שיארגנו וינהלו את הבחינה. שנית, נראה כי היו חילוקי דעות על אופי הבחינה ותכניה, שגרמו לחלק מהקהילות לא להשתתף בה. לבסוף, הקהילות המבוססות יותר, כגון זו של ארצות הברית (שבה היה מיעוט נבחנים ביחס לגודל הקהילה), התקשו להעניק את הבכורה לירושלים, ובמקרים רבים מצאו לבחינה חלופות מקומיות.

במקרה של מרוקו וכך גם במקרה של ג'רבה (כפי שמראה פרופ' יוסף יובל טובי במאמרו שיפורסם בקרוב בכתב העת "הגות"), ניגשו המורים לבחינה לא משום ששקלו לימודים גבוהים בישראל, אלא בשל היוקרה של התעודה ושל האוניברסיטה העברית. המורים לעברית בצפון אפריקה ראו בתעודה אמצעי להצגת רמת ידיעותיהם, מתוך כוונה לזכות בהערכה ובתגמול מתאימים. למרות ההצלחה הכמותית, אחוז ההצלחה בבחינה היה שם נמוך יחסית. אחת הסיבות לכך היא שחלק ממורי העברית בצפון אפריקה היו מהדור הישן, "מלמדים" בחדר, שניגשו גם הם לבחינה והתקשו לעבור אותה בשל אי היכרותם עם תכנים מהתרבות העברית החדשה.

קושי נוסף בקהילות אלו נבע מכך שרשימת הספרים לבחינה הגיעה לעתים באיחור, כך שלמורים לא התאפשר להתכונן לבחינה באופן יסודי. על כך יש להוסיף קושי בהשגת הספרים עצמם. בעיה זו עולה ממכתבים של מורים שנשלחו לגורמים שונים בישראל, ובהם ביקשו סיוע בשליחת הספרים הנדרשים. המורה לעברית יוסף אדרעי מקזבלנקה, למשל, סיפר במאמר שפורסם ב"הפועל הצעיר": "האידיליה 'מצבה' לד[וד]. שמעונוביץ, לא היתה בנמצא בכל מארוקו, ורק בנס נמצאה חוברת אחת ב'מגן דוד'. 'מצבה' ישנה, וממנה נכתבו כמה העתקות שנשלחו לערים". ניכר אפוא כי הבחינה הירושלמית, ששאפה ליצור סטנדרטיזציה של הידע הלשוני והתרבותי בתפוצות, עוררה התנגדות בקהילות מסוימות, ולעומת זאת קהילות אחרות מצאו בה פתרון לבעיות מקומיות.

מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של הרצאה שניתנה במסגרת כנס במלאות 30 שנה לפטירתו של פרופ' ש"ד גויטיין, שהתקיים בתחילת החודש במכון בן-צבי בשיתוף האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ד בחשוון תשע"ו, 20.11.2015

הספרייה הפרטית של אלי פילו-מבט ראשון של אהבה-יצחק קינן

מבט ראשון של אהבה

זהו סיפורם של נערים ונערות שעלו ארצה ממרוקו ללא הוריהם, והצטרפו לכפר נוער בו התקבצו גם בני נוער שהתייתמו בשואה. דרך עיניו של הנער יליד מרוקו, שהתאהב בנערה מרומניה, נפרשת תקופת ראשית המדינה, על כל מורכבותה.

הכותב, במכחול רגיש משוח בתום ובהומור, מתאר איך הופך הנער לישראלי לכל דבר המתבייש במוצאו ועושה הכול כדי למחוק כל זכר למבטאו המרוקאי.

על רקע החיים בישראל של שנות החמישים מתוארות ההתמודדויות והדילמות שחווים הנערים, ביניהן ההתנסויות המיניות הראשונות ומותו של חבר.

יצחק קינן, יליד מראכש שבמרוקו, עלה ארצה במסגרת ״עליית הנוער״. הוא התחנך בכפר הנוער נוה הדסה ובקיבוץ תל יצחק. את שירותו הצבא׳ עשה בנח״ל ובצנחנים ומאז הספיק להיות: מורה, מחנך ומנהל בבית ספר גלבוע שבבית-שאן; ראש מועצת בית-שאן (מ-1974 עד 1983), שליח ״עליית הנוער״ במערב-אירופה (1984- עד 1987), ומנכ״ל אמנות לעם (מ-1988 עד 1992).

בין שיריו שהולחנו ומושרים בפי הגבעטרון: ״ים השיבולים״, ״עמק שלי״, ״פנס בשלכת״, ״ברוש של עצבות״.

שניים מסיפוריו הקצרים זכו בפרסים ספרותיים: ״קבר בהר הזיתים״ ו״מעשה בתיק״.

ספרים נוספים פרי עטו שראו אור: הרומן ״ילד מן המדברי׳ (הוצאת מסדה), ספר הילדים ״נחש הפלא ממראכש״ (הוצאת מסדה), הנובלה ״אגוז״ (הוצאת מסדה).

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

מפסגת טנג׳יר המשופעת בתים נאים ותיירים מערביים הבאים להתחקות אחר קסמה, טנג׳יר היושבת על צומת הדרכים הפיזי והתרבותי שבין צפון אפריקה לאירופה, ובה ערבית, צרפתית וספרדית משמשות בערבוביה, לא היה אפשר אלא לרדת מטה־מטה, עד שהחל לדהות הבוהק שסנוור את עינינו בראשונה. כי בעוד יהודי טנג׳יר שטבלו בשפע ציפו שמלכם הנערץ יחולל פלאים בין הערבים לבין ישראל ולשם כך היו מוכנים לייחד את המועדון היהודי המפואר שבידיהם שישמש קונסוליה ישראלית ראשונה בעיר – ככל שהדרמנו משם נתגלו לנו חיים יהודיים וכלליים פחות ופחות מושכים, ושאלנו יותר ויותר קושיות והבענו תמיהות על המשך הנוכחות היהודית שם, בפרט הדלה והמדולדלת שנגולה לנגד עינינו.

שמנו פעמינו לפאס עיר הולדתי, שאגדות רבות נקשרו בה על צמיחתה כעיר אימפריאלית ואחר כך כמרכז דתי, אינטלקטואלי ולאומני. כל האגדות היו כאין לעומת סיפורי ילדותי ונעורי שעברו עלי בעיר ההיא, על זריה וקוציה, הילתה ומשוגותיה, שמחותיה ותלאותיה; אל כל אלה עוד נשוב בהמשך סיפורנו. ובינתיים, בדרכנו לשם, עשינו אתנחתה קלה בווזאן, עיירה עלובה ומזוהמת שלולא מוניטין של קדושה שיצאו לה, ספק אם הייתה ראויה לביקור או לעצירה. וכמו שבביקורי החוזרים בהודו מעולם לא הבנתי מדוע תרבות האמורה להיות עשירה, עתיקה ורבת־השראה ירדה לעולם כרוכה בזוהמה, כי מי שרואה גל אשפה מתיישב עליו במקום לסלקו – כך התקשיתי כאן לתפוס מדוע מקום כה קדוש, שרטט עבר בי בנעורי כל אימת ששמעתי על אודותיו, חייב להיות שרוי בעזובה ובהזנחה כאלה.

קברו של רבי עמרם בן דיוואן הקנה למקום שמ­עולם עבור יהודי מרוקו שרובם נטשו, אך אפילו מלוא העיירה כבודו לא עצר את שטף ביטויי הזעזוע של חברי לקבוצה שלא יכלו לשאת את המחזות. בקול ענות חלושה, שהלך וגבר עם גבור ההעזה ועם התרחבות המקהלה של המלינים, לחשו האחד לרעהו: ״ראו כמה עלובים הם נראים!״, ״הם משתרכים 400 שנה מאחורינו!״. גאווה וצער היו כרוכים יחד באמירות אלו, אך גם עצות לרוב שבהן התברכו בני עמנו באשר הם: ״שיבואו ללמוד אצלנו כיצד מנהלים מדינה״, ״הם לעולם לא יצליחו להדביק את הפיגור!״, ״צר לנו על היהודים שנותרו מאחור!״.

או־אז גאה בנו גל של פטריוטיות ישראלית, הראינו לעצמנו כמה קשורים אנו למולדתנו בארץ עבר, ולא יכולנו עוד לסכור את רגשותינו שעלו על גדותיהם על יהדותנו ועל ישראליותנו. מהפך חל, פתאומי ולא מוסבר, מרוממות הרוח של טנג׳יר, ששם הזדהינו עם מרוקו ותרבותה והתגאינו בעברנו ובשורשינו, לגעגועים עזים לארצנו ולהרגשת ניכור מכאן ושייכות לשם, סלידה מכאן ואהבה פשוטה לשם. היה מרתק ומהמם לגלות שורשי עבר, את נקודת המוצא של מה שהבאנו עמנו לארץ ישראל, בעוד כאן נשתיירו רק הכלים המרוקנים מתוכן, כי את הסביבה הארצית אי־אפשר היה לטלטל עמנו לשם.

בשבילי אישית, שיא הסיור והטעם הראשון להיספחותי אליו הייתה פאס, עיר הולדתי וערש מוצאי. מקום זה, שפרט לירושלים שקשרה אותי אליה בעבותות כה רבים וכה עבים עד כי קשה לי להיפרד ממנה גם היום, יש לו אולי המשמעות הגדולה ביותר על עיצובי וגיבוש הלכי רוחי. גם אם נטשתי אותה סמוך לגיל 14, לבדי ובהחלטה נחושה להפליג בדרך חדשה ובחיים שאת פשרם לא יכולתי לשער בנסיבות הזמן – הותרתי מאחורי פרשת חיים מתהווה, מעשים באמצע עשייתם, קשרים באמצע הירקמותם, היכרויות שרק אמרו לבצבץ, חברויות שרק החלו לפרוח, אהבות, שנאות, קנאות, שאיפות וחלומות שאין כאדמה עליה הם נובטים כדי להביאן לכלל מימוש, מיצוי או ייאוש. בגיל הנעורים ההוא, כשהכול נרקם בחלומות, והכול כמוס בתוך הנשמה ומאיים לפרוץ, אך באין נפש מאזינה ומבינה, או מפחד שאיננה כלל בנמצא, הנער הסוער והחולמני, שהקדיש עצמו לקניית דעת ובלע בצמא כל שנקרה בדרכו – נער זה מוצא עצמו לבדו בעולם ואנוס לא לתת פורקן למחשבותיו. ואז בעקבות פרשת ההכאות בבית הקולנוע שכבר עמדנו עליה, נוצר הזרז, ויתר על כן הטעם, לקום ללכת לארץ ישראל. מדינת היהודים החדשה והמלהיבה את דמיון הצעירים ציפתה שם לגואליה, ולא היה עוד טעם בחיים אחרים. הגענו לעיבורי העיר פאס לעת לילה, ואי־אפשר היה לכבוש עוד את הסקרנות והריגוש לראותה שוב.

אלא שהשעה איננה כשרה והיינו אנוסים להמתין לבוקר. משהו מן הזרות נשתרבב לו לעיר זו, מצע לילדותי, שכה השתוקקתי לראותה. כי בין חשכה לאורות הלילה נזדקרו להם מלונות ודרכים, שמות כבישים ושדרות שכאילו נחתו מעולם אחר להאפיל על עיר ילדותי עד לבלתי הכר, שנמצאנו מיטלטלים בין הזיקה למוכר ולקרוב לבין רתיעה גמורה מן הזר, השונה והמנוכר. זכורות לי המליצות על השוני שבהמשכיות ועל ההמשך שבשינוי, אך הדברים צלצלו באוזני נבובים וחסרי פשר נוכח הלהט האצור לראות ולהתחבר מחדש, תוך שאני מודע לכך שתמונות ילדותי חזקה עליהן שנשתנו או ששובשו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר