ארכיון יומי: 5 בנובמבר 2015


הפטרת חיי שרה בנוסח יהודי מרוקו

 

הפטרת חיי שרה בנוסח יהודי מרוקו

על מעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודית במזרח התיכון ובמגרב.א.בשן

מעמד האשה.ממזרח שמש עד מבואו

11 – על מעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודית במזרח התיכון ובמגרב.

מקובל להניח, כי בת ישראל, שחיתה בארצות האסלאם, הייתה סגורה בביתה, עוסקת במשק הבית בלבד, וחסרת כל ידיעה בתורה ובחכמה. אולם המקורות מן הספרות הרבנית, וממצאי הגניזה, חושפים תמונה שונה.

בדיון זה עלינו להבחין בשני מישורים, בין המישור העממי ובין המקרם החריגים שאינם מלמדים על הכלל.

החל במאה הי"ב יש מקורות המספרים על בנות הלומדות ומלמדות אף בחורים, ועוסקות במקצועות הנחשבים גבריים ומחייבים השכלה, נמנה אחדים.

בעשור השני של המאה הי"ב מופיעה נערה בבגדאד, בתו של רופא יהודי המרבה בצום, בתפילה ובצדקה. היא סירבה להינשא מחשש שהנישואין יטרידוה ממעשי חסידותה. היא עוררה תסיסה משיחית שהדיה הגיעו גם לשלטונות. הייתה זאת כנראה בת יחידה שספגה אווירת חסידות בבית אביה, והייתה בעלת רמה דתית ובעלת תרבות יוצאת דופן.

אמו של הרופא שמואל בן יהודה המערבי, בן המאה הי"ב, ילידת בצרה שבעיראק,היא " אחת משלוש אחיות שהעמיקו בחכמת התורה והיו רגילות לכתוב עברית ". גם במקרה זה מדובר בבנותיו שלא היה מפשוטי העם, בוודאי היו לו רק בנות אותם חינך לידיעת התורה.

דרגה לימודית גבוהה יותר עשויה הייתה להיות לבתו של ראש ישיבה. פתחיה מרגנשבורג,( בגרמניה )  שביקר בבגדאד בשנות השמונים של המאה הי"ב, מספר על הגאון שמואל בן עלי, שאין לו בנים אלא בת אחת, והיא בקיאה בקריאה ובתלמוד והיא מלמדת הקריאה לבחורים, והיא סגורה בבניין דרך חלון אחד התלמידים בחוץ למטה ואין רואין אותה.

הראייה שידיעת התורה אצל נשי עיראק בתקופת הגאונים, לא הייתה נחלת המונים, נמצאת בתשובתו של רבי שרירא, למעשה כדלקמן : אם לילד בן שש נפטרה. נתגלע ויכוח בין האב, שביקש לגדל את ילדו, לבין חמותו, שדרשה לגדלו בביתה. הגאון משיב שהילד ישאר אצל אביו ונימוקו – " כי מה ידעו הנשים בתלמוד תורה ובלימוד אומנות שילמדו את בנותיהן.

גם במאות הי"ז – י"ח היו בעיראק ובכורדיסטאן מספר נשים, שהיו יודעות תורה ברמה בלתי רגילה. אחת מהן, דמות נערצת על ידי יהודי כורדיסטאן, שהצטיינה בחכמתה ובחסידותה, ידעה תנ"ך ותלמוד וחיברה פיוטים, ועמדה בראש ישיבה. הלא היא אסתר בת רבי שמואל בראזאני, אשתו של רבי יעקב בן יהודה מזרחי, שהיה רב של קהילות עמאדיה במאה הי"ז. היא לימדה בחורים בישיבת בעלה, ולאחר פטירתו ניהלה את הישיבה, עד שבנה שמואל גדל. בראש אגרת לקהילת עמאדיה היא פונה שיעזרו לה לביסוס הישיבה ומתארת בצורה פיוטית את פעילותה.

תכנתי עמודי ארץ / אז אציב דינים בפלילַי

גם סגרתי הנפרצות / מדרש ותפילה בגלילַי

לא אל הודי או תועלתי / היא בִּכְיָתי או תוּללי

גם לא אל צורך ביתי או / אל מלבושי ומאכלי

אך אל קיום המדרשות / שלא יפוץ מני חילי

חילים אגַבר אל תורה / על זאת מתני מלאו חלחלי.

 

באגרת באים פרטים אוטוביוגרפיים, ונצטט כמה שורות.

שאני נשארתי מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת. ולנדה ולתפילה וכיוצא…ואני מיומי מפתח ביתי לחוץ לא יצאתי, בת מלך ישראל הייתי, מאן מלכי רבנן, בין ברכי חכמים גדלתי, מעוגנת לאבי ז"ל הייתי, שום מעשה ומלאכה לא למדני, חוץ ממלאכת שמים, לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה.

בעוונות הרבים לא היו לו בנים כי אם בנות וגם כן השביע את בן זוגי ז"ל, לבלתי עשות בי מלאכה וכן עשה כאשר ציווהו ומתחילה הרב ז"ל היה טרוד בעיונו ולא היה לו פנאי ללמד תלמידים, כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו, עתה בעוונות הרבים הלך הוא למנוחות ועזב אותי והילדים.

אישה זו היא בתו של חכם בנגלה ובנסתר, שהתחנכה באווירה ספוגת תורה. היא דמות חריגה, שאינה מאפיינת את רמתן הממוצעת של בנות ישראל. העובדה שאביה השביע את בן זוגה לבל תעשה מלאכה בבית, מלמדת שרוב הנשים עסקו במלאכות הבית, ולא בתורה.

Les noms fe famille juifs d'Afrique du nord-Amor

une-histoire-fe-famillesAMOR

Nom patronymique d'origine arabe, prénom d'homme encore en usage de nos jours chez les Juifs et les Musulmans, devenu tradivement nom patronymique dans certaines commu­nautés, un des très nombreux prénoms votifs donnés pour souhaiter longue vie (amr) au nouveau-né, la mortalité infantile faisant des ravages dans l'ancien temps. Autre expli­cation, adoptée notamment par le rabbin Eisenbeth, altération du patronyme Amar avec le même sens. Autres formes: Amour, Benamour. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement au Nord-Est du Maroc (Oujda, Debdou, Fès, Sefrou. Tanger, Boujade), également en Tunisie (Tunis) et en Algérie (Alger, Mascara)

Rabbi SAADIA AMOR

 Rabbin à Alger, première moitié du XIXème siècle, de la première génération de rabbins qui eurent à se confronter avec le processus de moderni­sation accélérée et de laïcisation de la société juive, entraînée par l'occupation française. Il fut en correspondance avec le célèbre rabbin de Jérusalem installé à Livourne, rabbi Haim David Yossef Azoulay, le rav Hida

ISAAC AMOR

 Notable de la communauté de Tanger au début du siècle dernier. Il fut parmi les signataires de la Haskama de 1795, par laquelle la communauté de Tanger proclama son autonomie judiciaire en ne dépendit plus du tribunal rabbinique de Tétouan

SAADIA AMOR

 Publiciste, il édita avec A. Lasry à Tunis le bi-mensuel en arabe dialectal "Kol Hator" qui ne connut que quelques numéros, en 1886

YAACOB AMOR

 Une des 46 victimes juives du "Tritel" de Fès, les 17, 18 et 19 avril 1912. En révolte contre leurs instructeurs français à la suite de la signature le 30 mars du traité du Protectorat, les soldats mutinés suivis de la populace attaquèrent et pillerent de fond en comble le mellah. Surpris dans sa maison, le malheureux Yaacub fui massacré et sa maison incendiée

 SHAUL AMOR

Homme politique israélien, député à la Knesset depuis 1981. Né dans la petite bourgade de Boujade, il arriva enfant en Israël avec ses parents. Il commença sa carrière dans les années soixante connue maire de la petite ville de développement de Migdal Haemek, une des premières mairies passées aux mains du Likoud, annonçant le grand tournant de 1977. Il oeuvra pour le développement économique de la ville, y attirant des industries sophistiquées et une immigration de qualité de France et d'Argentine. Son excellente gestion lui valut d'être élu prési­dent du forum des maires des villes de développement et de lui ouvrir les portes de la politique nationale et de la Knesseï dans laquelle il siège depuis 1984. Atteint d'une maladie de peau très rare, il a été amputé d'une jambe après un combat héroïque qui lui valut la sympathie de toute la population. Candidat malheureux à la succession d'Ezer Weizman, réélu pou: cinq ans comme Président de l'Etat d'Israel  en mars 1998

AMOR : voir Amar

מנחת יהודה לר' יהודה בן עטר-ד"ר דן מנור

פאס 2

אף־על־פי־כן נראה, שהמחבר מגלה רגישות לגבי בן תורה ללא יראת שמים יותר מאשר לגבי ירא שמים ללא תורה. שכן ברוב מאמריו הוא נוטה להדגיש את ערך המעשה כתנאי הכרחי לקיום התלמוד. כל הלומד לשם שלמות אינטלקטואלית בלבד ללא קיום המצוות תורתו פורחת ממנו. אדם כזה דומה: ׳לאילן גדול הסעיפים וחסר השרשים אשר בודאי רוח יסע מאת ה׳ ויגוז כל תורתו׳. אמנם לימוד תורה מעשיר את האדם מבחינה רוחנית ואף מקנה לו יופי רוחני. אך זוהי שלמות חלקית בלבד, לדעת המחבר, לשלמות מלאה יכול האדם להגיע רק על־ידי יראת שמים: ׳עושר של תורה שהוא חכם מופלג ויופי ר״ל [רוצה לומר] נאה דורש כ״ז [כל זה] אינו מתבקש לפניו של הקב״ה] אע׳׳ג [אף על גב] דהוי [שהוא] קצת שלימות רק עד שתהא בו יר״ש [יראת שמים]׳.

על הכתוב ׳נצור מצות אביך ואל תטיש תורת אמך [מש׳ ו:כ]׳ מעיר המחבר, שהסיפא הוא פועל יוצא של הרישא, ׳שלילה המחייבת [המתחייבת] מן החיוב׳. דהיינו, אי ביטול תורה נובע מקיום המצוות, במילים אחרות, יש בכוח המעשה למנוע ביטול תורה. אבל גם בהתקיים לימוד תורה כהלכתו אך בלי קיום המצוות הריהו בטל, לדעת המחבר: ׳דאי נמי [שאם גם] עוסקים בה בהעדר המצוה זהו ביטולה׳. המחבר מגדיר את היחס שבין תלמוד למעשה כיחס שבין הנר לאור, קיום האור נובע מן הנר וזולת הנר אין לאור שום מציאות אונטולוגיה. כך בלעדי המעשה אין שום מציאות לתלמוד: ׳וכמו בן בתורה ובמצוה כי ע׳׳י המצוה תאיר התורה וזולתה אי אפשר וזהו כי נר מצוה ותורה אור [מש׳ ו:כג] ואין האור בא אלא מחמת הנר הממציאו שהוא המצוה׳. בדברים אלה ניכרת היטב מגמה אקטיביסטית, האופיינית על־פי רוב לאנשי ההלכה מסוגו של המחבר.

אף־על־פי־כן, לנוכח זיקת המחבר לפילוסופיה, הריהו עצמו חש בניגוד שבין תפיסתם של חכמי ימי־הביניים, ובמיוחד זו של הרמב״ם, המייחסת ערך עליון לשלמות האינטלקטואלית, ובין גישתו שלו האקטיביסטית, שלפיה, התורה טפלה למצוות: יואל תתמה על ראותך כדבר הזה ואדרבא התורה עיקר׳. אכן הספקנות לגבי הדעה הרואה במעשה את הסיבה לקיום התלמוד כמוה, לדעתו, בספקנות לגבי דעה אמיתית אחרת, הרואה ביסורין סיבה לקיום החיים: ׳כי כמו שנראה זר אצלך היות היסורין סבת אורך ימים כן יהיה זר בעיניך היות המצוה סבת התורה׳. גזרה שווה זו מן הדעה הרואה ביסורין סיבה לאורך החיים, שהיא דעה תמוהה, באה ללמד עד איזו מידה הדעה הקובעת את המעשה כסיבה לתלמוד זרה לרוח התפיסה הראציונאלית, לדעת המחבר. שהרי לפי דעה זו התורה טפלה למצוות כשם שהמסובב טפל לסיבה. ולא בכדי שב המחבר ומדגיש, שאין לנקוט גישה ראציונאלית לגבי עליונותן של המצוות על התורה: ׳וכמו שאין ראוי לך לתמוה על זה [שהיסורין הם סיבה לחיים] כן אל תתמה ע״ז [על זה] כי בודאי אין קיום התורה אלא ע״י קיום המצוות '.

פרשת "חיי שרה" היחידה שנקראת ע"ש אישה. –

ספר בראשית – פרשת ״חיי שרה

״ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים…״ (נג, א).Asilah

״ואומרו ״חיי שרה״ – הצדיקים מחיים ימיהם…״ (רבנו ״אור החיים״ הק׳)

״ש-רה מ-אה ש-נה״: = ר״ת שמש. שרה האירה את חייה נמו שמש, והורישה את מורשתה לנל האימהות בעם ישראל. פרשת ״חיי שרה״ – היחידה שנקראת ע״ש אישה.

״בעל הטורים״ אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים ״ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…״. כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, ומאירה את דרכם של הצדיקים בבחינת ״וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה״ (מלאכי ג, כ). כידוע, השמש זורחת לאחר לילה חשוך, כך שרה אמנו, למרות תלאות החושך אותן היא עברה כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה כדברי רש״י לכתוב: ״שני חיי שרה – נולן שווין לטובה״. הביטוי הנ״ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב״טובה״ אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו בדרך ״ל-טובה״, היות והכל מאתו יתברך. את האורחים הרבים שפקדו את אוהלה שהיה פתוח לארבע רוחות השמים, קבלה בפנים מאירות, וספקה להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה. שרה אמנו האירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: ״והנפש אשר עשו בחרן״. אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה גם מבחינה רוחנית, והנחילה להן אמונה ומצוות בהן מחויבות נשים, כמו חלה וטהרת המשפחה וכוי.

לאור צניעותה ורוחב ליבה של שרה אמנו, ממשיכות ללכת האימהות הצנועות של עם ישראל שבזכותן ניגאל. שני הפסוקים הראשונים בפרשת השבוע ״חיי שרה״, מתמצתים את אישיותה הדגולה של שרה אמנו, ומאירים באור יקרות את דמותה כיאה ונאה ליהודייה הראשונה שנקברה במערת המכפלה לאחר אדם וחוה. שרה נפטרה ביום עקידת בנה האהוב, ולא זכתה להשתתף בחתונתו לרבקה אמנו כלתה ובת משפחתה. הזוהר הקדוש (הקדמת הזוה״ק י ע״ב) אומר שהשטן קטרג בפני הקב״ה על כך שאברהם לא הקריב קורבן תודה לה׳ בזמן שגמל את בנו, ועל שרה שאמרה: ״צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי״ (ברי כא, ו), ולכן נגזר על אברהם לעקוד את בנו, ועל שרה למות במקביל לעקידה כדברי המדרש.

״ויהיו חיי שרה – שני חיי שרה״ – ״נולם שווים לטובה״ (רש״י).

רבנו ״אור החיים״ הקדוש שואל מספר שאלות:

  1. מדוע נאמר פעמיים: ״ויהיו חיי שרה״, שני חיי שרה״?
  2. מדוע כתוב ״ויהיו״ שזה לשון צער, ולא ״ואלה ימי חיי שרה״ כמו אצל אברהם?
  3. האם שרה מתה טרם זמנה, או השלימה את מכסת ימיה?

רבנו ״אור החיים״ הק׳ מיישב כך. הייתור של הביטוי: ״שני חיי שרה״, מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:

א. שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר ״ויהיו״ = צער.

ב. או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב״ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה נוהגת בצדקות, וכל זאת לפי הכלל האומר: ״החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: ״ולחשבי שמו״. כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה. (ברכות ו. ע״א).

חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: ויהיו חיי שרה״ – ״ויהיו״ לשון צער. עד גיל 90 לא ילדה ולכן הייתה בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער היות וישמעאל נסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן בקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל. יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער,

ורק ב- 27 השנים הנותרות הייתה בשמחה. כ״כ, השימוש בביטוי ״חיי שרה״, מלמד אותנו לדעת רבנו אוה״ח הק: ״הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם״.

דעת זקנים: המלה ״ויהיו״ בגימטריה 37, דבר הרומז ששרה הייתה בשמחה מלידת יצחק בגיל 90 במשך 37 שנים.

״בת קי כבת כי לחטא… ובת כי כבת זי ליופי (רש״י). ״שרה״ – מלשון שררה. ״יסכה״ – מלשון נסיכה. למרות גדולתה, היא נהגה בצניעות.

רש״י נדרש לכך בגלל הפירוט: ״מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים״ במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים. בת קי כבת כי לחטא. מה בת כי לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת קי בלא חטא. בת כי כבת זי ליופי״. הגר״צ סלנט בספרו (באי יוסף) שואל על הסיפא ״בת כי כבת זי ליופי״. הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת זי כבת כי? התשובה לכך: כידוע, שרה נקראת גם בשם ״יסכה״ ככתוב ״ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה״ (בראשית יא, כט). רש״י ע״פ הגמרא מפרש: ״יסכה זו שרה ע״ש שסוכה ברוח הקודש ושהכול סוכין ביופיה״ (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א). הקשר בין שני הפירושים הוא, היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב״ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש. ״בת קי כבת כי״: את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפסוק (תהלים לז, יח) ״יודע ה׳ ימי תמימים…״ – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.

הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק. מהלך הזיווג הנ״ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל אחד מאתנו.

א. ״ויאמרו… מהי יצא הדבר״. 1.הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ המושקע להשגתו 3. המעורבות האלוקית.

פרשת הזיווג של יצחק אבינו ורבקה, משתרעת על פני 67 פסוקים המתחלקים לשלושה רבדים. ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא. ברובד השני, ההשתדלות של אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות מרובות הן במישור התכנוני הכולל השבעת העבד שייקח אישה ליצחק רק ממשפחתו ולא מבנות כנען, וכן תפילה לה׳ שישלח מלאכו להצלחת השליחות, והן בצד הממוני – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב. רבנו ״אור החיים״ הקי אומר שגם אליעזר ״בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו״, והוא גם הוסיף ״להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו״ כדברי קודשו. פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת ״ענבי הגפן בענבי הגפן״, יש להשתדל ולהתפלל הרבה. יש האומרים שגם יצחק התפלל ״לפנות ערב״ להצלחת זיווגו ככתוב ״ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב״ (כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל ״לעת ערב לעת צאת השואבות״ (כד, יא). ברובד השלישי: ההתערבות האלוקית ככתוב: ״ויאמרו, מהי יצא הדבר…״. (כד, נ).

עניין הזיווג, נגזר מן השמים כדברי רבי יהודה בשם רב: ״ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני״.(סנהדרין כב, א).

למעשה, שלושת הרבדים הנ״ל משקפים כל זיווג: א. הרצון להינשא ככתוב ״על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד״ (בראשית ב, כד). ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא. ג. המעורבות האלוקית בהצלחה, או אי הצלחת התכנית כפי שחווים רבים וטובים בשידוכים הרבים, עד לחתונה.

ב. שלושת הרבדים הנ״ל בחיי המעשה.

גם בחיי המעשה אנו עדים לאותם שלושת הרבדים, ונדגים את זה בסיפורו של שמואל האמורא חברו של רב. הוא שאף להיות רב, לכן כל חייו עסק בלימוד תורה, והיה מראשי האמוראים. זה רק טבעי שיקבל סמיכת רב מרבו רבי יהודה הנשיא כמו רב חברו. הוא גם היה רופא שטיפל ברבו רבי יהודה. ההסמכה נדחתה פעמים רבות ע״י רבו. היות ושמואל היה גם אסטרולוג, הוא גילה לרבו שלעולם לא יקבל סמיכה, מפני שכך נגזר מן השמים, וכך היה. הרעיון הנ״ל מתבסס על מאמרו של הרב זיו מעיין שליט״א שהביא את דברי הרב קוק זצ״ל (עין אי״ה ב׳ עמי 219 פסקה לד) המסביר את דברי הגמרא (ברכות מח ע״ב) אודות המפגש בין שאול המלך ונערו ששאלו מספר נערות על מקום הימצאו של שמואל הנביא. הנערות האריכו בתשובתן ראה (שמואל א ט, יב-יג). הגמרא מביאה שלש דעות: א. נשים דברניות. ב. כדי להסתכל ביופיו של שאול. ג. רבי יוחנן אמר: ״לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא״. כלומר, אריכות הדברים בדקה שתיים, נועדה למנוע חפיפה בין שלטון שמואל לשלטון שאול. הרב קוק זצ״ל מסביר שאין כאן מחלוקת, אלא שלושה רבדים המשמשים יחדיו. הרובד הראשון מציין את טבען של נערות שהן דברניות. הדעה השנייה מציינת את תיחכום הנערות להאריך בדברים כדי ליהנות מיופיו של שאול. הדעה השלישית של רבי יוחנן, מציינת את המעורבות האלוקית שהחליט באיזו דקה יתקיים המפגש בין שמואל לשאול, כך שלא תהיה חפיפה בין שלטונם היות ושמואל הנביא שימש כשופט עם ישראל, וברגע שהוא ממליך את שאול, השלטון עובר אליו, והוא ימשיך לשמש כנביא בלבד.

ג. זיווג הולם – ״ענבי הגפן בענבי הגפן״ – איך וכיצד?

א. אהבה- רק אחרי הנישואין: רק אחרי הנישואין יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: ״ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה״. לפני כן, יש לבטוח בהי ולבדוק בעיקר את ההתאמה בין בני הזוג.

ב.   הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.

ג.  הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.

ד.  הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים אבל מלא נחשים ועקרבים ל״ע.

ה.  מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות.

חכמים אומרים שהקב״ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב״ב.

ד. "אלשה לו לר פ^ו". (בראשית ב, יח).

ידועה האמרה המובאת ברש״י לפסוק הנ״ל: ״זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם״. בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע איך להילחם בו כדברי רש״י, והנשים אכן יודעות איך למרר את חיי הבעל הסורר.

בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.

הרב יצחק גינזבורג שליט״א בספרו ״ברית הנישואין״, מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק ״אעשה לו״. הביטי ״לו״ רומז לכך שהאישה תתמסר ״לו״ – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרות האיש לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי ״לו״ רומז ל-לו׳ צדיקים הנמצאים בכל דור. כלומר, הבעל הוא צדיק, ולכן זוכה באשה כשרה.

כוונת הביטוי ״איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה״, רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך ״צ-נ-ו-ר״ {אותיות ר-צ-ו-ן}. נראה שהביטוי ״לו״ רומז לזיווג מן המעיין. ״עזר״ – רומז לזיווג מן הבאר. ״כנגדו״ – רומז לזיווג מן הבור.

״אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בסושחות״ (תהלים ס״ח ז). ״קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף״. מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?

המהר״ל אומר: כמו שבקריעת ים סוף הקב״ה שמר את הים קרוע לגזרים בניגוד לטבע עד שבני ישראל יעברו, כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר: ״מושיב יחידים !כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}״… בכושרות״

״בסישחות״ = בסו – שחות״ = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.

אמר רבה בר בר חנה: ״וקשין לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר ״אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות״ (סוטה ב ע״א).

רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחלק הקב״ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהן הקב״ה. אמר להם הקב״ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר ״מקולות מים רבים אדירים – משברי ים אדיר במרום הי״ ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח במלח וניסוך המים״. (רבנו בחיי ויקרא).

פועל יוצא מן המדרש הנ״ל הוא, שהמים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב״ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע״י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה׳ בניסוך המים וכוי. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב״ה ע״י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.

לאור זאת ניתן להסביר את הביטוי ״בכושרות״= בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האשה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל קיים חיבור רוחני ביניהם בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.

מהסיבה הנ״ל, קבעו לנו חכמים בקריאת מזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: ״שיר מזמור לבני קרח״, כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב״ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.

בהמשך המזמור, נאמר: ״כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה״ – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.

שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.

.שבת ״חיי שרה״ – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.

״מערת המכפלה״ – שער עליית הנשמות לגן עדן – ראשית הקנין בארץ ישראל. ״חברון – מאז ולתמיד״ – הסטיקר של פעם… שווה לחדשו.

יחסנו לחברון, מתגלה בעיקר בשבת ״חיי שרה״ בה רבבות מעם ישראל עולים לרגל לאבותינו הקדושים, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע״י אברהם אבינו כדי לקבור את שרה אמנו. בעצם, היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה בכסף מלא ע״י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה, וכשער לגן עדן.

כמו כן, בחול המועד סוכות ופסח כאשר עשרות אלפים מעם ישראל נוהרים לבקר ולהתפלל בעיר האבות, כאשר במהלך השנה, רובנו הגדול אינו עושה די מאמץ להתחבר לחברון בעבותות אהבה כיאה לשער גן עדן כדברי הזוהר הקדוש (זוהר בראשית ל״ח ע״ב, במאמר ״ז״ היכלות דגן עדן), וכמקום שדרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בראשית, ל״ח בי). שם גם קבורים אבותינו. פעם, הסטיקר: ״חברון מאז ולתמיד״, היה לשם דבר. מן הראוי לחדשו ובקרוב. פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן ״מגן אבות״ לתשב״ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב״ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה אמנו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין אינו מתלונן ואינו שואל שאלות. התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע״י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא.

השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת ״מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר״, (ברי כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כפי שעושים כולם?

אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: ״ואל הבקר רץ אברהם״ (ברי יח, ז). ״רץ אברהם״ – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר״. אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה ״וגם נתאחר הרבה בהספד ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה״ כדברי האלשיך הקדוש (ברי יח, ג). בעל הטורים אומר: ״ואל הב-ק-ר״ – אותיות ״ואל הק-ב-ר רץ״, שרץ אחריו למערה. כמו כן, ״ואל הבקר רץ – גימטריא ״למערה רץ״. שנזכה להתחבר לאבותינו הקדושים.

ייחודם של מערת המכפלה, בית המקדש וקבר יוסף הצדיק.

״ויקן את חלקת השדה…״אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם: מערת המכפלה – דכתיב: ״וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר״ (ברי כג, טז). בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות״ (דברי הימים א, כא). קבורת יוסף בשכם דכתיב: ״ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה״ (ברי לד, יט). על פי (ברי רבה פרשה עט, אות ז).

"אראנו נפלאות״

אברהם אבינו משלים מנין בביכנ״ס בחברון – בערב יום הכיפורים.

ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ״ס ע״ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ״ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ״ס ע״ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ״ס הנ״ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה שליט״א על שיקום ביהכנ״ס בפרט, והתפתחות הישוב היהודי בחברון בכלל.

להלן הנס הגדול שאירע בביהכנ״ס ע״ש אברהם אבינו.

המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ״ס בחברון ע״ש אברהם אבינו. בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר״י הקי, התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול בביהכנ״ס, בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.

בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ״ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכוי.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב״ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה. תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ״ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב״ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה והגורל נפל על חזן ביהכנ״ס ששמח שמחה עילאית.

האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילן לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: ״אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב״ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים. על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ״ל, ביהכנ״ס קיבל את שמו: ״אברהם אבינו״.

שבת שלום ובשורות טובות – משה אסולין שמיר.

לע״נ אמו״ר רבי יוסף בר עליה ע״ה. רבי אברהם בר אסתר ע״ה. רבי מסעוד אסולין ע״ה. רבי משה שושן ע״ה, ורבי חיים מלכה. רבי מימון מלכה, רבי משה מלכה. בבא סאלי ע״ה. רבי יוסף ובנו רבי ישראל בן חיים ע״ה. לע״נ: א״מ זוהרה בתחניני ע״ה. חניני בת מרים ע״ה. עליה בת מרים ע״ה. בתיה בת שרה ע״ה. שרה עמיאל.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר