ארכיון יומי: 5 בנובמבר 2015


על מעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודית במזרח התיכון ובמגרב.א.בשן

מעמד האשה.ממזרח שמש עד מבואו

11 – על מעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודית במזרח התיכון ובמגרב.

מקובל להניח, כי בת ישראל, שחיתה בארצות האסלאם, הייתה סגורה בביתה, עוסקת במשק הבית בלבד, וחסרת כל ידיעה בתורה ובחכמה. אולם המקורות מן הספרות הרבנית, וממצאי הגניזה, חושפים תמונה שונה.

בדיון זה עלינו להבחין בשני מישורים, בין המישור העממי ובין המקרם החריגים שאינם מלמדים על הכלל.

החל במאה הי"ב יש מקורות המספרים על בנות הלומדות ומלמדות אף בחורים, ועוסקות במקצועות הנחשבים גבריים ומחייבים השכלה, נמנה אחדים.

בעשור השני של המאה הי"ב מופיעה נערה בבגדאד, בתו של רופא יהודי המרבה בצום, בתפילה ובצדקה. היא סירבה להינשא מחשש שהנישואין יטרידוה ממעשי חסידותה. היא עוררה תסיסה משיחית שהדיה הגיעו גם לשלטונות. הייתה זאת כנראה בת יחידה שספגה אווירת חסידות בבית אביה, והייתה בעלת רמה דתית ובעלת תרבות יוצאת דופן.

אמו של הרופא שמואל בן יהודה המערבי, בן המאה הי"ב, ילידת בצרה שבעיראק,היא " אחת משלוש אחיות שהעמיקו בחכמת התורה והיו רגילות לכתוב עברית ". גם במקרה זה מדובר בבנותיו שלא היה מפשוטי העם, בוודאי היו לו רק בנות אותם חינך לידיעת התורה.

דרגה לימודית גבוהה יותר עשויה הייתה להיות לבתו של ראש ישיבה. פתחיה מרגנשבורג,( בגרמניה )  שביקר בבגדאד בשנות השמונים של המאה הי"ב, מספר על הגאון שמואל בן עלי, שאין לו בנים אלא בת אחת, והיא בקיאה בקריאה ובתלמוד והיא מלמדת הקריאה לבחורים, והיא סגורה בבניין דרך חלון אחד התלמידים בחוץ למטה ואין רואין אותה.

הראייה שידיעת התורה אצל נשי עיראק בתקופת הגאונים, לא הייתה נחלת המונים, נמצאת בתשובתו של רבי שרירא, למעשה כדלקמן : אם לילד בן שש נפטרה. נתגלע ויכוח בין האב, שביקש לגדל את ילדו, לבין חמותו, שדרשה לגדלו בביתה. הגאון משיב שהילד ישאר אצל אביו ונימוקו – " כי מה ידעו הנשים בתלמוד תורה ובלימוד אומנות שילמדו את בנותיהן.

גם במאות הי"ז – י"ח היו בעיראק ובכורדיסטאן מספר נשים, שהיו יודעות תורה ברמה בלתי רגילה. אחת מהן, דמות נערצת על ידי יהודי כורדיסטאן, שהצטיינה בחכמתה ובחסידותה, ידעה תנ"ך ותלמוד וחיברה פיוטים, ועמדה בראש ישיבה. הלא היא אסתר בת רבי שמואל בראזאני, אשתו של רבי יעקב בן יהודה מזרחי, שהיה רב של קהילות עמאדיה במאה הי"ז. היא לימדה בחורים בישיבת בעלה, ולאחר פטירתו ניהלה את הישיבה, עד שבנה שמואל גדל. בראש אגרת לקהילת עמאדיה היא פונה שיעזרו לה לביסוס הישיבה ומתארת בצורה פיוטית את פעילותה.

תכנתי עמודי ארץ / אז אציב דינים בפלילַי

גם סגרתי הנפרצות / מדרש ותפילה בגלילַי

לא אל הודי או תועלתי / היא בִּכְיָתי או תוּללי

גם לא אל צורך ביתי או / אל מלבושי ומאכלי

אך אל קיום המדרשות / שלא יפוץ מני חילי

חילים אגַבר אל תורה / על זאת מתני מלאו חלחלי.

 

באגרת באים פרטים אוטוביוגרפיים, ונצטט כמה שורות.

שאני נשארתי מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת. ולנדה ולתפילה וכיוצא…ואני מיומי מפתח ביתי לחוץ לא יצאתי, בת מלך ישראל הייתי, מאן מלכי רבנן, בין ברכי חכמים גדלתי, מעוגנת לאבי ז"ל הייתי, שום מעשה ומלאכה לא למדני, חוץ ממלאכת שמים, לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה.

בעוונות הרבים לא היו לו בנים כי אם בנות וגם כן השביע את בן זוגי ז"ל, לבלתי עשות בי מלאכה וכן עשה כאשר ציווהו ומתחילה הרב ז"ל היה טרוד בעיונו ולא היה לו פנאי ללמד תלמידים, כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו, עתה בעוונות הרבים הלך הוא למנוחות ועזב אותי והילדים.

אישה זו היא בתו של חכם בנגלה ובנסתר, שהתחנכה באווירה ספוגת תורה. היא דמות חריגה, שאינה מאפיינת את רמתן הממוצעת של בנות ישראל. העובדה שאביה השביע את בן זוגה לבל תעשה מלאכה בבית, מלמדת שרוב הנשים עסקו במלאכות הבית, ולא בתורה.

Les noms fe famille juifs d'Afrique du nord-Amor

une-histoire-fe-famillesAMOR

Nom patronymique d'origine arabe, prénom d'homme encore en usage de nos jours chez les Juifs et les Musulmans, devenu tradivement nom patronymique dans certaines commu­nautés, un des très nombreux prénoms votifs donnés pour souhaiter longue vie (amr) au nouveau-né, la mortalité infantile faisant des ravages dans l'ancien temps. Autre expli­cation, adoptée notamment par le rabbin Eisenbeth, altération du patronyme Amar avec le même sens. Autres formes: Amour, Benamour. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement au Nord-Est du Maroc (Oujda, Debdou, Fès, Sefrou. Tanger, Boujade), également en Tunisie (Tunis) et en Algérie (Alger, Mascara)

Rabbi SAADIA AMOR

 Rabbin à Alger, première moitié du XIXème siècle, de la première génération de rabbins qui eurent à se confronter avec le processus de moderni­sation accélérée et de laïcisation de la société juive, entraînée par l'occupation française. Il fut en correspondance avec le célèbre rabbin de Jérusalem installé à Livourne, rabbi Haim David Yossef Azoulay, le rav Hida

ISAAC AMOR

 Notable de la communauté de Tanger au début du siècle dernier. Il fut parmi les signataires de la Haskama de 1795, par laquelle la communauté de Tanger proclama son autonomie judiciaire en ne dépendit plus du tribunal rabbinique de Tétouan

SAADIA AMOR

 Publiciste, il édita avec A. Lasry à Tunis le bi-mensuel en arabe dialectal "Kol Hator" qui ne connut que quelques numéros, en 1886

YAACOB AMOR

 Une des 46 victimes juives du "Tritel" de Fès, les 17, 18 et 19 avril 1912. En révolte contre leurs instructeurs français à la suite de la signature le 30 mars du traité du Protectorat, les soldats mutinés suivis de la populace attaquèrent et pillerent de fond en comble le mellah. Surpris dans sa maison, le malheureux Yaacub fui massacré et sa maison incendiée

 SHAUL AMOR

Homme politique israélien, député à la Knesset depuis 1981. Né dans la petite bourgade de Boujade, il arriva enfant en Israël avec ses parents. Il commença sa carrière dans les années soixante connue maire de la petite ville de développement de Migdal Haemek, une des premières mairies passées aux mains du Likoud, annonçant le grand tournant de 1977. Il oeuvra pour le développement économique de la ville, y attirant des industries sophistiquées et une immigration de qualité de France et d'Argentine. Son excellente gestion lui valut d'être élu prési­dent du forum des maires des villes de développement et de lui ouvrir les portes de la politique nationale et de la Knesseï dans laquelle il siège depuis 1984. Atteint d'une maladie de peau très rare, il a été amputé d'une jambe après un combat héroïque qui lui valut la sympathie de toute la population. Candidat malheureux à la succession d'Ezer Weizman, réélu pou: cinq ans comme Président de l'Etat d'Israel  en mars 1998

AMOR : voir Amar

מנחת יהודה לר' יהודה בן עטר-ד"ר דן מנור

פאס 2

אף־על־פי־כן נראה, שהמחבר מגלה רגישות לגבי בן תורה ללא יראת שמים יותר מאשר לגבי ירא שמים ללא תורה. שכן ברוב מאמריו הוא נוטה להדגיש את ערך המעשה כתנאי הכרחי לקיום התלמוד. כל הלומד לשם שלמות אינטלקטואלית בלבד ללא קיום המצוות תורתו פורחת ממנו. אדם כזה דומה: ׳לאילן גדול הסעיפים וחסר השרשים אשר בודאי רוח יסע מאת ה׳ ויגוז כל תורתו׳. אמנם לימוד תורה מעשיר את האדם מבחינה רוחנית ואף מקנה לו יופי רוחני. אך זוהי שלמות חלקית בלבד, לדעת המחבר, לשלמות מלאה יכול האדם להגיע רק על־ידי יראת שמים: ׳עושר של תורה שהוא חכם מופלג ויופי ר״ל [רוצה לומר] נאה דורש כ״ז [כל זה] אינו מתבקש לפניו של הקב״ה] אע׳׳ג [אף על גב] דהוי [שהוא] קצת שלימות רק עד שתהא בו יר״ש [יראת שמים]׳.

על הכתוב ׳נצור מצות אביך ואל תטיש תורת אמך [מש׳ ו:כ]׳ מעיר המחבר, שהסיפא הוא פועל יוצא של הרישא, ׳שלילה המחייבת [המתחייבת] מן החיוב׳. דהיינו, אי ביטול תורה נובע מקיום המצוות, במילים אחרות, יש בכוח המעשה למנוע ביטול תורה. אבל גם בהתקיים לימוד תורה כהלכתו אך בלי קיום המצוות הריהו בטל, לדעת המחבר: ׳דאי נמי [שאם גם] עוסקים בה בהעדר המצוה זהו ביטולה׳. המחבר מגדיר את היחס שבין תלמוד למעשה כיחס שבין הנר לאור, קיום האור נובע מן הנר וזולת הנר אין לאור שום מציאות אונטולוגיה. כך בלעדי המעשה אין שום מציאות לתלמוד: ׳וכמו בן בתורה ובמצוה כי ע׳׳י המצוה תאיר התורה וזולתה אי אפשר וזהו כי נר מצוה ותורה אור [מש׳ ו:כג] ואין האור בא אלא מחמת הנר הממציאו שהוא המצוה׳. בדברים אלה ניכרת היטב מגמה אקטיביסטית, האופיינית על־פי רוב לאנשי ההלכה מסוגו של המחבר.

אף־על־פי־כן, לנוכח זיקת המחבר לפילוסופיה, הריהו עצמו חש בניגוד שבין תפיסתם של חכמי ימי־הביניים, ובמיוחד זו של הרמב״ם, המייחסת ערך עליון לשלמות האינטלקטואלית, ובין גישתו שלו האקטיביסטית, שלפיה, התורה טפלה למצוות: יואל תתמה על ראותך כדבר הזה ואדרבא התורה עיקר׳. אכן הספקנות לגבי הדעה הרואה במעשה את הסיבה לקיום התלמוד כמוה, לדעתו, בספקנות לגבי דעה אמיתית אחרת, הרואה ביסורין סיבה לקיום החיים: ׳כי כמו שנראה זר אצלך היות היסורין סבת אורך ימים כן יהיה זר בעיניך היות המצוה סבת התורה׳. גזרה שווה זו מן הדעה הרואה ביסורין סיבה לאורך החיים, שהיא דעה תמוהה, באה ללמד עד איזו מידה הדעה הקובעת את המעשה כסיבה לתלמוד זרה לרוח התפיסה הראציונאלית, לדעת המחבר. שהרי לפי דעה זו התורה טפלה למצוות כשם שהמסובב טפל לסיבה. ולא בכדי שב המחבר ומדגיש, שאין לנקוט גישה ראציונאלית לגבי עליונותן של המצוות על התורה: ׳וכמו שאין ראוי לך לתמוה על זה [שהיסורין הם סיבה לחיים] כן אל תתמה ע״ז [על זה] כי בודאי אין קיום התורה אלא ע״י קיום המצוות '.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 199 מנויים נוספים
נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר