ארכיון יומי: 12 בנובמבר 2015


שושביני הקדושים – יורם בילו – חולמים מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל

שושביני הקדושים

יורם בילו

חולמים מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל

שושביני הקדושיםהתקשיתי לעמוד בהפצרותיו של אברהם ולכן, כשהתפרסם המאמר הראשון שכתבתי על ׳בית רבי דוד ומשה׳ (1987BILU), מיהרתי להעניק לו עותק אחד. שמחתי על שהצלחתי למלא את משאלתו לא הייתה נקייה מחששות, לנוכח הפער שבין הספרות העממית של שבחי הצדיקים שבה היה מורגל, לבין המוסכמות המקצועיות שצייתי להן במאמרי, המציבות מרחק בין החוקר לתופעה הנחקרת. אמנם המאמר נכתב באנגלית, שפה שאברהם אינו שולט בה, אך דווקא המחסום הלשוני היה יכול להוביל, כך חששתי, לתרגום חלקי וחסר הקשר באמצעות מתווכים, שיסרסו את משמעות עבודתי ויעמידו אותה באור לא מחמיא.

דבר מחששותי לא התממש. להפך, בביקורי הבא ב׳בית רבי דוד ומשה׳ גיליתי להפתעתי כי אם היה במאמר פוטנציאל לאי־הבנה תרבותית, הוא התבטא בסיפוחו המהיר לתחום ספרות השבחים. אברהם דאג לצלם עותקים אחדים מן המאמר ולהניחם במרכז חדר הצדיק, בצוותא עם מחזורי תפילה, ספרי תהילים, טליתות, חפיסות של נרות להדלקה, ושאר חפצי קודש. הוא הסביר לי כי כך יוכלו מבקרים מחוץ לארץ שאינם דוברי עברית ללמוד על האתר וליידע אחרים על אודותיו. המקום המרכזי שזכה לו מאמרי באתר הקדוש (ובעולמם של המאמינים) היה, מנקודת המבט תאבת החיזוקים של חוקר בראשית דרכו, אות כבוד מיוחד במינו. אולם במבט מפוכח יותר הוא גם העיד על רצונו של אברהם להיעזר בעבודתי כדי

לפרסם את מפעלו ולזכותו בהכרה ובמכובדות.

הערת המחבר : על יחסי הגומלין המורכבים בין החוקר למושא חקירתו בהקשר של פולחן הקדושים בישראל, ועל המאזן המורכב של רווחים ומחירים שיחסים אלה כורכים, עמדתי בהרחבה במאמר שעסק בהפיכת רבי יעקב ואזנה, גיבור ספרי ׳ללא מצרים׳(בילו תשנ״ג), למוקד של פולחן בבאר שבע. ראו בילו 1997.

׳בית רבי דוד ומשה׳ הוא רק אחד מארבעה אתרים שבהם אעסוק בספר זה, אך הוא היה הראשון שחקרתי, ובו ביליתי זמן רב יותר מבכל המקומות הקדושים האחרים, ישנים כחדשים, שבהם ביקרתי במרוצת השנים. יתרה מזאת, מהבית בשיכון כנען הסתעפו באופן ישיר או עקיף הנתיבים שהובילו אותי לשלושת סוכני הקדושים האחרים, גבר ושתי נשים, שיחד עם אברהם הפכו לגיבורי ספרי. אל הראשון שבהם, יעיש אוחנה, הגעתי בעקבות בני משפחה מבית שאן, שאגב ביקור ב׳בית רבי דוד ומשה׳ סיפרו לי כי גם בעירם התגלה מקום קדוש. שמו של המקום, ׳פתחו של גן עדן׳, גירה את סקרנותי, ולאחר ימים אחדים שמתי פעמי לבית שאן כדי לתהות על קנקנו. השם אפוף ההוד לא הפתיע כלל את הנער שהזדמן בדרכי ברחוב הראשי ונתן לי הוראות מדויקות כיצד להגיע לאתר החדש: ׳ישר, בסיבוב ימינה, בסמטה הראשונה שמאלה, ואתה בגן עדן׳.

אופיו הצנוע של האתר הביתי שהגעתי אליו עמד בניגוד חריף לשמו הנשגב, אולם קבלת הפנים שקידמה אותי בביתם של יעיש אוחנה וחנה אשתו לא נפלה מזאת שהייתה מנת חלקי בצפת. יעיש במיוחד הרבה לשתף אותי במהלך חייו ובאירועים שהוליכו אותו לכינון האתר, שאף הוא התגלה בעקבות חלום. גם ב׳פתחו של גן עדן׳ ביקרתי עשרות פעמים, נכחתי בהילולות אחדות לכבוד אליהו הנביא, הצדיק הפטרון של האתר, וראיינתי יותר ממאה מבקרים, רובן נשים המתגוררות בשיכון ד', שבו נתכונן האתר.

הערת המחבר : [1] מוטי אסולין, עוזר המחקר שלי באותה תקופה, נטל חלק חשוב בריאיון המבקרים ב׳בית רבי דוד ומשה׳ וב׳פתחו של גן עדן׳.

 סיפורי חלום תפסו מקום מרכזי בראיונות אלה. כבר במהלך ביקורי הראשונים נוכחתי לדעת כי כמו בצפת, ואף ביתר שאת, האתר החדש שנולד בחלום הצית בעיירה תגובת שרשרת של חלומות, שכולם עסקו במקום ובפטרונו הקדוש. קהילת החולמים שצצה סביב יפתחו של גן עדן׳ הייתה עדות נוספת לתפקיד שחלומות יכולים למלא במרחב הציבורי, ולא רק במישור הפסיכולוגי של חוויות אישיות.

אל בית שאן נהגתי להגיע מירושלים דרך בקעת הירדן ברכב פרטי או, לעתים קרובות יותר, באוטובוס אגד, שמסלול נסיעתו הסתיים בטבריה או בקרית שמונה. לעתים הייתי כורך את שני האתרים בביקור אחד, מבלה את שעות הבוקר והצהריים בבית שאן, ואז ממשיך לצפת דרך ראש פינה. במקרים אלה הייתי לן בצפת, וחוזר ופוקד את ׳בית רבי דוד ומשה׳ למחרת בבוקר. במהלך הביקורים למדתי כי מפעלו של אברהם היה מקור השראה ליעיש, וכי בין שני האתרים נטוו קשרים אישיים לא מבוטלים. בנו של אברהם, מאיר, שהתגורר בבית שאן ושימש חוליה מתווכת בין שני המקומות, הוא שהפנה אותי לעלו עזרא, האישה הראשונה מבין ארבעת סוכני הקדושים שבחרתי להציג בספר זה.

האתר שהקימה עלו ממוקם בשיכון ט׳ במרחק חמש דקות הליכה בלבד מ׳פתחו של גן עדן׳, וכמוהו נוסד בשלהי שנות השבעים. אולם כשהגעתי בפעם הראשונה לבניין השיכון מרובה הכניסות שבו התגוררה עלו, וגיליתי על אחד מעמודי התמך בחזית כתובת הקדשה, המכריזה כי כאן התגלה הצדיק רבי אברהם אָווּריוָור, התחוור לי כי מדובר בהעברת צדיק ממרוקו לישראל, כמו ב׳בית רבי דוד ומשה׳, ולא בגילוי מסורת ארץ־ישראלית מקומית, כמו ב׳פתחו של גן עדן׳.

הראיונות שערכתי עם עלו, חלקם בגפי וחלקם בצוותא עם גלית חזן-רוקם, העלו סיפור חיים מיוחד במינו, שבמרכזו עמדו מפגש חד־פעמי עם הצדיק בילדות וחידוש הקשר עמו בגיל מבוגר, אחרי שנים רבות. עלו הפכה למרפאה ידועה למדי בזכות רבי אברהם אווריוור, ובני אדם במצוקה נהרו אליה, רובם מחוץ לבית שאן. היא אף איפשרה לי לצפות באחדים מהמפגשים הטיפוליים האלה.

אסתר סוויסה מירוחם, האחרונה במניין סוכני הקדושים שאציג בספר, עוסקת אף היא בטיפול, אך כוחות הריפוי שלה מקורם בברית האינטימית שכרתה עם הצדיק המקומי המהולל, ראש וראשון לחכמי הקבלה, רבי שמעון בר־יוחאי. גם בשמה של אסתר נתקלתי לראשונה ב׳בית רבי דוד ומשה׳. באחד מביקורי שם נתקלתי בחדר הצדיק במודעה מודפסת עטופה בניילון, שבה הציגה אסתר את עצמה כאישה המרפאה מכוחם של רבי שמעון בר־יוחאי ורבי דוד ומשה, ואף הביאה כעדות ליכולת הריפוי שלה מכתבי תודה משתי מטופלות שנרפאו. בביתה שבירוחם גוללה לפני אסתר את סיפור חייה, שעיקרו הקשר המיוחד שכוננה עם הצדיק הפטרון ׳שלה׳ אחרי שנים רבות של מחלה וסבל. גם היא איפשרה לי, אף יותר מעלו, לצפות במפגשיה הטיפוליים ולתעד את כלי האבחון והריפוי שברשותה.

ביקורי אצל הנשים המרפאות היו דלילים יותר מביקורי אצל הגברים, הן משום שהגעתי אליהן אחרי שחקרתי את הגברים, כשבאמתחתי כבר תשובות למקצת השאלות שיצאתי איתן לדרכי, והן משום שהחדר שהקדישה כל אחת לצדיק ׳שלה׳ שימש בעיקר חדר טיפולים, ולא אתר פולחן שוקק מבקרים ופעילות. אך אין להוציא מכלל אפשרות שהמחסום המגדרי בין חוקר גבר לנחקרות נשים תרם אף הוא למגמה זו

קונטרס "תורת אמך" "פסקי ומנהגי המערב" לימי חנוכה, ט"ו בשבט.

הרב אסולים הי"ו

הרב אסולים הי"ו

וזאת למודעי דהוי ידוע שכל חפצינו הוא אך ורק לשם שמים, ולא באנו ח"ו לחלוק על שום גדול בישראל, אלא רק שמירת המנהגים גרידא לפנינו, כמאמר הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך". אין כוונתנו בקונטרס זה לפסוק להלכה על דעת עצמינו לבד כי את מיעוט ערכנו ידענו, וכל הפסקים שכתבנו עד היום הם דברים ששמענו מרבותינו שהמה כמלאכים ועל אריות שכמותם מסתמכים אנחנו, מנהגי צפ"א שחלקם לא הוזכרו בספרים הכותבים על מנהגים אלו. לא הזכרנו את כל המנהגים שידועים ומפורשים בכתובים, אלא רק תמצית הדברים שמחודשים, אשר ירוץ בהם הקורא, ובעז"ה יובאו הדברים בשלמותם בספר "תורת אמך השלם". אין לסמוך לצורך ידיעת ההלכות והמנהגים, אלא להשתדל לעיין בתוך המקורות שהזכרנו מתחת לכל הלכה. לפני שיעלה על דעת הקורא מחשבת פסול המנהגים, יערער ראשית במחשבתו על גדלות אותם חכמים גדולי עולם בנגלה ובנסתר. ויהי רצון שלא תצא שום תקלה תחת ידינו אכי"ר.

שימור והמשך מגהגי מרוקו

על המנהג שנהגו הרבה קהילות במרוקו לאכול חגבים ־ ורבנו הק׳ בעל ״אור החיים״ זצ״ל יצא כנגד המתירים ואסרם בכל התוקף, כמובא בספרו פרי תואר סי׳ פ״ה. הרב פתחיה בירדוגו זצ״ל בספרו נופת צופים, סי׳ י״ג וז״ל: ״כל שכן הוא על קהילות עצומות אשר יש בהם כמה צדיקים וחסידים ואנשי מעשה וכד, חלילה חלילה מלהאמין זה בדבריו יתברך לסתום מסלות שכלם דליספו שקצים ורמשים בר מינן, תה מלבד כי היו אנשי מדע ואנשי חכמה ויראה ודאי הוא דמוקמינן להו אהמנותייהו דכל יקר דאתה עינם ועמדו על שרשי הענין וחקרוהו במחקר שכלם ובטהרת עיונם ועלה בידם להתיר, עכ״ל, עיי״ש בדבריו שדוחה כל ראיות מהר״ח בן עטר זצ״ל.

כף החיים בסימן תס״ח ס״ק נ״ט, מביא ממרן הבית יוסף ז״ל בהקדמתו לטור אורח חיים, וז״ל: ״ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אעפ״י שאנו נכריע בהפך, יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפי מקום שנהגו עכ״ל.

וכ״כ בתשו׳ חיים שאל ח״ב סי׳ ל״ה, בענין כמה פרטים שנוהגים בא״י דלא כדברי מק ז״ל משום דהם מנהגים קדומים, וכ״כ השולחן גבוה בכללים סי׳ ט״ו, וז״ל: לא קבלנו עלינו הוראת מרן ז״ל אלא בדבר שאינו מצוי בקבע ולא נהגו כבר, אבל בדבר שהוא מנהג קדמץ לאסור או להתיר אע״פ שנתפשטו אח״כ הוראת מק ז״ל המנהג לא זז ממקומו, עכ״ל. וכ״כ ברב פעלים דבעיר בגדאד בתר מק גררינן וכד חח מאותם דברים הידועים לנו שפשט המנהג כדעת רמ״א בהגה או כדעת שאר פוסקים היפך דעת מרן ז״ל דאז אזלינן בתר המנהג הן להקל בן להחמיר עכ״ל.

וכח חוזק המנהג עיץ בחו״מ סי׳ רל״ב סעיף י״ט שכתב דמנהג מבטל הלכה וכ״כ מו״ר בסי׳ מ״ו סעי׳ ד׳ בהגה ־ וכן אס האשכנזים נהגו איזה קולא היפך מור״ם ז״ל כדברי מרן או כדברי איזה פוסק אין למחות ויחזיקו במנהג ההוא כנז/ ע״כ.

לאור הנ״ל יוצא לנו דבר גדול ונפלא:

א) שאסור לנו לבטל מנהגי הקהלות יוצאי מרוקו, אפילו בדבר שיש בו נדנוד איסור, וכדברי הרב יאשיה פינטו זצ״ל, ובזה מיושבים מנהגינו, שיסודתם בהררי קודש, והם: עניית ב״ה וב״ש בברכות שהציבור יוצא בהם ידי חובתם, וכפי שביאר בתבונה ידידנו רבי שלמה דיין הי״ו (ולולי אותו בחור ספרדי שלמד בישיבה אשכנזית, היה מעיץ בדברי חכמינו הספרדים היה מונע עצמו ממחלוקת וכר׳). וכן הפיוטים שאמרנום באמצע פסוקי דזמרה הן בימים טובים ונוראים, פיוטים לכבוד חתן וכלה, ברית מילה ובר מצוה: פייטו מדורי דורות בפני חכמים 

במרוקו ועד היום ממשיכים כן במרוקו. גס בענין סירכות שנהגו הרבה קולות במרוקו, נגד מרן ז״ל שלא קיבלנו בזה הוראותיו, וכפי שהביא במלכי רבנן (לא מדובר בר׳ יצחק דילויה ז״ל רבו של רבי אברהם אזולאיז״ל שחי בשנת תצ״ח בזמן ר״ח בן עטר זצ״ל אלא ר׳ יצחק קדמון) שר׳ יצחק דילויה זצ״ל התראה עם מרן במראקש וחלק עליו בזה, ובמרוקו ידוע הדבר שכל שוחט היה כותב לעצמו מנהגי הטריפות. גם בעניני נידה, ויולדת שממתינה 40 יום לזכר, ו 80 יום לנקבה, ואז טובלת, ולא לפני כן, ויש שעוררו על המנהג הזה ויש שביטלוהו, אבל לכולי עלמא אי אפשר לדחותו כלאחר יד, מאחר ונהגו בו בפני חכמי וגאוני מרוקו במשך מאות בשנים.

ב) התמיהה הגדולה בעיני: למה קהילותינו החשובות יוצאי מרוקו, שמיום בואם ארצה עזבו מנהגי אבותיהם ורבותיהם נ״ע, וגם סידור התפילה ״תפילת החודש״, וסללו להם דרך לא דרך של מנהגים ונוסח תפילה שלא היו מקובלים עלינו בארץ מוצאנו? נכון שמרן הראשל״צ הגאון רבי עובדיה יוסף שליט״א כותב בספריו, ואומר בכל הזדמנות שאנו אין לנו אלא דברי מרן הבית יוסף ז״ל, וכמאמר השגור בפינו ״לכו אל יוסף אשר יאמר לכם יוסף תעשר״, וממילא אסר והתיר כפי פסקו של מרן ז״ל, דאתכא דמרן קסמכינן, אבל במחכ״ת ולא לסתור דבריו ח״ו, אבל הרי מרן ז״ל בעצמו בהקדמתו לבית יוסף ועוד הרבה פוסקים, כמובא לעיל מהרב ״כף החיים״ סי׳ תס״ח ס״ק כ״ט, שאם בקצת ארצות נהגו איסור (או היתר) בקצת דברים אעפ״י שאנו נכריע בהיפך, יחזיקו במנהגם כי כבר קיבלו עליהם דברי החכם האוסר, עכ״ל. מרן בית יוסף בהקדמתו, א״כ גם אנחנו במרוקו נהגנו וקיבלנו עלינו מדורי דורות, בפני חכמים גדולים בחכמה ובמנין, לא כדעת מרן ז״ל, וחייבים אנחנו להחזיק במנהגינו ולא לשנותו, כמפ׳ בגמרא פסחים. בשלמא מנהג של בורות ושנהגו שלא בפני חכמים ראוי לקרוא לו מנהג טעות וכוי, אבל לא מנהג שהונהג בפני גאוני וצדיקי עולם במשך מאות בשנים. וכאן יש לציין, להזכיר מי שלא יודע, מקצת חכמי מרוקו רק של התקופה האחרונה של 200-300 שנה, שהם הם היו עיני העדה, ואף דבר קטון וגדול לא נעשה מבלי רשותם והוראתם, ואיש לא יהין למרות פיו של הדיין או רב הכפר: מרקיש: ר׳ מרדכי בן עטר ז״ל, ר׳ משה רוזיליו ז״ל, ר׳ אברהם אזולאי ז״ל, ר׳ שלמה עמאר ז״ל (הובא בברכי יוסף יו״ד ם״ט) חכמי משפחת פינטו ז״ל וכוד ועוד… פאס, מקנאס, מוגדור, צפרו, טיטואן, טנז׳יר, מאלי, גרסיף, תאפיללת, בני מלאל, דמנאת, סטאת, דרעא, וארזאזת, דרא, אגאדיר ואזור סוס וכוי… בכל אלה המקומות חיו קהלות קדושות על פי התורה ובהנהגת חכמיהם ורבותיהם, ומי ממנו לא זוכר או שמע מאבותיו וזקניו, חכמים וגאוני עולם. אזכיר לדוגמא, מה שסיפרה לי אישה מעיר נטיפה, שעדיין גרה היום במראקיש, שכשבדקו החיטים למצות פסח, הנשים צמו באותו יום, וכל אחת סגרה פיה עם מטפחת, כדי שלא יותז רוק על החיטים, מי היום נוהג חומרה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר