ארכיון יומי: 18 בנובמבר 2015


יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקהאבי פיקאר – אבי פיקאר

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקהאבי פיקאר

אבי פיקאר

'האוירה [נגד עלייתם של יהודי מרוקו] נוצרה על ידי מאוררים מתוצרת הארץ'. 1 זלמן שז"ר, 1954- פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 6.9.1954, הארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"מ( S100/95.

העלייה הגדולה בעשור הראשון לקיומה של ישראל שינתה את פניה של החברה הישראלית. מיליון העולים (ששני שלישים מהם עלו בשלוש השנים הראשונות של העשור) שינו לא רק את גודלה של החברה הישראלית אלא גם את אופיה ואת הרכבה האתני. עלייה זו הוסיפה לנוף האנושי של מדינת ישראל יהודים רבים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. הודות להם נחרטה בזיכרון הקולקטיבי, על אף העובדה שכמחצית מהעולים באו מאירופה. הסיבה העיקרית היא שיעורם הגבוה בקרב העולים, שהיה בגדר חידוש (כפי שהיו הפועלים בעלייה השנייה או יהודי גרמניה בעלייה החמישית).מעבר לכך, יהדות ארצות האסלאם, שערב הקמת המדינה מנתה כמיליון איש, כתשעה אחוזים מהעם היהודי, עלתה כמעט כולה לישראל במהלך העשור הראשון. מקבוצה שולית ביישוב היהודי הייתה לקבוצה בולטת ומרכזית, והדבר הביא לקידמת הזירה הציבורית את הדיון על היחס ליהודי אסיה ואפריקה .

העלייה הגדולה נתפסת כשדה שבו צמחו זרעי הפורענות של 'הבעיה העדתית.

הערת המחבר : עם היבחרו של עמיר פרץ, יליד מרוקו שגדל בשדרות, לעמוד בראשה של מפלגת העבודה, הוא הכריז על קבורתו של 'השד העדתי' (הארץ, 11.11.2005), הכרזה המעידה כאלף מונים שהסוגיה עדיין רלוונטית לחברה הישראלית. הדיווחים הרבים על כך שהאשכנזים הוותיקים והעולים מברית המועצות לשעבר הסתייגו ממפלגת העבודה עקב מוצאו של העומד בראשה (ראו בעיתונות היומית, פברואר-מארס 2006) רק מחזקים טיעון זה.

יחסם של הוותיקים ושל הממסד הקולט נחשב לעתים קרובות לקטליזטור שהצמיח את העלבון והזעם בהקשר זה מעמדו ומשקלו של עיתון הארץ כאחד ממעצבי דעת הקהל חורגים מתפוצת העיתון. הוא היה מזוהה עם המעמד הבינוני, אך לא היה הנפוץ ביותר וגם לא הנקרא ביותר בקרב מקבלי ההחלטות דבר, עיתונה של ההסתדרות, ומעריב היו. נפוצים ממנו; אולם השפעתו הייתה רבה. בניגוד לדבר המפלגתי, ולמעריב וידיעות אחרונות ה'פטריוטים', היה הארץ עיתון 'ליברלי'. בייצגו את המעמד הבינוני ואת הערכים הליברליים הציג העיתון עמדה שהדגישה את המחיר שמשלמת האוכלוסייה הוותיקה עבור קליטת העולים. עמדה זו, שתאמה את תחושותיהם של חלק ניכר מהוותיקים, לא הלמה את הגישה הציונית, שראתה בעלייה ברכה ובמחיר שנדרשו הוותיקים לשלם עבורה – חובה לאומית. מבחינה זו, בהעדרה של מחויבות בלתי מותנית לערכים ציונים, היה הארץ כלי ביטוי של הלך רוח שבדרך כלל הוצנע בכלי התקשורת האחרים מטעמים לאומיים והביא להסתייגות מיהודי ארצות האסלאם.

תופעה זו תודגם להלן בעזרת ניתוח סדרת כתבות מאת עמוס אילון שהתפרסמה בהארץ ב- 1953. סדרה זו הייתה המשך לפרסומים אחרים בעיתון, ובהם באה לידי ביטוי קו ייחודי זה עורר  גישה שהסתייגה מעלייתם של יהודי ארצות האסלאם לישראל. סערה בקרב הממונים על מדיניות העלייה (הנהלת הסוכנות היהודית, ובעיקר מחלקת העלייה). השוני בין הדברים שפורסמו בהארץ לבין עיתונים אחרים נבע מהלכי רוח מנוגדים שהשפיעו על היחס ליהודי ארצות האסלאם, ובמידה מסוימת גם לעלייה ההמונית. היחס ליהודי ארצות האסלאם הושפע מהמתח שבין המורשת הקולוניאלית ובין האתוס הלאומי. היחס לעלייה ההמונית הושפע מהמתח שבין הצורך בהצלת יהודים לבין הצורך בבניין הארץ.

תפוצת הספרים העבריים בקרב חכמי פאם במאה הי״ח אנדרה אלבאז

תפוצת הספרים העבריים בקרב חכמי פאם במאה הי״חפאס 2

אנדרה אלבאז

המאה השמונה־עשרה הייתה תקופה קשה ליהדות מרוקו בכלל ולקהילת פאס בפרט. היהודים סבלו מאי־יציבות הממשל, שהביאה לידי חוסר ביטחון במדינה והתעללויות קשות בהם. הם סבלו מכובד המסים שהטילו עליהם המושלים ומשנים ארוכות של רעב ומגפות, שבמעט גרמו לחורבנה של קהילת פאם בתחילת המאה. והנה, למרות הרדיפות התמידיות ועל אף העוני הקשה שהיה מנת גורלם של רובם המכריע של יהודי פאס הייתה המאה ה־18 תקופת פריחה גדולה של היצירה הרבנית. חכמים מפורסמים כגון ר׳ יהודה אבן עטר (1733-1655), ר׳ יעקב אבן צור (1752-1673), ר׳ שמואל בן אלבאז (1749-1698) ור׳ אליהו הצרפתי (1805-1750) פעלו בעיר. הרופא האנגלי ויליאם למפרייר, שביקר במרוקו באותה תקופה, הבחין ש״רק ליהודים יש תרבות של ממש״ בארץ המאורים.

כתבי חכמי מרוקו

באווירה הרוחנית החמה ששרתה ברובע היהודי למדו רבני פאס ותלמידיהם בספרי קודש מגוונים, ורובם חיברו ספרים בשפה העברית. כל חכם האמין באמונה שלמה שמוטלת עליו החובה הקדושה ״להוציא לאור חלק התורה שקיבלה נשמתו״ במעמד הר סיני. מאותה תקופה מאות ספרים מתועדים בספר מלבי רבנן לר׳ יוסף בן נאיים כתיבת ספרים והדפסתם, לזכות את הרבים, נחשבה כמצווה גדולה יותר ממצוות בתיבת ספר תורה שמניחים בבית הכנסת… דאם טורח או מסייע, הן בגופו הן בממונו, בהדפסה ספרי הקודש, נחשב עליו כאילו קיבל את התורה מסיני״.

ר׳ יעקב אבן צור הרבה להדגיש את חשיבות הדפסת ספרי לימוד. בהסכמה שכתב בשנת התע״ד(1714) הוא מתפלל לה׳ ש״יהיה בעזר המחבר ובעזר כל איש חכם לב וחפץ ה׳ בידם יצלח להוציא מחשבתם הטהורה לפועל, עשות ספרים הרבה אין קץ, יגדיל תורה ויאדיר״. בשנת התע״ו(1716) הוא שיבח את בני משפחת ר׳ שמואל הצרפתי, על שמימנו את הדפסת ספר נמוקי שמואל: ״ובכן נדבה רוחם אותם להעלותם עולה לה׳ ריח נחוח על מזבח הדפום, להוציא לאור תעלומות חכמות הרב אביהם ז"ל, ולדלות ולהשקות תורתו לאחרים לזכות את הרבים. זכות הרבים תלוי בהם… ומעשה אבות יעשוהו בנים חרות על הלוחות, ויכתבון מליו בספר ויוחקקו בעט ברזל ועופרת לכבוד ולתפארת״. אפילו בזמן חוליו, כשהיה ״מדוכה ביסורין, איש מכאובות״, יעב״ץ השתדל לעזור לתלמידי ר׳ משה בירדוגו להוציא לאור את ספר מורם, ״כי מצוה רבה היא להתפשט בעולם אורה, זו תורה, ולהתיר הנאתה לכל ישראל״.

ר׳ יעקב אבן צור מציין שמתוך רצונם הנלהב ותשוקתם העזה להפיץ את כתביהם השתדלו חכמי מרוקו ״בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם ובכל כחם וכח כחם למהר לשלוח [את ספריהם]… לערי אדום… להעלותם על מזבח הדפוס״. ברוב המקרים לא צלחו ניסיונותיהם, ורוב כתביהם נשארו בכתב יד ונגנזו, כי בתי דפוס לא היו בנמצא במרוקו. הנסיעה לערי אירופה הייתה כרוכה בקשיים רבים, בהוצאות גדולות ובסכנות ניכרות, וחכמי הדור היו עניים בדרך כלל. עם כל זה, הצליחו כמה מחכמי פאם כמו בדרך נם להוציא לאור מספר קטן של ספרים בערי אירופה."

הערת המחבר : מאלפים הם דברי ר׳ יוסף בן נאיים, בהקדמתו לספר מלכי רבנן עמי ב: ״ורוב חכמי המערב חברו ספרים למיניהם… ונשארו נפזרים בכ״י ונשכחים כמה מאות שנים, ונקברו במחשבי בתי עקד הספרים מטושטשים ומשובשים, הן מצד העניות, שלא היו מוצאים כדי חיותם והתפרנסו בדוחק ובצער… וקיימו תורתם מעוני… ופרנסתם לא היתה מצויה להם ברוחה… ולא השיגה ידם במה להדפיס את ספריהם להשאיר שמם בעולם, הן שלא נמצא בארצות המערב מכבש הרפוס כ״א בארצות הרחוקים מעבר לים, וכל הדרבים בחזקת סכנה…. ומפני חומר התלאות נשארו ספריהם בכת״י טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש, והיו כלא היו, ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקונו מכל צד מגויי הארצות״. והשווה מלכי רבנן, דף כט, ע״ד.

הוואנדאלים באפריקה והכיבוש הביזאנטי-הירשברג

תולדות. הירשברג

לאחר שנסתיים כיבוש אפריקה התחיל יוסטיניאן מיד באירגון המינהל בארץ. אפריקה אורגנה עתה כיחידה עצמאית, הקשורה במישרים במטרופולין הביזאנ­טית. לפי קודכס תיאודוסיאנוס עדיין היתה  הדת היהודית מוכרת במדינה הנוצרית ואסור היה לפגוע במוסדות היהדות או במאמיניה רק באשר יהודים הם. יוסטיניאן הוא הראשון שהוציא את הדת היהודית מחוץ לתחום החוק בנובילה 37 משנת 535. בפקודה זו, שחלותה לפי סעיף 12 שבה הוגבלה על אפריקה בלבד, פורסמה אזהרה חמורה לאריאנים, לדונאטיסטים, ליהודים ולאחרים, שלא יהינו לעשות נפשות לאמונותיהם. בסעיף 8 של אותה נובילה נאמר, שלא יורשה עוד קיום בתי־כנסיות ויש להופכם לכנסיות נוצריות. אסור ליהודים׳ לעובדי־אלילים ולכופרים אחרים להחזיק ב׳מאורות׳ (הכוונה לבתי תפילה ופולחן).

גזירה זו היא תוצאה ישירה של הסתת הכמורה הרשמית הביזאנטית־אפריקאנית נגד כל אלה שאינם מודים בעיקריה. כלפי היהודים היא חמורה יותר מן הנובילה 131, משנת 545, האוסרת עליהם להקים בתי־כנסת חדשים, וכן מן הנובילה 146 של יוסטיניאן, שניתנה בשנת 553. זו אינה אלא מגבילה את פעי­לותם בשטח ההוראה הדתית ושמה אותה תחת פיקוח מגבוה, בעוד שטבילה 37 ביקשה לעקור את הכול.

ואמנם, באותה שנה, שנת 535, שהוכרזה בה נובילה 37, נפלה בידי הביזאנטים העיר בוריון, היא החמישית בין ערי הפנטאפוליס, בקצה הדרומי־מערבי של קירינאיקה. פרוקיפיוס מסביר, שהיתה זו עיר בקרבת תחומם של הברברים, שהיתה עד אז חופשית מכל עול, לא היתה מעולם למס עובד ולא ראתה מימיה גובי־מסים בשעריה. גם יהודים גרו כאן מימי קדם והיה להם בית־כנסת עתיק ומכובד ביותר, שנבנה, לפי המסורת, בידי שלמה המלך. עתה אנס האימפראטור יוסטיניאן את היהודים להתנצר ואת בית־הכנסת שלהם הפך לכנסיה נוצרית.

גזירות אלה לא הביאו טובה לארץ. פרוקופיוס עצמו, סופר־החצר כביכול, מותח עליהן ביקורת חריפה בציינו, כי יוסטיניאן לא דאג לשלטון יציב בארץ, ולא הבין כי יש לעודד את רצונה הטוב של כל האוכלוסיה. הוא שדד את הארץ, הטיל מסים כבדים על התושבים, לקח לעצמו את הקרקעות הטובים ביותר והקשיח לבו כלפי החיילים. הנרדפים — האריאנים, הפאגאנים, הדונאטיסטים והיהודים — ביקשו להם מחסה בין שבטי הברברים החופשים, שהתייחסו אליהם באהדה

הדונאטיזם היא כת נוצרית שפעלה בצפון אפריקה במאות הרביעית והחמישית לספירה והוקעה כמינות על ידי הנצרות הקתולית. הדונאטיסטים גרסו כי סקרמנטים שבוצעו על ידי כמרים ששיתפו פעולה עם השלטונות הרומיים בזמן הרדיפות האנטי-נוצריות, בטלים.

הקלה מסוימת במשטר הגזירות חלה רק בימיו של הקיסר מאוריקיוס (582— 602), שחולל שינויים רבים במינהל הפרובינקיות ובגבולותיה, והפסיק את רדיפות היהודים והדונאטיסטים. מעתה אסור היה לנצר את היהודים בכוח, וכן הותר להם, ליהודים, להשתמש בבתי־כנסיות שנותרו לפליטה. עם זאת חזר על האיסור להקים בתי־כנסיות חדשים. הנציבים הביזאנטיים רודפי השלמונים ניצלו הקלה זו כאמ­תלה נוחה לסחוט כספים מה׳כופרים׳ למיניהם בעבור השימוש בפקודה זו למעשה.

ושוב הורע מצבם של היהודים — אבל גם של האוכלוסיה כולה — בימי פוקאס (602—610), ובאחד המקורות מסופר על גזירות־שמד בימיו בקרתיגני. אולם לפי מקור שני אירע דבר זה בירושלים. וכן לא מבוררת די־צורכה הידיעה על גזירת־ שמד על יהודים ושומרונים בקרתיגני בשנת 632. מכל־מקום אין להניח כי בימי המתיחות והסכסוכים בין הכיתות הנוצריות נהגה ד,כנסיה השלטת ברוחב־לב כלפי היהודים דווקא.

הוואנדאלים באפריקה והכיבוש הביזאנטי

מסופר שיהודי ספרד שנרדפו על צוואר על־ידי המלכים הוויזיגותים, ניצלו את ימי ההפוגה והתרופפות השלטון כדי להימלט לפרובינקיה מאוריטאניה טינגיטאני, הקרובה אליהם. מסופר כי במאה השביעית, כל־אימת שנתחדשו בספרד הגזירות החמורות, כגון בשנים 612—613, 638—642, נמלטו לכאן יהודים רבים, כי כאן, בעיבורה של האימפריה הביזאנטית, לא עצרו השלטונות כוח לרדוף אותם. כמו כן נמסר, כי אֶגִיקָה  המלך ענש קשה את היהודים בממלכתו שניסו לקיים קשרים מסחריים עם אוכלוסי אפריקה, יהודים ולא־יהודים. בשנת 694 נתגלה כביכול קשר בין יהודי ספרד ויהודי אפריקה, שנתכוון למגר את שלטונם של הנוצרים מספרד, והקונציל (המועצה) השבעה־עשר שהתאסף בטולידו החליט לנקוט בצע­דים חמורים נגד היהודים בממלכת הוויזיגותים. אבל כל אלה הידיעות מוצאן מספרד, וממקורות אחדים אין לנו ידיעות על יהודי טינגיטאני בזמן ההוא. הסיפור על המנהיג היהודי־הברברי ׳קַוּלה אל־יהודי/ שבראשונה לקח חלק בכיבוש ספרד לצד הערבים ולאחר־מכן התקומם נגדם, הוא סיפור מאוחר, מסוף המאה השמונה־ עשרה לסה״נ, שאין לו שום שורש במקורות.

ובינתיים התגלגלו העניינים בפרובינקיות המרכזיות של אפריקה במדרון מטה מטה. שחיתות ושוחד, חוסר משמעת וקנאות דתית קיעקעו את אושיות השלטון. בימי הראקליוס קיסר, בנו של הראקליוס האכסארך(מושל כללי) של אפריקה, נת­חדשו הגזירות! הוא הקיסר שערך את מסע־הנקם נגד היהודים בארץ־ישראל על תמיכתם בפלישה הפרסית לארץ ועל תפיסתם את השלטון בירושלים בשנים שהיתה העיד בידי הפרסים (614—628).

הראקליוס ביקש לנצר את היהודים בכוח, אלא שבינתיים נתחולל מאורע בלתי־צפוי, ששינה את פני העניינים בקיסרות הביזאנטית מכול וכול והטביע חותם בל־ יימחה על מהלך ההיסטוריה בשלוש היבשות הידועות אז: שבטי ערבים, שהגיחו מן המדבר ובפיהם סיסמת ׳אין אלוהים אלא אללה ומוחמד שליחו של אללה׳, שאי­חדה אותם לעם אחד ולדת תקיפה׳ גירשו את הראקליוס ואת צבאו מרובי השטחים של האימפריה הביזאנטית באסיה, פלשו למצרים והתחילו מתדפקים על שערי אפריקה וספרד.

אמנם, הביזאנטים באפריקה אפילו על פתחם של שיעבוד וגירוש לא חזרו בהם, והכיתות השונות בתוך הכנסיה המזרחית המשיכו בהתנצחותן על מהותו של השי­לוש ועל ניסוח עיקרי האמונה — עד יום כניעת אפריקה לערבים.

הנשים מביעות משאלות לאליהו.- הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

 

הווי ומסורת

הנשים מביעות משאלות לאליהו.

בשעה שהמוהל עסוק בכריתת העורלה, הנשים מוצאות " שעת רצון " לשטוח את בקשותיהן לאליהו מלאך הברית הנוכח בכל ברית. מתוך אמונה ותקווה שהוא ימלא את משאלות לבן, הן לא חוסכות בבקשות ובתחנונים, כי ידוע הוא ש " מלאך יושב לפני הארון " הנשים מתפללות בעיקר על בנותיהן, שתזכינה גם הן בפרי בטן ובבן זכר :

ייא אליהו לעזיז : פחאל די דכ'לת להאד דאר, האגדאך תדכ'ל לדיור דלולייאת כאמלין, וחתא לדאר די בנתי, ונזכא נראהא ייאנא בסי סבי פידדהא, וזככני ייא לחנין נרא דאכ אנהאר דלמילה.

תרגום – הו אליהו היקר : כמו שנכנסת לבית הזה, כם תבקר בבתיהן של כל האומללות כולן, וכן לבית של בתי ( פלונית בת פלונית ) ושאזכה לראותה אני חובקת בן זכר, וזכני הו רחום, לראות את היום של המילה.

הבקשות אינן בנוסח אחיד, וכל אחת מנסחת את בקשתה ותחנוניה לפי אוצר המלים שלה.

כוס אליהו מרפאת חולים.

 גם החולים מוצאים את ההזדמנות ואת שעת הכושר, לבקש עזרתו של אליהו הנביא ולבקש את רחמיו על נפשם ועל בני משפחותיהם. הסובלים ממחלות מסויימות, מנצלים גם הם את ההזדמנות ומניחים כוס מלאה מים תחת כסא אליהו לפני הברית, ואחר הטכס מוציאים אותה ושותים ממנה.

גם העקרות נוהגות כך. בוניסיה, נהגו הנשים העקרות, לשבת תחת כסא לאיהו בשעת הברית בזמן שהסנדק ישב עליו, וכך נפקדו בפרי בטן.

החיד"א מספר כי רבי צמח צרפתי, רב מתוניס, חלה כשנתיים בדמשק, נתגלה אליו אליהו ואמר לו לעסוק בתורה כל ליל ברית מילה לכל יילודי העיר ויירפא ממחלתו, הסכים החכם להצעת אליהו ונתרפא.

וייקרא שמו בישראל.

בשעה שהרב מסיים את אמירת הקידוש אומר : " אליהו…קיים את הילד הזה ", ניגש האב לרב ובשקט הוא לוחש באזניו את השם שניתן לבן. הרב מהנהן בראשו לאות הסכמה ומכריז בקול רם " וייקרא שמו בישראל פלוני בן פלוני.

הנוהד במכנאס הוא שהמוהל אומר : וייקרא שמו בישראל, ולא " וייקרא שמו " בלבד כפי שנהוג ברוב המקומות.

יין.

בשעה שהקהל אומר " ואומר לך בדמייך חיי " המוהל טובל את אצבעו פעמיים ביין של הקידוש, ושם בפי הנימול כדי לשכך את מכאוביו וגם לשם מצווה וחינוכה. מגישיפ לאם את הכוס כדי שתטעם גם היא, משום שעל ידי פרי בטנה באה המילה.

אומר : " ישמח האב ביוצא חלציו ותגל אמו בפרי בטנה…וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונה ימים " ומשקים את האב מכוס הקידוש.

במכנאס היו ששרו מהיין הזה של הקידוש לנישואי אותו בן שנימול עתה, לטכס " שבע ברכות "

סיפור אישי שלי – אלי פילו. נולדתי לאדוני אבי ז"ל יהודה, לאימי שתחיה לשנים רוכות בבריאות טובה, לאחר שנים רבות של נישואין ללא הצלחה בהבאת צאצאים לעולם. בברית המילה שלי שנערכה במרוקו ביום שמחת התורה לפי התאריך העברי, שמחה גדולה הייתה.

אבי ז"ל שמר בקבוק שלם מברית המילה למען ייקדש בו את " שבעת הברכותץ ביום חתונתי. בקבוק זה עבר תלאות רבות, והגיע שלם לארץ ישראל, מונח היה בתיק האישי שלנו ולא יחד עם התכולה האחרת, יען כי היה הדבר יקר בעיני הוריי.

ואכן בערב הנישואין, הרב קידש מן הבקבוק הזה, שהיה סגור היטב ואף אבי עטף את ראש הבקבוק בשעווה ליתר ביטחון. היין היה עדיין טוב לשתייה, ומתוק כדבש, רק חבל שאבי ז"ל לא זכה לשתות ממנו, כי נפטר לבית עולמו בטרם יום חתונתי. עד כאן לשון הסיפור האישי שלי.

שמע את שמו.

אמונות רבות קשורות לשמיעת המילה ולנוכחות בטכס הברית. קורה ולפעמים השם שניתן לנימול הוא שמו של אדם כלשהו שנכח בטכס. איש זה היה " מאושר " ושמח מאוד על ששמע את שמו, כי אומרים " הוסיפו לו מן השמים לימיו ולשנותיו " ( זיאדולו פעמרו )

קיימת גם אמונה שכל מי שמזיל דמעה בשעה שהתינוק הנימול בוכה, נמחלין לו עוונותיו, וגם זה ששמע את שמו, " מתכפרים לו כל עוונותיו ". הוא גם זוכה בהזמנה מצד אבי הבן ומצטרף לשולחן הקרואים לסעוד עימהם את סעודת אליהו הנביא. הזמנה, שאסור לסרב לה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר