ארכיון יומי: 27 בנובמבר 2015


אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

קכב

פ׳ כדור. לצומ״ר א'

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

ידידי היום ראיתי על לוח ספר תפלה שלך, שכתבת וז״ל: מ״ך בכת״י הרב אביר יעקב בירדוגו זצ״ל, וז״ל, הגשמים נקראו בשם רביעה, כמו שאומרים רביעה ראשונה רביעה שניה, ומזה נלמוד שהגשמים הם בעלה דארעא, עכ״ל. ודברי פח״ח, ע״כ לשונך. ואני תמיה על זה, כי דבר זה, הוא ש״ס ערוך בש׳׳ס תענית דף ו׳ ע״ב, וז״ל: א״ר אבהו מאי לשון רביעה, דבר שרובע את הקרקע, כדרב יהודה, דא״ר יהודה, מיטרא, בעלה דארעא הוא, שנאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ושמה לא ישוב, כי אם הרוה את הארץ, והולידה והצמיחה (ישעיה נ״ה) עכ״ל. ע״ש. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

 

קכג

פ׳ הנז׳ ש׳ תרס״ט לפ״ק.

 למעלת אדמו״ר, עט״ר, הרה״ג, מעו״מ, כמוהר״ר רפאל אנקאווה ישצ״ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום.

מר חמי ישצ״ו, דור׳׳ש אדוני שירבה, והוא מפציר בכבודו, לדבר על לב הר׳ משה אחיו י״ץ, מה זו שתיקה ומה זו ישיבה במח״ק, חכו עליו לבא בחג הפסח לנהל אשתו ובניו בכל צרכיהם, ולא בא, ולא שלח לא כסף ולא מכתב, ועל מו״ח היו כלנה, חכו עליו לבא בפרוס הפסח לראות בית דירה, ולשלם שכירות שנה שעברה, ולא בא, ובכן נא אדוני דבר אתו קשות, לבא בעצמו לתקן הכל, ואם אי אפשר לו לבא מפני עסקיו, ישלח להם כסף השכירות וההוצאות, ושכמ״ה, ושלום.

אני היו״ ם ס״ט

 

קכד

פ׳ כמדבר. ש׳ תרס״ט לפ״ק.

ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום. שלום. קח נא עוד ידידי מן המוכן, על שאלתך השנית, כמה נפשות יהודים יש במכנא״ס, שאלתי הרבה על זה, ואין מגיד, ואך מצאתי אצל סופר שטרות אחד פנקס כל הקהל שעשה לרבנים זה שלש שנים, ונמצא בו קרוב לחמשת אלפים נפש אנשים ונשים וטף. יוסף ה׳

עליהם כהם אלף פעמים ויברך אותם, אמן. ועל שאלתו השלישית מה טעם לשם העיר מכנא״ס, שאלתי הרבה חכמים וזקנים, ואמרו שלא שמעו טעם על זה, ולפי שכל כללות העיר גם מקום מגורי הישמעאלים נקרא בשם זה, לכן שאלתי ישמעאלי אחד סופר שטרותיהם, ואמר לי, שהמלך הראשון שבנאה, אשר נקרא אצלם בשם צולטא״ן אלכח״ל [המלך השחור] קרא אותה ע״ש אמו, או בתו, או אשתו, שהיה שמה מכנאז׳׳א, בזיי״ן, שפירושה אצלם מטמון יפה, ואמר שעד עתה מצוי ביניהם זה השם, ובאורך הזמן נתחלפה הזיין בסמ״ך, מפני שהם ממוצא אחד מהשניים, ועוד נתקצר השם מ־מכנאס״א למכנא״ס, ע׳׳כ שמעתי בזה, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

המכתב הנ״ל נשכח ממני בכתבי את ספרי ״גרש ירחים״ על הלכות גטין, כי הוצרכתי לחקור עוד על שם העיר מכנא״ס, ושם כתבתי, וזה לשוני: והשנוי שבין מכנא״ס למכנאס״א, הוא, ע״פ מה ששמעתי מישמעאלי אחד, כי שם העיר הוא ע״ש ישמעאלית אחת שהיה שמה מכנאס״א, שהיא ובניה היו הראשונים להתישב שם בזמן קדמון, וקראו מקום מושבם ע״ש אמם, ואחרי מותה היתה מריבה ביניהם, ונחלקו לשתי כתות, והחלשים שבהם עזבו את העיר ונסעו ממקום למקום, לתור להם מנוחה, עד שבאו למקום אחד סמוך לכפר תאז״א, ושם אוו למושב להם ונתיישבו שם, וקראו למקום ההוא בשם מכנאס״א ג״כ ע״ש אמם, וכן נקרא שמו מכנאס״א עד היום, והוא חרב ושמם, אין בו רק אהלי הערביים, והאח הגדול שנשאר בעיר הראשונה, נולד לו בן אחרי מות אמו, ויקרא אותו על שמה מכנא״ס, בחסרון אלף לבסוף, כדי להבין בין נקבה לזכר, והיה שר וגדול על יושבי העיר, והיו ההמון קורים את העיר על שמו מכנא״ס, ואך בשטרותיהם לא שנו שמה הראשון מכנאס״א, ע״כ.

אני היו״ם ס״ט

 

קכה

פ׳ הנז׳. לחכם א׳.

ידידי, ראיתי היום בגליון ס׳ חק לישראל של כבודך, בפי ויקרא יום ג׳, בסוף הגמרא שהיא בכתובות דף פ״ב ע״ב, עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה, ועל זה כתב כבודו, וז״ל: לא ידעתי מה הועיל בתקנתו, הלא גם עכשיו יכול ליחד לה כסף או שוה כסף לכתובתה, וכשיכעוס יאמר לה הרי כתוביך? וצ״ע. ע״כ לשונך. ואני אומר לדעתי המעט, שכבודו לא עיין בטוב, שמתחלה היה מייחד לה, ואם אבדו אינו חייב באחריותן, ולכן לא היו רוצים הנשים לינשא, דשמא יאבד מה שייחד לה, ויוציאנה חנם אין כסף, עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה, ואם ירצה לייחד ייחד, הרי חייב באחריותן אם יאבדו, וכ״כ התוס׳ שם בפירוש, ע״ש. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

 

קכו

פ׳ הנז'.׳ לרב א׳.

אדוני! בענין ההוא גברא שנשא בשוגג מינקת חבירו, ונסתפק מעלתו, אם כופין אותו לגרש, או לא. אתמול בלילה, מצאתי הדבר מפורש בס׳ בית יהודה ח׳ אבה״ע סי׳ י״ח, שהעלה, שא״צ לגרש, רק מפרישין אותם עד שיגיע זמנה, ע״ש. ואם שגיתי,

אתי ת״מ, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

La vie juive a Mogador-Asher Knafo

brit-la-vie-juive-a-mogador

Par temps calme, il paraissait tellement tranquille, que tout nageur était tenté d'y grimper et de s'y promener. Les pêcheurs s'y connaissaient, mais de simples amateurs ont été souvent pris de cours quand la marée montait, et beaucoup n'en sont pas revenus. Le rocher était troué en plusieurs endroits, cela ressemblait à des puits ou à de grandes citernes, en forme de jarres. Nous nous amusions à faire entendre l'écho de nos voix en nous appelant mutuellement. Presque toutes les crevasses communiquaient entre elles. Parfois, nous criions dans l'un et d'autres percevaient nos cris dans l'autre. Au pied de ce rocher, il y avait une espèce d'entonnoir où l'eau tournoyait constamment. Si par malheur on se laissait entraîner par le courant vers cet entonnoir, on était instantanément happé et englouti

Le rocher Djira était l'endroit idéal pour les pêcheurs à la ligne. Seulement pour y monter l'on était obligé de traverser un canal à la nage, ce qui constituait une prouesse même pour les bons nageurs, car le courant qui passait entre les rochers était très violent et les vagues, assez hautes, s'engouffraient avec force dans les cavernes se trouvant au-dessous de ces rochers. Il fallait attendre le moment où le niveau de la mer montait au- dessus de ces cavernes et attraper rapidement le rocher avant que le niveau ne baisse. Autrement, on courait le risque de disparaître dans une de ces cavernes sous-marines

Pour les nageurs, c'était un jeu d'enfant d'aller d'un côté du bord de mer à l'autre à la nage sans passer par le canal. Comme ils y restaient des heures et même des nuits entières, ils mettaient leurs habits et tout leur attirail le plus commodément possible sur la tête avant de traverser à la nage. L'hiver, ils y allumaient un feu pour se chauffer et faisaient cuire le poisson qu'ils attrapaient. En revenant, ils attachaient à leur dos un grand panier, ou plutôt une corbeille faite spécialement cet effet, et ils revenaient à la nage. L'Oustania – du centre, était moins déchiquetée et les vagues ne passaient jamais par-dessus. Cette île dont les rochers étaient plus arrondis présentait aussi des écueils mais l'on disait que jamais les vagues aussi hautes fussent- elles ne la recouvraient complètement. Il y avait de la verdure, (pour ainsi dire une île d'herbes), chose rare pour des rochers se trouvant en pleine mer. Là aussi, la pêche était bonne. Seulement, comme il était un peu plus éloigné que les autres rochers, il fallait avoir le cœur bien accroché pour y arriver. Et pourtant, les pêcheurs y allaient même lorsque la mer était tumultueuse, voire démontée

La pêche

C'était très amusant de suivre les mouvements d'un pêcheur qui lançait sa ligne par-dessus la muraille ou même à travers les fenêtres des maisons ou de les voir nager avec leurs effets sur la tête, s'accrocher aux rochers, grimper et s'installer au sommet ou dans un coin bien abrité des vagues et des vents Les voir surtout batailler avec leur ligne contre les gros poissons, dangereux dans l'eau, et plus encore hors de l'eau

On a vu des pêcheurs qui se sont fait arracher un ou plusieurs doigts par ces gros poissons

Quand les pêcheurs avaient attrapé trois ou quatre poissons, ils estimaient qu'il y en avait assez et ils reprenaient à la nage leur route vers le rivage, à gué quand la marée était basse

Les amateurs de poissons frais, dégringolaient de leur perchoir et couraient vers la mer. Ils attendaient seulement quelques minutes pour acheter un ou deux poissons de cette partie de pêche

En plein hiver, quand la mer était démontée, si le pêcheur réussissait à prendre un seul poison, il s'estimait heureux. Car le poisson en cette saison était difficile à attraper

Alors un vrai débat se déroulait entre l'acheteur et le pêcheur, surtout s'il n'y avait qu'un seul poisson. Ce genre d'échange pouvait varier suivant les deux protagonistes en présence. Car le pêcheur pouvait être Juif ou Musulman, alors que l'acheteur lui, était presque toujours juif. Le pêcheur musulman, considérait le prix de son travail, réalisé dans un moment bien difficile, sans évaluer le temps passé à la prise de ce poisson. Ses attentes n'étaient d'ailleurs pas extraordinaires. Aussi se contentait-il d'un modique salaire

Si le pêcheur était Juif, il savait tirer le meilleur parti de sa pêche, connaissant bien la nécessité où se trouvait l'acheteur qui voulait acquérir son poisson

Souvent, le pêcheur juif allait à la pêche avec l'idée arrêtée de vendre son poisson à un Juif déterminé duquel il pourrait tirer un bon prix. Aussi, adaptait-il sa vente. Si c'était vendredi, il savait que tout bon Juif se faisait un point d'honneur d'avoir du poisson pour samedi. Il pouvait repérer lequel de ses coreligionnaires serait le plus généreux et lui donnerait le maximum. Il savait distinguer ceux qui, un jour courant de la semaine devaient fêter le huitième jour de leur mariage. Ce jour-là, la coutume voulait que les mariés fassent un repas de poisson, en présence de toute la famille. C'était Tqsir el hout, l'écaillage du poisson. Durant cette cérémonie, les nouveaux mariés devaient écailler un gros poisson

Avant de remettre son poisson, le pêcheur arrangeait un peu le poisson, le lavait bien, le posait sur un plateau couvert d'herbes marines et souvent, l'accompagnait d'un bouquet de fleurs

Il faut savoir que le pêcheur juif était doublé d'un jardinier. Ordinairement, il exerçait même trois ou quatre métiers 

Jardinier (ouvrier), pêcheur, fabricant de beignets le matin et vendeur de poissons frits le soir, occasionnellement fabricant de gâteaux à l'huile et au miel et aussi, marchand de graines grillés (pépins, amandes, pois chiches, fèves, etc.) Si ces métiers n'étaient pas des plus honorables chez nous, ils n'en étaient pas moins de ceux qui exigeaient du courage et de l'endurance et parfois une force herculéenne. Je reparlerai de la pêche plus loin

מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19-שלום בר-אשר

תולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

תושבי הערים בדרום הארץ, ובמיוחד במראכש, ששימשה מרכז מדיני וכלכלי חשוב במאות ה־16 וה־17 ושוב במאה ה־19, עסקו אף הם במיסחר ובמלאכה. תושבי הכפרים התפרנסו מתיווך בין הסוחרים הברברים בדרום הארץ לבין הסוחרים שבמרכזים העירוניים בצפון הארץ ובחופיה. רבים עסקו במלאכות זעירות(פחחות, רצענות ועוד) וברוכלות.

תופעה המיוחדת בעיקר למארוקו, היא קיומם של עובדי אדמה יהודיים. הגם שבמרכזים העירוניים היו יהודים שהחזיקו בשדות ובגנים, הרי בגלל האפשרויות הכלכליות שהיו פתוחות בפניהם במיסחר, ונוכח הקשיים הרבים שהיו כרוכים בעבודת האדמה ״רובא דרובא של בני־ברית (הכוונה ליהודי מכנאס) אין להם עסק בשדות, אפילו תתנה לו חינם, לא ירצה לבזבז ממון בחרישה ומריעה״(ר׳ רפאל בירדוגו, מישפטים ישרים, קרקוב, תרנ״א, 145), והם הסתפקו בדרך־כלל במכירה של תוצרת האדמה. לעומת זאת עיבדו יהודי הרי האטלס את העמקים והיו להם משקי בעל, שלחין ומטעים, ברשות עצמם או בשותפות עם שכנים ברברים. אחרים סחרו במוצרי החקלאות והיו שהחזיקו בבקר ובצאן. אחרים עסקו לא רק במכירת שמן אלא גם בעצירתו בבתי הבד.

במאה ה־17, תקופת הזוהר של אלג׳יריה בימי הכיבוש העות׳מאני, כאשר הקורסארים הטילו את חיתיתם על־פני מרחבי הים־התיכון, נטלו היהודים חלק ניכר בסחר הארץ. כאמור, הם לא היו מעורבים ישירות בשוד הים, אך קנו את ביזת השודדים או פדו מידיהם את השבויים שנפלו ברשתם. הם מכרו את הסחורה באלג׳יר או הפליגו לליוורנו על־מנת למכרה שם. זרם היהודים מליוורנו(אם כי לא באותם ממדים שהגיעו לתוניס), שהחל בראשית המאה ה־17, והלך וגבר במאה ה־18, נתן תנופה נוספת לפעילות היהודים — וזאת למרות הירידה בפעילות הקורסארים ולמרות השפל הכלכלי שפקד את הארץ בכלל. פעילותם הכלכלית של יהודי אלג׳יריה בתקופה זו קשורה במיוחד במשפחות בושערה, בקרי ובוג׳נאח. הם זכו במונופול על יצוא התבואה לצרפת וגם לאנגליה. לפי מקור אחד היו ברשותם 170 ספינות שהפליגו כמעט לכל נמלי הים־התיכון ומערב אירופה והגיעו אף לניו־יורק הרחוקה.

החל באמצע המאה ה־17 ועד ראשית המאה ה־19 נטלו היהודים חלק מכריע גם בעריכת חוזים ובכינון יחסים תקינים בין אלג׳יריה למדינות אחרות — תחילה עם הולנד בשלהי המאה ה־17, ואחרי כן עם מעצמות אירופה אחרות. עניין מיוחד גילו בני בקרי בכינון קשרים כלכליים ומדיניים עם ארצות־הברית של אמריקה.

אך גם באלג׳יריה התפרנס רוב האוכלוסיה היהודית, ובמיוחד בפנים הארץ, ממיסחר קמעונאי, תיווך, רוכלות ומלאכה. הם שימשו סוכנים של סוחרים גדולים ומתווכים בין איכרים ערבים וברברים שביקשו למכור את סחורתם לבין הסוחרים במרכזים העירוניים. ״באלג׳יר אין ערבי יכול למכור ולוא צמד עופות ללא עזרתו של יהודי״ — מפליג בתיאורו אחד הנוסעים, אך יש להניח שיש לא מעט אמת בדבריו. (הנוסע רוזה לפי מ׳ רוזנסטוק, חיי החברה והכלכלה של יהודי אלג׳יריה 1790 —1848, היסטוריה ז׳ודיקה(אנגלית), 18 ,אפריל 1956 ,עמי7).היהודים עסקו בכל סוגי המלאכות, ושמע מלאכת הריקמה על עיטורי הערבסקות המקסימות של אלג׳יר הגיע למרחקים. כמעט הכל העלו על נס את חריצותם של הסוחרים היהודיים בימים הם ושיבחו את תוצרת המלאכה של האומנים היהודיים כטובה וכזולה ביותר. אך גם כאן אנו מוצאים שיכבה של דלים ואביונים שחלקם התפרנס מצדקה ואף מקבצנות.

השגשוג הכלכלי שפקד את המדינה, במיוחד במאה ה־18, הפך את תוניס למרכז מיסחרי חשוב בחלק זה של אפריקה הצפונית. במיוחד ניכר חלקם של היהודים בסחר העיר, עד כדי כך שתוניס תוארה כעיר של סוחרים יהודיים. תהליך זה החל בראשית המאה ה־17, עם בואם של יהודים רבים מליוורנו. אלה הפכו את ״שוק אלגראנה״ (שוק יוצאי ליוורנו) למרכז המיסחרי של העיר. בסוף המאה ה־17 החזיק יעקב לומברוזו 4 בתי־חרושת של ״שאשיות״(הכובעים הידועים בתוניסיה) והיה היבואן הגדול של צמר מספרד. בראשית המאה ה־18, עת פותחה שיטת האילתיזאם, התרחב היקף פעילותם של היהודים יותר ויותר. יצוא העורות, החיטה והשמן היה מרוכז ברובו בידיהם. הם חכרו את המכס שהוטל על הצמר, הטבק והנוצות. מאחר שתוניס היתה תחנת מעבר ימית חשובה, נתנו היהודים את סחרם זה בים ואף קנו אוניות ״חמושות בתותחים וחביות אבק־שריפה כדי להגן על עצמם מפני אדיבים״ (פ. גרונשון, צרפת בתוניסיה במאה ה־17, (צרפתית), תוניס, 1926, כרך 4, עמי 225). יהודים רבים עסקו בפדיון שבויים, בעיקר נוצרים. פעמים אחדות אף חרפו נפשם למען הצלתם של שבויים אלה ובמיוחד כשאלה היו נשים ונזירים.

אילתיזאם
 שיטה למיסוי קרקעות שהתפתחה במאה ה-17 במצרים תחת השלטון העות'מאני-ממלוכי.  

יצחק אלקלעי ודוד עוזיאל פדו בחודש אחד — ספטמבר 1700 — 18 שבויים, מיספר גדול באותם ימים. הסחר היה מפותח בעיקר עם ליוורנו ועם מרסיי — דבר שעורר את חמתם של סוחרים בני הערים האלה, ובמיוחד את חמת הצרפתים. שליטתם של היהודים הליוורנים היתה גדולה באמצעות קשריהם עם אחיהם בליוורנו. הם פיתחו את ה״ליטרה דה קמביו״ — שטר חליפין שבאמצעותו יכלו להעביר הון ממקום אחד למישנהו ללא כל קושי. רישומם של סוחרים אלה היה כה ניכר, עד כי המלה האיטלקית לסוחר — ״מרקנטה״ — היתה מלה נרדפת ל״עשיר״ בתוניסיה. מצב זה לא נשתנה במאה ה־19, והקונסול היהודי האמריקני בתוניס בראשית המאה ה־19, עמנואל נח, מעיד שלמרות יחם הבוז ליהודים, הם השולטים במיסחר ובכלכלה של תוניסיה. ואולם חלק נכבד מן האוכלוסיה היהודית כאן, כמו במארוקו, עסק במלאכות. בתוניס היוו היהודים מרבית האומנים הפועלים ב״רחוב הצורפים״. הם נודעו גם במלאכת המשי והצמר. חלק ניכר מן הטליתות שייצרו בתוניס נשלח לאיטליה ומשם גם לפולין.

על חלקם של היהודים במלאכה, ובמיוחד בקרב ה״תואנסאה״, יעידו שמות־המשפחה דהאן(צבע), כ׳יאט(חייט), חדאד (נפח), נג׳אר(נגר), צבאג(צובע בגדים) ועוד(תופעה חברתית דומה היתה קיימת גם בארצות אחרות במגרב ובמזרח). גם בשירות המדינה וניהול הכספים פעלו כמה יהודים פעולה חשובה. על המשא־ ומתן בין תוניסיה והולנד בשנים 1699 —1708 לחתימת חוזה שלום ניצח יהודה כהן מראשי קהילת אלג׳יר. נוסע צרפתי מציין בקינאה בשנת 1725, ש״שר־האוצר של הבאי הוא יהודי… ובכלל כל המישרות הקשורות בכספים הן בידי היהודים״. לבאי אחמד (1830 —1856) — ״באי היהודים״— היו שלושה רופאים יהודיים, אברהם לומברוזו, נונז יעיש וקסטל נואבו. (פוארון בתוך צבאג־הטל, התפתחות גיטו צפון אפריקני, החארה של תוניס (צרפתית), פאריס, 1959, עמי 15).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה א.בשן

הורים וילדים

במאה ה־20, היה מעשה ביהודי עשיר ״שהיה חשוך בנים״ ונתן כל נכסיו לבית הספר של חברת כי״ח, נוסף לסכום מסוים לצדקה, וסילק את קרוביו מהירושה, ואלה ערערו. ר׳ משה ויזגאן אישר את החלטתו של התורם וציטט חכם הכותב כי:

מעשים בכל יום מי שאין לו בנים מצוה לעשות מנכסיו קרן קיימת ודברים טובים, מפני שרצה להציל את עצמו בצדקה זו, והוא קודם לעצמו מיורשיו (׳ויגד משה׳, סי׳ יא).

בעיר מידלת (Midelt) היתה אלמנה ללא ילדים שרצתה להקדיש את כל רכושה להקדש עניים, אבל אחותה אם לילדים, רוצה לקבל חלק מהירושה. ר׳ משה עטייא פסק שלפי תקנות קשטיליה חייבת להוריש לקרוביה, ולפיכך אינה יכולה להפקיע את אחותה מכל רכושה, אלא חייבת לתת לה חלק מהרכוש (׳מעט מים׳, חו״ם, סי׳ א).

עקרה אימצה ילדה שנולדה מזנות. בזמן החדש, עם הכרסום במסגרת המסורתית, אירעו יותר מקרים שבנות יהודיות הרו מחוץ לנישואין. על בת שנולדה בדרך זו, דן ר׳ משה ויזגאן. הוריה הניחו אותה במוסד, ״בבית גומלי חסדים שמניחים בה ילדים שאין להם הורים שיטפלו בהם בני ברית ושאינם בני ברית״. הוריה היו בחזקת יהודים וסירבו להודיע את שמם, כי התביישו שנולדה בזנות. ״והבת לקחה אותה אשה ישראלית שהיא עקרה וגדלה אותה בביתה כמו בתה״(׳ויגד משה׳, סי׳ לו).

ר׳ שלמה זרקא יליד תוניס שעבר לאלג׳יר, כתב בחיבורו ׳שי למורא׳ שתי עצות למי שאין לו בנים:

א.         שאם יבוא לבית הכנסת ויאזין ללימוד התינוקות וישמח בהם הרבה ויתפלל [על עצמו] בזכות מעשיהם, הקב״ה ישמחו בבנים.

ב.         יבקש אחר ילד עני ויתום, יביאהו לביתו יאכילו וישקהו ויחנכו בעצמו בלימוד ובדרך ארץ כאילו הוא בנו ממש, כמו שאמרו רבותינו(מגילה, יג ע״א) כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (ש. אלקיים, תשנ״ז, עמי 50).

בג׳רבה אדם ״שהיה נעדר מהבנים והבנות והשתדל בכל עוז לקיים מצות פריה ורביה ולא השיגה ידו והיה אוהב התורה ולומדיה״ וביחוד לשני תלמידי חכמים מק״ק אלחארה אלכבירה שבאי ג׳רבה. בהיותו על ערש דווי כתב בצוואתו בשנת תרע״ט (1919) שחלק מהכסף יוקדש למזונות נשיו והשאר לשני חכמים (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, חלק ד, חו״ם, סי׳ א; ח״ט, חו״ם, סי׳ כב).

הערות לפרק

נקבות״: קידושין פב, ע״ב, פסחים סה, ע״א! בעד בנים זכרים: ״אמר רבי יצחק אמר רבי אמי כיון שבא זכר בעולם בא שלום בעולם״: נידה לא ע״ב. מדרש תנחומא, חיי שרה ג, ד״ה ״ואברהם זקן״. לפסוק: ״וה׳ ברך את אברהם בכל״ (בראשית כד, 1). המדרש בבראשית רבה: ״ר׳ יהודה אמר שנתן לו נקבה, אמר לו ר׳ נחמיה עקר ביתו של מלך לא כתוב בו ברכה אלא וה׳ ברך את אברהם בכל, שלא נתן לו בת כל עיקר״.

בחיבור של ר׳ יוסף חיים בן אליהו מבגדאד על ברית המילה, הוא כותב על עדיפות הבן על הבת. לפסוק ״וה׳ ברך את אברהם בכל״(בראשית כד, 1) דרשו חכמים, בבא בתרא טז, ע״ב: ״רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת״. ״בכל׳ גימטריא ״בן״. בהמשך שואל החכם: ״הלא הבת היא צורך לעולם… זכר בגימטריא ברכה, נקבה בגימטריא נזק״: ׳מלאך הברית׳, עמי 31-30. גם בחברה היהודית האירופית הועדפו זכרים על נקבות. בימי הביניים: גרוסמן, תשס״א, עמי 53. לפסוק בבראשית ל, 21: ״ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה״. פירשו בעלי התוספות: ״לא נכתבה הודאה על לידת הבת״. מצוטט גם על ידי א. באומגרטן, תש״ס, עמי 58. במאה ה־19: בתקנות של ׳חבורת המשניות׳ בעיירות מולדובה בשנת תרמ״ד (1884) נאמר שכל חבר יתרום פראנק לכל לידת בן זכר, וחצי פראנק ללידת בת: י. גלר, תש״ס, עמי רלג, רלה. 2.

בספר על פאס לפני תקופת החסות, כותב המחבר כי אצל היהודים לידת בן גורמת ליתר שמחה מאשר לידת בת: 573 .Le Tourneau 1949, p. על השמחה אצל היהודים בהולדת בן: 149

בתאורירת נהגו לברך את החתן ב״בנים זכרים״: י. שיטרית, תשס״ג, עמי 490. י.. בחיבור מאשכנז מהמאה ה־13 נזכר סימן לאשה בהיותה בהריון אם תלד זכר. ״אם תקדים בלכתה רגל ימנית לשמאלית -1 מעוברת זכר, ואם לאו – מעוברת נקבה״: א. באומגרטן, תש״ס, עמי 73. 4. ר. בן שמחון, תשל״ט, עמי 18 ¡ רפאל אוחנא, ׳מראה הילדים׳ דפים יח-כא ע״ב. פרטים נוספים, בפרק א של חיבורי זה. בזכרונות של בת שהוריה עלו ממרוקו ונישאו בארץ, היא ציינה כי אבא שלה היה נוהג לומר: ״טיוב שיש לי רק שתי בנות, [כי] בנות מביאות צרות״: ש. סבן, תש״ן, עמי 66. אין שמחה כשנולדת בת, אלא רק כשנולד בן: בעת התפילה, כשפותחים את ההיכל אומרים ״ותיהב לי בנין דכרין [בנים זכרים] שיכוון על בניו וחתניו״: ע. אביכזר, תשנ״ב, עמי קג. קינה למי שנולדה לו בת: בספר ׳יקרא דשכבי׳ לחברת גומלי חסדים, פאס תרפ״ו.

תקוה לבן זכר. לר׳ דוד אביחצירא, נכדו של ר׳ יעקב היו רק בנות. ובנים שנולדו לו נפטרו בקטנותם ״וכל ימיו השתדל להקים זרע קדש בן זכר״. כך כתב ר׳ יוסף בן נאיים: ׳מלכי רבנן׳, דף כז ע״ב.

בזכות חיבורו יהיו לו בנים. בהסכמה לספרו של ר׳ מאיר קורקוס, ׳בן מאיר׳, ירושלים תרע״ג, כתב הרב יהודה מויאל ״שבזכות זה יפקדהו ה׳ יתברך בבנים זכרים של קיימא״.

כדימוי ללימוד תורה. בהקדמה לספרו של ר׳ יוסף בן אדהאן, ׳דברי יוסף

ברכה בהבעת תודה. בהקדמת ר׳ רפאל אהרן בן שמעון לספר ׳אהבת הקדמונים/ ירושלים תרמ״ט, בירך את מכלוף אפלאלו ורעיתו שאירחוהו בהיותו שליח ירושלים במרוקו: ״יפקדוהו בזרע של קיימא בבנים״. בברכות לתורמים להדפסת ספרים: ״ישמרהו ויתן לו בנים זכרים של קיימא״. ברכה לתורם להדפסת ספרו של ר׳ יוסף כנאפו, ׳אות ברית קודש׳, ליוורנו תרמ״ד. בהקדמה לספרו של ר׳ עמרם אלבאז, ׳חיי עמרם׳, מכנאס תש״ט, בירך ר׳ יוסף משאש את התורמים: שיהיו להם ״בנים זכרים של קיימה״. בהקדמה לספרו של ר׳ שמואל מרצייאנו, ׳ויען שמואל׳, ירושלים תשי״ט, נכתבה ברכה לתורם שיזכה שבתו תהיה

״אשת חיל ותזכה לבנים ובני בנים״. ברכה כזו נכתבה גם לתורם להדפסת ספרו של ר׳ כלפון משה הכהן, ׳תורה וחיים׳, תשב ״ד.

על פי זכרונות על השכונה היהודית בתוניס, קרובת משפחה של המחברת היתה עקרה. לאחר טיפול על ידי אמה של המחברת נולדו לעקרה חצי תריסר בנים: מ. דואק, תשל״ט, עמי 19-18. בספר על תוניס שראה אור בסוף המאה ה־19 כותב המחבר כי יהודים אינם מתחתנים עם גויים, בגלל האמונה שמהנישואין האלה יוולדו רק בנות. כנראה שזו שמועה ששמע בהיותו בתוניס. המחבר טעה, כי ההתנגדות לנישואין עם נוכרים היא על בסיס דתי, ללא קשר ללידת בת או בן. אבל מכאן ניתן להסיק כמה חשובה לידת בנים: 138 .Vivian, 1899, p.

 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר