ארכיון יומי: 10 בנובמבר 2015


עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן

העבודה מוגשת על ידי :צפרו עלייה 1921

יעקב וימן

יש לציין שהדפים המצולמים של העבודה

נמסרו לי על ידי מר יעקב וַיְמַן אשר נתן לי את הסכמתו המלאה

לפרסם את החומר במלואו ככתבו וכלשונו באתר " מורשת מרוקו "

למען הדורות הבאים וסקרנותם של קהל המתעניינים בנושא זה.

 

כל הזכויות שמורות למר יעקב וימן

אלו הם רק קטעים בודדים המוכיחים לדעתי, את התפתחות התדמית השלילית של בני עדות המזרח בעיני היישוב האשכנזי. אפילו הנקודות החיוביות הופכות לשליליות במציאות שרק של ארץ ישראל. קשה לעולים מארצות המזרח להסתדר במציאות זו, למרות שהם רגילים לתנאי הארץ ומכירים את אוכלוסייתה הערבית, והם הופכים טורח על המוסדות והיישוב האשכנזי. אולם דימויים של בני עדות המזרח בעיני היישוב האשכנזי הושפע לדעתי גם מדימויים העצמי של עולי המזרח והתייחסותה שלאלות השעה.

על התייחסות לנקודות אלו ניתן ללמד מן הקטעים המועטים בעיתונות המובאים בשם בני עדות המזרח." דואר היום " מפרסם באחד מגיליונותיו מאמר ראשי העוסק בשאלת היחסים עם  היישוב הערבי בארץ ישראל. כותב המאמר, חיים בן קיקי מציע פתרונות לבעיית היחסים  : " התנאי הראשון לשכנות טובה ואמון…צריך לשוב אל תרבותנו המזרחית….לאחר מכן מציע הכותב להגביר את העלייה מארצות המזרח כי " יישובם עולה בכסף פחות הרבה ובלי שום רעש " הספרדי…להקל לו את הנסיעה ולתת לו את האפשרות של חיים, על ידי הלוואות נוחות ולעזוב אותו.

הוא יחדור לבדו מהיום הראשון לתוך חיי הארץ לאורכה ולרוחבה, מבלי שום טיפול והשגחה, ומציאותו בלבד משכינה שלום בין היישוב העברי ובין התושבים.

ובכתבה אחרת מובאים דברי ד"ר לוי בנשף שנערך בבית הספר אליאנס לכבוד אורחים שהגיעו מארצות צפון אפריקה לירושלים. הנואם מייחס את " אי הפוריות שבעדת אחינו הספרדים על חוסר התלהבותם לכל דבר ועל אי העניינותם בעניינים לאומיים כדבעי.

ספרדים – אשכנזים : תחילת היווצרות המחנות.

דימויים השליל של יהודי המזרח בעיני היישוב האשכנזי הביא לחיכוכים והתנגשויות ( על כך אעמוד בפרק נפרד ) ובעיקר תרם דימוי זה לדעתי ליצירת שני מחנות ביישוב היהודי בארץ. עד תקופת העלייה השלישית היו אלה בעיקר מחנות תרבותיים הנשענים על מסורות שונות כאשר בסיסה אחד ומשותף.

החל מתקופה זו הופכת המחלוקת להיות מאורגנת, ממוסדת ופוליטית. יוסף שפרינצק, ממנהיגי היישוב, כותב לחלוצי המזרח " אין מצבם של העולים מארצות המזרח נבדל ממצב יתר העולים  ויש אפוא לבקש בעיקר את סיבת ההרגשה…בזרותם הרבה ואי הבנתם את תנאי הארצות וצרכי הגשמת הציונות…..גם זאב ליבוביץ, מנהל לשכת העלייה בירושלים, מדגיש באחד ממכתביו את ההבדלים בהם הוא נתקל בעבודתו בין ספרדים לאשכנזים וכך הוא כותב…..חטופה היא השעה והמצב לא מרשה לתת  סקירה בנוגע למצב העולים האלה….

צורם את האוזניים …………" בני עדות המזרח " רושם כשלעצמו מציג דבר מה, אבל עובדה היא שאין להכחישה כי אין בזה רק משום חלוק מקום שמשם באו….ישנו הבדל בהשקפות, תרבות, חינוך, סביבה ועוד….ישנו הבדל ופדות בין האחים…זאב זבוטינסקי מנהיגה של הציונות הרביזיוניסטית, תומך בעליית יהודי המזרח והתקרבות בין ספרדים לאשכנזים, אולם הוא דורש הפרדה בטיפול בעולי המזרח …

יש לפיכך להזהר פן תקבל ארצנו, אחרי פתיחת שעריה לעלייה המונית, אופי חדגוני של אשכנזיות…כמובן יהיו אשכנזים הרב….צריך להיות משרד מרכזי מיוחד לעליית יהודי המזרח

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן

עכשיו, כדאי להיקבר כאןעין רואה

רב רפאל אנקווה – רבה של יהדות מרוקו, ובן עירנו סאלי, פנה לר׳ אברהם מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת שלו, וביקש ממנו להתלוות אליו, לבית הקברות, להשתטח על קברי צדיקים מפורסמים שהיו קבורים שם. שניהם נסעו במונית למקום.

| הרב אנקווה ראה שבית הקברות פרוץ ללא חומה ובהמות הערבים מתהלכות שם ומחללות את קברות הצדיקים בגילוליהם (בצואתם). ר׳ אברהם מויאל היה אז גזבר הקהילה. הרב אנקווה אומר לו ״לא אחזור למקום הזה עד ליום מותי. על אף שהקהילה שלנו עניה ומרודה, עזוב בינתיים את צרכי העניים, וטפל קודם כל בענייני בית הקברות. לגדר אותו בחומה, לבנות שער שיהיה נעול וייפתח רק לעת הצורך ונסיר חרפה זו מעלינו״. ר׳ אברהם עונה לו ״אין לי פרוטה בקופת הקהילה אפילו לצרכים הדחופים של העניים, ומאין יבוא עזרי, השם ירחם, חשוב על ענין זה, וממקום אחר השם יעזור וישלח שלומיו״.

דרישתו או יותר נכון תביעתו של הרב אנקווה העמידה את ר׳ אברהם במצב קשה, אבל הלך מתוך אמונה, שאולי בזכותו של הרב יימצאו הכספים הדרושים לכך.

עיסוקו של ר׳ אברהם היה במסחר תה וסוכר בסיטונאות. הספקים שלו היו האחים טולדנו מכזבלנכה. עשירים מאד, שהיו מפיצי התה (מסין) בכל מרוקו. יום אחד נסע ר׳ אברהם לכזבלנכה לקנות סחורה. הוא מצא אחד מהאחים טולדנו שרוי בדאגה כלשהי ורוחו לא טובה עליו. לשאלתו ״מה קרה לך, מר טולדנו״ ענה לו: ״טוב שבאת, אני שרוי בדאגה מסוימת. אתה יודע שאין לי בנים ואשתי עקרה, ופעם הצעת לי לבוא אתך אל הרה״ג רפאל אנקווה, והוא יתפלל בעדה, שאלוהים יפתח את רחמה ותוליד בנים, וכך עשיתי. מצד אחד, אני שמח להודיעך שאשתי הרה ועומדת בקרוב ללדת, ומצד שני, אינני יודע במה לגמול לרב על חסדו, ביודעי שהוא אינו מקבל מתנות, ואיני יודע מה לעשות״. ר׳ אברהם עונה לו ״תפילת הרב נתקבלה כפליים, בעזרת השם יוולד לך בן וקראת אותו רפאל על שמו של הרב. ושנית אספר לך מעשה שהיה. הוא סיפר לו על ביקור הרב בבית הקברות ומה שדרש ותבע ממנו. הקהילה שלנו עניה מאד, ולא מצאתי דרך איך למלא את בקשתו של הרב לגבי בית הקברות שלנו״. מר טולדנו אומר לר׳ אברהם ״הצלת אותי מדאגתי. לך ועשה מה שהרב אמר לך, וכל ההוצאות עלי. ואם תרצה עוד היום אתן בידך צ׳ק בנקאי ״בלנקו״, כלומר ללא ציון הסכום, ובגמר העבודה, תכתוב את כל הסכום הדרוש לך.״ למר טולדנו נולד בן וקרא אותו רפאל על שמו של הרב. ר׳ אברהם הזמין קבלן בנין, אשר טיפל בשיקום בית הקברות. נבנתה חומה מסביב, תוקנו כבישים פנימיים, הותקנו ברזי מים, הוקם אולם גדול לטהרת הנפטרים וכוי.

לאחר שבית הקברות קיבל צורה פנימית וחיצונית כראוי, ר׳ אברהם בא להרב אנקווה ואמר לו, זה זמן רב שלא עלינו לבית הקברות, לביקור ותפילה ליד קברי הצדיקים. אומר לו הרב ״אני לא אחזור עוד לאותו מקום.״ ״בוא הפעם ותופתע ממראה עיניך״.

שניהם עלו לבית הקברות, והרב אנקווה אמר לו ״האם מדובר בבית קברות אחר?״ ״לא ולא, זה אותו בית קברות שפעם ביקרת בו והיום פניו השתנו״.

הרב אנקווה לא יכול היה להסתיר את התרגשותו ממה שעיניו רואות ואמר: ״בזכותך, נוח לי עכשיו להיקבר במקום מכובד זה. זהו חסד של אמת שעשית עמדי. אבל מהיכן השגת כל כך הרבה כסף.״ ר׳ אברהם סיפר לו כי הכל מתרומתו של מר טולדנו.

הרב אנקווה שלח לקרוא למר טולדנו, בירך אותו על הולדת הבן וגם לא חסך דברי תודה, על מצוות שיקום בית הקברות.

בשנת תרצ״ה (1935) נפטר הרב רפאל אנקווה. קברו הפך למקום ״זיארה״ בל״ג בעומר, עשרות אלפים באו לבקר בקברו, במקום הקבר של ר׳ עמרם בן דיוואן, בעיר וואזאן, שהיה מושך אלפים רבים בל״ג בעומר.

הקהילה העניה של סאלי התעשרה מאז, בזכות ההכנסות על קברו של הרב רפאל אנקווה זצ״ל. הנה אם כן, ברכתו של הרב הביאה ישועה גם למר טולדנו, וגם לקהילתנו העניה.

?À quand remontent les témoignages sur les razzias antijuives lors de la mort du souverain

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

MORT DES MONARQUES ET RAZZIAS

?À quand remontent les témoignages sur les razzias antijuives lors de la mort du souverain

Le décès d'un souverain déclenchait souvent des émeutes et des pillages. Les témoignages à cet effet se trouvent tant dans les chroniques rabbiniques tout comme celles de Fès et de Meknès. Ils se trouvent aussi dans les descriptions de voyageurs. Ainsi, à la fin du XVIIIe siècle, le voyageur italien Romanelli auteur de Massa Be'arav raconte comment les Juifs de Mogador terrifiés s'enfermèrent à double tour, les armes à la main (il n'y avait pas encore de mellah dans la ville). Il demanda ce dont il retournait et on lui répondit : « Le souverain est décédé… Dans nos contrées de Berbérie, à l'annonce de la mort du souverain, le pillage et la rapine font loi. Ils (les envahisseurs) cherchent à tuer et font comme bon leur semble. Les femmes et les vierges sont violentées, les brigands s'en prennent aux passants, les vivres ne circulent plus et la famine règne. Et si vous demandez : « Jusqu'à quand? » Jusqu'à ce que les villes soient ruinées par la guerre et par la famine et jusqu'à ce qu'ils soient arrêtés par la force quand un des fils du sultan prendra le pouvoir et régnera d'une main de fer… Dieu nous protège et nous prenne en pitié 

  1. Aaron Bensimon qui anima la société Hévrat Dovévé Sifté Yésharim dont la vocation était de publier et de diffuser les écrits inédits du judaisme marocain écrivit en 1903 dans la préface de l'ouvrage Michpat outsedaka Beya'akov du rabbin Jacob Aben Tsour : « La sécurité de la vie et des biens, l'honneur, toutes les acquisitions et les valeurs de la société humaine, tout cela tient au Maroc, à un fil plus fin que celui d'une toile d'araignée… Partout ailleurs, à la mort d'un monarque, l'héritier presomptif ou tout autre prince digne de monter sur le trône, est couronné dans la joie et l'allégresse. Et l'avènement du nouveau roi s'acompagne de fêtes populaires. Au Maroc, dès que se répand la nouvelle de la maladie ou de la mort du souverain régnant, c'est la revolution; les institutions sont ébranlées. Les tribus berbères, sauvages et cruelles s'insurgent, coupent les routes, font des incursions dans les villes, pillent, assassinent… C'est ce qui arriva à la mort du roi pieux et misericordieux, Moulay Hassan… Pour notre malheur et notre détresse, qui_pensez-vous en fut la victime toute désignée, sinon Israël, le bouc emissaure perpétuel? Dans les villes et les villages, les populations juives furent pillées, les vierges volées, les hommes et les femmes massacrés en grand nombre

?Cela se perpétua-t-il tout le temps

Ajoutons que le réflexe qui consistait à se barricader au moindre signe d'instabilité se perpétua jusqu'au milieu du XXe siècle. Ainsi, beaucoup de jeunes ne comprirent pourquoi, à l'annonce de la mort du roi Mohamed V en 1961, leurs parents cloîtrèrent leur famille dans les maisons et fermèrent les volets. Il ne se produisit rien de fâcheux, mais le reflexe était là.

De fait, lorsque l'autorité gouvernementale était faible, les massacres et les pillages des communautés juives se déclenchaient. A titre indicatif, c'est ce qui se passa lors du bombardement de Mogador en 1844, lors de la chute de Tétouan en 1860, du bombardement de Casablanca en 1907 et meme, dans une moindre mesure, lors du débarquement américain à Casablanca en 1942. Il va sans dire que les scènes de pillage ne se limitèrent pas aux seuls quartiers juifs. Toutefois, comme le soulignait le chroniqueur Al-Naçiri à propos du bombardement de Mogador, « Les Juifs d'abord, les autres ensuite

דן אלבו – ארבעה סיפורים בשבח החסיד אברהם בן שטרית

ברית מספר 23

שמעתי מרפאל בוטבול בנו של שייך הקהילה סניור חיים בוטבול נ״ע שפעם אחת, בא יהודי ספניולי מאלקצר [לקסאר אל כביר, עיר סמוכה לוואזן], וסבב בעיר ונכנס בטעות למתחם המסגד הגדול, האסור לכניסת יהודים. וביקשו המוסלמים לעשות בו שפטים ולערוף את ראשו, נלקח היהודי לפאשה של העיר למשפט ואסרוהו עד שדינו ייגזר. מששמע את הדבר, הלך החסיד אברהם בן שטרית לפאשה של העיר, ואמר לו: "האיש שאסרתם אינו מכאן ואם נכנס לחראם, בטעות נכנס״, ענה לו הפאשה: ״כיצד אדע שנכנס לחראם בשגגה?״ ענה לו החסיד אברהם בן שטרית: ״הבא אותו, ואמור לו ׳לך לדרכך. אני משחרר אותך!׳ אם ילך מכאן ישירות לרובע היהודי בלא לטעות בדרכו ובלא לשאול איש, זו הוכחה שהוא מכיר את העיר, ואם יתעכב, ויחפש את דרכו ויישאל עוברי אורח היכן המלאח, סימן מובהק הוא שאינו מכאן ונכנס לחראם בשגגה." הנהן ראשו לאות הסכמה וחייך: ״אני מקבל את הצעתך! השיב הפשה ההגיון שלה לא נוטה, לא לימין ולא לשמאל, והשכל שלה, ישר כמו שובל של מכת ברק.״ קרא הפאשה למוחזאניין שיביאו את היהודי מהמעצר. כשזה עמד לפניו, אמר לו הפאשה בערבית מוגרבית: ״לך לביתך!״ עמד אותו יהודי על מקומו. שאל הפאשה בתמיהה את ברהם וולד סימי: ״למה הוא מוסיף לעמוד?" ענה לו: ׳׳ הוא לא זז, כי לא הבין אותך! הנה את זה רציתי להוכיח לך אדוני! זו ההוכחה שהוא זר, אפילו את שפתנו הוא לא מבין. זו ההוכחה שנכנס לאזור המקיף את המסגד בשגגה. ראה שכך, אמר לו הפאשה: "יא ברהאם! הצדק עמך, הוכחת לי שהיהודי הזה לא מכאן, ואינו מבין את שפת הדיבור שלנו, השתכנעתי שנכנס לחראם בטעות, הוא שלך, קח אותו.״ וצווה לשחרר אותו.

חסידותו הייתה כה רבה, שעוד בחייו נרקמו סביבו אגדות. אחת מהן שמעתי מפי ר׳ יצחק בן שושן וזו לשונה: ״כשהגיעה שעתו לצאת מן העולם הזה, ועלתה נשמתו למרומים, התבלבלו מלאכי השרת העומדים בפתחו של גן עדן בספירת מצוותיו. ראו שהמצוות שעשה החסיד אברהם בן שטרית בחייו רבות מספור. ספרו פעם אחת ופעם שנייה ופעם שלישית וכל ספירה הוסיפה בלבול על קודמתה. כל פעם שסיימו לספור, קפץ עוד יהודי מאחד הסטווים וסיפר על חסד נוסף ועל מצווה נוספת שעשה עמו אברהם בן שטרית שלא נספרה בכלל הראשונות. בעודו מספר בשבחו, מיד בא יהודי נוסף וספר על זכויותיו, סיים זה ובא שלישי, ראו כי צדיק נסתר הגיע, כי זהו סימנם של צדיקים נסתרים, שמספר מצוותיהם עולה ועולה כמעיין המתגבר, גם לאחר הסתלקותם מעולם החיים. כי מעיין השפע שהעמידו בעולם הזה נובע ושופע והחסד שהשפיעו על העולם מתגדל, נכפל ומשליש. מי שניצל מרעב בזכותו ומי שקיים שבת כהלכתה בזכותו מזכה אותו במצוותיו ואלה אינן מסתיימות לעולם, וילדיו של זה שזכו להשפיע טוב מזכים אותו במצוותיהם ואמתחתו מתפקעת והולכת. ולפי שמצוותיו של החסיד אברהם בן שטרית, הלכו וגדשו את שערו של גן עדן, שלחוהו לדיוטה הראשונה לשבת בין רבי עמרם בן דיוואן ואור החיים הקדוש.״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר