ארכיון יומי: 11 בנובמבר 2015


שירתו האישית והחברתית של ר' שלמה חלואה-מכנאס המאה ה-18

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

כאמור, פרט לכתבי־היד של רש״ח ולשיריו אין אנו יודעים דבר על חייו של המשורר. מתוך הפרטים המפוזרים בכתובות ובהקדמות של אחדים משיריו אנו רשאים להניח, שהוא נולד בשנות השלושים או הארבעים של המאה ה־18, היינו שהיה צעיר מהמשורר הידוע ממכנאס ר׳ דוד בן אהרן חסין (להלן רדבא״ח), ששירתו שימשה לו דגם ברור לחיקוי, ושלרגל פטירתו ב־1792 הוא חיבר ארבע קינות. בדיוואן הראשון שלו, שהתחיל לערוך בשנת תקמ״א, חתם רש״ח באחד משיריו הלימודיים ״אני עבד השם שלמה בן ההרוג על קדוש השם יששכר נוחו עדן״;ובראש שיר אחר על צעירה יהודייה שעסקה בזנות בת לאם זונה שהמירה את דתה הוא רשם את החתימה ״הצעיר שלמה חלואה סי״ט [=סיפה טב]״.  

  • הערת המחבר : בספרו הביו־ביבליוגרפי מלכי רבנן, דף קטז, ב ודף קיז, ב, הקדיש ר׳ יוסף בן נאיים שני ערכים שונים וקצרים ביותר לשני חכמים שונים כביכול הנושאים את השם שלמה חלואה, אולם הפרטים שהוא מוסר לגבי שניהם מתייחסים כולם למעשה לרש״ח, שכן הוא שכתב את הפיוט לכבוד ר׳ אליהו הצרפתי, והוא אותו שלמה חלואה שחיבר את הקינות על מאורעות שנת תק"ן

גם אוצר הפיוט והשירה (ד, עמי 474) מביא רק פיוט אחד מסומן בשם משוררנו. זהו פיוט לפסח ״אל אל פצחי בחג פסח״ וסימנו שם א, א 3380. השירים שמנגינותיהם משמשות לחנים בשיריו של רש״ח והמופיעים באוצר הפיוט והשירה יסומנו כאן בסימון דומה, שיובא להלן בתוך סוגריים מרובעים. האות הראשונה מציינת את הכרך, והשנייה את האות התחילית של השיר.

  • שלוש מתוך ארבע הקינות האלה מופיעות בדיוואן השני שלו., ובראשן הכתובת ״קינות אשר יסדתי בפטירת החכם השלם הותיק נעים זמירות ישראל כהה״ר [=כבוד הרב הגדול רבי] דוד בן חסין תנצב״ה [=תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים]״. לאחר התלבטויות רבות וחקירות מאומצות לגבי שנת מותו של רדבא״ח נודע לי מפי ר׳ משה עמאר מאוניברסיטת בר־אילן, שרש״ח ורדבא״ח חתומים עם רבנים רבים וראשי הקהל במכנאס על תקנה משבט תקנ״ב על איסור פתיחת בתי כנסת חדשים בקהילה, ואני מודה לו על מידע זה. התקנה נתקבלה כנראה לפני שנודע במכנאס על מותו של המלך מולאי יזיד בסוף שבט של אותה שנה (ראה על כך זכרון לבני ישראל, עמי 72-71). רדבא״ח נפטר כנראה שבועות או חודשים מעטים לאחר שחתם בראש החותמים על תקנה זו, שכן בקינות אלה רש״ח מכנה את קהילתו בכינוי ״דורו העגומים״(דף 148א) או ״עגומים״(דף 149ב), מחמת המצוקות שבהן היו נתונים היהודים תחת מלכותו של מולאי יזיד. על כל פנים הקינות על רדבא״ח מופיעות בדיוואן לפני הקינה על פטירתו של ר׳ יהודה אנהורי מסאלי, שמת גם הוא בשנת תקנ״ב (ראה על כך מלכי רבנן, דף מה, א).

, את שיר ה״התנצלות״ שלו בסוף שירו הדידקטי הארוך ״תורת הזבח״ על הלכות שחיטה ובדיקה. כך הוא כותב בסטרופה הראשונה של השיר: ״שופט צדק, מלך על רמים, / שלח נא משיח רוכב על עב קל לסורה וגלמודה, // ופתח לנו שערי רחמים, / מלך על הכל ידו הדה: / בשנת תקמ״א [ההדגשה שלי, י״ש] קץ ניחומים / קרב לבת מלך כבודה, // כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה״. עד כאן הערות המחבר

אולם אין לדעת אם זו הצטנעות גרידא או ציון גילו בזמן כתיבת השיר, שכן זאת הפעם האחת והיחידה שהוא השתמש בתואר זה. לעומת זאת בסופו של פיוט ה״מדבר על ביאת הנשמה מתחת כסא הכבוד״ רשם רש״ח את המחרוזת שלקמן, שבה הוא מכנה את עצמו בתואר ״זקן וכסיל״:

שתים שאלתי / גאה רם, ממך:

 קומה לעזרתי / חשוף זרועך;

 לאמיר לאיש זקן / וכסיל, בכחך:

כנדוד צפור מקן, / ברח אל מקומף.

הוא היה כנראה מבוגר מר׳ רפאל ברדוגו (תק״ז-תקפ״ב / 1821-1746) ממכנאס, שלכבודו הוא חיבר שלושה פיוטים ואולי אף יותר, ומר׳ דוד חיים סרירו (תק״י-תקפ״ו / 1826-1749) מפאס, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח, ובכתובתו הוא מכנה אותו ״ידי״ן [=ידיד נפשי] החכם השלם הותיק חסיד ועניו […]״.קרוב לוודאי שהיה בן גילו של ר׳ יקותיאל ברדוגו, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח והלל ובכתובתו כינה אותו ״ידי״ן החכם השלם הדיין המצויין והכולל […]׳׳, ולכבוד בנו ר׳ מרדכי פתחיה הוא כתב פיוט לרגל חתונתו.

[1]          לא בכתביו של רש״ח הידועים לנו ולא בכל מקור אחר לא מצאנו פרטים על מותו של ר׳ יששכר חלואה, אביו של המשורר. רש״ח מזכיר בכתובות של אחדים משיריו הארוכים או בחתימה המציינת את האקרוסטיכון שלהם את שם אביו, ולפעמים אף את שם אביו זקנו, שלמה. השווה 1 דף 13א: ׳׳אני הדל שבאלפי ישראל בן לא״א [=לאדוני אבי] יששכר בר שלמה חלואה נ״ע [=נוחו עדן]״ ז דף 75א: ״וסימנו אני שלמה בר יששכר חלואה בר שלמה נוחו עדן״; דף 87א: ״וסימנו אני שלמה חלואה בר יששכר חזק״; דף 117א: ״סי׳ [=סימן] אנכי שלמה בר יששכר ההרוג על ק״ה [=קידוש ה׳] מנוחתו ועוד בתים נוספים״ – בראש פיוט שהוא שיר שבח ארוך לכבוד ארץ ישראל וקדושיה: דף 84א: ״סי׳ אני שלמה בר יששכר חלואה״. יש לציין כאן שר׳ דוד חסין כתב קינה בשנת תקמ״ג(סימן ״בישראל״) [=1783] ״אל הרג שבעה אנשים ומהם מיחידי קהלינו״(תהלה לדוד2, דף פז, א), וייתכן שאביו של רש״ח היה ביניהם. כמו כן באנתולוגיה שיר ידידות מצוי פיוט שסימנו יששכר, אולם קשה לדעת אם מחברו הוא אביו של רש״ח. ראה את הפיוט בתוך אעירה שחר, כרך א, עמי קפו, מס׳ 67. ולבסוף, בניגוד למה שרשמתי בפרק ד לעיל, הערה 8, מלכי רבנן אינו מביא ערך על שם יששכר חלואה.

Judaisme d'Afrique du nord aux 19-20e siecles

Il existe chez certains émigrés d'Afrique du Nord une tendance à idéaliser leur propre passé. Une réaction fort normale et bien humaine qui n'est pas sans rappeler la tendance à la romantisation populaire de la vie fort peu romantique du shtetl d'Europe Orientale. Cette vision historique est en grande partie une réaction de défense face à la discrimination tant réelle qu'imaginaire subie par les immigrants nord-africains en Israël (et dans une certaine mesure en France) ainsi qu'un rejet de la conception sioniste de l'histoire. Ce thème a été repris aussitôt par les polémistes arabes qui soutiennent en gros que juifs et musulmans du Maroc, comme ailleurs dans le reste du monde islamique, entretenaient d'excellentes relations jusqu'à l'apparition du Sionisme qui gâta les choses au grand dam des deux communautés

Chose étrange, cette tendance à idéaliser le passé judéo-marocain a reçu l'appui d'une source tout à fait inattendue, à savoir les travaux d'anthropologues américains tels que Lawrence Rosen. Travaillant à Séfrou, au Moyen-Atlas, dans les années 60, dans le cadre d'un projet considérable, dirigé par Clifford en Hildred Geertz, Rosen fut frappé par les relations économiques et sociales qui existaient entre juifs et musulmans dans cette communauté. Ce fait tangible contrastait avec

les observations des voyageurs et historiens des périodes antérieures qui avaient vu les juifs marocains dans un état de dégradation abjecte

Cette différence de vues l'amena à rejeter une grande partie des renseignements historiques antérieurs au lieu de procéder à leur réappréciation. Le cas de Sefrou devint le modèle des relations judéo- musulmanes au Maroc dans les écrits de Rosen qui appliqua son paradigme au passé comme au présent

Une telle vision pêche par une sérieuse erreur méthodologique. Les sociétés, même les plus traditionelles ou conservatrices, n'évoluent pas dans un vide historique. Aussi, le Maroc des années 60 était-il à maints égards un pays fort différent de celui de la période pré-coloniale. La présence française y changea profondément bien des aspects de la vie sociale et politique marocaine, le moindre n'étant pas le changement intervenu dans le statut des sujets juifs de l’empire chérifien. Un tel changement ne pouvait manquer d'affecter, pour le meilleur et pour le pire, les relations traditionelles judéo-musulmanes, en particulier dans les grandes villes où l'administration coloniale était la mieux installée. Ce fait est souvent omis dans les études récentes à la suite du discrédit général dans lequel le colonialisme est tombé

En outre, le choix de Séfrou est loin de constituer le prototype des relations judéo-musulmanes au Maroc. Ville-refuge pour les juifs de la ville voisine de Fès comme au temps des persécutions de Mawlây Yazîd en 1790," Séfrou semble avoir été quelque peu épargnée de l'intense atmosphère scholastique et de l'intolérance des gens de la capitale. Sa démographie la rendait aussi quelque peu insolite. Près de 40% de ses habitants étaient juifs avant le grand exode du début des années 50. Fin observateur, Charles de Foucauld avait noté que Séfrou et Demnate étaient les deux régions du Maroc où les juifs étaient les plus heureux. Le cas des relations judéo-musulmanes à Séfrou est ainsi une exception à la règle qui prévalait avant l'arrivée des Français. En généraliser le cas à travers l'histoire est une grave erreur

אליעזר בשן אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט

אליעזר בשן

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודייםהבדלה 1

ייזכר לטוב ד׳ קורקוס המנוח שכבר בשנת תש״ך עמד על חשיבותם של כתבי תיירים נוצרים בתיאור חייהם של יהודי מרוקו. אולם גם הוא מתמקד סביב לנתונים הנוגעים לאישים רמי־מעלה, ולא לפרטים שאפשר ללמוד מספרות זו על הפועל והאומן היהודי.

יש להתייחס לעדויות אלה בזהירות, כי הערכתם סובייקטיבית ולעתים עוינת. אך בתיאוריהם את האומנים היהודים מגלים הנוצרים יחס מאוזן ואוהד יותר.״ האירופים הכותבים על יהודי מרוקו כמו גם על היהודים באלג׳יריה, תוניסיה וטריפוליטאניה חוזרים בדרך־כלל על ההערכה כי היהודים מצטיינים בכשרון מעשה, בעמל־כפיים, בחריצות, יוזמה, פקחות, סבלנות, התמדה, כושר הסתגלות וכושר אירגוני, וכבעלי אינטליגנציה והשכלה גבוהים מאלה של המוסלמים. היהודים לדבריהם, מהווים את הגורם העמל, היצרני והפעיל ביותר במרחב זה. תכונות אלה בולטות במיוחד על רקע האדישות, וחוסר היוזמה של האוכלוסיה המאורית, ואי־ידיעה טכנית של הברברים.

אולם יש גם הערכות אחרות, אמנם בודדות. תמונה מנוגדת ומסולפת ניתנת על־ידי דרומונד האי(Hay) שכיהן כקונסול בריטניה בטנג׳יר משנת 1844. הוא מספר בשם מוסלם אימרה נפוצה בתאפילאלת, כי ארבעים מוסלמים עובדים בשביל יהודי אחד. גם קאנינגהאם גראהאם, שסייר במרוקו בשנות התשעים של המאה הי״ט כותב בשם מאורים שאמרו לו כי היהודים חיים במרוקו כדי לברוח מעבודה קשה, ומבלים זמנם באכילה וכיוצא בזה. ברור, כי הנחות אלה, שהן חריגות, מקורן בקנאה בהישגיהם של היהודים.

התכונות החיוביות של יהודי מרוקו שמנינו לעיל, אינן חד־משמעיות לגבי כל השכבות הכלכליות, והכוונה לסוחרים ומלווים בריבית. אמנם המקורות הנוצריים מזכירים, כי היהודים מצטיינים בחוש מסחרי ותורמים לפיתוח חיי המסחר של המדינה, אך עיסוקים אלה נדרשים לגנאי על־ידי חלק מהנוצרים, כשלדבריהם הפקחות מנוצלת להפקעת מחירים ולרמאות, מה שאין כן בקשר לאומנים היהודים. לדבריהם הם מוכשרים ויעילים והם גורם חיובי ויצרני. אופייני, כי בתיאור היהודים בטנג׳יר, בחיבור משנות השבעים של המאה הי״ז פרי־עטם של שני אנגלים נורווד ופיירבורן, מחלקים המחברים בין האומנים ובין הסוחרים, כשאת האחרונים מכנים 'cunning fellows׳. עדויות מסוג זה מצויות ממקורות שונים במרוקו עד הזמן החדש. למשל, הגרמני קונרינג, שביקר במראכש בשנות השבעים של המאה הי״ט, משבח את חריצותם של יהודי העיר, ומציין כי רבים מהם אומנים. כיוצא בזה גרמני אחר בשם יאנאש הכותב על אומנים יהודים מוכשרים במרוקו. אדם זה שכיהן בתור יו״ר האגודה המרכזית לגיאוגראפיה מסחרית וחקר האינטרסים הגרמניים בחוץ־לארץ, עמד בראש משלחת מסחרית למרוקו בשנת 1886

האומנים היהודים לא שימשו מטרה לקנאה שהרי לא הרוויחו סכומי־עתק כמו הסוחרים הגדולים. האומנים נחשבו בדרך־כלל כבעלי מעמד בינוני ולמטה מזה, פרט לאומנים בודדים כקבלנים שהעסיקו פועלים ושוליות, שהגיעו לרמת הכנסה גבוהה יחסית. מבין בעלי־המקצועות, הצורפים ומבשלי הסבון היו בין אלה שהתפרנסו בכבוד ממלאכתם.״

בערים בהן לא היה מסחר מפותח, עסקו היהודים לרוב באומנויות, בשירותים ובמסחר זעיר, ואלה חיו ברמת חיים נמוכה בהשוואה לאחיהם הסוחרים שבערי המסחר הגדולות, בהן התנהל מסחר בינלאומי כמו בתיטואן, למשל.

אולם הסוחרים העשירים היוו שכבה דקה בערים אלה, ויהודים רבים שעסקו באומנויות, היוו את המעמד הבינוני והנמוך. מקור משנות השבעים של המאה הי׳׳ז המתאר את טנג׳יר מציין כי רוב היהודים אומנים וסוכנים. הספרדי באדיה אי ליבליך המכונה עלי באי, שסייר במרוקו בין השנים 1805-1803 כותב, כי האומנים העיקריים בטנג׳יר הם יהודים. לדברי בוד׳גט מיקין השכבות העניות בעיר זו עוסקות במלאכות. ויקטור הורביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטנג׳יר בשנות השמונים של המאה הי״ט כותב, כי במרוקו עוסקים יותר יהודים במלאכות מאשר במסחר. הוא מציין זאת כהמשך להפרכת הסיסמה הנשמעת באירופה, כי היהודים מסרבים לעבוד והם עצלים. לדבריו, הנחה זו אינה מתאימה ליהודי מרוקו, והיא הולמת את המאורים.

מבין יהודי מרוקו היה אחוז גדול יותר של אומנים שעסקו בייצור ובשיווק תוצרתם מאשר בין יהודי ארצות אחרות במגרב. היתה זו אפוא יהדות שרובה חיה על יגיע כפיה.

אף כי ההכנסות ממלאכות לא הגיעו לרמת ההכנסות ממסחר, הרי מעמדו של האומן היה מכובד בחברה היהודית, בניגוד למקובל בחברה האיסלאמית, ואומנויות אצל היהודים נחשבו כמלאכות המכבדות את בעליהן. גם תלמידי־ חכמים ורבנים, שלא רצו ליטול שכר על תורתם עבדו כאומנים, והדבר נחשב כמעשה של חסידות: מצויים ביניהם בעיקר צורפים, אך גם בעלי־מלאכות אחרות כמו בנאי וספר. מבין האומנים היו נבחרים גם לתפקידי ההנהגה בקהילה.

קונטרס "תורת אמך" "פסקי ומנהגי המערב" לימי חנוכה, ט"ו בשבט.

קונטרס "תורת אמך" "פסקי ומנהגי המערב" לימי חנוכה, ט"ו בשבט.

הרב אסולים הי"ו

הרב אסולים הי"ו

אשר נהגו בק"ק מרוקו, אלג'יר, לוב, תוניס.

מאמר בעניין "חינוך הילדים" כסליו תשע"ד

כל זאת מאת החונן לאדם דעת הצב"י אברהם אסולין ס"ט החונה כאן אלעד תובב"א

הקדמה

ישמחו הלומדים ויגילו התלמידים. ראשית כל אברך ליוצר כל החונן לאדם דעת, אשר בחסדו הגדול חנני ועד הלום הביאני, חסד גדול עשה עמדי, באשר חזק את ידי, יד כהה וחלושה, לעסוק בדברים שבקדושה, אבן הראשה, תשואות חן חן לה, ידעתי ביני ידעתי כי לא מחכמה עשיתי, מי אני ומי ביתי, מה מנתי, ומה תהיה תשובתי, מדוע לפני גדולים התיצבתי, מה חדשתי ומה הוספתי, מה שמועה השמעתי, ובאתי, ויפה היתה שתיקתי. אמנם זאת תהיה תשובתי, ובה אודיע כוונתי, כי לא להתפאר עשיתי, כי אם תורת אמך שמרתי. באשר מרבותינו לא נעלם, דברי גדולי עולם, אשר ליבם רחב כאולם, על הפסוק שאמר החכם מכל אדם "כי האלוקים יביא במשפט על כל נעלם". (קהלת יב' יד).

וכה דיבר בקודשו, בתקופת בית שני גזרו יוון גזרות על ישראל, וביטלו אותם מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצות, ולחצום לחץ גדול, ופשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות, והיה צר מאד לישראל מפניהם, עד שריחם ה' אלהי אבותינו והצילם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו את ישראל מידם. והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה המלכות לישראל, ונמשכה יותר ממאתיים שנה עד חורבן הבית השני, וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, היה זה ביום כ"ה בכסלו. נכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה שבבית המקדש, אלא פך אחד של שמן שלא היה בו אלא יום אחד בלבד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו רבותינו שבדור ההוא שיהיו שמונה ימים אלו, החל מיום כ"ה בכסלו והלאה, ימי שמחה והלל, ומדליקים בהם נרות בכל לילה משמונת הלילות לפרסם הנס ולגלותו, וימים אלו נקראים חנוכה.

והם אסורים בהספד ובתענית ואין מספידים בחנוכה אלא לחכם בפניו. בשבח והודאה לחי עולמים יתעלה שמו לעד, שזיכנו ברחמיו הרבים, להוציא את קונטרס "תורת אמך" על המועדים, פסח, שבועות, סוכות, תעניות, בין המצרים, תשעה באב, ומנהגי אבלות. ועתה בס"ד זוכים להוציא קונטרס "תורת אמך" לימי החנוכה ט"ו בשבט ופורים. יזכנו ה' להוציא את הספר "תורת אמך השלם" על כל מנהגי ק"ק יהדות צפון אפריקה בעזרתו יתברך אכי"ר. ובצאתי מן הקודש, אצרף ברכתי לחבריי וידידיי העוזרים והמסייעים עימי, בכללם יתברכו כל המאירים והמעירים על הנכתב ועל כולם לומדי כולל ערב לבעלי בתים "תפארת מיכאל אלעד" וכן השעורים שאנו מוסרים בס"ד במספר בתי כניסות בעיר אלעד ת"ו, שעל ידם זכינו לברר שמעתתא אליבא דהלכתא.

ופעמים רבות פנינו לתלמידי חכמים להכרעת הסוגיא. כאן המקום להודות לגאון עוזינו ותפארתינו מורינו ורבינו משיירי כנסת הגדולה הרה"ג ר' יהושע מאמאן שליט"א בעל העמק יהושע ז"ח, זקן רבני מרוקו ומלפנים רב וראב"ד במרוקו, ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך אכי"ר, לבנו הרה"ג ר' רפאל עמרם מאמאן שליט"א. להרה"ג ר' משה אוחנונא שליט"א )אב"ד פ"ת(, הרה"ג הרב ציון באורון שליט"א (חבר ב"ד הגבוה לערעורים). וידידי הרה"ג רבי מאיר אסולין שליט"א רב ק"ק תפלה לעני קרית גת. הרה"ג ר' יחיאל בוחבוט שליט"א מלפנים רב ק"ק חסד לאברהם קזבלנקה ובארץ רב העיר קרית שמונה, ואחרון החביב לידידי רבי ברוך סבאג הי"ו שעבר על כל הקונטרס וסילק כל מכשול והעיר את עיניי במספר סוגיות חשובות, ואף ערך את כל הקונטרס והוסיף נופך משל תורתם של חכמי מרוקו זיע"א אשר לא הוזכרו.

ישלם ה' שכרו ויתברכו כל ב"ב. ולידידי היקר הדורש שלומם של חכמי מרוקו ולא מניח ידו מתורתם, ה"ה ר' ניסים עמר הי"ו שעבר על כל הקונטרס העיר והוסיף, ישלם ה' שכרו ויזמין לו בת זוגתו השנה אמן. וכאן המקום לברך להצלחת ידידי, רבי דוד אלמליח שליט"א וב"ב – מפריז, אביעד בן שלוש הי"ו וב"ב מלוס אנג'לס, ה"ה שמואל סמי חי הי"ו וב"ב, ה"ה אליהו חזוט וב"ב, אשר עוזרים להפצת הקונטרס, ימלא ה' כל משאלות ליבם לטובה אמן.

למפיצי השיעורים די בכל אתר ואתר, אשר פרץ הי"ו עורך ומפיק השיעורים וב"ב, מנהל אתר דרכי אבותינו מן המערב. נפתלי אזולאי וב"ב, מנהל אתר "מורשת מרוקו". אליהו (אלי) פילו הי"ו וב"ב מנהל האתר "מורשת יהדות מרוקו" וידידי אברהם מקייס הי"ו וב"ב, מנהל אתרנו "אור חדש". המצפה לביאת משיחנו שיחוננו, ובבואו תחזינה עינינו הצב"י אברהם אסולין ס"ט כסליו תשע"ד אלעד ת"ו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר