ארכיון יומי: 7 בנובמבר 2015


מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

שאול, פאולוס מתרשישמאחורי הקוראן

כמה מיסודות הקוראן מיוסדים על דברי פאולוס, ולכן נחוץ להסביר מי האיש ומה פועלו. פאולוס – או בשמו היהודי המקורי,שאול מתרשיש או שאול התרסי – נחשב אצל הכנסייה הנוצרית לראשה ולמייסדה. הוא מעיד על עצמו, שבתחילה היה תלמידו של רבן גמליאל ולחם נגד הנוצרים בשליחות רבו:

״איש יהודי אני, יליד טרסוס אשר בקיליקיה [כיום בתורכיה], אבל גדלתי בעיר הזאת [ירושלים] לרגלי גמליאל. חונכתי על-פי דקדוקי תורת אבותינו והייתי קנאי לאלוקים כמו כולכם היום. רדפתי את הדרך הזאת [של תלמידי ישו] עד מוות״(מעשי השליחים כב, ג- ד).

הערת המחבר : כנראה זה המכונה בתלמוד ׳רבן גמליאל הזקן׳, נשיא ישראל, שהיה נכדו של הלל הזקן: כי רבן גמליאל, נכדו של רבן גמליאל הזקן, לא גר בירושלים, אלא ביבנה. ע.כ

ייתכן שהדברים אינם משקפים את האמת והם נועדו כדי למשוך אחריו את היהודים. הוא מספר שבדרכו לדמשק,250 לרדוף את כת מאמיני ישו, התגלה לו ישו אחרי מותו וביקש ממנו שיפסיק לרדוף את חסידיו. במקום זה ציווהו ללכת לאומות העולם ולהביא בפניהן את בשורתו. פאולוס כתב אגרות רבות, בהן פירש את דברי התורה באופן הסותר במובהק את יסודותיה. הוא יצר בסיס תיאולוגי חדש סביב ישו וייסד דת חדשה ־ הנצרות. בהמשך סובב בכל המזרח התיכון וארצות אירופה כדי לשכנע אנשים להצטרף לשורות הדת החדשה.

הערות המחבר :  בית עבודת האלילים שנבנה בדמשק על־ידי חדד וחזאל מלכי ארם, היה עוד על תלו בכבוד גדול בזמן חורבן הבית, כמבואר בקדמוניות ט, ו. בבית הזה שימש תלמידו של חכם הדור הנביא אלישע, גחזי, שנעשה מומר וכפר בתורת משה (סנהדרין קט, ב). ייתכן שפאולוס הושפע משירי הכת והרעיונות של גחזי. במדרש מבואר שאברהם הוצרך להפסיק את מלחמתו נגד ארבעת המלכים על־יד העיר דמשק (בראשית יד, טו: וראו רש׳׳י שם), כי ראה ברוח הקודש שעתידין חלק מישראל לכפור שם בדת. ייתכן שאברהם ראה גם ממפעליו של פאולום.

מדברי פאולוס משתמע, שבזמנו כבר היו במזרח התיכון הרבה מקומות שבהם כנסיות נוצריות. מכיוון שישו הנוצרי חי בזמן קדום, כמו שהבאנו מהתלמוד, ולא כמו ה׳מסורת׳ הנוצרית המקובלת. לאחרונה התחילה הכנסייה ברומא להודות קצת בזה העניין. ע.כ

כשנוכח כי קיום המצוות קשה למתיהדים־מתנצרים החדשים, מצא תחבולות כיצד ניתן לבטלן. הוא הציע רעיון מקורי ומפולפל: חכמי ישראל אמרו: ״כיוון שאדם מת, נעשה חופשי מן המצוות״, אם כן, במיתתו נפטר ישו מן המצוות, ולכן אף אחר כך, כשהוא ׳קם לתחייה׳, הוא ממשיך להיות פטור מן המצוות; כל ׳המאמין בישו׳ הריהו ׳כלול בתוך גופו׳ ומת במיתתו, ונמצא אפוא שאף כל המאמין בו נפטר מן המצוות כאילו מת; כאשר ׳קם ישו לתחייה׳, נכללו בתחייתו גם מאמיניו, ועל־כן המאמין בישו פטור מן המצוות כל חייו; ומאז קיום המצוות אינו אלא לפנים משורת הדין(רומים ז). עוד טען פאולוס, שהחטא קיים רק במקום שיש איסור, ובלי איסורים אין חטאים. על־כן כיום, לאחר ש׳ביטל׳ את האיסורים, ממילא אין חטאים. ולכן העולם הבא ניתן במתנה בחסד אלוקים למי שמאמין בישו. כשנוכח פאולוס אחר כך שהיו מחסידיו שהתירו גם איסורי עריות, ניסה להסביר להם שלא לזו התכוון. הוא דרש שיש לסלק את היהדות החלשה והמיותרת:

״כיוון שהנביא ( ישעיה ) אמר: ׳ואבדה חכמת חכמיו ובינת בניו תסתתר" על כן כל החוכמה של חכמי ישראל אין בכוחה להשפיע על בני־אדם להכיר את השם. ויש להאמין בשיגעון, שצליבת ישו מביאה מכאן ולהבא לאמונה ולהצלחה, ועל־ידי כך תכסה הבושה את החכמים״; ״התורה, אשר צל הטובות העתידות בה ולא עצם צלם הדברים, אף פעם אינה יכולה להביא לידי שלמות״; ״איש אל יחרוץ עליכם משפט על דבר מאכל ומשקה [שאינם כשרים] או על דבר מועד, ראש חודש או שבת [שאתם מחללים], אשר הם צל הדברים העתידים לבוא, אבל הגוף הוא של המשיח״; ״המצווה שניתנה בעבר מתבטלת בגלל חולשתה ואי־יכולתה להועיל, שכן התורה לא השלימה דבר ; לעומת זאת באה תקווה טובה יותר ועל-ידיה אנחנו מתקרבים לאלוקים״.

הוא כותב, שבשכלו הוא מבין שאסור לחטוא – אבל גופו לא נשמע לשכלו, הוא חוטא, וזה מכאיבו ומצערו. על־כן העצה היא לסלק את האזהרות של הדת, שאז ימצא מנוח לנפשו. לדעתו אף־על־פי שלא ראוי לחטוא, אין זה חיוב דתי. בכך כנראה רצה להשתחרר מן הסבך הנוירוטי שבו היה שרוי והקדים באלפיים שנה את זיגמונד פרויד, שהעלה רעיונות דומים. על בסים זה יש המפקפקים באשר למידת שפיותו הנפשית של פאולוס ־ לפחות בתקופות זמן מסוימות. פאולוס מודה שרצונו להרוס את היהדות: ״הרי אם אני בונה שוב את מה שהרסתי [היהדות], בכך אני מעיד על עצמי שאני עבריין״.

הוא מספר שאיש אחד בשם מנחם הכיר את הורדוס בהיותם צעירים. היה לו כוח ראייה על העתיד, והוא נעשה אחד מראשי הכנסייה הנוצרית באנטיוכיה. לפי התלמוד היה מנחם אב בית דין בירושלים, ואחר זמן יצא משם עם 160 תלמידים; הם נכנסו ברוב פאר לעבודת המלך הורדוס, ובסוף יצא לתרבות רעה:

פרק ג: מוחמד במדינה – תלמידו של כומר

״יצא מנחם לעבודת המלך ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון״; ״ויצא לתרבות רעה".

רצח המונים כאסטרטגיה-גיהאד ושנאת היהודים-الجهاد وكراهية اليهود

 

רצח המונים כאסטרטגיהגהאד ושנאת היהודים

בין שתי האינתיפאדות, זו שפרצה בשלהי 1987 וזו שהחלה בסתיו 2000, רובצת תהום. ההתקוממות הראשונה התרחשה בתוך ההקשר של המלחמה הקרה. באמצע 1988 עוד אוזכרה בכרוז ההנהגה הלאומית המאוחדת שבשליטת אש״ף הידידות עם הסובייטים. למרות אובדן המומנטום שלו, הגוש הסובייטי סיפק עדיין חיזוקים לחילוניות של אש״ף. לאחר מכן הסתיימה האינתיפאדה בסגנון המדיני המקובל: שיחות שלום בחסות מעצמתית במדריד, ולאחר מכן, בתום שיחות חשאיות באוסלו, הסכם בין אש״ף לישראל. האינתיפאדה השנייה, לעומת זאת, החלה בהקשר אחר לחלוטין.

משנת 1990 ואילך הלך האיסלאמיזם וצבר כוח בקרב הפלסטינים, מכמה סיבות. ראשית, היעלמותו של גוש המדינות הסוציאליסטיות מהזירה שמטה את הקרקע מתחת ליסודות החילוניים והאנטי־אימפריאליסטיים של אש״ף. האיסלאמיזם מילא את הריק האידאולוגי. ״אחרי נפילת המרקסיזם, האיסלאם החליף אותו״, הצהיר בשנת 1991 אחמד ח׳ומייני, בנו של האיאתולה האיראני. ואכן, מאותה עת ואילך נותר האיסלאמיזם ככוח היחיד המציג אל מול הקפיטליזם חלופה אידאולוגית עקיבה, והנהנה ממשאבים כספיים בלתי נדלים ומפריסה גלובלית.

שנית, בשנת 1993 אימץ חמאם את הטקטיקה של רצח המונים בפיגועי ההתאבדות, ובכך כמו פלש לזירת המכרזים הפרטית של אש״ף והציע מחיר מנצח. פיגוע ההתאבדות הראשון של חמאס נגד אזרחים ישראלים אירע במפגש מחולה שבבקעת הירדן ב־16 באפריל 1993. כשנה לאחר מכן, ב־25 בפברואר 1994, חג הפורים התשנ״ד, נכנס איש הימין הרדיקלי ד״ר ברוך גולדשטיין למסגד במערת המכפלה בחברון וירה למוות ב־29 מתפללים מוסלמים. בתום פחות מחודשיים, ב־13 באפריל, אירע פיגוע ההתאבדות הקטלני השני של חמאס. בעוד מעשהו של גולדשטיין בחברון עורר בישראל פלצות וגרר תגובה חריפה של הממשלה ושל דעת הקהל, התגובות באוטונומיה הפלסטינית למעשי הטבח של חמאס היו הפוכות. חמאס לא נתקל בביקורת ציבורית של ממש כשהפיץ למטרות תעמולה קלטות וידאו ובהן דברי התפארות של רוצחי המונים בטרם צאתם למשימה.

מיישום הסכם עזה ויריחו ביולי 1994 ואילך, כוח השיטור היחיד בשטחי הפלסטינים היה בידי ערפאת. חמאס המשיך בלא רתע במעשי הטבח שלו, ובכך הפעיל לחץ דו־כיווני על אש״ף. מאמציו הראשוניים של אש״ף לסכל את הרציחות הוקעו בפי אנשי חמאם ותוארו כשיתוף פעולה עם ישראל. בנובמבר של אותה השנה, כאשר כוח של המשטרה הפלסטינית שזה מקרוב נוסדה פתח באש לעבר מפגיני חמאס והרג 16 איש, הפופולריות של ערפאת ירדה אל התחתית. במקביל, פיגועי חמאס שירתו מטרה אסטרטגית של הארגון, בהגדילן את כוחן הפוליטי של המפלגות הישראליות העוינות ביותר את אש״ף. פיגועים שתוזמנו היטב הובילו לבחירתם של בנימין נתניהו בשנת 1996 ואריאל שרון בראשית 2001 לראשות הממשלה.

פיגועי ההתאבדות היו לסימן ההיכר של האינתיפאדה השנייה. הם היו אמצעי מחושב בקפידה בשירות מדיניות שהגיונה הטקטי מפורש באמנת חמאס: לנתץ לרסיסים כל ניסיון, ולו הארעי ביותר, לדו־שיח ישראלי־ ערבי. אולם מעל ומעבר למטרתם הטקטית נשאו מעשי הטבח ביהודים משמעות רעיונית: הדרך שבה יהודים נרצחים מצביעה על הסיבה שבשלה הם נרצחים. יעדי המתקפות אינם מדינאים בכירים או אנשי צבא, אלא קהל האזרחים – בלא אבחנה בין דתיים לחילונים, בין צעירים לזקנים, בין תומכי הימין למתנגדיו. ככל שיותר אנשים נהרגים, נפצעים ונעשים לנכים, כך נחשב הפיגוע מוצלח יותר. ככל ששבבי המתכת והמסמרים שבפצצה חדים יותר, ערכה עולה. כל מי שרוצח בשיטה זו מתרגם את השקפת העולם האיסלאמיסטית־פשיסטית לפעולה. האנטישמיות של השקפת העולם הזאת, המציירת את היהודים כרוע המוחלט, מייצרת בהכרח את הרצון להכרית את הרוע הזה בתבל רבתי.

אסטרטגיית הרצח החדשה זכתה לתמיכתם הנלהבת של אישים בולטים נוספים מן האחים המוסלמים. אחד מהם, המצטיין בכך במיוחד, הוא אדם שקנה לו שם כמטיף טלוויזיוני בכל רחבי העולם הערבי: השיח׳ יוסוף אל־ קרדאווי, איש האחים המוסלמים ממצרים המתגורר בקטר משנת 1961. משם הוא משדר להמונים הערבים בערוץ אל־ג׳זירה, מאז 1996, את תכניתו ״החיים וההלכה האיסלאמית״. אף שהאיסלאם אוסר להתאבד, אל־קרדאווי פרסם פסק הלכה התומך במפורש בפיגועי ההתאבדות של חמאס, וכותרתו ״פעולות חמאס הן ג׳יהאד, ואלו הנהרגים בהן [כלומר, אלו המבצעים אותן] נחשבים שהידים״. בדצמבר 2001 נימק אל־קרדאווי אה עמדתו בכך שאין אזרחים ישראלים חפים מפשע: ״בישראל, כל הגברים והנשים הם חיילים. כולם כוח כיבוש".

ההתנקשות במשוררת היהודייה עצמאא בנת מרואן – יערה פרלמן

פעמים 132

יש הסכמה רחבה במקורות שהאדם שהתנקש בעצמאא היה עמיר בן עדי למרות הנוסחים השונים של שמו. אולם מקור אחד הציג גרסה שלפיה יזיד בן זיר, בעלה של עצמאא, הוא אשר התנקש בחייה. בחיבורו של אבן דאוד(מת 276 להגירה [889 לסה״נ]) יש ידיעה על עיוור אשר התנקש בשפחתו(אם ולד) לאחר שקיללה את הנביא, וסופר שם על תינוק שנפל בין רגליה, אך לא מדובר שם בעצמאא ובעמיר, ושמותיהם כלל לא הוזכרו בהקשר זה, אלא זהו סיפור אחר. מקור אחר הביא בשם אבו דאוד שיזיד בן זיד היה העיוור אשר הרג את שפחתו, ושעבדאללה בן יזיד בן זיד, בנו, היה התינוק אשר נפל בין רגליה. הידיעה אצל אבו דאוד כאמור לא עסקה בעצמאא בעמיר, ומכאן שהידיעה שיזיד בן זיד היה המתנקש היא תוצאה של בלבול ושילוב בין שני מקרי התנקשות שונים. ייתכן שגם את הערתו של אלסהילי(מת 581 להגירה [1185 לסה״נ]) שעמיר היה בעלה של עצמאא יש לייחס לבלבול בין שני מקרי ההתנקשות.

ההבדלים בין הגרסאות השונות רבים מאוד, ובאים לידי ביטוי בהיבטים שונים: בפרטי מהלך ההתנקשות, במועדה המדויק, בהגדרת הקשר המשפחתי בין עצמאא ועמיר ועוד. אף על פי כן מדובר באירוע היסטורי אמתי מחיי מחמד. הידיעה על ההתנקשות בעצמאא מעוררת אצל הקורא תחושות קשות – מדובר באישה שנרצחה בשעה שהיניקה את אחד מילדיה ללא כל יכולת להתגונן. כמו כן בתי השיר הבוטים שנשתמרו ונכנסו ל׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם ולמקורות רבים נוספים כוללים התקפה גסה על הנביא. הידיעה על ההתנקשות בעצמאא שרדה עם פרטיה הקשים מפני שהייתה מסורת משפחתית – משפחתו של עמיר בן עדי רצתה להנציח את רגע התהילה שלו בלי להתחשב בפרטים שיכולים להיות פוגעים ובלתי נעימים. דווקא הפרטים שלא צונזרו בידיעה על עצמאא בנת מרואן, ואשר מעוררים אצל הקורא תחושות קשות ומציגים את הנביא באור בעייתי, מחזקים את המהימנות של ידיעה זו.

אי אפשר לוודא את אמתותם של כל הפרטים שמופיעים ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ או ב׳ספר הפשיטות׳, בגלל חילוקי הדעות הרבים בין המקורות. יש חילוקי דעות שניתן ליישבם בוודאות, ואחרים נותרים ללא פתרון, אך על פרטים לא מעטים קיימת הסכמה בין המקורות, וסביר מאוד שהם מהימנים. למשל ברוב הידיעות שיש בהן התייחסות מפורשת למועד ההתנקשות מסופר שהיא התבצעה לאחר קרב בדר. נוסף על כך יש הסכמה שהמתנקש ובעלה של עצמאא היו מאוס אללה. אם כן הפרטים שיש עליהם הסכמה במקורות הם פרטי המסגרת של ההתנקשות, ודרגת מהימנותם של פרטים אלה גבוהה. ריבוי הגרסאות אינו פוגע במהימנות ההיסטורית של הידיעה על ההתנקשות בעצמאא, אלא דווקא מחזק את מהימנות העובדות שיש עליהן הסכמה בין המקורות.

סיכום

מאירוע ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן כפי שתואר בספרות הביוגרפיה של הנביא, אפשר ללמוד רבות על המצב הפוליטי־החברתי באלמדינה לאחר קרב בדר בשנת 2 להגירה. ההתנקשות בעצמאא והעובדה שאיש לא נקם את מותה מעידות על התחזקות מעמד מחמד באלמדינה ועל התבססותו בה לאחר הניצחון בקרב בדר. ההתנקשות בעצמאא מלמדת גם על כוחה של שירת הגנאי ועל השפעתה בקרב אוכלוסיית אלמדינה, שכן בתי השיר של עצמאא היו הסיבה שבגינה התנקשו בחייה. ההתנקשות בעצמאא הטילה מורא על האויב, והבהירה שכתיבת שירת גנאי כנגד הנביא היא פשע חמור.

מהשוואת המקורות השונים המציגים את ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן עולה שהפרטים השנויים במחלוקת רבים מאלה שיש עליהם הסכמה. אך למרות ההבדלים בין המקורות אפשר לברר אילו גרסאות הן העיקריות ואילו הן וריאציות על הנושא, שכן בגרסאות העיקריות הידיעה נמסרה מפי אחד מצאצאיו של המתנקש, עמיר בן עדי. אמנם יש פרטים בידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן אשר אמתותם אינה ודאית, אך בכל זאת מדובר באירוע היסטורי אמתי, ואף יותר מכך – אירוע שאפשר ללמוד ממנו על יחסו של הנביא למשוררים שפגעו בו ועל מידת התמיכה של שבטי אלמדינה במחמד לאחר קרב בדר.

סוף המאמר

השדה מן המדבר- נהוראי מאיר-ההריון

ההריוןהשדה מן המדבר

שתי הנשים הזקנות שהיו מתלחשות ביניהן בפינת רחוב המאפיה שבעיירה קראנדו, עוררו סקרנותם של עוברים ושבים. תנועה רבה היתה ברחוב זה, ורכילות רבה רוחשת בו. לשווא ביקשו הולכי־הרכיל לנחש בדבר נושא שיחתן של שתי הזקנות. אף אחד מהם לא העלה על דעתו, שהן מדברות ביניהן על אודות אשה שלישית.

שתי הזקנות, פריחה בת מסעודה ולאלא בת סתי, התלחשו ביניהן ארוכות ולבסוף סיכמו, כי עזיזה הנאה, בת לאלא, תינשא לאברהם בן יגו, בנה של פריחה.

גבוהה ונאה מאוד היתה עזיזה ומעריצים רבים היו לה בעיירה. הנה, לא עברו שישה חודשים מאז התגרשה, לפי רצונה, מבעלה הראשון, יעקב בן־יוסף, וכבר מבקש אותה אחר, גבר נאה ובעל מעמד כלכלי איתן. אימו באה לוודא מהי מידת הנכונות אצל עזיזה ובני־משפחתה לקבל את בנה כחתן שני, ולפי שקיבלה תשובה מעודדת נצטרכה להפיג את הרכילות שסבבה סביב גירושי כלתה המיועדת מבעלה הקודם, לפי שהרכילות טענה כי גירושין אלה באו משום שעזיזה עקרה היא.

״חס וחלילה״, הכחישה בפניה אימה של עזיזה וגידפה את הרכלנים, לפי שהם מלאי קינאה בביתה היפה. ״עזיזה שלי התגרשה מיעקב בעלה כי לא אהבה אותו. את יודעת היטב שהיא בת יחידה ומפונקת״, הוסיפה האם הזקנה לשכנע את אם החתן, פריחה חברתה.

כעבור זמן לא רב התממש לעיני־כל ההסכם בין שתי האימהות — אברהם ועזיזה באו תחת חופתם, וחתמו טקס נישואיהם בסעודה רבת־משתתפים.

ציפיותיה של משפחת החתן מן הכלה הטריה, שתלד לו בן זכר, הלכו וגברו מיום ליום. במיוחד נתעצמו, לאחר שהרתה כלתה השניה של פריחה, עישה בת־יהודה, אשתו של שמעון, אחי אברהם.

משפחת הבעל לא נתנה לעזיזה מנוח, ודחקה בה להרות בכל מחיר. ועזיזה, שעז היה רצונה לזכות את בעלה בבן זכר, לשמח משפחתו ולהפריך את השמועות בדבר עקרותה, החליטה להידמות להרה.

החליטה ועשתה: בבוקרו של יום ראשון אחד, לאחר מנוחת השבת, קמה מעל מיטתה ורצה לחדר השירותים, בו שטפו אותה עת בני המשפחה את פניהם, והחלה מקיאה. חמותה נחלצה לעזרתה בהתלהבות רבה ואחזה בראשה.

:״זה מתחיל, בשעה טובה״, לחשה לה. עזיזה ענתה בחיוב וחיוך על שפתיה.

השמועה התפשטה בקרב בני המשפחה ומהם נפוצה בכל העיירה ודחקה מפניה את שמועות עקרותה של עזיזה. הכל בירכוה על הריונה. הכל, מלבד אשה אחת, ידידתה לשעבר של עזיזה, שהתריסה ואמרה כי אם נכנסה עזיזה להריון, אזי שיקראו נא לה עצמה גבר ולא אשה, וכי ביום בו תלד עזיזה, שיעלו אותה עצמה על המוקד. אולם, זו נותרה יחידה בדעתה, לפי שכולם האמינו, בירכו ואף שמחו על הריונה של עזיזה, אשר החלה להתנהג בבית ובחוץ כאשה הרה לכל דבר: היא החווירה בעזרת חומרים שמרחה על פניה, נחלשה על־ידי צום ממושך, שהוסווה כחוסר־תיאבון הנובע מן ההריון, והחלה להתפיח ביטנה בעזרת סמרטוטים שליפפה וקשרה סביבה.

מדי חודש הוסיפה תחת שמלתה עוד סמרטוטים, ולכן אפילו הליכתה ברחוב, בעודה עטופה שכבות של בד, כבדה ותאמה הליכתה של כל אשה הרה. איש לא היה שותף לסוד הריונה המדומה, והיא הצליחה להסתירו ללא קושי מכל סובביה. מבעלה, שיכול היה למשש ביטנה בלילות, ביקשה כי יניח לה לישון לבדה, במיטה נפרדת, מתוך שעליה להיזהר בעוברה. והוא, ששמח על ההריון, לא העלה כלל על דעתו כי זהו הריון מדומה.

החודשים חלפו מהר ועזיזה נכנסה לחודש השביעי להריונה. איש לא חשד ולא הטיל ספק בעובדה זו, שהיתה בולטת כל־כך לעין. איש, מלבד חמותה, פריחה הזקנה, שביקשה ממנה לבודקה, כדי לדעת באיזה חודש של ההריון היא נמצאת. עזיזה חמקה בעדינות מן הבדיקה, בתואנה לפיה כל נגיעה בביטנה עלולה לסכן את העובר, וחמותה הזקנה קיבלה תשובתה וכיבדה את רצונה. אולם, כאשר חלפו שבועיים — שלושה נוספים, ושוב ביקשה הזקנה לבדוק את ביטנה של עזיזה ונתקלה שוב בסירוב, ניצת חשד בלב החמות, והיא החלה לעקוב אחר התנהגות כלתה, הטוענת כי היא הרה. עזיזה חשה במעקב זה מצד חמותה, ושתיהן החלו מנהלות ביניהן דו־שיח של מבטים אילמים, שהסגירו את אשר בליבותיהן.

חשדה של הזקנה גבר מיום ליום. עזיזה רחקה מפניה כמפני אש. המתח בין שתיהן הלך וגבר עד שפסקו לדבר ביניהן. לבסוף החליטה הזקנה לשים לכך קץ, אפילו אם יעלה לה הדבר במריבה גדולה עם כלתה.

לילה אחד, ביודעה כי כלתה לא תעלה על משכבה עד שתראה אותה רדומה, העמידה הזקנה פני ישנה. היא חיכתה עד שנכנסה כלתה למיטתה ונרדמה. או־אז, באישון ליל ממש, קמה הזקנה ממיטתה וזחלה לעבר חדר כלתה ובנה, בו היו שניהם ישנים שנת ישרים. היא פתחה בזהירות את הדלת, קרבה למיטת כלתה ובקפיצה פתאומית הטילה עצמה על עזיזה, שפתחה בצווחות בהלה. אברהם הדליק את הפנס, הנמצא דרך־קבע לידו, ועיניו נפלו על אימו המתקוטטת עם עזיזה, אשתו, במיטתה. הזקנה הזריזה מיששה סביב ביטנה של עזיזה, ואז הדפה את כלתה מן המיטה וחשפה בידיה את תל הסמרטוטים שהחביאה עזיזה תחת הכרית. אברהם גער באימו, על שהיא מפריעה לשנתו ואינה מוצאת זמן מתאים מזה לריב עם כלתה.

״היא מרמה אותך ואת כולנו!״, קראה הזקנה לעבר בנה הנדהם. ״היא לא בהריון. סמרטוטים היא קושרת כל בוקר על הבטן שלה!״, הוסיפה הזקנה והשליכה על בנה את ערימת הסמרטוטים.

אברהם הנדהם לגמרי, וגם בוש, בהמשך הלילה הקציב לעזיזה זמן לארוז בו את חפציה ובגדיה, ועם עלות השחר גירשה לבית הוריה.

אימה של עזיזה, לאלא סתי, שקיבלה פניה בבוקר זה, השתוממה למראה בתה, החוזרת על חפציה לביתה. היא שאלה אותה מה אירע שגורשה כך, ועזיזה אמרה לה, כי אמש רבה עם חמותה, ובעקבות הריב הפילה את עוברה. ועוד אמרה, כי הבעל המאוכזב גירש אותה מביתו והודיע לה כי הוא מעוניין להתגרש ממנה. האם האמינה בכל ליבה לדברי בתה, והציעה לה מיטה, הכינה לה תה חם והתיישבה לצידה, כדי לעודד את רוחה ולנחמה. :״הוא עוד יבוא להתחנן שתחזרי אליו״, אמרה האם התמימה. ״לא. אני לא אחזור אליו לעולם, כי הסכים עם האמא שלו כשרבנו וגם היה מוכן לסלוח לה את איבוד הבן״, ענתה לה עזיזה.

היום האיר על העיירה ושמועת הריונה המדומה של עזיזה הגיעה לכל בית, אלא שבכל בית פגשה שמועה זו שמועה אחרת, אותה דאגה עזיזה להפיץ בעזרת ידידותיה: השמועה על הריב ועל הפלת העובר. ולפיכך נותרו דיעותיהן של הבריות חלוקות ביניהן.

עזיזה התגרשה מבעלה השני, אברהם, ושוב החלו הולכי־הרכיל לרכל על עקרותה, ודנו האם היה הריונה מדומה, או שאכן הופל כאן עובר. עזיזה, מכל מקום, נהנתה מן הספק, ועקרותה נותרה כפי שהיתה — אמת למחצה.

מכלוף בן־דוד, שהיה בין אלה שהאמינו לעזיזה כי אינה עקרה, החל לחזר אחריה כדי להשיגה ולשאתה לאשה שניה, בנוסף על אשתו. תחילה נרתעה עזיזה מפני הרעיון להינשא בשלישית, אך רק כדי להוכיח למרכלים עליה שעדיין היא מבוקשת ונחשקת החליטה להיעתר לו, למכלוף. בפיה היתה רק בקשה אחת ויחידה: שלא יבקש ממנה להיכנס להריון, לפי שייתכן כי ההפלה שעברה הזיקה לרחמה, והריון נוסף עלול לסכן את חייה.

״יש לך, תודה לאל, ילדים מאשתך. אין לך צורך בילדים ממני״, אמרה עזיזה למכלוף

ובכן, כעבור זמן קצר היתה עזיזה נשואה בשלישית, והפגינה את אושרה המדומה ממש כפי שהפגינה קודם את הריונה המדומה. היא הצליחה לסחוט מבעלה השלישי, מכלוף, שהיה ידוע כקמצן מושבע, שמלות חדשות, והירבתה לבקר עימן אצל חברותיה. כן פטרה את אשתו הראשונה של בעלה, אם הילדים, מעריכת קניות וכך זכתה בהזדמנויות רבות לטייל בעיירה.

מכלוף, שהיה קמצן למרות עשירותו, ראה את התנהגותה של אשתו כבלתי הולמת את מעמדו, וביקש ממנה לתקן את דרכיה. עזיזה לא היתה מוכנה לקבל הערות מעליבות כאלה מבעלה, וכך החל להצטבר ביניהם מתח, שהחל והפך לסכסוך, שבסיומו שוב ארזה עזיזה את בגדיה ועזבה בחמת־זעם את בעלה השלישי ושבה אל בית הוריה.

מכלוף, שלא רצה להתגרש ממנה משום אהבתו לה, שלח אליה משלחות של שתדלנות, אך כולן הושבו כלעומת שבאו. ״הוא קמצן״, טענה עזיזה לפני משדליה.

חלפו שנתיים. מכלוף עמד בסירובו להתגרש ממנה, והיא — בסירובה לחזור אליו. ובינתיים נהנתה העיירה כולה ממסכת זו של נישואין, סכסוכים, הריון וגירושין. ודאי היתה העיירה נכחדת מרוב שיעמום, לולא עזיזה.

יום אחד בא אל עזיזה עקו בן־שלום, הידוע בעיירה כאדם מבדח ומבדר, אך גם כלא רציני במיוחד. שהלא כבר הספיק להתגרש משש נשים — וגם השביעית אינה בטוחה בדבר הזמן שנותר לה לבלות בחברתו. ובכן, הוא בא להפיג את מתח־חייו דווקא אצל עזיזה, התלוצץ והצחיק אותה והצליח לרתקה אליו. לבסוף שאל אותה, כבדרך אגב, על מצב גירושיה ממכלוף, בעלה העיקש.

״הוא מתעקש לא להתגרש ממני ואני מתעקשת לא לחזור אליו לעולם״, אמרה עזיזה לעקו. עקו נראה מרוצה מן התשובה, לפי שהגה רעיון מחוצף בדעתו.

״אם תבטיחי לי שתתחתני אתי, אשיג לך גט ממנו״, אמר. עזיזה צחקה במלוא פיה, ואחר־כך השיבה מניה וביה.

״בסדר, בסדר. רק תשכנע אותו שייתן לי גט פיטורין ואני מבטיחה לך שאתחתן איתך״, ענתה, בחושבה כי בהלצה נוספת מדובר.

עקו קם ממקומו והלך לו לביתו שמח וטוב־לב. בו במקום שילח את אשתו השביעית לבית הוריה, בהודיעו לה כי הוא מתכוון להתגרש ממנה. כעבור יומיים שב עקו לעזיזה בלוויית שני חברים, כדי שישמשו כעדים להבטחתה, לפיה תינשא לו בתנאי שישיג לה גט מבעלה. ״השתגעת? הרי צחקתי איתך!״, הטיחה בו עזיזה. הוא נעלב עד עמקי נשמתו, חזר וביקש ממנה לקיים הבטחתה, לפי שהוא עומד להתגרש מאשתו ואף שילחה כבר לבית הוריה. עזיזה הצטערה על שהתייחס לדבריה הקודמים ברצינות יתרה והבטיחה, כי תשכנע את אשתו לחזור אליו, בעבור שהוא ישכנע את מכלוף לתת לה גט.

אולם, עקו התעקש כי תתחתן איתו ותקיים בכך את הבטחתה. אחרי דין ודברים קשה הגיעו השניים להסכם בלתי כתוב, בנוכחות שני עדים, לפיו ישכנע עקו את מכלוף לתת גט לעזיזה, והיא תתחתן איתו לתקופה של שלושה חודשים בלבד, בסיומה יתגרשו זה מזו. עקו רכן על עזיזה, אשתו לעתיד, נשק את ראשה, שהיה מכוסה במטפחת, והלך לו.

מכלוף סירב להאמין למשמע אוזניו, כאשר פנה אליו עקו וביקש ממנו לשחרר את עזיזה בגט פיטורין, לפי שהוא מתעתד לשאתה לאשה. תחילה צחק לו, אך לאחר שהביא לו שני חבריו שהעידו, כי אכן כך הם פני הדברים, השתכנע מכלוף והסכים לתת לה גט.

עזיזה קיבלה גט ממכלוף, בעלה השלישי, ועקו החל לפקוד אותה בבית מדי יום ביומו, בעודו סופר עד למנין תשעים ימים, בסופם תוכל להיכנס עימו תחת לחופה. ואכן, בתום תקופה זו קדים ההסכם — עזיזה הפכה לאשתו והוא היה לבעלה.

חלקו הראשון של ההסכם אכן קדים, אולם לא חלקו האחר. בתום שלושה חודשים לנישואיהם סירב עקו להתגרש מעזיזה. בתגובה התנפלה עליו במכות ושרטה את פניו עד להחריד.

לפיכך עמד והגיש נגדה תביעה משפטית אצל מושלה הצבאי של העיירה, שכיהן גם כשופט. המשפט היווה מערכה נוספת במסכת־חייה המרתקים של עזיזה. בסופו פסק השופט כי עקו חייב להתגרש מעזיזה, לפי העדות שנמסרה מפי שני העדים, ועוד פסק שעזיזה חייבת לו פיצויים על המכות שספג ממנה.

הפיצויים בם זכה עקו מעזיזה עמדו בגובה הנדוניה שהביאה איתה עם נישואיה. ובכך לא היה כל חדש, שהלא זו היתה דרכו של עקו עם כל נשותיו: לקחת את הנדוניה ״ולהתגרש מן האשה.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי

פיתה, זעטר וגבינה מלוחה

גרנו שוב על יד עקיבא אזולאי. עקיבא ואני עברנו ללמוד בתלמוד תורה ספרדי; עקיבא היה בכיתה ג׳. מנהל בית הספר היה אבישר, ולאחר מכן חנניה מזרחי. מחנכו היה אדון ג׳לסמן. המורה לציור היה אדון מני, המפורסם בכובעו(״טרבוש״) ובשפמו הבולט, וכן המורה פררה והשמש סרי. עקיבא נחשב לתלמיד טוב. הוא הצטיין בעיקר במקצועות הקודש, שאביו השקיע בו ולימד אותו. יום הלימודים היה יום ארוך. לבית הספר היינו "מגיעים מצוידים בפיתה, שמן זית, זעטר וגבינה מלוחה. על תנאי הבריאות בבית הספר זכור לי כי מאוד הקפידו. נפוצה אז מחלת העיניים ״גרענת״; כל יום בבוקר, לפני כניסתנו לכיתה, טפטפו בעיניים טיפות וגם מרחו את העפעפיים באבן ירוקה, שהייתה צורבת 1כואבת. את השיער גילחו וסיפרו, מפני מחלת "הגזזת״; פעמיים בשבוע התרחצנו בשריה־אל־עתיקה, שם הייתה מקלחת ציבורית וסבון"פינק״ אדום, ומי שלא עבר את כל התהליך הזה, לא נכנס לכיתה.

״החאלקה״

עקיבא זכה באופן מיוחד בחגיגת בר־המצווה: כפי שהסברתי, עקיבא היה ילד מושאל בשל אריכות ימיו, כמעשה חנה בשילה. כל השכנים הרגישו חובה להשתתף בשמחתו של עקיבא, בנו יחידו של רבי דוד אזולאי. ביום רביעי, יום לפני הבר־מצווה, היה טקס התספורות. עקיבא הלך למקווה כדי להיטהר מכל חטא. את התספורת, ה״חאלקה״, עשו בבית בשירה, בריקודים ובאכילה. כל השכנות עזרו באפיית העוגות המקוריות המרוקניות ה״פזאולוס״, העוגה המגולגלת המסמלת את השמחה, ״הקורביה״, התישפישתיל ועוד. הדרוש נלמד אצל רבי מאיר חמו ונאמר בפני קהל עם. הסוכריות הלבנות, הממולאות בשקדים, פוזרו מעל ראשי המתפללים, כשילדים תפסו חלק נכבד בליקוט הסוכריות מהרצפה. ארוחת הצהריים החגיגית נערכה בביתו של יוסף אזולאי – מיני סלטים ומיני המינים, מעשה־ידן הטובה של טובי המבשלות. הרב מאיר חמו, שהיה אחראי על הכנת עקיבא לדרשת הבר־מצווה, הוא אחד מהרבנים שעיצבו את דמותו של עקיבא בילדותו. הרב מאיר חמו, מאחרוני עוזבי העיר העתיקה ב־1948, החזיק בידיו רשימה של אחרוני הרוגי העיר העתיקה, שהובאו לקבורה על ידו. בזכות רשימה זו אותר מקום קבורתם אחרי מלחמת ששת הימים.

פטירתו של רבי דוד אזולאי

המקרה המרגש ביותר היה יום פטירתו של רבי דוד אזולאי. הסבא נפטר בערב ההילולה של בר־יוחאי, בשיבה טובה, בשנת 1921. הוא נקבר בהר הזיתים, במרחק של 20 מטר מהדלת הנמצאת על יד קבר ״יד אבשלום״, בצד שמאל, תחת העץ (הקבר היום לא נמצא).

לקהילת המערביים הייתה פטירת רבי דוד אבידה, בשל תוארו ומעמדו. עקיבא, בן השמונה, גילה סימני בגרות לאחר פטירת אביו. בשל מותו של האב, רבי דוד, היה על האם לצאת לעבודה. את פרנסתה מצאה בבית היתומים "דיסקין״, בנחלת שבעה, בבית עמיאל. מנהלו היה הרב מוטל. הוא העסיק רבים מהעדה המערבית, כמו: דוד קדוש האופה, הכובסת עישה, פועלות הניקיון סולטנה אלגז וסוליקה, המבשלת זוהרה ועוד… לא הייתה הסתדרות שתעמוד לימין העובדים, והעובדים נאלצו לעבוד משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות, וחלילה לעובדים להיעדר מהעבודה אפילו ליום אחד, שכן, אם ייעדרו, ימצאו עצמם בלי עבודה. בשנת 1929 עבר מוסד בית היתומים ״דיסקין״ מנחלת שבעה לשכונת גבעת שאול, ואתו עברו רוב העובדים לגור בשכונה זו, וכן עקיבא והמשפחה. עקיבא המשיך ללמוד עד גיל שלוש־עשרה, ולאחר שסיים את הלימודים החליט, כי עליו לשאת בעול הפרנסה ולעזור לאמו. עבודתו הראשונה היתה תיקון פרימוסים ופטיפונים בעלי ידית אחת, ״מנואלה", ומעסיקו הראשון היה שלמה טביילי. עקיבא ניסה ללמוד גם את מקצוע הנגרות, ומעסיקו, שנקרא גוזז, ניסה להחדיר בו מקצוע זה. במיוחד היה מרוצה ממנו שלמה בחבוט, המפורסם במתקני הפרימוסים; בין עבודה לעבודה היה עקיבא מתארגן עם קבוצות נערים להגנה על ביטחון העיר ועל ביטחון השכונה. סימני מנהיגות ניכרו בו כבר אז. כך מצא עצמו בתקרית רצינית עם ערבי. בעקבות פציעתו של הערבי היה עקיבא מבוקש על ידי בני משפחת הערבי, שרצו לנקום בו. הוא היה אז בן 16. אמו החליטה להגלותו למרוקו כדי להציל חייו.

חסרונו של עקיבא בסביבה היה מורגש באופן מיוחד, ובעיקר בבית. האם לא שקטה על שמריה. היא הבינה כי פסק דינה היה קשה. את עקיבא יש להחזיר ויהי אשר יהי.

היא הפעילה לחצים באמצעות חברים מהארץ להחזרת בנה, בדרכים של שכנוע, התכתבויות וכופר נפש למשפחת הערבי. מהלכים אלו היו הגורמים העיקריים להחזרת בנה לארץ ישראל. אכן, היא הצליחה במשימתה זו, ועקיבא חזר לאחר שנה. עם בואו בשנת 1929 גויס להגנה, בהמלצתי.

הקשר הראשון שלי עם ארץ ישראל היה עקיבא

דברי פרנסואז פריס

את עקיבא קיבלנו בקזבלנקה. משפחתו, משפחת גנון, התכוננה, פיזית ונפשית, ליום בואו. "הבן של רבי דוד צריך להגיע מארץ ישראל.״ הדבר נשמע בלתי אפשרי, אך עקיבא אכן הגיע. נער מיוחד, שקט, רציני ושקול.

במשך השנה ניסה עקיבא למצוא מקומות עבודה לפרנסתו כדי לא להיות לטורח על מארחיו. כאשר רצינו לזכות בתשומת־לב ממנו, העלינו את נושא ארץ ישראל, וירושלים בפרט. הוא לא היה חוסך בתיאור, בסיפור ובשירה, על מנת להמחיש את אשר התרחש בארץ ישראל. הוא יצר קשר חברי כאשר הציע ללמד את השפה העברית. מאוד אהבתי ללמוד אתו את השפה, בעיקר דרך סיפורי התנ״ך, וכל הסבר שלו היה מועבר בצורה משכנעת.

ואולם, קשה לאמר שניכרו בעקיבא סימני אושר בזמן שהותו במרוקו, בהחלט ניתן היה לראות שהוא ארעי במקום. לא שכנעוהו התנאים הטובים אשר הצעתי לו. הגעגועים לארץ ישראל, המכתבים מהאם ומהחברים לא נתנו לו מנוח, ולאחר שהות של שנה חזר עקיבא לארץ ישראל. עקיבא זכר לי חסד נעורים על דאגתי לו במרוקו, והיה לעזר רב בקליטתם של בני משפחתי וידידי בארץ ישראל. הקשר הראשון שלי עם ארץ ישראל היה עקיבא.

הכול בגלל מסמר…

מדברי עקיבא על נסיבות עזיבתו למרוקו

לאחר מאורעות חברון הצטרפתי להגנה. למדתי להשתמש באקדח ונעשיתי קשר. כיוון שהעניינים התחממו, פינו אותנו לבית הספר למל, ונוצר שם מעין מחנה פליטים. במחנה זה הייתה משפחה מרחוב השרשרת, בעיר העתיקה, אשר הגיעה למחנה ללא ציוד. כאשר הסתמנה רגיעה, ליוויתי את ראש המשפחה לביתו, עברנו דרך הרובע הארמני, ולפתע התנפל עלי ערבי. הסתערתי עליו ונעצתי בו מסמר באורך 30 ס״מ, על מנת להתגונן מפניו. כאשר נודע הדבר לאמי, היא גזרה עלי לעזוב את ארץ ישראל, כדי להציל את חיי. נקנה לי כרטיס נסיעה לצרפת בסכום של שתי לירות, ואכן נסעתי לצרפת, ומשם למרוקו. במרוקו ניסיתי את כוחי בעבודות שונות, אך לא החזקתי מעמד בשל הגעגועים לארץ והעבודות אשר נכפו עלי בשבתות. לחצה של אמי המריץ אותי, וביום בהיר קיבלתי כרטיס נסיעה מאמי. עליתי על אונייה במחיר מוזל, והתנאי היה שלא אקבל כלכלה בנסיעתי. הסכמתי. במשך נסיעתי נקשרתי לטבח האונייה, והייתי לו לעזר בקילוף תפוחי אדמה וכך פטרתי את בעיית הכלכלה במשך הנסיעה.

קשה לתאר לאיזו קבלת פנים חמה זכיתי עם שובי ארצה. אמא דאגה לערוך לי טקס אירוסין עם אסתר, שהיום היא אשתי; אך אמא לא ידעה, שהרומן בינינו החל עוד לפני נסיעתי.

 

דוד גדג'-מאמרים, מחקרים ופרסומים-מפעלה העברי של בלהה בנדרלי במרוקו

דוד גדג-מאמרים ומחקריםדוד גדג-אברהם אלמליח

יהדות מרוקו…..

http://davidguedj.co.il/morocco/bella_banderly/

"אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה": מפעלה העברי של בלהה בנדרלי במרוקו

"כשהגיעה הבשורה המעציבה כי גברת בלהה בנדרלי, העבריה הנאמנה והחביבה על כל יודעיה ושומעי נאומיה – מתה בדרך לראבאט בתאונה – לבשה אבלות את כל העברים במרוקו." כך נפתחה ידיעה קצרה שפורסמה באוגוסט 1945 בכתב העת "עם וספר" של "ברית עברית עולמית", פרי עטו של אשר (פרוספר) חסין, יו"ר אגודת "חובבי השפה" בקזבלנקה ולימים ח"כ בסיעת מפא"י.

דוד גדג-קברה של בלהה בנדרלי

בנדרלי, ילידת ארץ ישראל, הגיעה למרוקו בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת בנסיבות אישיות והפכה תוך זמן קצר לאחת ממובילות התנועה העברית-לאומית בממלכה. מפעלה בן עשור ומחצה נקטע בתאונת דרכים, דווקא כאשר החלה לקטוף את פירות עמלה. אולם בזכות התשתית שיצקה המשיכה קבוצה של צעירים מקומיים לפעול בדרכה תוך שימור מורשתה וזכרה. מה היה סוד אישיותה ומפעלה שבזכותם נתפסה לאחר מותה כקדושה, תואר שנשמר במשך דורות, בין היתר, לשליחי דרבנן שהגיעו למרוקו בשליחות מארץ ישראל ומצאו בה את מותם? ומאידך, כיצד נעלם סיפורה של בלהה בנדרלי מההיסטוריה של התרבות העברית בישראל?

הבסיס העברי-לאומי והתורני שהיטיבה בלהה לשלב בפעילותה במרוקו נטוע בבית גידולה. היא נולדה בשנת 1889 בצפת למשפחה חסידית. אביה, משה הורוביץ, צאצאו של מייסד חסידות חב"ד ובנו של רב קהילת חב"ד בצפת, עסק ברוקחות ובלימוד תלמוד. אמה, שרה הלר (העליר), הייתה בתו של הרב שמואל הלר, רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בצפת במחצית השנייה של המאה ה-19. בילדותה עברו הוריה למושבה מטולה, שם התחנכה בבית הספר בפיקוחם והנחייתם של המורים העבריים הראשונים בגליל, ד"ר יצחק אפשטיין, שמחה חיים וילקומיץ' ואריה קורנפלד. בבית הספר קיבלה חינוך עברי-לאומי ואחר הצהריים למדה עם אמה פרקי תנ"ך ומשנה. התשתית התרבותית ששילבה חינוך יהודי חילוני מודרני עם חינוך דתי מסורתי סייעה לבלהה ביצירת שפה משותפת עם משכילי מרוקו, שנטו לתרבות העברית החדשה מבלי לוותר על העולם התורני.

בסיום לימודיה בבית הספר במטולה עבדה בלהה כמורה במושבה. בשנת 1912 התחתנה בשידוך עם שמשון בנדרלי, סוחר ואיש ציבור מחיפה. באותה שנה פשט בנדרלי רגל ובעקבות זאת החליטו בני הזוג להגר לפריז, בה התגורר בן דודה של בלהה, זיידה שולמן וקרובי משפחה נוספים. לא ידועים פרטים רבים על התקופה בצרפת אך באותם ימים נולד בנם ויקטור ובלהה ליטשה את הצרפתית הבסיסית עמה הגיעה מישראל, אמצעי שסייע לה כעבור מספר שנים במפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית המתמערבת בקזבלנקה.

בשנת 1920 חזרו בני הזוג לישראל והתגוררו בחיפה. בתקופה זו עבדה בלהה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בבית החולים "בני ציון" (שבאותה תקופה נקרא "בית החולים הדסה בחיפה"). לאחר שנתיים החלה לעבוד כסוכנת ביטוח בחברת הביטוח העברית "יהודה" ולאחר מכן בחברת הביטוח "ג'נרלי" (Generali). באותה התקופה התערערה מערכת היחסים של הזוג והם נפרדו. במקביל לעבודתה לקחה בלהה חלק בפעילות ציבורית ותרבותית ב"ועד העדה העברית בחיפה", בבית הספר "עממי א", בקרן היסוד, בויצו, בטכניון ובסניף "בני ברית" בחיפה. במפגשים אלה יצרה קשרים עם אישים וארגונים שיסייעו לה בפעילותה התרבותית במרוקו. למרות מעורבותה של בלהה בחיי הקהילה בחיפה היא הוצבה בתפקידים שהוקצו לנשים בלבד וכללו בעיקר תמיכה אדמיניסטרטיבית, ללא יכולת השפעה או הובלה כפי שביקשה לעשות.

בעקבות בדידות וקשיים כלכליים וככל הנראה מתסכול וחוסר הגשמה עצמית החליטה בנדרלי לעזוב את ישראל. היא יצרה קשר בפעם השנייה עם קרוב משפחתה זיידה שולמן, אלא שבאותה העת כבר לא שהה בצרפת אלא במרוקו, שם עסק בסחר רהיטים ובהמשך בסחר יודאיקה (רבים מאוספיו נמצאים היום במוזיאון ישראל). באוגוסט 1932 הגיעה לקזבלנקה ולפרנסתה פתחה סניף של חברת הביטוח הבריטית "גרשם" (Gresham).

תוך זמן קצר הצטרפה לאגודות יהודיות רבות בקזבלנקה: "עולם קטן"  (ארגון גג של הקהילה האשכנזית בקזבלנקה), התנועה הציונית המקומית, קק"ל, ויצו ובהמשך לג'וינט. אך חשוב מכך, לקחה חלק בוועדות המנהלות של האגודות להפצת השפה העברית בעיר, בתחילה ב"מגן דוד" ובראשית שנות הארבעים באגודות נוספות שהוקמו כמו "חובבי השפה". בשונה מהנרטיב הציוני הקלאסי על הגעת שליחים מארץ ישראל לארצות הגולה בכלל ולארצות האסלאם בפרט וגילויה של אדמת בור, הגיעה בלהה לקהילה עם פעילות עברית לאומית ענפה, אשר החלה עוד בשנת 1919, עת הוקמה אגודת "מגן דוד". לאגודה קדמה פעילות של בודדים וקבוצות משכילים שהושפעו מתנועת ההשכלה באירופה והחלו לטפח מודעות לשפה וליצירה העברית מאז הרבע האחרון של המאה ה-19. עם זאת, בהצטרפותה הכניסה בלהה רוח רעננה ורעיונות חדשים לעולם התרבות העברי המקומי כאישה ארץ ישראלית יחידה בתוך קבוצה של גברים מקומיים.

בלהה בנדרלי במרוקו (אדיבות משפחת בנדרלי)

כאישה עודדה את בנות הקהילה להצטרף לפעילות העברית כמשתתפות וכמארגנות. מיעוטן של נשים בפעילות העברית במרוקו נבע מכך שבחברה מסורתית, כמו זו במרוקו, לא למדו הילדות ב"חדר" (בערבית-יהודית "צְלָא") ועל כן היו חסרות בסיס עברי תורני שרכשו הבנים. בנוסף, לאחר שהחלה לפעול רשת אליאנס במרוקו ("כל ישראל חברים") עברו הבנות תהליכי מודרניזציה צרפתית, והעברית נדחקה לקרן זווית. בלהה ארגנה פעילות עברית לנערות ונשים שכללה כיתות ללימוד עברית, שירה ותאטרון. אשר חסין ציין לאחר מותה כי "הנוער היהודי וביחוד הבנות והנשים יבכוה כל הימים, כי הודות לה ולדבריה נגשו אף הן לעבודה עברית לאומית."

בנדרלי לא הסתפקה בפעילות מקומית בקזבלנקה ופעלה להרחיב ולרשת את הפעילות העברית הלאומית בכל מרוקו. היא יצאה יחד עם קבוצת צעירים שגיבשה בקזבלנקה למסעות תעמולה בערים השונות. על המפגש במרקש כתבה "איזה עונג רוחני היה לי… נמלאתי בסביבה שלא רק מביטים עלי כעל פלא המדברת עברית אלא שהבינו את דברי שנשאתי לפניהם." היא עודדה את הצעירים לצאת  כדי להפיץ את הבשורה, "ובכל פעם שחבר המועדון שלנו מבקר בעיר אחרת משתדל הוא לקבץ את נדחי העברים שם ולהזמינם שיסדרו גם אצלם מועדון, וכך מתפשטת תרבותנו ושפתנו בין כל הקהילות וקמות הן לתחיה." בדבריה כיוונה לתחייה עברית לאומית ולא רק לשימוש גרידא בשפה, שהרי שימוש זה לא פסק מעולם במרוקו בקרב אליטות רבניות ותלמידי חכמים.

באמצעות קשרים אישיים למדה כי בבתי ספר רבים של אליאנס לימדו צרפתית מורים ומורות מארץ ישראל. היא ניהלה עמם קשרי מכתבים ודרשה מהם לחזור לשפתם המקורית, שפתה של ארץ ישראל, וללמד את הילדים עברית בסיומו של יום הלימודים הפורמלי. בנוסף ביקשה מהם להקים מועדוני ערב ולקיים פעילויות "עונג שבת". מרים גרובשטיין, חברת ילדותה ממטולה שהתגוררה באותם ימים בעיירה ספרו (Sefrou), כתבה לה באחד המכתבים כי בהשראתה הקימה שיעורי עברית לנשים ותאטרון עברי והחמיאה על מפעליה: "אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה."

היא השכילה להביא למרוקו את התרבות העברית הארץ ישראלית שהכירה ממטולה. היא הכשירה מורים מקומיים ללמד עברית בעברית (בשונה מדרך הלימוד במרוקו בה למדו עברית בתרגום) כפי שלמדה בעצמה במטולה. בחגים חנוכה, פורים וטו' בשבט ארגנה אירועים בדרך בה נחוגו בישראל, תוך דגש על היבטים של תחייה לאומית. באירועים אלה ובאחרים הופיעו מקהלות וקבוצות תאטרון ששרו והציגו יצירות ארץ-ישראליות בעברית.

מלבד יבוא של תרבות עברית-ארץ ישראלית נעזרה בקשריה עם גורמים שונים בישראל על מנת לטפח את התרבות העברית המקומית. כך ניהלה קשרים הדוקים עם "ברית עברית עולמית", "הסוכנות היהודית", "הסתדרות המורים בישראל", "בית הספרים הלאומי" בירושלים, הוצאות ספרים והוצאות עיתונים וקיבלה מהם חומרים, לעיתים כתרומה ולרוב בתשלום, ואותם הפיצה בקרב אגודות ובקרב שוחרי העברית. הקהילה היהודית נהגה לכנותה "הרדיו מארץ ישראל" משום שבאמצעותה נחשפו לתרבות העברית הישראלית ולקורות בישוב היהודי. "באספות נותנים אנו הידיעות המגיעות אלינו מהעיתונות האמריקנית והאנגלית על התנועה הלאומית והעברית בעולם. כמו כן, הנעשה בגיהנום של היטלר מעניינות את השומעים." כך כתבה בלהה ל"ברית עברית עולמית" בישראל בתקופת המלחמה על הדרך באמצעותה המשיכה לעדכן בחדשות את הקהילה.

קברה של בלהה בקזבלנקה, אוקטובר 2015 (צילום: דוד גדג')

ביום רביעי, 31 בינואר 1945 נקטע מפעלה הגדול בפתאומיות בתאונת דרכים בדרכה למחנה של תנועת נוער בדרך בין קזבלנקה לרבאט. ביום למחרת בשעה חמש בערב צעדו המונים אחר ארונה העטוף דגל כחול-לבן שהוצב על מרכבה שחורה רתומה לשני סוסים. בבית העלמין ספדו לה, בין היתר, יעקב אלכרייף, תלמיד חכם ומשכיל עברי, ממקימי אגודת "מגן דוד" בראשית המאה העשרים, וחברתה עורכת-הדין הלן קאזס בן עטר, ילידת טנג'יר, ראש הג'וינט וויצו במרוקו. על מצבתה נכתב: "פה נקברה אשת חיל רבת מעלות / בת נאמנה לעם ישראל / ציונית נלהבת נושאת דגל / התחיה הלאומית."

שנתיים וחצי לאחר מותה, ב-24 באוגוסט 1947, נחנכה בקזבלנקה ספרייה על שמה. מעל מדפי הספרים נמתחה יריעת בד גדולה ועליה נכתב "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני", ועל אחד מארונות הספרים נתלו שתי תמונות של בלהה שכוסו בדגל כחול-לבן. מקהלה בת שלושים חברים וחברות של קבוצת "בן יהודה" פתחה את האירוע בשירים עבריים. לאחר מכן נשאו נאומים ראשי ארגונים בעלי תפיסות אידיאולוגיות ופוליטיות שונות, שזכרה של בלהה איחד אותם לערב אחד. ביום שבת 15 בינואר 1955 התקיימה אזכרה לזכר עשור למותה בה הזכירו שוב את מפעליה במרוקו. באירוע נאסף סכום כסף שנתרם לקק"ל ובאמצעותו נרכשו 3000 עצים שניטעו לזכרה ביער נווה אילן.

אל מול מפעל עברי-לאומי מרשים של אישה אחת בקרב קהילה יהודית גדולה בגולה מפתיעה היעדרותה המוחלטת מהשיח והזיכרון בישראל, המטפח בדרך כלל מפעלים דומים. ככל הנראה שלושה גורמים הכרוכים זה בזה הביאו להיעלמותה. ראשית, הפעילות העברית בתפוצות נתפסת בישראל כפעילות שולית, לא יעילה וחסרת שלמות, לעומת זאת שהתפתחה בארץ, ועל כן נעדר מקומה בהנצחה ובמחקר. שנית, בנדרלי פעלה במרוקו, קהילה שבמשך שנים הודרה מן המחקר ומהשיח התרבותי בישראל. העשייה העברית-לאומית במרוקו, בדומה לארצות אסלאם אחרות, מוקמה בשולי ההיסטוריה של המרכז האירופי. ואחרון, בנדרלי הודרה מהשיח ההגמוני הגברי בישראל אשר הדיר עד לפני שני עשורים את סיפורן ופועלן של נשים רבות אחרות. הדרתן במחקר ובציבוריות היתה המשך ישיר של הדרתן מהחיים הציבוריים, בדומה לחווייתה האישית של בנדרלי בישראל של שנות השלושים. למרות המיתוס של הקמת החברה היהודית בישראל על יסודות של שוויון מגדרי מצאה בלהה את מקומה כמובילה ומנהיגה רק במרוקו.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ד בחשוון תשע"ו, 06.11.2015

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר