ארכיון יומי: 28 בנובמבר 2015


עצירת הגשמים-דברי הימים של פאס-מאיר בניהו

פוגרום בפאס

פוגרום בפאס

מן האסונות והגזירות שלא פסחו על יהודי מארוקו בכל הדורות היא מכת עצירת הגשמים, שבעקבותיה רעב ויוקר השערים. תופעה זו היתה כה קשה ושכיחה עד שרוב הכרוניקות מעמידים אותה בראש האסונות. העיר היתה כמעט חריבה. ההורים מעלימים עינם מילדיהם ונמלטים על נפשם. מחיר התבואה היה עולה פי כמה מערכו בימים שכתקנם, ורוב התושבים ככולם קצרה ידם לשאתן. לפיכך אתה מוצא שמדגימים את הגזירה בשיעור מחירה של תבואה, אבל לפעמים גם שלשמן, עדשים ותמרים וכיוצא בכך.

בזמנו שלר׳ שאול סירירו, בשנת שס״ד (1604), מתו ברעב אלף ומאתיים יהודים. שנתיים אחר־כך מתו יותר מאלפיים ומאתיים ויותר מחמש מאות יהודים השתמדו. הרעב בא, לדעתו, משום חטאיהם של ישראל ולכן במאורעות אלו כתב ר׳ שאול סירירו את תוכחותיו הגדולות.

ליהודים נוספה רעה על רעה. לדעת המוסלמים מפתחות הגשמים נמסרו ליהודים ובגלל חטאם נעצרים השמים. היהודים נתבעו, איפוא, להתפלל ולעשות כל שבכוחם שירדו גשמים. מקור נכבד נמצא בספרו שלר׳ שמואל יפה אשכנזי, ׳יפה קול׳, על שיר השירים רבה:

ואף אנו בעניותנו ורוב עונותינו מפורסם שה׳ קרוב לנו בקראינו אליו להורי׳ גשמים בעתם. ומעשי׳ בכל יום בארצות המערב בעת הצורך בתפלות ותחנות נעשות ע״י חכמי הדור ונעתר להם. וכהנה רבות ספרו לנו חדשים מקרו׳ באו מגלות ירושל׳ אשר בספרד ובצרפת.

הערת המחבר : המקורות המוסלמים בייחוד, תמצאם במאמרו של חיים הירשברג, מפתחות הגשמים, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, שנא יא – 1944, עמוד 46-54

חכמי הקהל היו מכריזים תעניות, מרבים בתפילה ובתחנונים של יום הכיפורים, קוראים תהילים, אומרים קינות ופסוקי המטר שבמקרא, ומשתטחים על קברי הצדיקים. בפאס היו פוקדים קבריהם של הרוגי שנת רכ״ה.

על הנהגת יהודי מארוקו בעצירות גשמים שהיו בימי ר׳ אברהם אזולאי ממראכיש, כותב תלמידו ר׳ שלום בוזאגלו:

ופעם א׳ היה עצירת גשמים והוציאו ספר תורה, והיו מוליכים אותו מקבר צדיק זה לקבר צדיק אחר ולא נענו. ואמר להם מורינו לא נכון לעשות כן, והיינו טעמא שלא נענו. וכמה פעמים אחרות היתה עצירת גשמים והוציאו ס״ת. ואמר מורינו שלא יכניסו לבית הקברות רק סמוך לקברות כפשט לשון הזוהר. ושבח לאל מיד נענו. והיה קדוש שמו ית׳ בעולם.

אכן, לא בכדי אמר ר׳ שאול סירירו(בשנת שע״א, 1611): ׳כי באמת ובאמונה מיום שגלינו מארצנו לא ראינו ימים של צער וצרה כימים האלה׳. ועל מאורע שע״ג(1613) אמר שגלותם קשה היא מגלות מצרים ובבל. יותר ממאה שנה אחריו, בשנת ת"פ – 1720, אמר חכם אחד ממארוקו :
היהודים ישובי המערב, שלא ראו טובה מיום גלותם מבבל לאלו הארצות ובפרט מהתחלת האלף שעלינו…שאין יום שלא הייתה קללה חרב ודבר ורעב .

יהדות מרוקו שביעת הגזרות, הרדיפות והעינויים בא מועד גאולתה בעלותה כחומה למדינת ישראל ובעשותה בבנייתה.

ספר " דברי הימים של פאס , במכונה בערבית " אלתוואריך ", הוא אוסף של ליקוטים ורשימות היסטוריות לקורות היהודים בפאס. יש בו דברים בעסקי היחסים שבין השלטונות והקהלה היהודית, גזירות, שמדות, מגיפות, רעב, בצורות וכל מאורע, שרושמיו ראו בו מעשה השגחה.

הרשימות נכתבו בידי גדולי חכמי פאס, שהיו עדים למאורעות. מלקט הרשימות, רבי שמואל אבן דנאן הרביעי, נולד בשנת 1668, אסף את הרשימות שכתבו בני משפחתו, צירף אליהם כרוניקה של רבי שאול בר דוד סירירו ורשם גם את קורות זמנו. בראש הספר כתב :

ספר דברי הימים הנקרא אלתאווריך, לקטתיו מכתיבות הרבנים הקדמונים נוחי נפש, הלא המה, הרב המופלא נודע בשערים שמו מורנו ורבנו ועטרת ראשינו נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק הדיין המצוין כמוהר"ר שמואל זצוקלה"ה, ומכתיבת מר אביו הרב המופלא ישראל סבא דמשפטים הדיין המצוין כמוהר"ר סעדיה אבן דנאן זצוקלה"ה, ומכתיבות זקני הרב המופלא גאון עזינו הדיין המצוין כמוהר"ר סעדיה זצוקלה"ה, ומכתיבות הרב במופלא הדיין המצוין כמוהר"ר שאול סירירו זצוק"ל.

מסורת הייתה בידי משפחת אבן דנאן לרשום את קרות זמנם. הגדיל לעשות רבי סעדיה אבן דנאן השני, שאסף ידיעות היסטוריות מעת התיישבות גולי ספרד בפאס ובואו של רבי סעדיה הראשון, אבי זקנו, לצפון אפריקה בשנת 1492.

רבי סעדיה השני ציווה לבניו להחזיק לבניו להחזיק במסורת זו. בנו, רבי שמואל השלישי, כתב בשנת 1576 : וכתבתי כל זה אני שמואל לעשות רצון אבא מארי, שהיה מבקש ממני כמה פעמים לכתוב זה שיש בו כמה מפלאי האל יתברך. מגמה זו נזכרת גם בדבריהם שלשאר רושמי הזכרונות. רבי מימון השישי,למשל, כותב אף הוא " ולפני שהיה נס עצום רשמתיו ". גם רבי שמואל הרביעי אומר שדבריו נכתבו, לספר נפלאות יתברך, כיוצא בזה כתב רבי יצחק אסאבאג ברשימתו על מאורעות תפ"ח " וחסדי ה' נזכיר….ועשה עמנו הנס הגדול והגלוי…ואמרתי מצוה לפרסם מעשה ה' כי נורא הוא ".

כותבי הקורות ממשפחת אבן דנאן אין רשימותיהם ערוכות בצורת ספר, אלא רשמו כל מאורע בזמנו בדפים או בתוך קונטרסים שונים. מכל מקום זו הייתה צורת הרשימות בזמנו של מלקט. קטעים אחדים שלא היה ברור למי הם, המלקט קבע את מחברם על פי צורת הכתב בסיוע אחרים, ששם המחבר חתום עליהם. גם העובדה, שבכל קטע רושם כל מחבר את שמו, מעידה על דרך זו. גם המלקט נהג כך. על מאורע שקרה בשנת 1706 הוא כותב : " כתבתי זה ביום הנזכר בעצמו " והעתיקו אחר כך בספר בשנת 1724. לעומת זאת אנו מוצאים שמאורע אחד לא נרשם בזמנו אלא לאחר שנה.  רבי שמואל אבן דנאן השלישי לא כתב דבר שקרה בשנת 1616 אלא בשנת ע"ז לפ"ק, שלא מצאתי פנאי בשנה שעברה לכתוב את כל העובר עלינו. הגיע לידינו קטע כזה מרבי שמואל בר מימון אבן דנאן, הכתוב על גבי עלה יחידי.

הרבה קטעים אבדו במשך הזמנים, על כן אין להתפלא, שמאורעות חשובים מאותן השנים, לא נזכרו בכרוניקות. בשער הראשון שנכתב על ידי רבי סעדיה השני לא נזכר דבר על בצורת קשה שהייתה בפאס בשנת 1561, שמסופר עליה במקורות אחרים, אף על פי כן שהכרוניקות שלנו מרבות לעסוק במקרים של עצירת גשמים. על גזירות ורדיפות שהיו בשנת 1609 מסופר דווקא בספרים אחרים.

אף על פי שהכרוניקות עוסקות בעיקר בקורות היהודים בפאס, נרשמו בהן גם מאורעות אחרים, שקראו בשאר חבלי מרוקו. ספר גדול הוא, אם יש לתלות את השתיקה שבמקורות אלה בענייני השבתאות במרוקו בליקויים שבכתבי היד. והרי מפורסם, שמשהגיעו השמועות למרוקו על הופעתו שח שבתאי צבי נתפסו רבים לאמונה השבתאית, והחזיקו בה גם לאחר ההמרה. מחלוקת גדולה פרצה אז בקהילות, ובדין שנמצא את רישומה במקורות הללו. מן הקטעים החסרים נשתמרו אחדים בכתובי יד אחרים.

הדברים שאמרנו אינם נוגעים לכרוניקה שלר׳ שאול ב״ר דוד סירירו(שער שלישי), שכן הוא נתכוון לחבר ספר מיוחד, ׳דברי הימים׳ של תקופתו. המחבר עצמו מעיד, ש׳רוב הדברים שעברו משנת שס״ו שהיתה שנת רעב גדול בעיר פיס [ועד] זו של ש׳ שצ״ב הלא הם כתובים בס׳ דברי הימים שכתבתי ושחברתי׳. הספר היה בידי ר׳ שמואל אבן דנאן המלקט, ואם לא בשלימותו, הרי על־כל־פנים, החלק המדבר על השנים שס״ד-שע״ד: ש״פ- שפ״ו. לאחר זמנו של ר׳ שמואל אבן דנאן הועתק הספר בידי ר׳ עמנואל ב״ר יהושע סירירו (נולד תס״ה— 1705), אף הוא חובב היסטוריה, ולדבריו אבדו כמה חלקים שלספר. לפנינו, איפוא, ספר כמו שיצא מידו שלמחבר, אלא שאיננו שלם.

ר׳ שמואל אבן דנאן המלקט לא סידר את החומר שאסף אלא העתיקו כסדר שהגיע לידו בתוספת ׳אמר הכותב זה מצאתי׳ וכר, וחותם את שמו ותאריך ההעתקה. הרשימות באות בערבוביה. אין דבריו שלמחבר אחד מכונסים במקום אחר ואף לא לפי סדר הזמנים. המוקדם והמואחר באים כרוכים מפני הצד השווה שבהם, עד שקשה לעמוד מתוך הדברים על השתלשלות המאורעות ועל האופי המיוחד שלכל רשימה.

במהדורה זו שינינו את הסדר וכינסנו את דבריו שלכל מחבר ברשימתו לפי סדר הזמנים. וכך יצאו שמונה כרוניקות, שהרציפות ההיסטורית מאחדת אותן. על־ידי־כך הוחוור גם האופי הספרותי שלהן. הכרוניקה שלר׳ סעדיה אבן תאן השני(שער ראשון) כתובה כולה ערבית: הקטעים שלר׳ שלמה אבן תאן כתובים אף הם כולם ערבית (בשער השני) וכן קטעים מרשימותיו שלר׳ סעדיה אבן תאן השלישי (שפ״ז— 1627). שאר הכרוניקות כתובות עברית, חוץ ממילים ערביות יחידות הנמצאות בהן. על־פי־רוב הם ביטויים ערביים שהמחבר לא ידע להביעם בעברית, וכן משלים. ברוב הקטעים רשום שם המחבר. במקום שהמלקט לא מצא את שם המחבר, קבע אותו על־פי השוואת הכתב. בחינת הדבר לפי סדר הזמנים מאשרת את הזיהוי. קטע הכתוב ערבית משנת שי׳׳ח (1558), למשל, שלא נכתב עליו שם מחברו, הוא ודאי שלר׳ סעדיה, שהרי הוא בלבד כתב על אותה תקופה. הדבר מוכח גם מן העובדה, שהקטע כתוב ערבית.

ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי השלים את חיבור הספר וההעתקה בשנת תפ״ד. המאורע האחרון הנזכר בכרוניקה שלו הוא מן השנה הנ״ל. בכל הקטעים שהעתיק מקודמיו הוא מציין את שנת תפד״ה ליצירה כשנת ההעתקה.

מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

בפסוק 153- 155 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב, מצטט:מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

״הגבעות אל צפא ואל מרווה בקרבת מכה הן מקומות מקודשים לאללה, כל העולה לרגל אל הבית הקדוש במכה או מבקר בו מותר לו לעשות הקפות סביבן כי את המתנדב למעשר טוב אללה יודע ומעריך״.

סוף ציטוט

קורא את הפסוקים הללו בקוראן איננו מאמין בתימוכין הניתנים בגלוי למנהגי עובדי אלילים.

טקס הריצה בין שתי הגבעות אל צפא ואל מרווה המכונה בפי עובדי האלילים ״סעי״ הנו טקס פגני מובהק בן מאות שנים שהיווה פרק במסכת המצוות של העלייה לרגל למכה בימי עובדי האלילים בתקופת הג׳הליה.

עורכי הקוראן כינו את טקס ה״סעי״ כטקס מקודש לאללה בהתעלמות גמורה מן העובדה שטקס זה היה מקודש לעובדי אלילים והיווה אחת מחמש המצוות שקיימו הפגנים בעלייה לרגל למשכן האלילים מאות שנים.

באיזו זכות העתיקו המוסלמים את מנהגי עובדי האלילים לדת האיסלאם ועוד מכתירים אותם בתוארי קדושה?

חובה לזכור שמווזמד עצמו ועוד אלפי תומכיו אימצו במופגן וערכו באדיקות את הטקסים של עובדי האלילים עוד בשנת 629 לספירה בעליה לרגל למכה אחרי הסכם חודיביה.

אז מהו ההבדל המהותי בין האיסלאם לעובדי האלילים? שני המחנות מכבדים ומקיימים את אותם הטקסים ומאמינים באלוהים שבשמיים בואריאציות שונות אף כי בנסיבות דומות.

בפסוק 183- 184 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב, מצטט:

ועליהם לציית לי ולהאמין בי למען תיישר דרככם, בלילות הצום מותר לכם לקרב אל נשותיכם, כי הן משלימות אתכם בלבוש ואתם משלימים אותן בלבוש, אללה ידע שהייתם מקודם מונעים עצמכם מהן וחזר והקל עליכם.

סוף ציטוט

בערב הצום מותר לשכב עם הנשים כי אללה הקל על הצמים, איך קוראים לאללה הזה ומי קיבל ממנו את המסר האדיב?

צום הרמדאן הנו אחד ממנהגי עובדי האלילים שמוחמד אימץ לחיק האיסלאם במקום צום יום הכיפורים ה״אשורה״. מטרת צום הרמדאן בקרב עובדי האלילים היא להסתגף ולהתנזר מתענוגות החיים למען להתנקות מחטאותיהם.

מיהו בר הסמכא בקוראן אשר מתעלם ממהות הכוונה ומהשאיפה להגיע לטהרה בהסתגפות הנפש ומורה למאמיניו להתענג מאוכל ומשתייה כל הלילה ואף מתיר להזדווג עם נשותיהם?

בפסוק 230 בספר הקוראן בשורת הפרה פתוג, מצטט:

במקרה של גירושים סופיים לא יוכל הבעל לחזור בו עוד אלא אם כן תינשא אשתו הגרושה לבעל אחר והלה יגרשנה, רק במקרה כזה לא יחטאו אם יינשאו שוב כדי לקיים את חוקי אללה״.

סוף ציטוט

  • איך אפשר לנהוג על פי ההלכה המבישה הזו אשר רומסת את כבודו של האדם ואת טוהר המידות בין זוג אוהבים הרוצים לשוב ולהתאחד שוב בברית הנישואין?
  • מדוע האישה שנפשה חפצה לשוב לחיק גרושה בעיקר מטעמי אהבה חייבת לטמא את גופה במשכב עם גבר זר שאינה חפצה בו ומאידך לתקוע חרבות בליבו של הגבר האוהב שאהובתו שוכבת עם גבר אחר?
  • איך אפשר לטעון שמסכת עינויים משפילים אלה כרוכים בחוקי אללה?

טעות חמורה לפעול על פי הלכה זו הנוגדת את המוסר, את טוהר המידות ומצלקת את נשמות האוהבים.

על פי השמועות הנפוצות רוב המאמינים הרוצים לשוב אל גרושותיהם נוהגים לפנות אל אנשים עיורים או זקנים חסרי כוח גברא המיועדים למטרה זו ומומלצים על ידי השייחים, כהני הדת. אנשים אלה דורשים הרבה מאוד כסף כדי להימנע מקיום יחסי מין עם הכלה האנוסה ולהסכים להתגרש ממנה לאחר הנישואין ללא תנאים.

בסורת ( המחבר מתכוון לבטח לפסוק-הערה שלי אלי פילו )  250 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב :

" כאשר ערך שאול את צבאותיו אמר להם אללאה אנסה אותם בנהר, מי שישתה ממימיו לא לי הוא אך מי שלא יטעם ממנו אלא בלקיקה לי הוא : סוף ציטוט

עורך הקוראן שכתב את הסורה 250 טעה טעות חמורה והתבלבל בין שני מנהיגים שונים, בין המלך שאול לבין גדעון מספר השופטים. התיאור המובא בקוראן על שאול במלחמתו נגד גוליית הפלישתי מיוחס לגדעון במלחמתו נגד מדיין כפי שכתוב בספר השופטים פרק ז׳ פסוקים ד׳-ו׳, מצטט:

ויאמר יהיה אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם והיה אשר אומר זה ילך אתך הוא ילך אתך וכל אשר אומר לך זה לא ילך עמך הוא לא ילך: ויורד את העם אל המים ויאמר יהיה אל גדעון כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב תציג אותו לבד וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות: ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלוש מאות איש וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים״.

סוף ציטוט

זו לא הטעות היחידה שעורכי הקוראן התבלבלו בין הפסוקים בספר ״ספרים. אולם למרות האמור ישנם עדיין אי אלה מוסלמים תמימים שמאמינים שספר הקוראן יציר כפיו של אלוהים, הייתכן שאלוהים טועה?

בפסוק 30-35 בספר הקוראן בסורת בית עמרם כתוב מצטט :

" אשת עמרם : כאשר ילדה בת אמרה ריבוני ילדתי בת וקראתי את שמה מרים "

סוף ציטוט

מרים בת עמרם נולדה בתקופת פרעה מלך מצריים לפני הולדת משה רבנו והיא אשר הצילה אותו בהביאה את אמו להניקו כילד מאומץ לבת פרעה.

אולם בהמשך בסורה 33 בספר הקוראן בשורת בית עמרם כתוב :

" וריבונה נענה לתפילתה ברצון וחסד ותגדל מרים ברוב טובה בפיקוח קרובה זכריה " סוף ציטוט

יש כאן בלבול בין מרים בת עמרם אחות משה ואהרון שנולדה במצריים בתקופת פרעה לבין מרים אם ישוע הנוצרי שנולדה בירושלים או בבית לחם בתקופת המלך הורדוס ואומצה על ידי זכריה הכהן שאשתו אלישבע הייתה קרובת משפחתה של מרים.

♦ עורכי הקוראן שוב טועים טעות חמורה, וזוהי ההוכחה שאלה שכתבו את הקוראן היו סופרים חובבים בלבד.

בסורה 9 בספר הקוראן בשורת השולחן ובסורה 47 בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:

״אם אתם חולים או בנסיעה או אחרי עשיית צרכים או לאחר מגע עם אישה ולא תמצאו מים לרחצה, השתמשו בחול דק ושפשפו בו פניכם וידיכם כי אללה מוחל וסולח״.

סוף ציטוט

מנהג הניקיון בחול הנו חלק ממסורת שוכני המדבר והנוודים עובדי האלילים. הנזקים הנגרמים למשתמשים בחול כגון דלקות בפי הטבעת, בעיניים ובדרכי הנשימה גדולים יותר מתועלתם.

♦ איך עורכי הקוראן אימצו מנהגים פגנים דחויים לחיק האיסלאם ועוד בגיבוי אלוהי?

נשים מוסרות מידע באסלאם-רות רודד

משפטניות

אשה לובשת את השמלה הגדולה

אשה לובשת את השמלה הגדולה

בקרב הנשים המשכילות הרבות המתועדות במילונים הביוגרפיים, מוזכר ידע במשפט האסלאמי בשנים־עשר מקרים בערן, ורק ארבע נשים היו פוסקות הלכה. הנשים המעטות באופן יחסי שלמדו משפט מפוזרות לאורך זמן, מהדורות הראשונים ועד המאה השתים־עשרה/השבע־עשרה, והן פעלו במרכזי לימוד אסלאמיים שונים. מכאן שנשים לא הוצאו לגמרי מתחום המומחיות המשפטית, אולם נראה שהשתתפותן היתה יוצאת דופן.

עאישה, אשתו של הנביא, עמרה בנת עבד אלרחמן, חפצה בנת סירין, ונשים אחרות מהדור הראשון והשני היו ידועות כמשפטניות, והן מתוארות כמי שחרצו דין באופן עצמאי. נכון הוא שמשפטניות אלה קשורות לרוב לתחומים אשר ניתן להגדירם ״ענייני נשים״, והמקרים המועטים שבהם אשה החליטה בנושא שאינו תלוי־מיגדר היוו אתגר למלומדים המוסלמים הקלסיים וממשיכים להוות אתגר לחוקרים המודרניים. בבגדאד, במאה הרביעית/העשירית, שתי נשים פסקו הלכה: אחת מהן היתה אם עיסא בנת אבראהים נפטרה – 328/939 –  אמת אלואחד (נפטרה 987/377), בתו של השופט אבו עבדאללה אלחסין אלמחאמלי, למדה עם אביה ועם מורים אחרים. אחרי שלמדה את הקוראן בעל פה הקדישה את עצמה ללימוד המשפט על פי האסכולה השאפעית, לדיני הירושה המסובבים, ולחישוב חלקי היורשים. היא פסקה פסקי הלכה יחד עם פוסק זכר. גם בנה כיהן כשופט, ונשא את השם היוקרתית של משפחת אלמחאמלי; ייתכן שלקח אותו מאמו או אפשר שהיא נישאה לבן דודה מצד אביה. המחבר של קובץ ביוגרפיות של מיסטיקנים ראה את מאמציהן המשפטיים של שתי הנשים הללו כסיבה מוצדקת להכלילן בין הנשים האדוקות ביותר.

מתוך האינטרנט : האסכולה השאפעית (בערביתالمذهب الشافعي, בתעתיק מדויק: "אלמד'הב אלשאפעי") היא אחת מארבע האסכולות ההלכתיות הקיימות במשפט המוסלמי הסוני. האסכולה קרויה על שמו של האימאם מוחמד אבן אידריס א-שאפעי אשר מת במצרים בשנת 820 לספירה. בפועל עוצבה האסכולה השאפעית על ידי שני תלמידיו של אלשאפעי, אסמאעיל אל-מזני שמת בשנת 877 ואל-רביע אל-מראדי שמת בשנת 883, אשר כתבו את הספרות המשפטית הראשונה של האסכולה אשר עיצבה את שיטת המשפט הרווחת באסכולה. אסכולה זו נחשבת שמרנית ובמיוחד כאשר העדיפה להשתמש בחדית' כמקור עיקרי במשפט המוסלמי והגבילה את השימוש בהיקש ובשיקול הדעת רק לנושאים אשר החדית' לא התייחס אליהם. כמו כן, החדית' ובמיוחד בגלל כמותו הגדולה היה כלי חשוב בידי חכמי ההלכה השאפעים על מנת לבטל את תוקפם המשפטי של פסוקים מתוך הקוראן שנראו סותרים לעמדות הלכתיות שהתחברו בידי חכמי ההלכה, על רקע השינויים החברתיים וההיסטוריים אשר עברה החברה המוסלמית במהלך ימי הביניים ובעת החדשה.

העוצמה שהשיגה אשה בעלת ידע משפטי מודגמת יפה בביוגרפיה של פאטמה מסמרקנד, שחיה בעיר חלב במאה השישית/השתים־עשרה. היא למדה משפט על פי האסכולה החנפית אצל אביה, ולמדה בעל פה את קובץ המסורות שלו: פסקי הלכה יצאו חתומים על ידי שניהם. היא נישאה לתלמידו של אביה, שהיה ידוע בשל חיבורו על חידושים במשפט. אף הביוגרף מספר לנו שהמיומנות המשפטית של פאטמה היתה כזאת, שכאשר בעלה הכין חוות דעת משפטיות, היא היתה מתקנת אותו והוא היה מקבל את דעתה. על אף כל הישגיו של הבעל, שמו נוסף לפסקי ההלכה רק לאחר שמותיהם של פאטמה ואביה. ההשפעה של פאטמה והשימוש שעשתה בבקיאותה במקורות באים לביטוי בסיפור על התנגשות בינה לבין שליט חלב. לאחר לחץ מצידה, החליט בעלה לעזוב את העיר ולחזור לביתם. כאשר השליט ניסה לשכנע אותו להישאר, התברר שהמכשול הינו אשתו, בתו של השיח׳ שלו. הוחלט לשלוח אליה משרת(סריס?) כדי לשכנע אותה להסכים להשאר בחלב, אך היא סירבה לראותו בגלל כללי הצניעות. בתשובתה לבעלה אמרה: ״כיוון שקשריך למשפט הם בדרגה כזו, האינך יודע שאסור למשרת זה לראות אותי? מה ההבדל בינו לבין גברים אחרים מבחינה זו?״. בעקבות זאת המושל ובעלה שלחו אליה אשה שתשכנע אותה, והיא נאותה לבקשתם ונשארה בחלב עד מותה.

במאה השביעית/השלוש־עשרה מוזכרות שתי נשים בגלל הידע המשפטי שלהן. עין אלשמס בנת אחמד מאצפאהאן(נפטרה 1213/610) מתוארת כחכמת הלכה (פקיהָה) אשר היתה האחרונה שמסרה ממוריה. אֻם אלבקאא ח׳דיג׳ה בנת אלחסן (נפטרה 641/1243 מדמשק היתה סגפנית שהקדישה את עצמה למשפט: בן דודה היה שופט ובן אחיין שלה מומחה לחדית׳.

ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים

דן אלבודן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאן

תחילה נעמוד על חלקן ותרומתן של הנשים לחג המימונה, נדון במשמעות הסמלית של מכלול הפריטים המוצגים ומונחים על שולחן סדר המימונה. נביא את דבריו של ר׳ שלום ישראל מנהל תלמוד תורה בוואזן בשנות החמישים ומזכיר בית הדין העליון בקזבלנקה, כפי שהובאו במאמרו של פרופ׳ הירשברג "המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח".. ונסיים בשני פסקי הלכה שנפסקו על ידי רבה הראשי הארץ ישראלי של קהילת וואזן, ר׳ אברהם שלום חי חמוי, בשלהי המאה הי׳׳ט.

א. חג המימונה מנקודת ראות נשית.

לכאורה סדר המימונה הוא אירוע חגיגי שמשכו קצר, מצהרי יום שמיני של פסח, בצאת החג ועד הבוקר שלמחרת. בפועל חג ״המימונה״ הוא הפקה מורכבת הנמשכת שלב אחר שלב במשך שלושה ארבעה חודשים [תלוי אם יש אדר שני אם לאו] מתחילת טבת ועד ניסן. ר׳ שלום ישראל זצ״ל הציג את המימונה מנקודת ראות גברית ודתית. מאמר זה, כוונתו להשלים את התמונה מנקודת המבט הנשית, שכן עיקרו של החג הוא החוויה הקולינארית על הסימבוליקה העשירה השלובה בה. נשים הן אשר שימרו את המסורות הקולינאריות והפרשניות של מנהגי החג, הן היו המקבלות, השומרות והמוסרות, דרכן עברה המסורה מדור לדור. נשים מילאו בה בעת, תפקיד של ״שומרות החותם״ ושל ״תחנת ממסר״ בין-דורית, בכל הקשור למנהגי החג. כך, שלא ניתן להקיף את המימונה מבלי להתייחס להכנות הממושכות של החג על ידי הנשים, שהפיקו בעמלן מידי שנה את החגיגה הגדולה, ולהתבונן בחג על כל מורכבותו הנראטיבית והסימבולית מנקודת מבטן.

ראיינו שלוש נשים: את זהרה בן זינו בת מנחם צרויה ואסתר אלחדד, את אחותה פרלה בן חיון לבית צרויה ואת זהר אלבו בת עמרם אלבו ושמחה ביבאס. שלושתן ילידות וואזן אשר חוו את החג הן בילדותן על פי המסורת שנהגה בבית הורי אביהן ובבית הורי אמן והן כנשים נשואות שהפיקו את החג לפרטיו באופן עצמאי בביתן כבעלות משפחה בהשפעת המסורות שנהגו בבית הורי בעליהן, אברהם בן זינו, עמרם בן חיון ואשר אלבו.

עדויות אלו מבטאות בפועל סינתזה של שש מסורות, משפחתיות של: משפחת צרויה, משפחת אלחדד, משפחת בן זינו, משפחת בן חיון, משפחת אלבו ומשפחת ביבאס. ערב המימונה נחוג כאירוע ביתי, משפחתי, קולינארי וקהילתי. ערב אסרו חג, המשפחה מתכנסת סביב שולחן ערוך במתכונת ״מסורתית״, מתכונת העוברת מאב לבן ומאם לבת. כל משפחה ומסורת עריכת השולחן שלה, לכל קהילה יש דבר מה המייחד אותה מהאחרות. ההבדלים אמנם קטנים, ויש הרבה מן המשותף בין המסורות המשפחתיות השונות בתוך הקהילה ובין כלל הקהילות, אך, מנקודת ראותה של המשפחה הבודדת ההקפדה על קיומה של"לעאדה״ ־ המנהג המשפחתי מידי שנה בשנה, הנה בעלת משמעות רבה. בבית מנחם צרויה למשל נהגו באסרו חג לאכול דג סאבל ופול.

ההכנות למימונה הן מרובות שלבים. בכל שלב מכינים פריט או פריטים אחדים. בפועל ההכנות האחרונות נשלמות רגעים אחדים לפני בוא האורחים בערב החג עצמו. כבר בחורף, בעונת התפוזים למחרת חנוכה מתחילות ההכנות למימונה. בתחילת טבת הנשים מתחילות להכין מעזון [ריבות] של קליפות תפוזים, ומעזון של תפרחת הדרים. הריבות הללו הן מרכיב הכרחי בשולחן החג בכל המסורות הקהילתיות של יהודי הצפון. לאחר שהוכנו, אוחסנו הריבות באופן מוקפד כדי לשמור על כשרותן לפסח. את הקלויים מכינים בשני שלבים: בשבועות שקודמים לחג הפסח קולים פול, וחומוס ואילו את השקדים והבוטנים קולים בחול המועד [לוסטאן] כי טריותם וטעמם אינה נשמרים לאורך ימים רבים. 

[כַּאי יִבְּרְדוּ אוּ יִפְסְדוּ].

תורת הגמול — שכר ועונש-רבי וידאל הצרפתי השני – חיים בנטוב

תורת הגמול — שכר ועונשדמויות יהודים ממרוקו בירושלים

אמנם אין בדברי ר׳ וידאל בנושא זה ,משום חידוש, כי הדברים עתיקים. אך דבריו בנדון זה חדורים אופטימיות ותקווה, סובלנות ונועם. אף בעונש, שכל כולו רע הוא, מוצא לנכון להבליט את נקודות האור, את החיובי שבו. שאלה שהטרידה רבים היא שלוות הגויים מול מצבם המושפל של ישראל ״שלום רשעים זה קשה״, ותשובתו היא: ״שטוב הרשע הוא לשלם לו שום צד זכות״, ובסוף הוא יקבל את עונשו. השכר והעונש הם בהשגחתו הפרטית של האל יתברך, כי הקב״ה ״ממלאכת עולמו שבת ולא שבת מהענש הרשעים… אע״פ שיש הנהגה טבעית, העיקר הוא ההשגחיית לשכר הצדיקים ועונש הרשעים, וזה רצון האל. אבל גם בעונש נשאר תפקיד־מה למערכה: ״שהצדיק יענש כפי המערכה בלבד וביום פקדי ופקדתי, אבל הרשע ייענש מיד כפי ההשגחה״. העובדה שהעונש הוא השגחיי מבטיחה שיהיה בו חסד, העונש יחלוף מהר ואחריו תבוא רווחה. בפירושו לפסוק ״עושה צדקות ה׳ ומשפטים לכל עשוקים״ (תחלים קג) הוא מהפך את הפסוק ומפרשו כדי להדגיש את חסד האל יתברך:

אע״פ שעושה משפטים עם כל זה עושה צדקות. ואמרו, שהוא ענין צדיק

ורע לו והודיע שרחום הוא ואינו מביא מהרעה כי אם מעט, וחנון —

שנותן טוב מתנת חינם, ארך אפים — אותו מעט רע שמביא אינו מביא

מהר אלא בהמתן כי ארך אף הוא; והטוב שנותן בחנם אינו כמתנת בשר

ודם, שמתנתם מעוטה, אלא רב חסד וידו מלאה… וביאר… שימצא

בשכר אלקי שהוא תמידי ונצחי וזהו חסד… ונתבאר שהעונש תכליתיי, והשכר בלתי בעל תכלית…

רואים כי מצד אחד מגמת דבריו לעודד האיש המיוסר לבל יתייאש, ומצד אחר ממריצו שיעשה טוב ואז יימצא ראוי לקבל חסד האלוקים. אין לראות בייסורים רק רע, אלא תועלת תצמח מהם. והוא מעמיד את השאלה ״איך אתה אומר לעולם חסדו והלא מביא יסורין לאדם ?״ ומסביר:

אמר שגם זה הוא תועלת כי מהמצר וייסורין סיבה לשוב, ולהכנע. וא״ב אפי׳ זה הוא חסד. וביאר זה יותר במה שאמר ה' לי ׳כעוזרי ועוזר לי בהבאתו עלי צרות ויסורין, ואע״פ שלפנים יראה שהוא שונאי, בהביאו רע לי, אין זה כי אם ליסרני        וא״כ תועלת הוא, ויהי לי לישועה יסור יסרני יה. וזהו פתחו לי שערי צדק — כי בזה יפתחו לי שערי׳ להודות לה׳ .

בהביאו את מאמר חז״ל ״חביבין ייסורין כקרבנות דבר אחר חביבין ישראל יותר מן הקרבנות״, מעמיד הוא על שני מעלות שבייסורים:

א. שהם מרצים כי הם כפרה;

ב. שהם מרצין יותר כי הם מעוררין לתשובה.

אף־על־פי־כן אין זה מונע ממנו לראות את סיבת הצרות שמצרים לישראל, באמונה היהודית: ״אינם מצרים אותי אלא על שיש לי אמונה בך״ כלומר, וראויים הם לעונש.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר