ארכיון יומי: 26 בנובמבר 2015


הפטרת וישלח בנוסח מרוקאי

 

הפטרת וישלח בנוסח מרוקאי

איתמר מלכא

אליעזר בשן – אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט

אליעזר בשן

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בדיוננו על האומנים היהודים עלינו להבחין בין שני סוגים: האחד — האומן בין שבטי הברברים. הוא יהודי הגר בין שבטי הברברים בכפרים בהרי האטלאס ובנאות־המדבר בסהרה, שם הוא בעל המקצוע, הנפח, הרצען, הצורף, הנגר והחייט, אשר מכין ומתקן כליו של הברבר לעבודתו, את הריתמות והפרסות לסוסיו, את כלי־נשקו, בגדלו ונעליו, כלי־הבית ותכשיטי־הנשים. מלאכה זו היא בלעדית ליהודים מדורי דורות, והדבר הקנה להם מעמד וחשיבות: הם אף זכו לכמה פריבילגיות שיהודי הערים לא זכו להן. בתחום זה היתה במידה רבה סטאטיות, ולא היתה כמעט תחרות של אומנים אחרים, והדברים לא נשתנו עד הזמן החדש.

הסוג השני הוא האומן העצמאי והשכיר המייצר בעיר, בביתו, בבית־מלאכה או בשדה לצריכה מקומית או ליצוא, כאשר לעתים היצרן הוא גם המשווק. באלה נדון ביתר פירוט.

מה הם המקצועות שיהודים עסקו בהם ?

(א) אלה האסורים על־ידי האיסלאם, כגון ייצור יין, הלוואה בריבית, ומכאן העיסוק במתכות עדינות ובמטבעות, על שלביו וענפיו השונים.

(ב) מקצועות הנחשבים בזויים על־ידי המוסלמים, כמעבדי עורות ואורגים. האחרונה היתה מקובלת בתור מלאכת־נשים.

 (ג) כאלה שהמוסלמים לא היו בקיאים בהם מחוסר נסיון ויוזמה. אולם היו גם גורמים פנימיים שהביאו להתמחות במקצוע מסוים. הכוונה למסורת רבת־שנים עוד מהתקופה הטרום־איסלאמית, התמחות שעברה מאב לבן, כגון הטיפול במשי, אריגים וצביעתם.

בדיווחיהם של האירופים מופיעים פרטים על מקצועות שליהודים שליטה מוחלטת או כמעט מוחלטת עליהם. רוב המקצועות מוגדרים בתור מלאכות של ישיבה בבית, והנחתם היא כי היהודי מעדיף לעבוד בבית על פני עבודה בחוץ. מאידך גיסא, יש מלאכות, שלדבריהם, אין יהודים עוסקים בהם כלל. עלינו להתייחס בזהירות ובגישה ביקורתית לגבי כמה הנחות ופרטים אלה.

המקצועות הנשלטים על־ידי היהודים לפי המקורות הנ״ל, הם אלה הקשורים במתכות, ומעל הכול המטבעות והצורפות בזהב ובכסף, וכן עבודות המחט, סנדלרות, עיבוד עורות, נגרות, ומוזכרים גם מקצועות כמו קצבים ואופים.

למשל, וולטר בורטון האריס כותב כי החייטים, עושי־האוהלים, עובדי המתכת וצורפים במרוקו — כולם יהודים. אין לקבל את הדברים במובנם המילולי המוחלט: הכוונה היא כי במקצועות אלה היה ליהודים משקל ניכר.

לעומת זאת מלאכות שיהודים אינם עוסקים בהם: לדברי האי(Hay) היהודים במרוקו עובדים בכל המקצועות חוץ מחקלאות. הוא טעה או הוטעה, שהרי יהודים בארץ זו עסקו בחקלאות. כניגוד להאי קובע ליירד בשנות השבעים של המאה הי״ט שיהודים אינם עוסקים במלאכות אלה: בנאות, נפחות, קדרות, רצענות ובורסקאות. גם זו הנחה בלתי־נכונה.

בצורה מאוזנת יותר כותב פילים טרוטר, שמילא שליחות דיפלומאטית מטעם בריטניה בחצר הסולטאן במרוקו בשנת 1880; לדבריו, היהודים עולים על המאורים בעבודות צורפות לחרבות ונשק וכיוצא בזה בעבודות הבית. אבל רק לעתים רחוקות ראה יהודי העוסק בבניין או בגננות, ובמלאכות דומות מחוץ לבית.

החלוקה החדה בין המקצועות של יהודים לעומת אלה של מוסלמים אינה תואמת את האמת ברוב המקרים. דוגמה להנחה זו היא בדברי עלי באי. לדבריו רק היהודים במראכש הם הצורפים, הפחחים והחייטים, ואילו המוסלמים הם הסנדלרים, הנגרים, הנפחים ועושי החאייק (הלבוש האופייני לאזור זה). האמת היא, כי במקצועות המוזכרים כאילו רק מוסלמים עוסקים בהם, היה גם ליהודים חלק, וכן להיפך. אך אין כל ספק כי באומנויות מסוימות היתה ליהודים שליטה רבה.

למעשה לא היה כמעט מקצוע שיהודים נמנעו מלעסוק בו. אם כי היו יהודים רבים יותר שעסקו בצורפות ובכל הקשור לחוטים מאשר בבנאות. חלקם של היהודים במקצועות מסוימים. מתבטא לא רק בעובדה שמספרם היה רב, אלא שתרמו לרמת התוצר, לעיצובו ולשכלול שיטות הייצור והעיבוד. ידוע, כי מגורשי־ספרד שנפוצו בארצות הים־התיכון הביאו מנסיונם בשיטות הייצור של אריגים ומתכות, וממומחיות זו נהנו התורכים כמו המאורים במגרב. התמחות זו שבלטה במיוחד בדורות הראשונים אחרי גירוש ספרד, הלכה ופחתה בדורות הבאים, ובהשוואה לדינאמיות ולחידושים בתעשיה האירופית, היתה סטאטיות בעולם המוסלמי, ובכלל זה במרוקו. המקורות הנוצריים מעריכים את רמת האומנות כנמוכה מזו הקיימת באירופה. אך כאמור, רמתו של האומן היהודי במקצועות מסוימים כמו צורפות ותחרה, גבוהה מזו של חברו המוסלמי.

Norman Stillman L'EXPERIENCE JUDEO-MAROCAINE Un point de vue révisionniste

L'expérience historique

Quelles observations générales, si tant est qu'il y en ait, peuvent être formulées sur l'expérience judéo-marocaine? Bien que les juifs aient vécu au Maroc depuis l'Antiquité, c'est sous les successeurs des Almohades que nous voyons la vie juive du Maroc développer la plupart des caractéristiques qui la distingueront jusqu'au com­mencement du XXème siècle.

L'étendue et la sévérité de la persécution almohade des juifs est encore matière à discussion. Un fait certain: elle laissa le judaïsme maghrébien spirituellement et matériellement appauvri. C'était alors à travers le monde islamique une période de stagnation générale, économique, sociale et intellectuelle. Avec le déclin de la 'Renaissance de l'Islam', pour utiliser l'expression d'Adam Mez, Poikoumene musulmane commence à se replier sur elle-même tandis que la vie religieuse et intellectuelle devient plus institutionnalisée et obscurantist

Notes de l'auteur – David Corcos " donne une bibliographie détaillée sur cette question. Sa propre interprétation minimisant l'étendue des persécutions n'est pas très convaincante. " le ofi yahassim ha almuwwahidin lyuhudim "

          Parmi les réfugiés juifs de l’empire almohade, il y avait beaucoup d'intellectuels. Maïmonide, le plus célèbre d'entre eux, a déploré à plusieurs reprises le déclin de l'érudition juive dans le Maghreb par suite des persécutions. Voir Hirschberg, Jews in North Africa, I, p. 100 (hébreu), p. 137 (traduction anglaise) et les sources citées. Tous les réfugiés n'appartenaient pas à l'élite sociale. Une lettre de la Geniza relate l'histoire d'un orfèvre aveugle de Ceuta, arrivé en Egypte, qui, pour subvenir à çes besoins, devait donner des cours à de jeunes enfants pour un salaire de quatre dirhams par semaine (TS 12.3). Voir S.D. Goiten, Jewish Education in Muslim Countries, Jérusalem 1962, pp. 116-117 (en hébreu)

La situation des ahl al-dhimma, membres de la communauté non- musulmane tolérée, devint encore plus précaire. Les dhimmîs, bien que sujets protégés, étaient d'abord et avant tout d'humbles tributaires.6 Durant le haut moyen-âge, quand la société musulmane était une société de laissez-faire économique et intellectuel, les implications extrêmes du statut de dhimmîs pouvaient être commodément ignorées. Mais lorsque la société musulmane se replia à l'intérieur de confréries religieuses (tarîqât) et de guildes commerciales (appelées hanâtî au Maroc), les minorités non-musulmanes devinrent de plus en plus marginales. Alors que l'Europe chrétienne prenait de plus en plus d'importance, le croyant pouvait au moins se réconforter à la pensée que dans le Dâr al-Islâm, l'incroyant occupait encore le rang qu'il méritait dans l'ordre naturel des choses, celui d'asfal al-sâfîlïn, le plus humble des humbles. En temps de décadence ou d'instabilité sociales généralisées il était nécessaire d'insister sur cette humilité.

          Conformément à la prescription coranique sur la jizya (Sura IX: 29). Sur le statut légal d'ahl al-dhimma

Au Maroc, et en fait dans tout le Maghreb, le juif devint le dhimmî par excellence, car aucune population indigène chrétienne ne semble avoir survécu à la période almohade. Des communautés juives furent officiellement réétablies dans les principales villes, y compris Fès, Marrakesh, Sijilmasa, Taza et Ceuta. La nouvelle dynastie marinide avait de bonnes dispositions envers les juifs. Ses membres nomades berbères Zenata du sud-est (le nom est préservé aujourd'hui dans mouton mérinos) se sentaient eux-mêmes étrangers dans les cités du Maroc. Ce qui est mis en évidence par la fondation en 1276 du nouveau quartier administratif, al-madïna al-baydâ' (l'actuel Fès Jdid) à l'extérieur du vieux Fez bourgeois. Les marinides ne répugnaient pas à nommer des juifs à de hautes fonctions administratives. Le sultan Yusuf b. Ya'qûb (1286-1307) avait plusieurs courtisans juifs de la famille Waqqâsa (ou Ruqqâsa), l'un d'entre eux, Khalïfa aîné, était son majordome. Le cousin de ce dernier, Khalïfa le jeune, servit le sultan Abu '1-Rabi Sulaymân (1308-1310) dans plusieurs fonctions indéfinies. Le dernier sultan marinide, 'Abd al-Haqq b. Abî Sa'îd  (1421-1465), fit du juif Hârûn b. Batash son vizir durant la dernière année de son règne

La présence de juifs dans de hautes fonctions ne doit pas être interprétée comme l'indication du pouvoir économique détenu par les juifs au Maroc à cette époque, ou comme une affinité particulière entre les berbères Zenatas et les juifs. Les merinides employaient les juifs à leur service à cause de leur extrême vulnérabilité qui les rendait sûrs et dignes de confiance. C'est pour la même raison que les souverains musulmans d'Orient se fièrent pendant des siècles à des gardes turcs, des esclaves noirs et des eunuques de toutes origines. Etant donné que les juifs étaient un élément très marginal de la société marocaine, ils n'avaient aucune base de pouvoir. Ils ne présentaient par conséquent aucun danger. Comme les étrangers et les esclaves qui étaient fréquemment employés dans les gouvernements et les armées musulmanes, les juifs étaient absolument dignes de confiance

Quelques mots sur le culte des saints des Juifs maghrébins

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

LE CULTE DES SAINTS

Quelques mots sur le culte des saints des Juifs maghrébins

Chaque centre citadin vénérait un saint homme dont la tombe se trouvait généralement à une certaine distance de la ville. On y allumait des bougies et priait pour la réalisation de certains vœux. Ceci donnait lieu à des pèlerinages printaniers mais aussi en toute occasion propice. Les Saints étaient invoqués en toute occasion. Beaucoup de Juifs se rendaient aux tombeaux des Saints pour émettre un vœu : guérison de maladie, arrêt de la stérilité, etc. Ces tombaux auraient appartenu à des personnes auxquelles on attribuait des miracles que ce soit de leur vivant ou que ce soit suite à un vœu exaucé suite à une imploration. Ainsi, on vénérait à Rabat Rabbi Éliezer Davila qui aurait fait retourner les vagues de l'océan lors du raz de marée de Lisbonne de 1755 en plantant son bâton dans la mer. De nombreuses guérisons miraculeuses étaient attribuées à Rabbi 'Amram Ben Diwane dans la région d'Ouezzane, à Rabbi Raphaël Enkaoua de Salé, à Rabbi Israël Abouhatsira dit Baba Salé d'Erfoud et bien d'autres encore. Les tombeaux des émissaires de Terre Sainte trouvés assassinés sur les routes devenaient aussi des lieux de pèlerinage.

D'où provient cette tradition ?

C'est peut-être une coutume berbère qui remonte au temps des tribus berbères judaïsées avant l'invasion arabe. C'est peut-être aussi une tradition locale qui est née pour « concurrencer » les marabouts musulmans auxquels la population musulmane attribuait parfois des puissances surnaturelles. Car cette coutume n'est pas propre au judaïsme, bien que le tombeau des Patriarches à Hébron, celui de Rachel à Bethlehem et celui du roi David à Jérusalem aient attiré des pèlerir_- durant les siècles d'exil. Les rabbins érudits mettaient souvent un freir aux excès que cette croyance engendrait, mais il n'en demeure pas moins qu'elle était ancrée dans les mœurs et les croyances juives, tout comme elle l'était en parallèle chez les Musulmans qui avaient aussi leurs marabouts

On dit que certains saints étaient vénérés par les Juifs et les Musulmans

Il est vrai. C'est là un signe de syncrétisme. Louis Voinot auteur de Pèlerinages juifs au Maroc a recensé en 1948 quatorze observations de saints musulmans révérés par les Juifs et cinquante cas confirmés : saints juifs invoqués par les Musulmans. Issachar Ben-Ami s'est penche sur cette question dans l'ouvrage Saint Vénération among the ]ews in Morocco. Par ailleurs, au cours des périodes de sécheresse, les musulmans attachaient beaucoup d'importance aux prières faites par les Juifs ifs et permettaient des prières conjointes

שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור……

משכיל שיר הידידות

על מנת להכיר את ספר שירתו, נציג פיוט אחד מתוך כל חלק של צלצלי שמע.

א. משבצות זהב

רני ופצחי _

חריזה: אא בבבא גגגא. משקל: שמונה הברות בצלעית.

כתובת: בקשה לנועם עורי מאירת אישוני, ע״ס אלפא ביתא בד׳ פנים, ושמי רמוז בבית האחרון, אני הצעיר משה בן צור.

 

רָנִי וּפִצְחִי רַנְנְי / ברכי נפשי את ה׳

 

רני        אילת אהבים / צַהֲלי את קול עוגְבים

ברכי אל דר כּרובים / אֱ לוקי עולם ה׳

 

רני        בשירה חמודה / צהלי בת גלים יחידה

            ברכי במזמור תודח / בּ ועֲליך עושַיך ה׳

 

רני        גַדְּלי בגדולה / צהלי גילי בגילה

ברכי גואל בקהלה / גּ דולים מעשי ה׳

 

רני        דמתה לתמר / צהלי דברי שיר תאמר

ברכי דוד ברית שמר / דום והתחולל לה׳

ביאורים לשיר

אילת אהבים: כינוי לנשמה לפי שהיא אהובה בעיני ה׳, והלשון על פי מש׳ ה, יט.

צהלי… עוגבים: צהלי כמו ׳צהלי קולך בת גלים׳, ר״ל הרימי קולך.

 עוגבים: חושקים כך פירש רד״ק ליח׳ לג, לב, ועניינו כאן שהנשמה תרים קולה בחשק כדי להלל את הי. דר כרובים: כינוי לקב״ה ע״ד הפסוק בתה׳ פ, ב, ׳יושב הכרובים׳.

אלוקי… ה׳: שהוא ברא את העולם ומשגיח עליו, והלשון על פי יש׳ מ, כח.

חמודה… יחידה: כינויים לנשמה.

צהלי… גלים: לומר לנשמה שתשמיע קול גדול בשמחה, לפי שהיא יחידה, והלשון על פי יש׳ י, ל. בועליך… ה׳: כיוון שה׳ ברא את הנשמה, לכן עליה להודות לו, והלשון על פי יש׳ נד, ה.

גדלי… בגילה: פנייה לנשמה בלשונות רבים של שירה..

ברכי… בקהלה: ושירה זו תאמר בתוך עם ועדה.

גדולים…. הי: לפי שמעשה ה׳ עשויים בחוכמה נפלאה, והלשון על פי תה׳ קיא, ב.

דמתה לתמר: על פי שה״ש ז, ח, במקורו כינוי לכנסת ישראל, וכאן כינוי לנשמה.

צהלי… שיר: על פי שופ׳ ה, יב.

ברכי… שמר: דוד כינוי לקב״ה ששומר בריתו לאדם, והלשון על פי שה״ש ה, י.

 ברית שמר: ע״ד הפסוק בדב׳ ז, ט ׳שומר הברית והחסד׳.

דום… לה׳ : עמוד וקווה אל ה׳, ע״ד הפסוק בתה׳ לז, ז ׳דום לה׳ והתחולל לו׳, ושינה סדר המילים בפסוק בשל

 

רני הבת היקרה / צהלי הללי בשירה

ברכי האל הנורא / הוא האלהים ה׳

 

רני ושירי נדיבה / צהלי תם בנדבה

ברכי ותיק בחיבה / ומלא ברכת ה׳

 

רני זכה ונעימה / צהלי זמרה נעימה

 ברכי זך דר שמימה / זה היום עשה ה׳

 

רני חיות כל איבָרֵי / צהלי חמדת זמירי

 ברכי חושק בשירי / חן וכבוד יתן ה׳

 

רני טובעת במצולה / צהלי טוב טעם מלאה

ברכי טהור בחילה / טעמו וראו כי טוב ה׳

 

רני יחידה הדורה / צהלי יקרת תשורה

ברכי יחיד במורא / ידבר האל ה׳

 

ביאורים לשיר

הבת היקרה: כינוי לנשמה.

צהלי… בשירה: כפל לשון השיר.

ברכי… הנורא: ע־יד הפסוק בדבי י, יז ׳האל הגדול הגבור והנורא׳.

הוא… ה׳: שינה סדר המילים בפסוק בשל החרוז הקבוע ־ , על פי מל״א ח, ס.

נדיבה: כינוי לנשמה, וראה ראב״ע לויק׳ ב, א: ׳גם הנפש תקרא נדיבה׳.

ותיק: כינוי לקב״ה.

ומלא… ה׳: ופירש הרמב״ן בדב׳ לג, כג: ׳אבל במדרש של רבי נחוניה בן הקנה אמרו בכתוב הזה, אמר רבי אמורא מאי דכתיב ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה, כך אמר משה אם תלך בחקותי תירש העולם הבא׳. ר״ל אם תהללי את ה׳ ותעשי רצונו, תזכי לעולם הבא.

זכה ונעימה: כינויים לנשמה.

צהלי… נעימה: שתאמר שירה בקול נעים.

זך, דר שמימה: כינוים לקב״ה.

 זה… הי: על פי ״.חי קיח, כד.

היות איברי: כינה הנשמה מקור חיי האיברים.

חושק: כינוי לקב״ה.

חן… ה׳: כיוון בהנשמה משבחת ומהללת את ה׳, הרי שהוא לא ימנע ממנה חן וכבוד, והלשון על פי תה׳ פד, יב.

טובעת במצולה: והיא הנשמה שנמצאת בגוף המשול למצולה, והלשון ע״ד הפסוק בתה׳ סט, ג ׳טבעתי ביון מצולה׳.

טיב טעם: אם האדם עושה רצונו של ה׳, הרי שנשמתו מלאת טעם המצוות ויכולה להלל את בוראה, כמו טוב טעם ודעת למדני׳ על פי תה׳ קיט, סו.

בחילה: ברעדה כמו ׳חיל כיולדה׳, על פי תה׳ מח, ז. טעמו­­: על פי תה׳ לד, ט.

יחידה הדורה: כינוי לנשמה, שהיא יחידה ומלאת הוד.

יחיד במורא: יחיד- כינוי לקב״ה, ופונה לנשמה שתעבוד אותו ביראה כנאמר בתה׳ ב, יא ׳עבדו את ה׳ ביראה׳.

כלולה ויפה: כינויים לנשמה, כמו ׳כלילת יופי׳ על פי איכה ב, טו

רָנִּי כלולה ויפה / צהלי כביר בשפהמשכיל שיר הידידות

ברכי כבוד נִשְׂקְפָה / כאשר צִוָה ה׳

 

רני        לַבַּת אש מחייתי / צַהֲלִי לב בזמרתי

ברכי לאל בתקותי / לחזות בנועם ה׳

 

רני        מתוקה כָּאוֹרָה / צהלי מליצת שירה

ברכי מַרְבֵה הַמִּשְׂרָה / מקוה ישראל ה׳

 

רני        נשמת רוח חיים / צהלי ניב שפתיים

ברכי נא אֶרֶךְ אַפַיִם / נאום הַמֶלֶךְ ה׳

 

רני        סמוכת גאוני / צהלי סודך הרניני

בךכי סִתְרִי מָגִינִי / סוֹלּוּ פַּנּוּ דרך ה׳

 

רני        עניה סוֹעֶרֶת / צהלי עָשׂוֹר גְּבֶרֶת

ברכי עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת / עושה צדקות ה׳

 

רני        פקידת מושיעי / צהלי פתחי קול שַׁוְעִי

 

בשפה: בשפתיים כמו ׳יפטירו בשפה׳ על פי תה׳ כב, ח, ר״ל שתפתח שפתיה יתהלל אל כביר. 23. נשקפה: כינוי לנשמה שהיא מביטה מסוף העולם ועד סופו, וראה יומא כ ע״ב.

כאשר…ה': על פי שמי יב, כח. 24.

לבת… מחייתי: ׳לבת אש׳ על פי שמי ג, ב, המשיל הנשמה ללהבת אש, וכשם שהלהבה מחיה את האש כך הנשמה מחיה את הגוף.

  1. לחזות… ה׳: על פי תה׳ כז, ד.
  2. ברכי… בתקוותי: אם הנשמה תשבח את ה׳, היא תזכה לחזות בנועם ה׳ שהוא העולם הבא, והלשון על פי תה׳ כז, ד.
  3. מתוקה כאורה: כינוי לנשמה, שהיא מאירה ומקיימת את הגוף.

מליצת שירה: מליצה עניינה משל, ר״ל שהשירה תהיה יפה ובעלת מליצות ומשלים. 27

מרבה המשרה: כינוי לקב״ה על פי יש׳ ט, ו.

 מקוה… ה׳: על פי יר׳ יז, יג. 28

נשמת… חיים: לפי שהנשמה נותנת חיים לגוף, והלשון על פי בר׳ ז, כב.

 ניב שפתיים: פירש ראב״ע זהו פרי השפתיים , וכאן כינוי לשירה, על פי יש׳ נז, יט.

29 ארן אפיים: כינוי לקב״ה על פי שמ' לד, ו.

נאום… הי: על פי יר׳ מו, יח.

 30 סמוכת גאוני: גאוני- כינוי לקב״ה, סמוכת גאוני כינוי לנשמה שהיא נסמכת ונשענת על רחמי הקב״ה. 31

 סתרי מגיני: כינויים לה׳ על פי תה׳ קיט, קיד.

 סולו… ה׳: לפי שהשירה סוללת נתיב ומרימה מכשולים מדרך עבודת ה׳, והלשון על פי יש׳ נז, יד. 32. עניה סוערת: כינוי לנשמה שהיא בבחינת ענייה, בשל היותה טמונה בגוף שבמעשיו יכול להפוך אותה לענייה, והלשון על פי יש׳ נד, יא.

 33 צהלי… גברת: גברת כינוי לנשמה שהיא הגבירה ביחס לגוף, עשור פירש רש״י: כינור של עשרה מיתרים, לומר לנשמה שתנגן בכלי נגינה מפואר, וראה ילק״ש רמז תש״כ: ׳וכינור של עולם הבא עשר, שנאמר עלי עשור׳.

עטרת תפארת: במקור מוסב לעס ישראל כנאמר ׳והיית עטרת תפארת ביד ה״, וכאן כינוי לנשמה, והלשון על פי יש׳ סב, ג.

עושה… הי: על פי תה׳ קג, ו.

34 פקידת מושיעי: כינוי לנשמה שמצפה לתשועת ה'

בַּרְכִי פּוֹדִי וְרוֹעִי / פְּנֵי הָאָדוֹן ה׳

 

רָנִּי        צִיץ שׁוֹשַׁנַּת שָרוֹן / צַהֲלִי צַוָּאר וְגָרוֹן

ברָּכְיִ צַח אָדוֹם בְּרוֹן / צְדָקוֹת אָהֵב ה׳

 

רָנִּי        קְרוֹבַת מְעוֹנָה / צַהֲלִי קוֹלֵךְ בִּנְגִינָה

בָּרְכִי קְחִי לְמָנָה / קְדוֹשׁ יִשְרָאֵל ה׳

 

רָנִּי        רוֹאָה אֵינָהּ נִרְאֵית / צַהֲלִי רִנָּה וּמַשְׂאֵת

בָּרְכִי רָם יֶתֶר שְׂאֵת / רֵיַח נִיחוֹחַ לַה׳

 

רָנִּי        שׁוֹמֶרֶת גֵּו נָעֹים / צַהֲלִי שִׁיר שַׁעֲשׁוּעִים

בָּרְכִי שׁוֹמְרֵךְ צִלֵּךְ עִם / שֶׁעוֹמְדִים בְּבֵית ה׳

 

רָנִּי        תְּרוּמַת אוֹר חֶבִיוֹן / צַהֲלִי תֹאמְרִי שִׁגָּיוֹן

            בָּרְכִי תָּמִים וְעֶלְיוֹן / תְּבָרֵךְ צַדִּיק ה׳

 

פודי ורועי: כינויים לקב״ה ע״ד הלשון בתה׳ כג, א.

פני… ה׳: על פי שמי כג, יז.

ציץ… שרון: כינה הנשמה בשני כינויים: ציץ ושושנת השרון. בשה״ש ב, א נאמר ׳אני חבצלת השרון שושנת העמקים׳, וצירף הפייטן שושנה לשרון. וראה ילק״ש רמז תתקפה: ׳שושנת העמקים כדרך שהשושנה הזו נאה כך ישראל נאים במעשיהם בין -אומות׳, וכאן הכוונה לנשמה שנאה במעשיה.

צהלי… וגרון: כמו ׳הרימי בכח קולך׳ , ביש׳ מ, ט, לומר לנשמה שתשמיע שירתה בקול חזק ובגאווה.. צח אדום:כינוי לקב״ה על פי שה״ש ה, י.

ברון: רון עניינו שירה וראה איוב לח, ז.

צדקות… ה׳: שיכל המילים, שכן בפסוק נאמר ׳ה׳ צדקות אהב׳, בשביל המילה ־חותמת בכל הסטרופות הי, והלשון על פי תה׳ יא, ז.

 קרובת מעונה: כינוי לנשמה לפי שהיא נמצאת במעון, שהוא אחד משבעת הרקיעים לפני ירידתה לעולם הזה, וראה חגיגה יב ע״א..

קדוש…ה׳: פונה לנשמה שתיקח לה את ה׳ למנה – לחלק ותברך אותו, והלשון על פי יש׳ ל, טו.

רואה… נראית: כינוי לנשמה, וראה ברכות י ע״א ׳אף הנשמה רואה ואינה נראית׳.

רם: כינוי לקב״ה, ע״ד הפסוק ביש׳ נז, טו יכה אמר רם ונשא׳. ופונה לנשמה שתברך ביתר כח וחיל.

 יתר שאת: על פי בר׳ מט, ג.

 ריח… לה׳: בהשירה היא בבחינת ריח ניחוח כמו הקורבנות והתפילות, והלשון על פי ויק׳ א, ט.

שומרת גו: כינו לנשמה שהיא מקיימת הגו- הגוף.

שומרך צלך: ע״ד הפסוק בתה׳ קכא, ה ׳ה׳ שומרך ה׳ צלך׳ והם כינויים לקב״ה.

שעומדים… ה': שמא מכוון ללויים שעיקר עבודתם במקדש היא השירה, כך הנשמה ־.שורר אף היא כמותם, והלשון על פי תה׳ קלה, ב

תרומת … חביון: חביון- כינוי לקב״ה, כמו ׳חביון .;יזוז׳ על פי חבקוק ג, ד, ופירש רש״י: ׳שם נגלה עוזו שהיה חבוי למפרע בסתר עליון׳. כך הנשמה שהיא מוסתרת בשמים עד ירידתה לגוף האדם.

שגיון: שיר כמו ׳שגיון לדוד׳ על פי תה׳ ז, א.

תמים ועליון: כינויים לקב״ה, ׳האל תמים׳ על פי שמ״ב כב, לא, ׳וברוך אל עליון׳, על פי בר׳ יד, כ. תברך… ה׳: על פי תהילים ה, יג

 

רני        מְאִירַת שְׁבִילָה / צַהֲלִי הוֹדֵךְ בִּתְהִילָה

בָּרְכִי נוֹרָא עֲלִילָה / צוּר הָעוֹלָמִים ה׳

 

קישוטים שיריים: הפייטן שיקע בפיוט זה אמצעים שיריים רבים. בראש ובראשונה שימוש במילות קבע כמו בשירת ספרד, בשלושה מקומות קבועים בכל סטרופה. כל סטרופה פותחת במילה רני, כל צלעית שנייה בטור הראשון פותחת במילה צהלי, כל טור שני פותח במילה ברכי, וכל צלעית שנייה בטור השני חותמת במילה ה׳. האקרוסטיכון על סדר א״ב, משובץ ארבע פעמים בכל סטרופה, במילה השנייה בשלוש צלעיות של כל סטרופה, ובמילה הראשונה של הצלעית החותמת אותה. את שמו הוא מזכיר ברמז בסטרופה האחרונה של הפיוט.

בכל סטרופה משבץ הפייטן כינוי אחד לנשמה וכינוי אחד לקב״ה. בשל כך הוא מכנה את הקב״ה בכינויים שונים כמו דר כרובים, גואל, דוד, האל הנורא, ותיק, דר שמימה, חושק, טהור, יחיד, מרבה המשרה, ארך אפים, מגעי, עושה צדקות, פודי, רועי, צח ואדום, קדוש ישראל, רם, תמים, עליון, נורא עלילה.

גם הנשמה זוכה לכינויים מגוונים כמו אילת אהבים, בת גלים, דמתה לתמר, הבת היקרה, נדיבה, זכה ונעימה, חיות איברי, טבעת במצולה, יחידה הדורה, כלולה ויפה, לבת אש, מחייתי, מתוקה כאורה, רוח חיים, סמוכת גאוני, עניה סוערת, שושנת השרון, קרובת מעונה, רואה ואינה נראית, שומרת גו, תרומת אור חביון, מאירת שבילה, כמו כן הוא משתמש במילים שונות להביע את השירה, כמו גילה, קול עוגבים, צהלה, נגינה, משאת, שגיון, תהילה, זמרה, תשורה, ניב שפתיים, רינה, עלי עשור, שיר שעשועים ועוד.

יש חריזה פנימית בין שלוש הצלעיות של כל סטרופה, וחרוז מבריח אחד בצלעית החותמת של כל סטרופה לאורך כל הפיוט.

מאירת שבילה: כינוי לנשמה לפי שהיא מאירה לאדם את דרכו.

נורא עלילה: כינוי לקב״ה על פי תה׳ סו, ה.

 צור… ה׳: פירש רד״ק ליש׳ כו, ד: ׳צור העולמים חוזק הזמנים כולם׳, ולכן על הנשמה להללו בכל עת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר