ארכיון יומי: 14 בנובמבר 2015


מפתחות לתֶּטוּאַן – מואיז בן הראש

הטרילוגיה התטואנית

הורינו רצו לשכוח ואנחנו רצינו לזכור, שאלנו אותם על כל פיסת זיכרון, "ואיך קראו לרחוב הזה והזה?…", "מה היה שמו של בעל המכולת?"…, והם בשלהם, למה לכם כל השאלות האלה, הם רצו לא לגעת בעבר שלהם, הם לא רצו לראות את הטעות, ואולי בכלל לא הייתה טעות, מה נשאר מתטואן? עיר גדולה ואנשים ללא עבודה מסתובבים ברחובות מחכים לתייר שיציל אותם, מחכים לכמה דירהמים, הרבה מאוד ערבים ומעט מאוד יהודים, מצד שני אם היו נשארים היהודים, אולי היו הרבה יהודים, פעם עשרים אחוז מן העיר, בערים אחרות במרוקו אפילו חמישים אחוז. מצד שני, נשאר הרבה בהטואן, הרבה מאוד, אויר נקי, ים נקי, דגים טריים על שולחן שדגו בבוקר, חלב עם טעם, רחובות שלא נהרסו על מנת לבנות בניינים גבוהים ולעשות עסקים, תמימות מסוימת, הרגשה של הכול יסתדר מחר, כי זו באמת ההרגשה שאנחנו לוקחים אתנו לכל מקום, ההרגשה של הכול יהיה בסדר, מה שעושה אותנו למהפכנים גרועים מאוד, מה שעושה את המרוקאים לאופטימיים שטופי-שמש חסרי סיכוי בחברה מערבית חסרת ביטחון שמחפשת תמיד לשבור את הכול, שם בתוך השמש והגשם המפנק, הירקות שגדלים בלי מאמץ, החיים הקלים, איש לא חשב שיש על מה להתמרד, שיש על מה לצעוק, האוכל יבוא איכשהו אל פינו, ואם לא היום אז מחר, לא, זה לא תמיד היה כך, לא, ברור, היו גם תקופות של רעב, אבל זה היה במאה התשע-עשרה, תקופה שאני או אבי איננו יכולים לזכור, גם אז היו אלה תקופות קצרות, השמש תמיד חזרה, ולכן האופטימיות שלנו, ולכן כשבאנו לישראל לא ידענו שהאשכנזים מנהלים מלחמה, לאו-דווקא נגדנו, הם מנהלים מלחמה נגד כל העולם, נגד הטבע, ונגד האדם, כי כך הם חיו, כי כך הם דוכאו משך אלף שנה, כי הם לא ראו את השמש, כי הם לא מאמינים שמחר יהיה טוב, כי הם לא יכולים להאמין לאחר, והנה באנו

אנחנו ממרוקו, והיינו הרופאים שלהם, אך הם לא הבינו, והחולים התחילו לטפל ברופאים עד שהרופאים נהיו גם הם חולים, ועדיין נותרה בהם האמונה שמחר יהיה טוב, משהו גנטי כזה, משהו חסר תקנה, כך

גם הערבים של פלסטין לא הבינו שיש להם עסק כאן עם יהודים מזן אחר, עד שכבר היה להם מאוחר, אלה לא היו היהודים הספרדים שישבו בירושלים, אלה לא היו, כפי שהם קוראים להם, היהודים

הפלסטינים, וכל הארבע-מאות חמש-מאות אלף מרוקאים שבאו משנים של דו-קיום, לא יכלו לעזור ללוחמים הגדולים להבין שהדו-קיום הוא אפשרי, לא פשוט, אך אפשרי, וגם היום איננו יכולים להסביר להם שהאחר יכול גם להיות רק האחר, ולא הרוצח, ואיך נוכל, הרי הם תמיד ראו בגוי, האיש שבא לעשות פוגרום אחרי הכנסייה, ובזוועה הגדולה, הנאצי, איך נוכל להסביר להם? כי הם הרי רוצים הפרדה, הם רוצים גדרות, כדי שהערבים לא יתקרבו אליהם, אך הגדרות האלה גם מונעות מהם לעבור, זה הגטו במקום בו לא צריך גטו, אבל מי שגדל בגטו מבין רק את המציאות של הגטו, ומדינת ישראל איך שהיא לא מנסה ומתהפכת היא רק גטו גדול, אבל, אמרו לי יהודים יוצאי מרוקו, איך נסביר להם, והאם אנחנו עדיין יכולים להסביר להם, האם אנחנו עדיין יכולים להבין בעצמנו את המשמעות של האלף חמש-מאות שנים של חיינו בארץ מרוקו, ובארצות המגרב, האם גם אנחנו לא נשטפנו במחשבה המערבית דרך צרפת הנאורה, האם גם אנחנו בעצם לא הפכנו לחצי-גטואיסטים אחרי שהתמודדנו עם החוויה הישראלית-אשכנזית, האם גם אנחנו לא הפכנו לשונאי-ערבים?

והנה אני הולך שוב ברחובות תטואן, כמו הילד שהייתי, ואני יודע היום שכל ההפחדות מן הערבים היו הבל, אני יודע שלא היה שום פוגרום כאן מאז 1868, ולפניו ב 1790, וגם קשה מאוד לקרוא להם פוגרומים, קשה מאוד, היו אלה רציחות של יחידים שלא זכו מעולם לתמיכת הרשויות, כך שלא סבי, ולא אבי סבלו אי-פעם מן הערבים, להפך, הם קיבלו אותי באהבה מופגנת, גם אם היה ברור שאני הוא ה"אחר", כפי שהיה ברור לי שהם ה"אחר" בשבילי, אבל עד כמה אחרים הם, האם הם יותר אחרים מן האשכנזים שאומרים לי בחצי- מחמאה שאני לא נראה מרוקאי, כאילו שזה רע להיראות מרוקאי, האם הם יותר אחרים מאשר יהודים מבוהלים שלא היה לנו ולאבותינו שום קשר אתם לפחות חמש-מאות שנה, זו השאלה הגדולה של הציונות, כי אני תמיד חשבתי שהם אחיי, כי אני תמיד חשבתי שהם עמי, כי אני תמיד הכללתי אותם באני הקולקטיבי שלי, אך הם מעולם לא עשו כך, בשבילם תמיד הייתי המזרחי, תמיד הייתי היהודי שבא מארץ מוסלמית, הפרימיטיבי, בשבילם אני עדיין האחר, ואחרי כל השנים שקיוויתי שהם יבינו שאני לא האחר, אני מתחיל להרגיש שהם הופכים להיות ה׳׳אחר" בשבילי, אולי אפילו יותר אחר מאנשי תטואן, אולי יותר מבעל המכולת, דריס, שלא הפסיק לספר לי על סבי ועל אחיו, ועל העבודה שעבד אצלם, על השקים שסחב, ועל כאבי-הגב שיש לו, ונתן לי מצית למזכרת, על מנת שאצית את העבר שלי, ומסר דרכי דרישות- שלום לקרובי משפחה שלא ראיתי עשרים שנה, לדורה שחיה במיאמי, ולכל מיני דודים שמעולם לא ראיתי החיים בוונצואלה, וסיפר לי על אחי שמת, ועל אבי שבא אליו והתחיל לבכות מולו פעם אחת, "הילד הזה יש לו משהו לא בסדר בראש" והוא עשה סלט שלם מכולם, אבי הפך לדוד, ודוד שסיפר עליו היה הסבא, והדודה שחשב שהיא בנתניה נמצאת בקראקס, וכל זה רק נתן לעניין הרבה יותר חיים, והוא גם סיפר לי על בן-דודי, מואיִסָס בן זמרה שהתחתן עם הזונה, ושנפטר לפני שנה, איש שלא ראיתי מעולם, וחבל, כי את שמו אני נושא, אותו שם, מה זה אומר אותו שם? חיים דומים, גורל דומה, אני שואל ואין לי תשובה לכל העניין, אני רק באמת חושב שאם יהודי מרוקו היו נכנסים באמת לעמדות ההחלטה בחברה הישראלית, ולא כבובות כנועות, אני חושב שכל הקיום שלנו היה נראה אחרת, שהדו קיום עם הערבים היה אפשרי, ואולי זה רק חלום…

המשך………

פרק ראשון גילוי החשישים- החשישים – כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר

חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר

בשנת 1332, בעת שפיליפ השישי מלך צרפת שקל לערוך מסע צלב חדש, כדי לשוב ולכבוש את המקומות הקדושים לנצרות, כתב נזיר גרמני בשם ברוקארדוס  (Brocardus) חיבור שבו השיא למלך עצות לקראת משימה זו. ברוקארדום, ששהה זמן מה בארמניה, הקדיש חלק ניכר מחיבורו לסקירת הסכנות המיוחדות האורבות בדרכה של משלחת כזו במזרח, ולאמצעי הזהירות שיש לנקוט כדי לקדם פניהן. בין סכנות אלה, כתב ברוקארדוס:

אני מציין את החשישים הארורים שיש להתרחק מהם. הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש, הורגים חפים מפשע תמורת בצע כסף ואינם חוששים כלל לחייהם או לגאולתם. בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכך שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים; כך, בעודם עוטים עור כבש, הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם.

 מאחר שלאמתו של דבר לא ראיתי אותם בעצמי ואני יודע בל זאת על אודותם רק מפי השמועה או מתוך כתבים מהימנים, איני יכול לגלות יותר מכך ואף לא לתת מידע מלא יותר ואיני יבול גם לציין האם ניתן להכירם על פי התנהגותם או לפי סימנים אחרים, כי דברים אלה אינם ידועים לי, כשם שאינם ידועים גם לאחרים; איני יכול להציע לעצור אותם על פי שמותיהם, כי מקצועם כה נתעב, כה משוקץ בעיני הכול, שהם מסתירים את שמם ככל יכולתם. אני יכול לפיכך להציע רק תרופה אחת כדי להגן על המלך: בכל משק המלך, לכל שירות שהוא, קטן ככל שיהיה, קצר או פחות ערך, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור.

לפי ברוקארדוס, היו החשישים רוצחים שכירי חרב שפעלו במחתרת; הם היו מיומנים ומסוכנים במיוחד. אף כי הזכירם בין סיכוני המזרח, לא קשר אותם למקום ידוע, לכת או לאומה מסוימת. הוא לא ייחס להם אמונה דתית או מטרות פוליטיות כלשהן. לדידו, היו החשישים מרצחים יעילים ואכזרים, שיש להישמר מפניהם. ואכן, במאה השלוש עשרה חדרה המילה " חשישי "(Assassin) על צורותיה השונות, לשפות אירופיות בהוראה כללית של רוצח, שכיר חרב מקצועי. ג׳ובאני וילאני (Villani) הכרוניקן איש פירנצה (מת בשנת 1548) מספר כיצד שלח האביר של לוקה  (Lucca) את החשישים שלו (i suoi assassini) לפוזה להרוג בה איזה אויב טרדן. כבר קודם לכן מזכיר דנטה אגב אורחא, במזמור התשעה עשר של ה" תופת " רוצח בוגדני(    Lo perfido assassin פרנצ׳סקו דה בותי(da Buti), מפרשו בן המאה הארבע עשרה, מסביר את המונח, שבימיו היה כנראה עדיין זר ומעורפל לקוראיו, ׳חשישי הוא זה הרוצח בעבור בצע כסף׳  Assassino e coiui che uccide aitrui per danari מאז נשתגר המונח ׳אסאסין׳ בלשונות אירופה בהוראת רוצח, ובמיוחד אדם ההורג במחתרת או מתון בוגדנות. קרבנו הוא אישיות ציבורית והמגיע למעשהו הוא קנאות או רדיפת בצע.

אולם לא תמיד כך היו פני הדברים. השם מופיע לראשונה בכרוניקות צלבניות, בכינוים של חברי כת מוסלמית מוזרה בלוונט, שמנהיגה דמות מסתורית שהייתה ידועה בכינוי ׳הזקן מן ההר׳. אמונתם ומעשיהם נחשבו נתעבים בעיני נוצרים ומוסלמים כאחד. אחד התיאורים הראשונים של כת זו מופיע בסקירה ששלח ציר ששוגר למצרים ולסוריה בשנת 1175 בידי הקיסר פרדריק ברברוסה. זה לשונו;

תן דעתך על כך שבהרים שבגבולות דמשק, אנטיוכיה וחלב מצוי גזע של ערבים, הקרוי בשפתם  Heyssessini ובלטינית Segnors de montana (׳אדוני ההר׳). גזע זה של אגשים חי ללא חוק: בניגוד לחוקי המוסלמים, אוכלים הם בשר חזיר ובאים על נשים ללא הבחנה, ובכלל זה אימהותיהם ובנותיהם. הם חיים בהרים וכמעט שלא ניתן לפגוע בהם, כי הם נמלטים למצודות מבוצרות היטב. ארצם אינה פורייה במיוחד ועל כן חיים הם על עדריהם.

יש להם מנהיג, המטיל חִתתו על כל הנסיכים המוסלמים הגדולים, הקרובים והרחוקים, כמו גם על לב האבירים הנוצרים השכנים, שבן הוא נוהג להרוג בהם בשיטה מדהימה. זוהי הדרך שבה נעשה הדבר: לנסיך זה יש בהרים ארמונות מפוארים רבים, מוקפים חומות גבוהות, כך שאיש אינו יכול להיכנס לתוכם אלא רק באמצעות דלת קטנה מוגנת היטב. בארמונות אלה הוא מחזיק בני איכרים רבים ומגדלם שם מקטנותם.

הוא מלמד אותם שפות שונות כגון לטינית, יוונית, איטלקית וערבית, וכן לשונות רבות אחרות. מוריהם של נערים אלה מלמדים אותם מאז היותם בגיל רך מאוד ועד להתבגרותם המלאה שעליהם לסור באופן מלא למשמעתו של אדונם. ושאם אכן ינהגו כך – הרי הוא, השולט בכל האלים הקיימים – יעניק להם את מנעמי גן העדן. עוד מלמדים אותם, שלא יוכלו להיוושע אם ימרו את פיו בדבר כלשהו. ראוי לתת את הדעת על כך שמאז שהם נלקחים לארמונות בעודם ילדים אין הם רואים אלא את מוריהם ואדוניהם ואין הם מקבלים שום חינוך חלופי עד שהם נקראים לפני הנסיך לרצוח מישהו. כשהם באים לפני הנסיך הוא שואל אותם אם הם נכונים לציית לפקודותיו כדי שיוכל להעניק להם את גן העדן. ואמנם בהתאם לחינוך שנתחנכו, הם נופלים לרגליו ומשיבים בהתלהבות וללא שום פקפוק או התנגדות, שהם מוכנים לציית לו בכל דבר שיצווה עליהם. אז נותן נסיכם פגיון זהב לכל אחד מהם ושולח אותם להרוג כל נסיך שהוא מציבו להם כמטרה.

שנים אחדות לאחר מכן כותב ויליאם, הארכיבישוף של צור, תיאור קצר על הכת, הכלול בחיבורו על תולדות המדינות הצלבניות:

יש במחוז צור הנקרא גם פיניקיה, בנפת טורטוסה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים, ובכלל זה הכפרים הכפופים להם; מספרם, כפי ששמענו פעמים רבות הוא 60,000 נפש או יותר. דרכם היא למנות עליהם מנהיג שאותו הם בוחרים לא על פי זכות הירושה אלא על פי כישוריו. מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הם קוראים לו ׳הזקן׳. העבותות של קבלת המרות והצייתנות הכובלים אותם למנהיגם הם כה נוקשים עד שאין משימה שתהיה כרוכה במאמץ – קשה ומסוכנת ככל שתהיה – שלא יקבלו עליהם למלאה בקנאות מיד כשיוצאת הפקודה מפי המנהיג. למשל, אם יש נסיך השנוא על אנשים אלה או שאינו נחשב מהימן בעיניהם, נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא מיד למלא את משימתו, בלי לשקול את תוצאות המעשה. או את האפשרות להימלט על נפשו. מתוך להט להוציא לפועל את משימתו הוא טורח ועמל ככל הדרוש עד שמזלו מאיר לו פנים וניתנת לו הזדמנות למלא אחר פקודות מנהיגו. אנשינו, וכן הערבים, קוראים להם אסיסיני׳ (Assissini); איננו יודעים מהו מקורו של שם זה

אהרן ממן פאס – ערש חכמת הלשון העברית במאות ה"י-י״א

אלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

בן דורו הצעיר של אבן קורייש, דוד בן אברהם אלפאסי – אף הוא על פי חניכתו היה יליד פאס או לכל הפחות צאצא למשפחה מפאס. לפי אמונתו היה קראי ולימים עלה לירושלים להסתפח אל המרכז הקראי שהיה בתהליך של פריחה באותם הימים. חכם זה הוא גדול המילונאים הקראים בתור הזהב שלהם, ומילונו, שהוא המילון העברי־ערבי המקיף הראשון למקרא, הוא מאגר בלתי נדלה למסורות פירוש עתיקות למקרא, שלא יסולאו בפז.

המשורר המפורסם, בן הדור הראשון למשוררי ספרד, דונש בן לברט, הוא סיפור הצלחה מיוחד, וכידוע, להצלחה הרבה אבות, ובמקרה שלו, שניים אוחזים בטלית: יוצאי מרוקו ויוצאי בבל. אלו אומרים כולו שלי ואלו אומרים כולו שלי, אף שהחוקרים מייחסים אותו בדרך כלל לפאס. מקור השניות כנראה בדברים שכתב עליו ר׳ משה אבן עזרא בספרו בתורת השירה הספרדית, כתאב אלמחאצ׳רה ואלמד׳אכרה: ״ת׳ם מן אלכ׳טבא ואלשערא ואלמולפין דונש בן לבראט אללוי, אלבגדאדי אלאצל, אלפאסי אלמנשאה״, מכאן שהוא בגדדי על פי מוצאו, כנראה מוצא משפחתו, אך פאסי על פי גידולו וחינוכו. דונש בן לברט חידש את המשקל הספרדי וכתב ספר ביקורת על המילון של מנחם בן סרוק, ״ספר תשובות דונש על מנחם״. בספר זה הגיעו לידינו מאה ושמונים השגות שהשיג דונש על מנחם ובהם יש קידום משמעותי מאוד של המחשבה הדקדוקית העברית במחצית השנייה של המאה העשירית.

הערות המחבר : אבו הרון משה בן יעקב בן עזרא, כתאב אלמהאצ׳רה ואלמד׳אכרה (ספר העיונים והדיונים על השירה העברית) ערך, הגיה ותרגם בצירוף הערות אברהם שלמה הלקין, ירושלים תשל״ה; המובאה מעמי 58.

ספר תשובות דונש בן לברט…על ספר מחברת הרב מנחם, מהר׳ צ׳ פיליפאווסקי, לונדון ואדינבורג 1855;

החכם הרביעי הוא יהודה בן דוד חיוג׳ שחי ופעל סביב שנת 1000. הוא מכונה בפי המשורר והפואטיקן הספרדי הגדול ר׳ משה אבן עזרא: ״אלפאסי ת׳ם אלקרטבי״, כלומר יוצא פאס שעבר לקורדובה שבאנדלוסיה. חיוג׳, המטאור הגדול של סוף המילניום הראשון למניינם, הפך ממש את תורת הדקדוק העברית על פניה, גילה שהשורש העברי בפועל הוא בן שלוש אותיות לפחות, וחידש מושג תאורטי חשוב בדקדוק העברי, מושג ״הנח הרפה״(ובלשונו הערבית: ״אלסאכן אללין״), שלדעתו עשוי לפתור את כל הבעיות המורפו־פונמיות בעברית. כל אחד מארבעת החכמים האלו תרם תרומה כבירה לתחום חכמת הלשון העברית. תורתו של כל אחד מהם היא עניין ללימוד ולעיון שיטתי, ואין זה המקום להרחיב בה.

כאן תידון דוגמה אחת, שבסיסה ההלכתי ידוע למדיי, והיא מעניינת מצד הלשון, ודומה שיש בה צד של חידוש לשוני מפתיע. הכוונה לציווי ״לא תבשל גדי בחלב אמו״ שנאמר בתורה שלוש פעמים(שמי כג 19; לד 26; דב׳ יד 21). חז״ל תהו על שילוש הציווי ודרשוהו, כידוע, על שלושה איסורים: איסור אכילה, איסור בישול ואיסור הנאה של כל בשר עם כל חלב. יש עוד לימודים שלמדו תנאים ואמוראים שונים משילוש זה, אך אין זה המקום לפרטם. מבין חכמי הלשון של המאה העשירית מפתיע ביותר פירושו של מנחם בן סרוק לכתוב זה, כפי שאפשר לראות במילונו, מחברת מנחם, בשורש ג״ד: במחלקה הרביעית הביא מנחם את ״גדי עזים״(בר׳ לח 17) בלא הגדרה, וכבר זה מרמז על שיטתו בתפיסת שורש המילה העברית. לדעתו, ״גדי״ הוא בן שתי אותיות שורש בלבד, ג״ד. מכל מקום את ״לא תבשל גדי״ הביא במחלקה התשיעית, כלומר הוא הפריד בין שני סוגי ״גדי״. את זה שבהקשר ״לא תבשל גדי״ הגדיר: ״פתרונו לפי ענינו הוא גרגרי פידות ויתכן להיות מגזרת מגדים״, והיא המחלקה החמישית באותו אב־ערך, ובה הביא את ״פרי מגדים״(שה״ש ד 13) בלא הגדרה. לכאורה, פירוש זה תמוה ביותר: כי איך הוא מתיישב עם ההקשר? איך נקשור, למשל, את ״גדי״ במובן שייחם לו מנחם עם ״לא תבשל״ שלפניו ועם ״בחלב אמו״ שאחריו, ומה גם שאת ״חלב אמו״ הביא ב״הענין האחד״ בשורש חל״ב, עם ״ודי חלב עזים״(משלי כז 27) ו״דבש וחלב תחת לשונך״(שה״ש ה 12) ופסוקים אחרים, שאינם מותירים ספק במשמעות ״חלב״.

והנה תמיהה זו אפשר ליישב באופנים אחדים: הדרך הראשונה היא המסורת המתועדת בפירושו של הקראי אהרן בן אליה מניקומדיה, כתר תורה, שנתחבר בשנת.1362 בשמות כג, 19, הוא אומר: ״יש מפרשים, בעבור שאמר ראשית בכורי אדמתך ומדבר במין הצומח, השתדלו לתת טעם במאמר ׳לא תבשל גדי׳ ופירושו שהמאמר הזה גם כן במין הצומח, והטעם שלא לבשל הפרי לעשותו ראשית בכור בחלב אמו, והוציאו" ׳גדי׳ מלשון ׳מגדי, ויתבשל׳ מטעם ׳הבשילו אשכלותיה׳(בר׳ מ 10), וזה אינו נכון אחרי הלשון כי אנה מצאנו שהעץ יקןרא אם לפרי? ועוד שמלת ׳גדי׳ איננה נגזרת מן ׳מגדים׳ שהמ״ם עקר וזה מפעלי הלמ״ד… והנה זה הפירוש רחוק: שאם מפני ראשית הפסוק, מה יעשה בפסוק ׳לא תאכלו כל נבלה׳…״ טענתו של אהרן ניקומדיאו – טענה, שהרי אם ללמוד מן ההקשר, הנה ההקשר בהיקרות השלישית של פסוק זה סותר את הפירוש הזה, שכן בדברים יד 21 נאמר: ״לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכר לנכרי, כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך; לא תבשל גדי בחלב אמו״. הרי ״גדי״ מופיע כאן במובהק בהקשר של מין החי, ״נבלה״, ולא בהקשר של מין הצומח.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל

כשהסכימו שני שלוחי צפת, ר׳ ישראל מבראד ור׳ משה שמואל, בשנת ת׳יץ (1730), עפ״י הצעת ר׳ משה חאגיז, להחרים את ספרי רמח״ל שנכתבו מפי ״מגיד״, עשו זאת ״בכח המסור לנו מחכמי רבני גאוני עה״ק צפת… בכח התנא האלקי רשב״י ז״ל ושאר תנאים הטמונים בגליל העליון״. ואפילו על הסכמה פשוטה שלא להדפיס ספר תוך זמן מסוים כדי שלא להסיג גבול המחבר, כותב ר׳ אליהו ישראל שליח ירושלים בעיר קארפינטראץ בשנת ובזה תקכ״ה (1765) ! ״גם אני… בכח המסור בידי ממעלת רבני וגאוני עה״ק ירושלים תוב״ב    ובכח שכינת עוזנו שלא זזה מכותל המערבי אני גוזר… ״

כשהגיע ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי בדרכו בשליחות חברון לעיירה מונטי סאן סאבינו באיטליה בחשון תקי״ד (1753), ואיש לא אסף אותו הביתה, צעק ברחוב! ״מי הוא הפרנס כאן ? ענה אחד מהם: אני אני הוא. אמרתי לו! אוי לו לדור שאתה מפרנסו, הטוב בעיניך לזלזל בשליח א״י כאחד הפחתים, רק אין יראת אלהים במקום הזה״. דבריו הועילו, ומיד הזמינו הפרנס לביתו. שליח זה מתרעם מאד על אותם שלוחי א״י שמוחלים על כבודם וכבוד א״י, כגון ר׳ בכור אלמוסנינו שליח ירושלים, שנזדמן אתו בתוניס בשנת תקל״ד (1774), אשר ״היה מבזה עצמו ובעוה״ר היה ללעג וקלס״.לעומת זה הוא קובל על ר׳ חיים רחמים באגאייו, שליח חברון שקדם לו בצרפת בשנת תקל״ב (1772) שהכביד לתבוע יתר על המדד, והיה ״שוהה כמה זמן בכל עיר, הולך וסובב מבית לבית, עד שבאה השליחות למדה זו שנראה בעיניהם כפחות וכעול גדול״.

ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, שליח ירושלים באיטליה בשנות תקנ״ט—תקס״ב (1799— 1802) אוחז סגנון תקיף במכתבו להרב ולראשי הקהילה באקוי, מלגלג על הסכום הקטן שהקציבו לשליחותו, מתרעם על תלונותיהם שאין ידם מספקת, מוכיח אותם על שידם משגת לדברי־מותרות ולמחלוקת ואין ידם משגת לתרום כראוי לא״י, ואינו שוכח לדרוש מהם ״להזמין לי אכסניא נאה לפי כבודי וכבוד ירושלם עיקר״.

אמנם אם באיטליה די היה בהרמת־קול, בגערה, בלגלוג או באזהרה, הרי בארצות המזרח לא נרתעו כמה שלוחי א״י (לא החשובים שבהם) מלהוציא את איום החרם מתוך נדנם בכל עת מצוא. כך אנו מוצאים שני שלוחי א״י שנזדמנו לכורדסתאן, אחד סמוך לשנת תקמ״ח (1788) ואחד בשנת תקנ״ו (1796) ! שניהם פחדו לילך לקהילות הקטנות שבהרים ונשארו איפוא בעיר הראשית עמדיא, ומשם שלחו שלוחים מבני המקום לקהילות קטנות. בני הקהילות הקטנות טענו שהם מוכנים לתרום רק בתנאי ששלוחי א״י עצמם יבואו אליהם, ואז כתבו להם השלוחים מכתבים מעין זה! ״אני שליח חברון תובב״א, והיה בדעתי לילך אל מחנה קהלכם, אמנם יען דרך עירם הוא מסוכן הרבה מהרים וגבעות קשים ונהרות וגשרים, וכחי חלש הרבה, אין בי כח לילך אצלכם, ובפרט כי הוא זמן גשמים וקרירות גדול, על כן אני מחלה פני קדשם שתכף לנטילה זה כתבי יתאזרו כגבורים להפריש ממונם נדבה לה׳ לשם ע׳יק חברון…ואני מודיע אתכם שאם ח״ו תתנו כתף סוררת שלא לשלוח נדבה, תדעו שאני מחרים אתכם בתוך קהל פה עמדייא יע״א, ומעתה ומעכשיו תדעו כי לא יבא טובה עליכם, כי בעה״ק ירושלם ת״ו לפני כתל המערבי יחרימו ויפרישו אתכם מעדת ישראל, וגם בעה״ק חברון ת״ו לפני מערת המכפלה כמו כן, באופן שתהיה עיר הנדחת ורעה יבא אליכם בשתי עולמות… וטענתכם שילך השליח אצלם ובזה יתנו ואם לא ילך לא יתנו, אינה טענה, כי הנדבה אשר אתם נותנים אינה לשליח כי אם לרבני עיר הקדושה אשר הם עוסקים בתורה יומם ולילה ומתפללים בעדכם ובעד כל ישראל הנפוצים בגולה…

 

פרק שלישי

פעולות השליח בקהילות הגולה

א. פתיחה

פעולותיו של השליח בקהילות הגולה מתחלקות לשלשה סוגים!

א) פעולותיו לטובת ארץ־ישראל.

ב) פעולותיו לטובת עצמו.

 ג) פעולותיו לטובת הקהילות.

פעולותיו מהסוג הראשון הן־הן עיקר שליחותו שלשמן נשלח מא״י, ובהן כלולים מעשים מעין אלה: קבלת קצבה קבועה מהקהילה, ובעיר שיש בה שתי קהילות, של ספרדים ואשכנזים, למשל, לקבל קצבה משתיהן, לקבל קצבה מחברות שונות שבקהילה, לקבלת תרומות מיחידים (עתים גם מידי בלתי־יהודים), לאסוף את כספי הקופות הקבועות, לקבוע קופות במקום שאינן, לגבות כספי הקדשות, קרנות וקנסות המוקדשות לשם העיר השולחת, לגבות כספי חובות והתחייבויות, לתבוע את חלקה של העיר השולחת בתוך כספי קופות וקרנות המוקדשות לא״י סתם, למנות גזברים, למנות שליח לקהילות שהוא עצמו אינו יכול להגיע אליהן, ולבסוף, להעביר את הכספים בדרך המתאימה לארץ־ישראל.

לשם כך הוא משתמש באמצעים שונים! האגרת הכוללת שהביא אתו, האגרות לקהילות מיוחדות ולנדיבים מיוחדים בתוך הקהילות, פנקס־השליחות שבו נרשם מה נתנו בקהילות אחרות, אגרות־המלצה מקהילה לקהילה ומרב לרב ומנדיב לנדיב, אגרות שהשליח עצמו כותב לקהילות ולנדיבים, יחסים אישיים, דרושים בשבח א״י ובמיוחד בשבח העיר השולחת ובשבח הצדקה בכלל, ויכוחים עם המתנגדים לארץ־ישראל או לשליחות, ספרי־תעמולה — הכוללים ספרים בשבח א״י, ספרים שבהם מתוארת א״י והמקומות הקדושים שבה, או תפלות מא״י — ציורי קברי־הצדיקים בא״י, עפר א״י, חפצי־זכרון מארץ־ישראל, ספורים ושירים על א״י וחכמיה.

פעולותיו מהסוג השני כוללות: הדפסת חיבוריו, הדפסת ספרים על פי כתבי־יד שהביא מא״י או שמצא בדרך־שליחותו, מכירת הספרים שהדפיס, מכירת ספרים סתם לשם ריוח, השתדלות לשם ייסוד קרן לטובתו או לטובת ישיבתו בא״י.

פעולות השליח מהסוג השלישי — הבאות עתים לפי יזמת השליח ועתים לפי תביעת בני הקהילה — כוללות! התקנת תקנות בקהילה, שינוי בתקנות הקיימות או מתן תוקף לתקנות קיימות, השמעת חידושי תורה משלו או משל חכמי א״י, תשובות בעניני הלכה קשים, מתן היתר־הוראה לרבנים והיתר־שחיטה לשוחטים ותארים לתלמידי־חכמים והסב מות למחברים, דרושי־מוסר ודרושי־הספד, בירור מנהגים, עדות על מנהגי א״י, חוות־דעת בעניני אמונות ודעות ובעניני מנהגים שנתחדשו, הכרעה במחלוקת בעניני צבור ובעניני יחיד, ריפוי חולים ע״י סגולות וקמיעות. את כל אלה פועל שליח אי׳י בתוקף סמכות שליחותו ובכוח מקורו מארץ־ישראל.

לסוג זה שייכות גם כל מיני פעולות פרטיות שיש להן מגע לא״י, כגון עצות והדרכות בעניני עליה לא״י, העברת עולים בלוית השליח, הסכם עם עולים עשירים בדבר פיטורם ממסים בא׳׳י על יסוד תרומה גדולה לטובת א״י, העברת מכתבים פרטיים, סכומי־כסף וחפצים לקרובים בא״י וכו'.

על כל אחת מהפעולות הנזכרות, על דרכי ביצוען ועל האמצעים שמשתמש בהם השליח, ידובר בפרקים הבאים.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר